פרק כא, ה
וידבר העם באלהים ובמשה וגו'. נראה שלא על המן לבדו קראו תגר, כי אם גם על המים, שהרי אמרו: אין לחם ואין מים, כי הלחם והמים היו שניהם רוחניים וקלים, וכל הדברים הקלים טובים לבעלי המנוחה ולא להולכי דרכים, כי מאכל כבד טוב להתעכל לבעלי היגיעה, לפיכך כאשר קצרה נפש העם בריבוי הדרך, אמרו: לפי טורח הדרך - אין לחם ואין מים, כי שניהם נראין כאלו אינם, והיו כלא היו, ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, קל קל, שניהם קלים כאמור. וכנגד שתפלו על המאכל, שולחו בהם נחשים, שנאמר בו (ישעיה סה כה): ונחש עפר לחמו, וכנגד שתפלו על המים, שולחו בהם השרפים, כי אין מים לכבות האש.

ובתולדות יצחק כתב:

לפי שדברו באלהים ובמשה, אמר הקב"ה חלקי שרי ומחול אך עשה לך שרף כנגד מה שעשו לך, ומשה אמר בהיפך חלקי מחול, אבל חלק גבוה מי יתיר?
לפיכך ויעש נחש נחושת.

ושורש דבר זה נמצא גם בילקוט פרשת שמות. פירוש לפירושו, כי לשון הרע שורף ומזיק לאדם, כי חצי גבור שנונים עם גחלי רתמים (תהלים קכ ד) על כן בא השרף כנגד מה שדברו במשה, אבל כלפי מעלה, מה יתן לך ומה יוסיף לשון רמיה (שם קכ ג), על כן שולחו בהם הנחשים, לפי שתפסו אומנות נחש הקדמוני שספר לשון הרע בבוראו, כי הלשון נופל על הלשון, כי הנחש שחטא בלשון נופל על בעלי הלשון. והביט אל נחש הנחושת וחי, שיראה מה שקרה לנחש הקדמוני, ואז לא ישוב לכסלה.

פרק כא, יז
אז ישיר ישראל את השירה הזאת. מאחר שלא נאמר אז ישיר משה ובני ישראל, ועוד שלא שרו השירה הזאת בתחילת מ', שמע מינה שבני ישראל אמרו שירה זו על משה, שחזרה הבאר בזכותו אחר שפסקה במיתת מרים, ומטעם זה לא נזכרה מרים בשירה זו ונזכר משה, שנאמר: באר חפרות שרים כרוה נדיבי עם במחקק, ואין מחקק אלא משה, שנאמר (דברים לג כא): כי שם חלקת מחקק ספון. ובתענית (ט) מסיק שחזרה בזכות משה, כי מתחילה היה המן בזכות משה שקבל התורה, כי לא נתנה התורה כי אם לאוכלי המן (תנחומא בשלח כ), שנאמר (שמות טז ד): למען אנסנו הילך בתורתי. והבאר שהיה מספיק להם כל צרכיהם בזכות מרים שאחזה במדת גמילות חסדים, שכן נאמר (שמות א יח): ותחיין את הילדים שהיו מספיקין להם מזון כו'. וענני כבוד אשר שם כבוד השכינה, בזכות אהרן, שגרם השראת השכינה ע"י הקרבנות, ובזכות התורה חזרו שלשתן. לכך נאמר: באר אשר חפרוה נדיבי עם, שאחזו במדת גמילות חסדים, ובזכותם היתה הבאר מאז ומקדם, עכשיו חזרה במחקק, בזכות משה, ובזכות התורה הרמוזה בפסוק: וממדבר מתנה וממתנה נחליאל, כמו שדרשו רז"ל (בעירובין נד), דאם לא כן קשה, מה ראו על ככה לדרוש פסוקים אלו על התורה, ומה ענין שבח התורה אל שירת הבאר?
אלא לפי שחזרה הבאר בזכות התורה שקבל משה. וזה פירוש נכון וברור.

פרק כא, לד
ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו.
פירש רש"י:

שהיה ירא שמא תעמוד לו זכותו של אברהם.

דאם לא כן קשה, וכי משה היה ירא מזרוע בשר ודם, באשר ה' אתו?
ועוד קשה, מאחר שנאמר: כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו, ואם כן היה לו לומר אל תירא אותו ואת עמו, אלא ודאי שמעמו ודאי לא היה ירא, כי ה' אתו; אך מאותו היה ירא פן תעמוד לו זכות אברהם.
ומה שמקשים כאן: איך היה ירא מזכות זה?
אדרבא, הרי באותו זמן היה חוטא ורב מרי, כי כוונתו היה כדי שיהרג אברהם וישא הוא שרה, כמו שפירש רש"י שם (בראשית יד יג), אין זה קושיא, כי רש"י פירש כן לפי האמת, שהרי סוף כל דבר הכל נשמע, שלא הועיל לו זכות זה, ואם כן סופו מוכיח שכוונתו היתה לרעה, ולא לטובה. אבל משה עדיין לא היה יודע סוף הדבר, והיה סבור שלטובתו נתכוין, להציל את לוט; על כן היה ירא פן יעמוד לו זכות זה. והשיב לו הקב"ה אל תירא אותו כי בידך נתתי. והיה לו לומר כי בידך אתן, להבא, אע"פ שמתת ה' דומה כאילו היא כבר נתונה, מכל מקום במקום שיש לפרשו כפשוטו אין צורך בפירוש זה. וביאור הדבר, שמאז ומקדם כבר נתתי אותו בידך, כי מעולם לא היה לו שום זכות, ובמעשה ההוא היה נרדף עד חובה, והיתה כוונתו לרעה, ונגזר עליו מאז שיהיה נתון לך ומסור בידך. וזה פירוש יקר.