פרק טז, א
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי. בקיחה זו באו הרבה פירושים, יען כי לא פורש אם קיחה בידים, או בדברים כמו קח את הלוים (במדבר ח ו).

ויש אומרים:
שכל הסיפור נמשך עד בני ראובן שלקח לו למחלוקתו את בני ראובן, כי ראה ללקט אליו כל מרי נפש, וידע כי נפשם מרה על הבכורה שנלקחה מראובן, ואע"פ שיעקב נטלה ולא משה, מכל מקום על ידי שתחזור כל שררה לבעליה, יחשבו שגם להם תחזור הבכורה, ויסכימו עם קרח.

ויש אומרים:
שלקח לו לטענה את בן יצהר כי זאת היתה עיקר טענתו לומר: אחי אבא ארבעה הוו כו' מאחר שאני בן יצהר מי ראוי ליטול השניה כפירש רש"י.

ויש אומרים:
וי"ו של ודתן נוספת כו"יו של ואיה וענה (בראשית לו כד) וביאורו, שלקח את דתן ואבירם לצרפם אליו, ונכון לומר שתרווייהו איתנהו, שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר, ולקח לו גם את דתן ואבירם ואון, ולפי זה לא תהיה הוי"ו נוספת.
ובמדרש (במ"ר יח ג) אמרו:

ויקח קרח מה לקח?
טלית שכולו תכלת כו'. ומסיק ששאל עוד בית מלא ספרים אם חייב במזוזה כו', בשלמא ציצית דרש סמוכין מדסמך ויקח קרח לפרשת ציצית אבל מזוזה מאן דכר שמיה?
ונראה לי דמפיק לה מדכתיב ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם. למה ליה למכתב פתח אהליהם?
אלא שיצאו נצבים לחרף ולגדף על המזוזה שבפתח אהליהם.

והנה קרח חלק על פרשת ציצית ודתן ואבירם הוסיפו עוד לחלוק על מצות המזוזה שבפתח האהל, כי אמרו שמשה בדה מלבו ב' מצות אלו, והיה זה מעין מחלוקתם, כמה שאמר רבינו בחיי כי אמרו כשם שטלית שכולו תכלת הסברא נותנת שהוא פטור מציצית, וכן בית מלא ספרים פטור ממזוזה, כך בזמן שכל העדה קדושים, אינן צריכין למנהיג.

ועוד רמוז בזה לומר שעיקר טעם שני מצות אלו להיות לאדם כמזכירים את מצות ה', כמו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם וגו', וכן המזוזה, כדי שיזכור את ה' בבואו ובצאתו, ובזמן שכל העדה קדושים אינן צריכין לדבר המזכיר, כי בלאו הכי ה' לנגדם תמיד הוא יתברך וכל מצותיו, ואין צורך בהם כי אם לאנשים שכיחי אלהים.
ומטעם זה נענשו המה וטפם, ויש להתבונן, אם קרח ועדתו חטאו טף למה באים לעונש זה?
אלא לפי שחלקו על ציצית ומזוזה ומסיק (בשבת לב) ר' יהודא ור' מאיר חד אמר בנים מתים בעון ציצית, וחד אמר בעון מזוזה כו'. וטעם לשניהם אחד הוא, לפי ששניהם באו לזכרון, כי המזוזה להיות ה' לנגד עיניו תמיד בבואו ובצאתו, והציצית לזכרון המצות, וכתיב (הושע ד ו): ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני. כי ע"י שתשכח תולדות המעשים הטובים אשכח גם סתם תולדותיך. ועוד, שהבנים ענף ממנו, כציצית שהם ענף מן הבגד.

ויקח קרח בן יצהר וגו'. ולא קחשיב בן יעקב, לפי שקרח היה מחניף לבני ראובן, ואמר דרך חנופה: אין אני מתיחס אחר אבינו יעקב, ואל יהי חלקי עמו במה שלקח הבכורה מן ראובן, על כן גם הפסוק אינו מיחסו אחריו.

ורז"ל אמרו (בסנהדרין קט):

ויקח קרח. שעשה קרחה בעולם, בן יצהר. שהרתיח את כל העולם כצהרים וגו', בן לוי. שנעשה לויה לגיהנם,
ולחשוב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם?
יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם שנאמר (בראשית מט ה) בסודם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבודי.

לפי פשוטו ודאי לא לכבוד יהיה לו אם יחשב עמהם, כי ע"י זה ידרש שמו לגנאי ועל כן בקש שלא יחד כבודו שמה.

דבר אחר:
כדי שלא יאמרו שמדה זו ירושה בידו מן יעקב שערער על הבכורה, דהיינו על הכהונה, כי לפנים היתה העבודה בבכורות, ויאמרו שממנו למד קרח לערער על הכהונה, וכן במעשה זמרי יאמרו שירושה בידם מן יעקב שלקח שתי אחיות, על כן ייחס את קרח הקנאי עד לוי, שהיה ג"כ מקנא ביוסף. ומכל מקום המאמר מחוסר ביאור, מהו הקרחה שעשה, ואיך הרתיח העולם כצהרים.
וכפי הרמז מן הפסוק, זולת המאמר של הגמרא, היה מקום לפרש השמות בדרך אחר והוא, שהמקרא ודאי אינו יוצא מידי פשוטו, שהשמות כפשוטם. אך מאחר שפרט כל היחס הלזה, נראה כי שמו ושם אבותיו היה הוראה על העתיד, שיעמידו בן פורץ גדרו של עולם, והוא קרח, כי השמות מרמזים על טענותיו ועל מחלוקתו.
כי קרח לשון קרחת שער, וכדרך שמסיק בפרק חלק (קי) ועוד גזז לכו למזייכו ומטלל לכו כו', שמצחק בכם על שעשה אתכם קרח מן השערות, ונמצא שלקח לו זה לטענה נגד משה מה שעשה הלוים קרחים.
בן יצהר הוא לשון שמן, שחלק על הכהונה על אשר יצק על ראש אהרן שמן המשחה, אשר מחציתו מאתים וחמשים כדאיתא פרשת כי תשא (ל כג) ועל כן לקח למחלוקתו חמשים ומאתים איש, אף על פי שיש אומרים שלקח מספר זה כדי שיעלה ג"כ לכל שבט כמספר סנהדרי קטנה, כשתצרף אליהם עוד ג' דתן ואבירם ואון, חוץ משבט לוי, שלא היה איש מביניהם, מכל מקום לפי דרכנו נוכל לומר שלכך לקח מספר זה, לומר אלו בני היצהר אשר ראויין להיות נמשח בשמן המשחה אשר מחציתו חמשים ומאתים, כמו שנמשח בו אהרן.
בן קהת. הוא מלשון ולו יקהת עמים (בראשית מט י) והוא לשון אסיפה והקהל, כי הוא אספם ורוחו קבצם להקהילם על משה ואהרן, כמו שכתוב ויקהלו על משה ואהרן.
בן לוי. פירש רש"י פרשת ויצא (כט לד) שנקרא לוי על שם שליוהו במתנות, וגם המתנות לקח לו קרח לטענה נגד אהרן, כדמסיק בילקוט פרשה זו (טז א):

באלמנה אחת שהיה לה כבש באה לגזז בא אהרן ונטל ראשית הגז כו',

על כל אלה נופל לשון לקיחה כי כולם לקח לו לטענה להחזיק מחלוקתו.

אמנם לפי מה שמסיק במדרש, קרח. שעשה קרחה בעולם כו', נראה שדעת בעל המדרש זה לומר, שקרח חלק על מציאת ה’ יתברך, כמו שכתוב הנועדים על ה'. בהצותם על ה'. (במדבר כו ט) והיכן מצינו שקרח נועד על ה'?
אף על פי שאמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין קי) שהחולק על רבו כחולק על השכינה, מכל מקום היא גופא קשיא, למה יהיה כחולק על השכינה?
אלא לפי שקרח טען שהעולם קדמון כקדמות ה’ יתברך, והוא מחוייב המציאות, והוצרך לכפירה זו כדי לחזק מחלוקתו, כי הוא טען ואמר: כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ודעתו לומר שאין יתרון ושררה לשום נוצר על חבירו, כדרך שאין קדימה ח"ו לו יתברך על ברואיו, וזה שאמר ובתוכם ה'. והיה ראוי להיות ה' בראשם ולא בתוכם באמצע, אלא הורה והודה כביכול שאין לו קדימה, קל וחומר בן בנו של קל וחומר מדוע תתנשאו אתם, וא"ל משה בקר, גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בקר לערב כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר (בראשית א ד,ה) ויהי ערב ויהי בוקר, ויבדל. וכתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי (ויקרא כ כו), וכשם שהבדיל ישראל מן האומות כך הבדיל את אהרן כו' (רש"י בשם מדרש).
וכל משכיל ישתומם על המראה מה ענין מראה הערב והבוקר לכאן?
אלא לפי שקרח חלק אעיקרא דדינא, לומר שהעולם קדמון, ומראה הערב ובוקר הכל במקרה, ואם כן למה תצא כזאת מלפניו יתברך להבדיל בין איש ובין רעהו?
ומשה השיב לו: מטונך ראיה, כי המקרה לא יתמיד זמן רב, והרי עינינו הרואות שאין אתה יכול לבטל הבדלת בקר וערב, אם כן אין זה מקרה, אלא כך נברא ברצונו, וכשם שהוא יתברך קדמון לכל נוצר, כך חלק מכבודו לאשר חפץ בו, וחלק גבולות, ליום נתן גבולו ביום, ואת ישראל נתן עליון על כל העמים, כך נתן ברצונו יתברך גדולה זו לאהרן. וזה שאמר אם בריאה יברא ה' וגו'. פירש רש"י אם בריאה פה לארץ מששת ימי בראשית מוטב ואם לאו יברא ה', וקשה לי למה לא נאמר בו כי טוב, כי לא מצינו לשון מוטב מפורש בפסוק, אלא ודאי כך פירושו קרח חלק על הבריאה של ששת ימי בראשית, וטען לא היו דברים מעולם, ואני אומר שיש בריאה. על כן אני אומר אם בריאה, רצה לומר אם היתה בריאה חדשה בששת ימי בראשית, אז יברא ה' חדשה בארץ, ופצתה את פיה וגו', וידעו כי נאצו האנשים האלה את ה'. במה שאמרו שלא היתה בריאה מעולם, ועכשיו יאמינו למפרע שהיתה בריאה, כשם שברא ה' חדשה בארץ עכשיו.

וזה דעת רבא (בנדרים לט:) שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה. (חבקוק ג יא) מאי בעו בזבול?
אלא שבמחלוקתו של קרח עלו לזבול כו' אמר הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והיינו טעמא, לפי שקרח ערער על גבולות בקר וערב, דהיינו שמש וירח, וטען עליהם שלא ה' חלק לכל אחד גבולו ותחומו, לזה ביום ולזה בלילה, על כן עלו מרקיע לזבול כי אין נכון להם להאיר למי שאינו מאמין שלא ה' פעל כל זאת. אך שלא יפה אמרו שיעשה דין לבן עמרם, עד שאמר להם הקב"ה לכבודי לא מחיתם כו', והלא הדבר בוקע ועולה עד כסא הכבוד, ונוגע בכבודי יותר מבכבוד משה. ומה שעלו דווקא לזבול, אחשוב בזה, לפי שקרח ערער על הכהונה, ואמרו במדרש בעולת תמיד של בקר וערב, שבזכותם יתקיימו שמש וירח, אורות של יום ולילה, ואם תבטל הכהונה ותהיה ביד מי שאינו ראוי לה, אם כן באיזו זכות יתקיימו המאורות?
על כן עלו לזבול, כי בו בית המקדש ומיכאל כהן גדול, כדאיתא במס' חגיגה (יב). ומכאן ראיה שקרח חלק על גבולות שמש וירח ועל הבריאה, על כן אמרו שעשה קרחה בעולם, כי בהסתלק אלהותו יתברך כביכול, הרי כל העולם נעשה קרחה, ובמה שעלו שמש וירח לזבול כבר יצאה החמה מנרתיקה, וע"י זה הרתיח את העולם כלו כצהרים, והנוגע בענין האלהות, גורם קהוי שינים למאמינים בו יתברך, כמו שכתוב במצרים, שהיו שיניהם קהות כשראו קשירת הטלה (טור או"ח סימן תל), לכך אמרו בן קהת שהקהה שיני מולידיו. ודי בזה מה שאמרנו בדרך דרש קצת, ומעתה נבא לביאור הויכוח בדרך פשוטו.

פרק טז, ב
קרואי מועד אנשי שם. נראין הדברים, שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לבב, אוהבי יותרת הכבוד והשררה, בחשבם כי לכלם יתן שררות, כי זה הדבר אשר בקשה נפש כל אנשי שם אשר אמרו ביניהם: נעשו לנו שם פן נהיה לבוז, ויוכיח על זה ראש דבריהם רב לכם וגו'. כי אמרו דין הוא שתהיה השררה חוזרת חלילה מן אחד לחבירו, כי רב לכם שימים רבים לישראל שנהגתם עליהם שררה, וראוי שתתנו שבט ההנהגה ביד אחרים, כי כל העדה כלם קדושים. וכלם מיותר, אלא כך אמרו: ידוע שאין עדה פחות מי', ובכל עדה ועדה שבישראל - כלם קדושים, כל עדה בפני עצמה יש בה קדושה, כי אין דבר שבקדושה בפחות מי', כי בכל עדה של י' יש קדושה, ובתוכם ה'. ואתם, לא די שאתם מתנשאים על עדה של י', אלא אפילו על כל קהל ה' אתם מתנשאים, ודבר זה אין לסבול, ולכך פתח בעדה וסיים בקהל, לומר שאפילו אם הייתם מתנשאים על עדה של י', היה לנו מקום ללון עליכם, שהרי כל עדה יש בה קדושה, קל וחומר שיש ללון, מדוע תתנשאו על קהל ה', על כולם כאחד. ומה שאמר: ובתוכם ה'. כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא), והרי הקב"ה מראה ענוה לישראל ומתהלך בתוכם, רצה לומר באמצע ולא ראש, לומר, הריני כריע כאח לכם, ואין אני מבקש לילך בראש כדיני, ואיך אתם תתנשאו על קהל ה'?

פרק טז, ד
וישמע משה ויפול על פניו. במס' סנהדרין (קי) אמרו מה שמועה שמע?
מלמד שחשדוהו באשת איש, שנאמר (תהלים קו טז): ויקנאו למשה במחנה. שכל אחד קינא אותו עם אשתו. ודבר זה רחוק מן השכל מאד, ומדברי קבלה לא ילפינן, כי מאן יימר שחשד זה היה בזמן זה דווקא, כי אין לו רמז בפסוק. על כן אומר אני שבעל אגדה זו רצה לפרש פסוק כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. מה ענין הקדושה אל ההתנשאות?
ואם תמצי לומר שיש יחס ביניהם, והקדושה ראוי שתמנע ההתנשאות, אם כן, היה לו לומר ומדוע תתנשאו על קהל קודש, או עדה קדושה?
אלא ודאי כך אמר קרח למשה: לפי שמצינו במס' סוטה (ד) אמרו רבותינו ז”ל כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, ובמקום אחר אמרו (שם ד) כל המתגאה כאלו בא על כל העריות, וידוע, שבכל מקום שתמצא קדושה, שם תמצא גדר ערוה, כי העריות מחללין הקדושה, וכך אמר קרח מסברא דנפשיה, הרי כל העדה כלם קדושים וגדורין מעריות, ואם כן, מדוע תתנשאו להשתרר ולהתגאות, כי דבר זה יגרום לכם שתהיו נכשלים באשת איש ותחללו קדושת העם, לכך אמר על קהל ה' ולא אמר על קהל קדוש, כי אחר ההתנשאות אין כאן קדושה, כי כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, ודבר זה גורם חילול קדושת העם, ובזה הבין משה שקרח חשדו שיהיה נכשל באשת איש לכך נאמר: וישמע משה ויפול על פניו. וטעמו של דבר נראה לפי שכל המתגאה רוצה שיהיה הוא גבוה מעל כל גבוהים, אין עוד מלבדו רודה בכל העולם זולתו, ולפי שכל אשה משועבדת תחת יד בעלה, כמו שכתוב (בראשית ג טז) והוא ימשל בך. על כן אין המתגאה יכול לסבול אפילו ממשלה זו שתהיה ביד אחר, ועל כן נקט דוקא אשת איש ולא שאר עריות, ומדוקדק הלשון שאמר לסוף נכשל באשת איש, כי כל מי שמתגאה הרי הוא הולך ובודק בכל מיני שררה שרואה בזולתו לכבוש את הכל תחת ידו, כדי שתהיה ידו בכל הממשלות, ולא ישקוט האיש בכל השררות שכבר השיג עד שלסוף יתן עיניו גם בממשלת האיש על אשתו, וירצה לכבוש תחת ידיו. וזהו לשון לסוף, כי באמת הממשלה זו שסופו לבקש הוא סוף כל דבר וקץ לכולם. וזה פירוש יקר מאד הן בפרשת זו הן בלשון הגמרא.

פרק טז, ה
בוקר ויודע ה' את אשר לו. אין פירושו הגבלת זמן לאמר מחר יהיה האות הזה, דאם כן היה לו לומר בקר יודע ה', מהו ויודע בוי"ו?
ואשר אליו מבעי ליה מהו לו?
אלא כך פירושו: הבקר יאמת ויברר הדין עם מי. וזה, לפי שקרח חלק על הכהונה ועל המתנות כהונה, כדאיתא במדרש (ילקוט טז א) במעשה אשר סיפר קרח לכל העדה, אלמנה היה לה כבשה ולקח אהרן ראשית הגז והבכור וזרוע ולחיים כו', וראיה לזה שהרי אחר אשר נחה שקטה הארץ מן המחלוקת, נתן ה' לאהרן המתנות ברית מלח עולם. שמע מינה שקרח היה מערער עליהם, ואמר משה בזאת תדעון כי נתן ה' לאהרן המתנות חלף עבודתו, כי כל דבר הניתן בבקר הוא הדבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות, וזה הוראה שהנתינה דבר הגון, כמו שפירש רש"י פרשת בשלח (טז ז) על המן, שניתן בבקר. ולכך נאמר לקמן במתנות כהונה: ואני הנה נתתי לך פירש רש"י בשמחה, כמוף הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד יד), והיינו בפנים מאירות. וכל דבר הניתן בשמחה ובפנים מאירות, ניתן בבקר בבקר, בהטיבו את אשר שאל כהוגן, ואם כן הבקר יברר שהאמת עם אהרן, ויודע ה' את אשר לו. כי לו יתברך הכסף והזהב ומשלו יתן לו ה' למשרתיו עושי רצונו, ולא כמו שאמר קרח שלקחם בלא הורמנא דמלכא יתברך.

ומדקאמר משה לא חמור אחד נשאתי. שמע מינה, שכשם שחשדוהו שנתן לאהרן הכהונה כדי שיזכה במתנות כהונה, כך חשדו את משה, לומר אך לו המלוכה, כדי לזכות בזה משפט המלוכה, את חמוריכם יקח וגו' (שמואל א ח טז). על כן אמר כמתנצל: לא זו שלא לקחתי בזרוע חמור של אחד מהם, אלא אפילו במתנה לא לקחתי מהם, לכך אמר נשאתי לשון וישא משאת מאת פניו. (בראשית מג לד). ולפי שמדרך המלכים להרע למי שאין נותן לו מתנות, לכך אמר ולא הרעותי את אחד מהם.
ולפי מה שפירשנו למעלה שקרח חלק על הבריאה, אמר כאן בקר. כי מצד שאין אתה יכול להפך הבקר לערב, בזה ויודע ה' את אשר לו. כי לו יתברך תבל ומלואה, והוא הממליך מלכים, ובידו יתברך להקריב אליו את אשר יבחר בו.

פרק טז, ט
המעט מכם וגו'. לכם לא נאמר אלא מכם, לפי שמדבר על המרד והמעל היוצא מכם וכי דבר מועט וקטן הוא מרד כזה, שמי שנותנין לו איזו מינוי יערער על שלא נתנו לו עוד מינוי גדול מזה?

ויש אומרים:
שמדבר כלפי המיעוט שהלוים המעטים מכל השבטים, כי הבדיל ה' אתכם וגו', והיינו לעבודת ארון המכלה בכם, ובקשתם גם כהונה, ותסתכנו ביותר, כי כל הקרב הקרב ביותר אל ארון ברית ה' מסוכן ביותר, ואהרן מה הוא. כי לעולם היה עניו ביותר, ואינו מחשיב את עצמו לכלום, על כן הוא מתקיים אע"פ שהוא קרוב אל ה' ביותר, כמו שכתוב (סנהדרין יד) הוי קבל וקיים, אבל כל מי שאינו בערכו בגדר הענוה, אינו מתקיים אם יבא לפני ה' בלב גס.

פרק טז, יב
ויאמרו לא נעלה. לאיזו הר קרא להם לעלות?
ומהו שאמרו העיני האנשים ההם תנקר?
וביאור הענין שמשה שלח אחריהם לדבר על לבם דברי שלום, והמה חשדו את משה, שלכך שלח אחריהם לפי שהם גדולים והעיקר במחלוקת זה, ורוצה משה ליתן להם איזו מינוי של שררה דרך שחד, כדי שיסתלקו מן המחלוקת, ואז ממילא יסתלקו כולם, על כן השיבו למשה לא נעלה. לא נקבל ממנו דרך שחד שום מעלה ושררה, ועל זה אמרו: העיני האנשים ההם תנקר. כי השוחד יעור. (דברים טז יט) וכי אתה סובר לעור עינינו בשוחד זה?
וכדי לתקן לשון האנשים ההם. נראה שלא על עצמם אמרו כן, אלא על כל האנשים אשר אתם, כי אף אם אנחנו נשתוק בעבור שתתן לנו איזו שררה, או נחלת שדה וכרם. מכל מקום האנשים אשר אתנו כל שכן דפקרו טפי, העיני האנשים ההם אשר אתנו תנקר, שיהיו כל כך עורים שלא ירגישו בתחבולה זו?
לפיכך לא נעלה לא נקבל ממך שום שררה ועליה.

ומה שהכניסו תוך סיפור זה המעט כי העליתנו וגו'. חדא ועוד קאמרו: מתחילה אמרו שכך דרכך, שאתה מבטיח ואינו עושה, כי כך הבטחת את בני ישראל להביאם אל ארץ זבת חלב ודבש,, והעליתנו ממצרים ארץ טובה וכל זה עשית כי תשתרר עלינו כדי להראות שררתך עלינו, ולא זו אתה, אלא גם השתרר אחרים עלינו כאהרן וזולתו, אף אל ארץ זבת חלב ודבש לא הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם וגו'. אמרו ממה נפשך, למה זה אתה שולח אחרינו?
אם להבטיח לנו איזו נחלת שדה וכרם כשנבא לארץ, הרי זה דבר שלא בא לעולם, כי עדיין לא הביאתנו שמה, ותתן לנו עכשיו נחלת שדה וכרם. ואף אם תמצי לומר שחברינו לא ירגישו בתחבולה זו, כי נתינה זו לעתים רחוקים, מכל מקום יש כמה דברים בגו, הן מצד שהרי לא נעלה לארץ, כי כבר נגזרה גזירה שנמות במדבר, ואם תמצי לומר שנתינה זו תהיה לזרעינו, מכל מקום מה כשרון לנו בזה?
וגם לזרעינו הדבר בספק, כי מדרכך להיות מבטיח ואינו עושה. ועוד, שהדבר לא בא לעולם עדיין. ואם תרצה ליתן לנו איזו שררה תיכף ומיד, יש חששא אחרת, שחברנו ירגישו בתחבולה זו, העיניהם תנקר, שלא יראו עין בעין תחבולה זו?

ויש אומרים:
ניקור עינים זה קאי על הצרעה, שהבטיחם שהצרעה ישלח ה' לפניהם. (שם ז כ) כדי שתנקר עיני הכנענים. ואמרו, אף אם באמת יהיו סומים, מכל מקום חזק הוא ממנו, ולא נוכל לעלות אל העם, זה הוא שאמר לא נעלה.

פרק טז, כא
הבדלו מתוך העדה הזאת וגו', קרוב לשמוע שגם מתחילה לא עלתה על דעתו יתברך להעניש הבלתי חוטאים, אלא שעל עדת קרח אמר כן, ומשה הבין שעל כל עדת ישראל אמר כן. לפי שכבר נאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה. והיה סבור משה שכל ישראל הסכימו עמו, ועל כן אמר על כל העדה: ואכלה אותם כרגע ולא חשש פן יאמרו מבלי יכולת ה' וגו'. כי בלאו הכי הם מטולטלים מ' שנה במדבר, ואף אם יכלה כולם, מכל מקום תוך מ' שנה יכול לעשות את משה ואהרן לגוי גדול, כמו שנעשו מתי מספר במצרים פתאום לגוי גדול ועצום. לכך אמר משה בתפלתו אל אלהי הרוחות לכל בשר. לפי שמשה לא ראה בישראל שום ריעותא, כי אע"פ שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה, מכל מקום אין ראיה מכאן שבאמת נקהלו ישראל על משה, אלא קרח עשה את שלו והקהילם עליהם כדרך כל מסית ומדיח, ומאן יימר שישראל נתפתו לדבריו?
אך מאחר שהבין שרוצה הקב"ה לכלות כל ישראל כרגע, זהו לפי שהוא אל אלהי הרוחות ויודע מה שברוחו של כל אחד ואחד, וידע שבלבם מסכימים עם קרח. ומכל מקום אמר משה האיש אחד יחטא. על קרח המדיח אמר כן, כי הוא עיקר החוטא בהסתה זו, ומן הראוי שלא יקצוף על כל העדה, כי מצינו שנאמר (במדבר יב א) ותדבר מרים ואהרן במשה. ולא נענש אהרן לפי שמרים היתה ההתחלה לדבור ואהרן טפל לה. כך כל העדה יש ללמד עליהם קצת זכות, כי לא באו מעצמם לידי חטא זה, כי אם מחמת המציק המסית ומדיח בחלקת לשונו, ואם עכ"פ ראויין לעונש מה, מכל מקום אין הדין נותן שיהיו שוים בעונש אל המסית, לכלות כולם כרגע במיתה אחת, שהרי גם לנחש המסית הוסיף בקללה מלאדם וחוה, כי הכל מתרפאין, חוץ מן הנחש שאין לו רפואה (בראשית רבה כ ה).

וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח. מעולם לא עלה על לבי להעניש כל העדה, כי אדרבה יודע אני שלא נתפתו לקרח, ומה שאמרתי הבדלו מתוך העדה על כל ישראל אמרתי כן שיבדלו מתוך עדת קרח. וראיה לזה, ממה שנאמר מתחלה וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר. מהו לאמור?
למי יאמרו כן?
אלא שרצה ה' שיאמרו לכל ישראל, הבדלו, ומשה לא הבין דברי ה’ יתברך, כי מלת לאמר הוא מאמר התורה, על שם סופו, אבל למטה נאמר: הרומו מתוך העדה וגו'. כי שם נאמר ויהי בהקהל העדה על משה וגו'. כי שם נקהלו באמת עליהם, על כן אמר למשה ואהרן הרומו, לשון רוממות, השייך למשה ואהרן כפי מדריגתם, וכאן אמר הבדלו, כי לכל ישראל אמר כן, כי אין לשון רוממות שייך בכל העדה כאמור. ומשה לא הבין זה מחילוק הלשון, כי לא שמע עדיין מאמר הרומו, וראיה לדברינו שהרומו אינו לשון הבדלה, שהרי נאמר אחר כך, והולך מהרה אל העדה, שמע מינה שלא היו ביניהם, ומהו שאמר הרומו? אלא שהוא לשון רוממות כי כולם ירדו שאולה, ולכם תשאר הגדולה והרוממות, כי תהיו לעם עצום כדי לקיים השבועה. וקרוב לפירוש זה כתב הרמב"ן בשם רבנו חננאל, ומשם תראה מה שהוספתי משלי על דבריו כי בהם יתורצו הרבה ספיקות.

פרק טז, כט
אם כמות כל האדם ימותון אלה וגו'. במס' נדרים (לט) אמר ריש לקיש: רמז לביקור חולים מן התורה, שנאמר: אם כמות כל אדם וגו' שהם חולים ומוטלים על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם, לא ה' שלחני. ופירש רש"י שסמך על סוף המקרא שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם פקידה זו היינו ביקור. והנה מקום אתי לפרש פקידה זו בדרך אחר, כי יש ב' מיני תועלת בביקור זה, האחד הוא, שמבקרין אחרי צרכיו של החולה. השני הוא, לצורך ההולכים שמה, כי כמו שטוב ללכת אל בית אבל כדי שהחי יתן אל לבו, כך טוב ללכת אל החולה, כי ע"י זה יבקש ויפשפש במעשיו, כי ילכו שמה אבירי לב הרחוקים מצדקה, אשר אין פחד אלהים לנגד עיניהם, ולבם הערל טח מהבין לאחריתם כי תהו הוא וסופו למקום רימה. וזהו פקודת כל האדם, כי הסוף, הוא פקודת כל אדם יפקד עליהם. יפקד - לשון זכירה. ורצה לומר, אם יפקד ויזכר עליהם פקודת כל אדם, היינו המיתה, וזה ודאי ע"י שיבקרו אותם, ויתגלגל זכות זה לרבים על ידיהם, ואינן מקבלים עונש כמדתם, אז כדבריהם כן הוא שלא ה' שלחני. אבל אם בריאה יברא ה' וגו', שלא ימותו כדרך כל העולם, ואז לא יזכר על ידם פקודת כל האדם, כי מחידוש לא ילפינן, כי לא יעלה על לב אדם למות במיתה משונה כזו, בזאת ידעון כי נאצו האנשים את ה', ואינן ראוין שיתגלגל על ידם שום זכות לזולתם.
וטעם למיתה כזו, לפי מה שכתבתי למעלה שכפרו בחידוש העולם ובבריאתו, אמר משה אם בריאה. אם באמת היתה בריאה חדשה בששת ימי המעשה, אז יאמת ה' דברי, ויברא גם עתה חדשה בארץ, ועל ידה יכירו וידעו כי ה' עושה חדשות.

ומה שנברא בריאה זו דווקא, לפי שאמרו רבותינו ז”ל (אבות ג ב) אלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו. והמה לא רצו בשום מנהיג כי אמרו כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה', ולפי סברתם הנבערה, יבלע איש את רעהו חיים, על כן יענשו כמדתם, שירדו שאול חיים. כי אפילו המתעצל בהספדו של אדם כשר, אמרו רבותינו ז”ל (שבת קה) שראוי לקוברו בחייו, לפי שנראה שאינו מרגיש בהעדר השלם, שהיה מטיל מוראו על הבריות, כל שכן עדת קרח, שבפה מלא אמרו שאינן רוצין בשום מתנשא לכל ראש, על כן אמר משה שאם ימותו על מטתם ולא ירדו שאול חיים, אז לא ה' שלחני לעשות כל המינויים של השררות והנהגת העם, אמנם אם ירדו שאול חיים, בזאת ידעון כי נמדד להם כמדתם, כי ה' שלחני לעשות כל המינויים, כדי שכל העם הזה איש על מקומו יבא בשלום, לכך נאמר: ויאבדו מתוך הקהל. מתוך שרצה ה' שיהיו כל ישראל בקהלה אחת ובאגודה אחת, וכל קהילה ואסיפה צריכה למנהיג, כדי שלא יבלע איש את רעהו, והמה לא רצו בזה, על כן נאבדו, כי הוא יצא לחלק, ובין אחים יפריד על ידי מחלוקתו.

פרק טז, לד
נסו לקולם, מקולם מבעי ליה למימר, ועוד להיכן נסו?
ואנה מפניו יתברך יברחו?
והנה רז"ל אמרו (תנחומא קרח יא):

שקרח ועדתו אומרים תמיד משה אמת ותורתו אמת והם בדאים,

ואותו קול התחיל לבצבץ מיד אחר הבליעה ולאותו קול היוצא ממקום הבליעה נסו כל ישראל, לשמוע מה ידברו, כי סברו מסתמא הם מתודים על חטאם ורצו לידע מה היה עיקר חטאם, כדי שידעו להשמר ממנו, שלא יעבור גם עליהם כוס זה, וזה שאמר: כי אמרו פן תבלענו הארץ. ומדקאמרו: משה אמת ותורתו אמת, שמע מינה שכפרו גם בתורתו, ואולי תלו זה במה ששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, אם כן רוצה ה' שכל ישראל ישמעו הכל מפי הגבורה; ומה שמשה מגיד להם עוד, לאו כל כמיניה ליתן מקום לדבריו אשר לא שמעו גם המה. ולדעתי שזה כוונת רש"י שפירש:

כי כל העדה כלם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם אנכי ולא יהיה לך, רצו בזה מאחר שגם כל העדה שמעו ב' מצות אלו לו חפץ ה' במצות יותר מאלו כעת למה לא השמיענו כזאת, אלא ודאי שמלבכם אתם בודים הכל.

ולפי שחלקו על התורה אמרו בהתודותם משה אמת ותורתו אמת.