פרק כ, ב
ולא היה מים לעדה. על צד העונש חסרו המים, לפי שלא הספידוה כראוי, כי במשה ואהרן נאמר ויבכו אותם בני ישראל וכאן לא נאמר ויבכו אותה ונאמר ותמת שם ותקבר שם, כי במקום שמתה שם תהא קבורתה לאלתר, ונשכחה כמת מלב, ולא הרגישו בהעדרה כלל, על כן נחסרו להם המים כדי שידעו למפרע שהבאר היה בזכות מרים. ורז"ל (מו"ק כח) אמרו שנסמכה מיתתה לפרשת פרה, לומר לך: מה הקרבנות מכפרים אף מיתת הצדיקים מכפרת, ולמה נסמכה דווקא לפרה, כי באמת אינה קרבן רק מה שמצינו שקראה הכתוב חטאת, (במדבר יט ט) אבל העיקר הוא, כשם שהפרה באה לקנח צואת בנה כך הצדקת אם כל חי במיתתה מקנחת צואת תולדותיה.

וסמיכות זה מביאים המדרשים בד' מקומות:
א', סמיכות מיתת בני אהרן ליה"כ המכפר (ויקרא טז א).
ב', סמיכות מרים לפרה.
ג', סמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה המכפרים (במדבר כ כח) כמו שדרשו חז"ל (מו"ק כח).
ד', סמך מיתת אהרן לשבירת הלוחות (דברים י ב,ו) לומר שקשה מיתת צדיקים כשבירת הלוחות.

לפי שמן כל צדיק יגיע לבני דורו ד' מיני תועלת:
האחד הוא, שכל העולם ניזון בזכותו, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות יז) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני כו' כמו שבארנו בפרשת ויחי בגורן האטד ובפרשת אמור בפסוק כי אם לשארו, והרי המה כמו האם המניקה את בנה כמו שכתוב (תנחומא שמות יב) שני שדיך אלו משה ואהרן וכן פירש רש"י (שיר ד ה) וכן מצינו שבזכות מרים היה להם הבאר שהיה מספיק לישראל כל צרכיהם וזהו סמיכת מיתתה לפרה אם העגל הבא לתקן קלקול בנה.

השני, שהצדיק מלמדם להועיל דרך ה' ומצוה על כן דומה פטירתו כשבירות הלוחות.

השלישי, שזכותו מגין כצל וכבגד העשוי להציל מקור וחום ובמותו סר צלם והרי הם ערומים מכל מכסה, כדרך שנאמר (במדבר כ כט) ויראו כל העדה כי גוע אהרן ודרשו רז"ל (ראש השנה ג) ויראו היו"ד בצירי שנראו והיינו בהסרת הענן שנמשל לבגד וזהו סמיכות לבגדי כהונה.

הרביעי, שהוא מכפר עליהם במיתתו זהו סמיכות ליום כיפור וקל למבין.

פרק כ, ג
וירב העם עם משה. בכל התלונות לא מצינו לשון מריבה, כי אם על עסקי מים ב' פעמים. כאן, ובמסה ומריבה (שמות יז ז), לפי שמן המים נברא המחלוקת, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (בראשית רבה ד ו) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני?
לפי שבו נברא המחלוקת, שנאמר (בראשית א ו): ויהי מבדיל בין מים למים, ומפורש בקבלה (משלי יז יד) פוטר מים ראשית מדון, מה שנפטרו ונבדלו המים זה מזה, זה ראשית מדון והתחלה לכל מריבה. וכן מריבת רועי יצחק על אודות המים, כי כל זה נמשך בטבע ממים הראשונים, ורבו עם משה שנמשה מן המים, וידו משלה במים בים סוף ובצור, ולמה לא יוציא לנו מצור החלמיש גם עתה.
ומה שאמר: ולו גוענו בגוע אחינו, לא על מיתת הצמא אמרו כן דאם כן למה סיימו דבריהם ומים אין לשתות?
אלא שראש דבריהם תלונה אחרת, וגדולה היא, כי נגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ודרשו רז"ל (סנהדרין קי) ושם ימותו, לעולם הבא כי מתי מדבר אין להם חלק לעולם הבא.

ויש אומרים:
שעל זה אמרו כאן: למות שם אנחנו ובעירנו אנחנו שוה לבעירנו, כמו שרוח הבהמה יורדת למטה, כך רוחינו. ואוסיף אני לקח טוב, שעל כן הקדימו לומר: ולו גוענו בגוע אחינו לפני ה', דומה לאחינו בית ישראל שמתו קודם גזירת ושם ימותו לעולם הבא, כי אז היינו שוים לאחינו בחלק העולם הבא, ולמה הבאתם וגו' למות שם אנחנו שוה לבעירנו, כי הוא הפך בגוע אחינו, אלא כמיתת בעירנו. ובזה מיושב מה שהזכירו תחלה לשון גויעה ואחר כך לשון מיתה, כי גויעה נאמרה בצדיקים (ב"ב טז), ומיתה שייכא אף בפחותים, וזה מופת שעל גויעת הצדיקים שיש להם חלק לעולם הבא אמרו כן, וכשאמרו למות שם אנחנו ובעירנו, אמרו: הכמות נבל ימותו כשאר בהמה? וזה פירוש יקר.

פרק כ, ד
ולמה הבאתם את קהל ה'. מתחילה נאמר: ויקהלו על משה ועל אהרן ואחר כך נאמר: וירב העם עם משה לבד. ואחר כך חזר ואמר ולמה הבאתם לשניהם, ואחר כך למה העליתנו למשה לבד (עיין בעל הטורים).
ועוד, שהיה להם להקדים תלונות ולמה העליתנו ממצרים קודם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר כסדר הווייתן. ועוד ששינה שמותם כמה פעמים מעדה, לקהל, והעם, וקהל ה'.
והביאור לכל זה הוא, שידעו ישראל שהבאר היה בזכות מרים, והמן בזכות משה, וענני כבוד בזכות אהרן, ואילו הלכו דרך ארץ נושבת לא היו צריכין לכל זה. וידוע שהעליה ממצרים היה משה לבד העיקר, כמו שכתוב (שמות לב א): כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אבל מה שנתרצו ליכנס במדבר, היה ע"י שניהם, כי לא היו יכולין להיות שם בלא מן ובלא ענני כבוד, ולפיכך נאמר: ויקהלו על משה ואהרן, ולא פירש עדיין למה נקהלו על שניהם, ואחר כך אמר: וירב העם עם משה לבדו, ולא פירש עדיין למה רבו עמו. ואחר כך פירש על ראשון ראשון, כי מה שנקהלו על שניהם, היינו כדי לומר להם: ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר, כי שניהם היו סבה להם לבא אל המדבר. ועל אחרון אחרון, כי מה שנאמר וירב העם עם משה היינו שאמרו ולמה העליתנו ממצרים וגו', כי משה לבדו המעלה אותם, ומה שהקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו', לפי שזו הגדולה שבכולם, כי לא היה להם היזק בהעלאה ממצרים אילו לא הביאם אל המדבר, על כן עשו תלונה תחלה על שהביאום אל המדבר הרע מצד עצמו, אף אם לא היו יוצאים ממקום חשוב כמצרים, ואחר כך עשו תלונה קטנה מזו, והוא שהכריח מן הקצה אל הקצה כי העלם ממצרים, מקום שהוא כגן ה' לאילנות וזרעים אל המקום הרע הזה לא מקום זרע ותאנה וגו'.

ולפי מה שפרשנו למעלה, שעשו תלונה בעבור שאיבדו חלקם בעולם הבא, מיושב ג"כ למה הקדימו תלונת ולמה הבאתם וגו' כי רבה היא באמת, וזה שאמר הכתוב ויבואו כל העדה, היינו עדה השלמה, כפירש רש"י וישב העם בקדש. כל מקום שנאמר העם מדבר ברשעים, כמו שפירש רש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא א) ורצה לומר שהרשעים שביניהם בקשו לישב ישיבה של קבע בקדש, ולא היה להם רצון וחפץ לילך לארץ, כי שנאו הארץ, מיד ותמת שם מרים כדי שמחמת חסרון מים לא יבקשו ישיבה של קבע. ומיתתה סבה לחסרון הבאר, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב), שלא היה מים לעדה אפילו לשלמים שבהם שנקראו בשם עדה. וירב העם אלו הפחותים אבל הטובים שתקו כמצפים לתשועת ה', ומה שאמר: ולמה הבאתם את קהל ה' זהו דברי עצמם כי בעיני עצמם היו כשרים.

פרק כ, ו
ויבא משה ואהרן אל פתח אהל מועד מפני הקהל. היינו מפני שנקהלו ועמדו על נפשם, ברחו מפניהם אל פתח אהל מועד.

פרק כ, ח
קח את המטה והקהל את העדה וגו'. אם צוהו ה' לדבר אל הסלע, אם כן מטה זה למה לי?
מדלא קאמר קח את מטך ואמר את המטה שמע מינה במטה ידוע הוא מדבר, ומה שאמר: מלפני ה' וכי מטה משה עמד לפני ה'?
ולמה קראם מורים דווקא בתלונה זו?
והנה במהות חטא זה באו אחת עשרה דעות זכרם מהר"י אברבנאל בספרו, ושם תמצא דיעות הרבה רחוקים מפשוטו. ועתה הבט ימין וראה ולבך תשית לדעתי, ותדע ותשכיל כי מצאתי בחזקוני, שמטה זה היה מטה אהרן אשר הונח לפני ה', ודבריו בלתי מתובלים, כי לא פירש מה טיבו של מטה אהרן לכאן. ואני אומר, שבאמת הלשון מוכיח שמטה זה היה מטה אהרן, מדכתיב המטה משמע הידוע אשר הונח למשמרת לפני ה', והוא היה עץ יבש שלא היה בו לחלוחית מים כלל, ומכל מקום הוציא פרח וציץ, ואין פרח וציץ בלא מים, אלא שהקב"ה גזר עליו שיוציא מים, והפריח ה' עץ יבש ע"י המים שהוציא בגזירת האל יתברך. ורצה הקב"ה שמשה יקח מטה אהרן ויראהו אל כל ישראל, לומר: כשם שהוציא ה' מים מן עץ יבש זה, כך יוציא מים מצור החלמיש זה היבש. ומה שאמר: ודברתם אל הסלע ונתן מימיו, כי כך תדבר אל הסלע, שיעשה גם הוא כמו שעשה המטה הזה. ויען כי לא פורש במקרא נוסח הדבור שידבר משה אל הסלע, ודאי הנוסח הוא ב' תיבות ונתן מימיו, כי ונתן משמש לשעבר, והוא שידבר אל הסלע ענין המטה שהוציא פרח ונתן מימיו, כי בסתם פרח וציץ יש לחלוחית מים; וכאשר ישמע הסלע שהמטה כבר נתן מימיו, אז יעשה גם הוא כמותו, ועל ידי זה והוצאת להם מים מן הסלע רמז לדבר סלע בגימטריא עץ שילמד מן עץ יבש לעשות כמעשהו, אבל לא צוה להכות בו כלל. וכשהכה בו משה, כתיב: במטהו משמע במטה שלו הכה, ולא במטה אהרן. ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו. כי הבין זה, מדקאמר המטה הידוע, ולא אמר מטך, והודיע לנו שרק קיחה זו היתה כאשר צוהו ה', אבל מה שעשה מכאן והלאה לא עשה כאשר צוהו ה'.

וענין חטא ההכאה הוא, כי מצינו לרז"ל (שמו"ר כא ט) בקריעת ים סוף כתיב (שמות יד טז) ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, והרמה זו לשון סילוק ותרומה, לומר: הרם את מטך וסלקהו, ונטה את ידך ולא במטך, לפי שהיו מרננים אחר המטה, ואמרו שכל הניסים שעשה משה במטהו הכל היה דרך איזו כישוף שהיה לו במטה זה, לפי שאנו רואין שאין כחו כי אם במטה זה, לכך נאמר הרם וסלק את מטך כדי להוציא מלבם. ולכך נאמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה, רצה לומר שראו שנס זה נעשה ביד ולא במטה, לפיכך ויאמינו בה' ובמשה עבדו, מכלל דעד עתה היו בנים לא אמון בם, כי לא האמינו בה' ובנבואת משה עבדו, לפי שהיה להם מקום לתלות הניסים במטה.

והנה בעת הזאת, זה ימים רבים לישראל שנקרע הים, ודור זה לא ידעו אם עשה משה הנס ההוא בידו או במטהו, וסברו כשם שכל הניסים נעשו במצרים במטה, כך קריעת ים סוף, וע"י שהכה צור במטה, חזר והביא את ישראל בחסרון האמונה, שחזרו ואמרו שלא ה' פעל כל זאת, אלא במטהו שלו יש איזו צד כישוף. ושם נאמר ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, נאמר לשון הרמה וסילוק במטה, ולשון נטיה ביד, ועל ידי זה ויאמינו בה', וכאן נאמר ממש הכל בהפך: וירם משה את ידו ויך במטהו, לשון הרמה וסילוק ביד, כי מאחר שלא עשה מעשה זה בהטית יד בעלמא, דומה כאלו סלק את ידו ויך במטהו, וע"י זה החזיר מיעוט האמונה למקומה הראשון, כאשר היה רינון של המטה קודם קריעת ים סוף, לכך נאמר: יען לא האמנתם בי לא אמנתם לא נאמר אלא האמנתם שהוא לשון יוצא לשני, שגרמו שלא להאמין בי, אלא יאמרו בכח המטה עשה זה, ולא ה' פעל כל זאת. ובזה ב' רעות עשו, כי לא דברו אל הסלע כלום וגם אהרן היה חייב בדבר זה, שנאמר: ודברתם אל הסלע, ואילו היו מדברים אל הסלע ענין מטה אהרן מה שעשה, והיה הסלע שומע ועושה כמעשהו, אין לך קידוש השם גדול מזה, שילמדו הכל קל וחומר מן הסלע, והנה לא די שלא דברו כלום כדי להחזיק האמונה, אלא הכהו במטהו והביא חולשה באמונה. וזה שאמר יען לא האמנתם בי לא גרמתם לאחרים להאמין בי.
ואם תאמר הלא מאמר הצאן ובקר ישחט להם (במדבר יא כב) קשה מזה, על זה אמר להקדישני לעיני בני ישראל, כי זה היה בסתר וזה בגלוי לעיני כל ישראל כי כך המדה בחילול השם, שכל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי (אבות ד ה). פירוש שהקב"ה אנה לידו שיעשה בגלוי, כדי שידעו למה הוא יתברך נפרע ממנו. ומה שהתחיל בבני ישראל ואחר כך אמר: לכן לא תביאו את הקהל, כך אמר הקב"ה למשה: אילו היו כל הנכנסים לארץ בני ישראל, בני אברהם שנאמר בו (בראשית טו ו): והאמין בה', החרשתי, כי מאחר שהם מאמינים בני מאמינים, אף אם לא תעשה לעיניהם ניסים המחזיקים האמונה, מכל מקום יהיו חזקים באמונה, לא יסורו ממנו.

אמנם בבאי הארץ יש ביניהם קהל גרים, והם הערב רב אשר לא מבני ישראל המה, כי ברע הוא, ובנקל יחזרו לסורם, כי המה בנים לא אמון בם, על כן אותן באי הארץ צריכין למנהיג אשר יוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד, ולעשות תמיד בפניהם ניסים המחזיקים האמונה, ואתם אין מדרככם להקפיד על זה, לכן לא תביאו את הקהל אותו קהל גרים אל הארץ.
ולכך נאמר אצל יהושע (דברים לא ז) לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ, גם שם מתחיל בישראל וסיים בהעם, כי אמר תרגיל עצמך לעיני כל ישראל להיות חזק ואמץ בדבר ה', שלא יבואו על ידך לידי חסרון אמונה, ואם תאמר שישראל אינן חשודין אצלך, על זה אמר כי אתה תביא את העם הזה, שיש ביניהם גם הערב רב שנקראו בשם העם והם צריכין חיזוק ביותר, ויתבאר דבר זה עוד לקמן פרשת וילך בע"ה. ופירוש זה יקר מכל מה שדברו בו המפרשים אשר תחזנה עיניך בספרו של מהר"י אברבנאל.
ואוסיף עוד ואומר במה שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. נמשך ממנו מיעוט האמונה שישראל לא ישמעו בקול ה' ובקול נביאיו כי אם אחרי הכאות רבות, כי תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז י), כדמסיק בילקוט סימן תשס"ג וזה לשונו:

ודברתם אל הסלע והכיתם לא נאמר אלא ודברתם כשהנער קטן רבו מלמדו ומכה אותו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו, כך אמר הקב"ה למשה כשהיה הסלע קטן הכית אותו שנאמר והכית בצור אבל עכשיו שהגדיל ודברתם אל הסלע.

וכל משכיל ישתומם על המראה וכי סלע זה עיני בשר לו?
והלא קטן וגדול שם הוא הכל חדא, ואיך דימה אותו לנער?
ודאי אין הכונה כי אם אל הנמשל שישראל ילמדו מזה, כי יש הבדל בין המוסר שבעל פה, ובין המוסר שבשבט הנוגש, כי בסור המכריח ישוב לסורו, כמו שיתבאר בע"ה לקמן פרשת וילך. והראה לנו הקב"ה, אע"פ שאין דבר זה שייך בסלע, מכל מקום למען הראותו הובאו הענינים הללו, לומר שאין נכון להכות בשבט כי אם לנער ובער, אבל כשיגדיל תחת גערה במבין, כי אם לא ישמע בקול מוסר ויהיה צריך להכאה ביסורין, בלי ספק מיד כי יראה הרוחה יחזור לסורו, כמו שהוצרך להכות את הסלע פעמים ולא שמע להכאה ראשונה, כך כל מה שנעשה ע"י הכאה והכרח, אין פתגם המעשה נעשה מהרה, וזהו החילול השם, שילמדו בני ישראל ממנו לבלתי שמוע בקול מוסר, כי אם אחר הכות כסיל מאה. וזה רמז נכון מאד לדעת מדרש זה.

פרק כ, יד
כה אמר אחיך ישראל וגו' אתה ידעת את כל התלאה וגו'. כי תלאה זו היתה ראויה להיות חציה שלך לפרוע חוב כי גר יהיה זרעך, ואנחנו סבלנו כל התלאה כולה, אפילו חלקך. ורמז במלת התלאה, עולה ת' כנגד ת' של גרות, עוד מ' שהיו מטולטלים במדבר, וא' אינו מן המנין. וכשם שאין לך חלק בפריעת החוב, כך אין לך חלק בארץ, כי דומה כאילו קנינו מידך חלקך, וראוי שגם אתה תתן בידינו המקח, ותסייע לנו לבא לארץ מהרה.

פרק כ, יז
ולא נשתה מי באר, לרבותא נקט, כי מי בורות פשיטא שלא נשתה, שהרי יש טורח לחזור ולמלאות, אלא אפילו מי באר שהמעין מתגבר מעצמו וזה נהנה וזה לא חסר, מכל מקום לא נשתה משלך, ואחר כך הוסיפו לומר ונתתי מכרם, להנות האושפיזא. וכן מתחילה אמרו דרך המלך נלך שהמלך דרכו לילך בו, והשיב פן בחרב אצא לקראתך, מאחר שהדרך כבוש למלך, כי יפגשך עשו מי נדחה מפני מי?
והשיב: במסילה נעלה.