פרק כב, ב
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי. והלא ניסי מצרים היו גדולים מאלו, ולמה לא התבונן באותן גדולות ונוראות אשר עשה ה'?
ועוד, יש להתבונן, כי זכר כאן את ישראל בד' שמות. ישראל, העם, בני ישראל, קהל, כי מתחילה נאמר את כל אשר עשה ישראל לאמורי,
ואחר כך אמר: ויגר מואב מפני העם,
ואחר כך אמר: ויקץ מואב מפני בני ישראל,
ואחר כך נאמר עתה ילחכו הקהל. הלא דבר הוא.

וביאור הדבר כך הוא, שמדרך העולם, שהמלכים יש להם ספר דברי הימים, אשר עליו כתובים כל הקורות מימים רבים, אבל ההמון עם אינן יודעין כי אם ההווה, מה שרואין בעיניהם, או מה ששמעו מפי השמועה מן המאורעות שבימיהם. לפיכך, בלק שהיה מלך, הנה מימים רבים יפקד אצלו מה שעשה יעקב ישראל סבא, אל האמורי, כי הוא היה רק איש אחד, ובני ביתו מתי מספר, ואעפ"כ נצח אומה שלימה, כמו שכתוב (בראשית מח כב): אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי, ולפי דעת רז"ל (ב"ב קכג) שפירשו בחרבי ובקשתי היינו בתפלתו, אתי שפיר, שראה בלק כל אשר עשה ישראל סבא לאמורי בתפלתו, לפי שכל כחו בפיו, על כן השתדל הוא ג"כ אחר אחד שג"כ כחו בפיו, ולכך נאמר וירא בלק, ולא נאמר וישמע בלק, כי כל הקורות ההם הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי האדמה, וראה בעיניו הדבר כתוב על ספר, ונכנס מורך בלבבו, לאמר אם כן עשו בשנים קדמוניות, בהיותם מתי מספר, מה יעשו עתה, בהיותם עם רב ועצום?
ולכך לא נאמר בני ישראל או העם או קהל, לפי שבישראל סבא הוא מדבר.
אבל מואב דהיינו כלל ההמון עם, לא התבונן במה שעבר, כי לא ידעו מה הוא, ולא פחדו כי אם מן ההווה, מה שראו בעיניהם עם רב ועצום, לכך נאמר: ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, והיה ההמון עם של מואב יראים מפני ב' כיתות, ולא ראי זה כראי זה, כי מפני הערב רב היו יראים מחמת רבויים, כי איתא במדרש שהערב רב היה ב"פ ס' רבוא, ועליהם אמר: ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, קרא הערב רב בשם העם, כי לא מבני ישראל המה כי רב הוא, כי רבים המה באמת, אבל בני ישראל שלא היו כל כך רבים, לא יראו מהם מצד רבויים. אמנם מצד אחר היה מורא ישראל עליהם, אשר עליו נאמר: ויקץ מואב מפני ישראל, כמו שפרשנו פרשת שמות (א יב) על ויקוצו מפני בני ישראל, שאין הפירוש שישראל נעשו כקוצים בעיניהם, דאם כן - היה לו לומ:ר ויקצו בני ישראל מהו מפני?
אלא איפכא מסתברא, שהמצרים המשילו את עצמם לקוצים בערך בני ישראל שנמשלו לגפן, שנאמר (תהלים פ ט,י) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ. כי בנוהג שבעולם, כשבעל השדה רוצה ליטע כרם בשדה מלאה קוצים, אז הוא עוקר הקוצים מן השורש ומשליכם זרה הלאה, כדי ליטע במקומם הגפן, כך היו המצרים יראים שישראל יהיו נטועים בארץ כגפן, והמה יעלו מן הארץ כקוץ מונד כולהם (שמואל ב' כג ו), כמו שכתוב: ועלה מן הארץ, (שמות א י) ועלינו מבעי ליה כו', לכך נאמר ויקוצו מפני בני ישראל שהמה ינערו מן הארץ, מפני בני ישראל שנמשלו לגפן כך נאמר כאן ויקץ מואב מפני בני ישראל, שהיו יראים פן יהיה מואב כקוץ מושלך מן הארץ מפני בני ישראל, מפני הגפן אשר הסיע ה' ממצרים לגרש מפניהם גוים וליטעם שמה, לכך אמר בני ישראל, כי ישראל סבא איננו כי כבר הלך לעולמו, ובניו יבואו שמה, אבל לא הערב רב שנקרא בשם העם כי מה גבר מגוברין (סנהדרין סה), ומה יתרון לערב רב על שאר האומות שיגרש מפניהם גוים ויטע אותם במקומם, אם לא אגב בני ישראל.

ואחר כך נאמר ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל וגו'. ומה ראו המדינים על ככה, להתעבר על ריב לא להם?
אלא לפי שמצינו שפירש רש"י פרשת מטות (לא ו): אותם ואת פנחס, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר (בראשית לז לו) והמדנים מכרו אותו לפוטיפר ובני יוסף נקראו קהל, שנאמר (שם לה יא) גוי וקהל גוים, פירש רש"י קהל גוים נאמר על יוסף, וכן אמרו זקני מואב אל מדין, שגם אתם יש לכם לירא מפני הקהל, בני יוסף, שירצו ליקח מכם נקמת יוסף בכור שור אביהם, וזה שאמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור. כי הקהל - בני יוסף בכור שור המה על כן ילחכו אותנו כשור המלחך כדי ליקח נקמת השור וזה פירוש יקר.

פרק כב, ד
ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההוא. לפי מה שפירשנו למעלה, שבלק התבונן במה שעשה ישראל סבא לאמורי בחרבו ובקשתו, לפי זה קשה מה יום מיומים, ולמה לא נתעורר לעשות תחבולות כנגדם מימים רבים?
לכך תירץ ואמר, כי בעת ההיא מנוהו למלך לצורך שעה, כפירוש רש"י. אבל לפי פשוטו קשה מה תלמוד לומר בעת ההיא?

ויש אומרים:
שבא לתרץ למה ויגר מואב ולא בלק, לפי שמנוהו רק בעת ההיא לפי שעה, על כן אמר בלבו: מה לי לצרה זו?
ומכל מקום בנגלה, מפני מורא העם, הוצרך לעשות מה שעשה.

ויש אומרים:
שבא לתרץ למה זה היה מואב יראים, הלא כבר נאמר (דברים ב ט): אל תצר את מואב. על כן אמר לפי שבלק מלך למואב בעת ההיא ובלק ארמי הוא ולא מואבי, שנאמר ארץ בני עמו,
פירש רש"י:

בלק משם היה וזה ארץ ארם, כמו שכתוב מן ארם ינחני בלק,

והיו יראים פן תקרא כל הארץ על שמו של בלק כמו שעמון ומואב טהרו בסיחון, כמו שכתוב (במדבר כא כו) והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו', כך טהרה הארץ לישראל ע"י בלק שהיה מלכם בעת ההיא לכך עתה ילחכו ולא קודם.

ויש אומרים: ילחכו את כל סביבותינו ולא יגעו בנו כלל, רק יעשו כלה בכל סביבותינו, וממילא אין לנו תקומה. ונראה לי שלכך נאמר כלחוך השור את ירק השדה, דווקא ירק שבשדה שסביבות העיר, אבל לא יגעו בירק של הערים.

פרק כב, ה
הנה עם יצא ממצרים. יצא לשעבר משמע, ובלעם אמר הנה העם היוצא ממצרים משמע שעכשיו הם יוצאים והולכים, כי בלעם להזכיר עונם בא, לומר שדומה כאלו עדיין לא יצאו מכל וכל ממצרים, כי תמיד ברע הם, ואומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה, ובכל תלונה הם מזכירים את מצרים. וזה ראיה שתמיד מחשבתם משוטטת במצרים וקשה עליהם הפרידה ממצרים כאילו עכשיו הם יוצאים.

ומה שאמר: הנה כסה את עין הארץ. לשעבר משמע, וקשה, והלא עוד היום הם מכסים את עין הארץ, ויכול להיות ששלח לו לאמר, שעם זה - קסמים בידם, על כן אני צריך לאיש אשר ג"כ קסמים בידו, והביא מופת על זה, כי במצרים הביאו מכת הארבה אשר כסה עין הארץ, והחושך.
והוא יושב ממולי. אע"פ שהוא יושב כנגדי בחדר אחד, מכל מקום יכול הוא להחשיך לשונאיו, ואליו יהיה אור במושבו. ואין זה כי אם בכח הכשופים אשר למדו במצרים, ובלעם חשב שמא יאמר לו ה' שכבר שכחו כל מעשה ארץ מצרים, על כן שינה ואמר הנה העם היוצא ממצרים שדומה כאלו עכשיו הם יוצאים. ומדקאמר בלעם בנבואה: כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל שמע מינה שעד הנה היו חשודים במנחשים וקוסמים.

דבר אחר:
כסה את עין הארץ. על סיחון ועוג אמר כן, שהיו עין כל הארץ, כי עיני כל הארץ עליהם, ומאחר שנצחום - מי יוכל לעמוד בפניהם, וכן מסיק בילקוט.

פרק כב, ו
ועתה לכה ארה לי וגו'. ובלעם אמר אל השי"ת, ששלח לו בלק לכה קבה לי ומה שפירש רש"י שקבה קשה מארה ובלעם הוסיף מדעתו משנאתו את ישראל, וכן וגרשתיו קשה מן ואגרשנו מן הארץ. אין זה מספיק; וכי לא ידע בלעם שאלהיהם אוהב לישראל, וע"י הוספה זו יגרע. כי שמא כולי האי לא יתנו לו רשות?
ועל בלק קשה איך היה נבער מדעת כל כך?
כי מתחילה אמר לכה ארה לי ולא נעתר לו שנאמר כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, ואחר כך שאל ולכה קבה לי, וכי מי שאין רוצים ליתן לו אפילו דבר קטן, חוזר ושואל דבר גדול?

אלא ודאי שארה קשה מן קבה, ולשון נכה קשה מן לשון להלחם, ולשון ואגרשנו מן הארץ קשה מן וגרשתיו, כי לשון קבה אינו לשון קללה, שהרי נאמר (בראשית ל כח): נקבה שכרך עלי, אלא שהוא נוקב ומפרש, או שהוא עושה בהם חור קטן, מלשון ויקוב חור בדלתו (מלכים ב' יב י) אבל ארה קשה, כי בו קללה בו נידוי. (שבועות לו) וכן להלחם אינו כל כך רע בהחלט, כי יש לוחם כדי להציל את עצמו לבד; אבל נכה הוא מכה ממש. וכן וגרשתיו משמע לגרשו רק מעליו לבד, אבל ואגרשנו מן הארץ משמע מכל העולם, ובזה יתורץ הכל, כי בלק לא ידע שאלהיהם אוהב להם כל כך, על כן פער פיו לבלי חק, ושאל: ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו, ואגרשנו מן הארץ, דהיינו כלה כליל, כולם אגרש מן העולם. ובלעם ידע שאלהיהם אוהב להם, ופשיטא שמן השמים יעכבוהו ולא יעלה בידו לא זה ולא זה, על כן אמר לפני הקב"ה שבלק אינו שואל כי אם לדחותם מעליו, כי אם יבאו להלחם בו, אז יעברו בלא תצר את מואב, ודין הוא שתחול קצת קללה לקוב חור בדלתו לחסר מהם מעט, לכך אמר כי בלק שלח אליו: קבה לי אותו, אולי אוכל להלחם בו, וגרשתיו.
והשיב לו הקב"ה: לא תאור את העם כי ברוך הוא, רצה לומר כל כך הם מבורכים ודבקה בהם הברכה, עד שאין מקום לחול אפילו לארירה הגדולה, וקל וחומר קבה הקטנה שאין בו כח לחול כנגד חוזק הברכות. וכאשר ראה בלק שלא נעתר לו אל השאלה הגדולה, ומן השמים יעכבוהו מלילך עמו, חזר אל הקטנה, ואמר לפחות לכה קבה לי כי לא ידע מה שאמר ה' לבלעם כי ברוך הוא, כי לא הגיד בלעם לשלוחיו רק כי מאן ה' לתתי להלוך עמכם, וחשב שמא בעבור זה יעכבוהו, כי הקשיתי לשאול, לכך שאל הקטנה, והשיב לו בלעם אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה. לא קבה הקטנה, ולא ארה הגדולה. והיה לו להקדים גדולה לקטנה, בדרך לא זו אף זו, אלא כדי לידוק מזה, דווקא לפי שלא אוכל לעשות; הא אם היה הדבר ביכלתי, הייתי עושה, לא זו קטנה, אלא אפילו גדולה. ולזה הראה כי כל מזימות לבבו להרע.
וזה ביאור הפסוק ועתה לכה וגו', במלת ועתה, רצה לנסותו אם יש בידו לאור כל זמן שירצה, שאם ידחהו ויאמר שאני צריך להמתין עד העת שהקב"ה כועס בה, אין בו ממש, כי שמא לא יכעוס כל הימים הללו, וכמו שכתוב מה אזעום לא זעם ה', על כן אמר ארה לי, לרצוני, לזמן שאבחר אני, או ארה אותם שיהיו לי, מסורים בידי, או לי שלא ידע הדבר שום אדם כי אם אני. אולי אוכל שהעולם יחשבו שאני אוכל, ובאמת נכה בו שנינו, אני ואתה, ואחר ההכאה אגרשנו, אני לבדי. ואמר לשון אולי על עצמו, כי אני ספק אם אוכל, אבל אתה ודאי כי בצירופך ודאי נכה, לכך לא אמר: אולי נוכל נכה בו. כי ידעתי את אשר תברך מבורך, לא אמר יבורך כדרך שאמר יואר לפי שאמר לו: דווקא בקללות יש לך כח ולא בברכות, כי את אשר תברך כבר הוא מבורך, ואתה רואה זה באצטגנינות שלו, ואתה מברכו כדי לתלות בך. דאם לא כן כשעזרת את סיחון היית מקלל למואב, ולמה לא ברכת לסיחון?
אלא ודאי שאין לך כח בברכות, כי אם בקללות לבלע ולהשחית, כהוראת שם בלעם, על כן אני מבקש ממך קללה ולא ברכה שתברכני.

פרק כב, ט
מי האנשים האלה עמך. מצינו לשון מי שאינו לשון שאלה ונאמר לבזיון, כמו שכתוב (שמואל א' כה י) ויען נבל את עבדי דוד מי דוד ומי בן ישי, כלומר מי הוא, שאינו נחשב לכלום. כך אמר הקב"ה לבלעם שרוחו גבוהה: מי האנשים האלה הפחותים, וכי ראויין המה להיות עמך שתלך עמהם?
והשיב: בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. ועבד מלך כמלך, ומכל מקום אמר מאן ה' לתתי להלוך עמכם. אלא עם שרים גדולים מכם.

פרק כב, כ
אם לקרא לך באו האנשים. יש שליחות בשני פנים: לפעמים השליח מתנה עם זה האיש אשר הוא הולך אחריו, שעל מנת כן אני מוליכך בדרך תלך, שתבטיח אותי שתעשה בקשתי, ולפעמים אין השליח מתנה שום דבר, אלא עושה שליחות הקריאה לבד, אע"פ שלא יבטיחו למלאת אחרי דברו, ושם ידובר נכבדות, אם הענין ראוי להעשות או לא. וכך אמר ה' לבלעם: אם האנשים הללו רוצין לעשות עמך מעמד וגמר, להבטיחך כך וכך כסף וזהב כדי שגם אתה תבטיחם לקלל, אז לא תלך עמהם כי אין הדבר ברשותך, אבל אם לא באו כי אם לקרא לך לבד, והדבר יהיה ברשותך לעשותו או לא, אז לך אתם. וזה שאמר ואך את הדבר וגו'.
ויען כי ראיתי בפרשת זו שינוי רב בענין השליחים, שקראם לפעמים שרי מואב, ולפעמים שרי בלק, ולפעמים אנשים, גם יש ספק גדול במה שנאמר: ויחר אף ה' כי הולך הוא, אחר שנתן לו רשות, קום לך אתם. אומר אני שהיו שם ב' מיני שלוחים: שרי בלק, הם השרים המיוחדים למלך, ואותן קרא אנשים לשון חשיבות כי עבד מלך כמלך. ושרי מואב, הם שרי המדינה אשר להם הארץ, ולבלק אך לו המלוכה ולא הארץ, כי רק לפי שעה מנוהו מלך, ועל כן משני צדדים לא היו שרי בלק מהדרים כל כך אחר קללותיו של בלעם כמו שרי מואב; הצד האחד, לפי ששרי מואב להם כל הארץ, מה שאין כן בבלק ושריו, שלא נמנה כי אם לפי שעה, על כן ודאי יותר הקפידו שרי מואב על תיקונם ע"י קללה זו משרי בלק; ועוד, מאחרי ששרי בלק היו אנשים חשובים, לא יבקשו כל כך מן בלעם שיקלל כשהוא נגד רצון האל יתברך.
ובהצעה זו יותרו כל הספיקות, כי בכל השליחות הלכו שרי בלק ושרי מואב, וקרא לכולם זקני מואב, ויבאו אל בלעם וידברו אליו דברי בלק, וכאשר השיב להם לינו פה הלילה ודחה אותם, כתיב: וישבו שרי מואב עם בלעם, כי המה הבעלי דבר ישבו לצפות על תשובתו, אבל שרי בלק לא הקפידו כל כך ולא ישבו עמו.
ויבא אלהים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך, כבר אמרנו שבכל מקום שמזכיר האנשים מדבר בשרי בלק, וראיה ממה שאמר אחר המעשה של האתון קום לך עם האנשים וכתיב: וילך בלעם עם שרי בלק, וכמו כן אמר לו הקב"ה: מי האנשים האלה עמך, ומי משמש לשון וכי, ורצה לומר וכי האנשים החשובים עמך?
ולמה לא ישבו עמך כי אם הפחותים?
והשיב: בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי, לפיכך שרים אלו, שהם ממואב אשר בהם נוגע הענין, יושבים עמי ומצפים, אבל שרי בלק אין להם כל כך נפקותא בדבר. ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק מאן ה' ולא אמר כן אל שרי מואב, כדי שלא לצערם פנים בפנים, או אמר אפילו אל שרי בלק החשובים, מאן ה' לתתי להלוך עמכם אלא עם שרים חשובים מכם, ומכל שכן עם שרי מואב, ויקומו שרי מואב ויבאו אל בלק וגו' כי המה הבעלי דבר, אבל שרי בלק לא הקפידו להשיב.
ויאמר לו אם לקרא לך באו האנשים החשובים, שרי בלק, קום לך אתם דווקא, כי אין לחוש שיפתוך בדרך לעשות נגד רצון האל, והתיר לו לילך דווקא עם האנשים החשובים שרי בלק, ולא עם שרי מואב הפחותים, כי יש לחוש שמא בכל הדרך יפתוך חטאים ויעבירוך על רצון קונך. וכתיב: ויקם בלעם בבקר וגו' וילך עם שרי מואב, הפך רצון האל יתברך, כי לא התיר לו לילך כי אם עם האנשים החשובים, לפיכך ויחר אף ה' כי הולך הוא. ואחר מעשה האתון, שאמר חטאתי וגו' אמר לו מלאך ה' לך עם האנשים דהיינו שרי בלק, וכן עשה וזה שאמר: וילך בלעם עם שרי בלק ובזה מיושב הכל.

פרק כב, כג
ותט האתון מן הדרך וגו'.
בתנחומא (בלק ח) אמרו:

סימני אבות הראה לו כו'.

כי ותלך בשדה מקום רחב, לומר שאם ירצה לקבל זרע אברהם, ימצא לקלל בני קטורה וישמעאל. ואם ירצה לקלל זרע יצחק, ימצא צד אחד לקלל, כי יכול להטות אל עשיו, אך מצד יעקב, שהיתה מטתו שלימה, עמד במקום צר כי מצדו אין דרך לנטות ימין ושמאל. ויש עוד דרכים אחרים אל המפרשים.
ומדכתב רש"י:

זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (במד"ר כ יד).

שמע מינה שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה, שנאמר בו (דברים טז יג): באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה, ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות ואם כן בטולם גורם בטול כל האומות.
ואחר כך אמר: במשעל הכרמים, רמז לחג הפסח זמן יצ"מ, שנאמר (תהלים פ ט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן, ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים?
ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו, כדמסיק בילקוט פרשת וישב (קמו) בשם מדרש שוחר טוב. ושם מביא הרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן, וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין, כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר, (וישב פח ה) ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים?
ואחר כך אמר: ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת, שבו קבלו את התורה, שנאמר בה (משלי ג טז): אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח), והיו כל האומות בטלין, ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל הנמצאים שבמעלה ושבמטה?
ויכול להיות שגם במשעל הכרמים רמז לו: אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג הפסח ושותין בו ד' כוסות, כנגד ד' מלכיות, ושל יין כמספר ע' כנגד ע' אומות, ובטול זה גורם ג"כ ביטול כל ע' אומות.
ויתכן עוד לפרש זה שלוש רגלים, שרמז לו: איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד (אבות א ב) דהיינו ג' רגלי העולם, והם: התורה, ועבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם, ורמז לו גמילות חסדים, במה שאמר: ותלך בשדה, כי עיקר הגמילות חסדים מן השדה, ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבית המקדש שנמשל לכרם, רמז לו במשעל הכרמים. וכן פירש רש"י הביאני אל בית היין (שיר ב ד) זה אהל מועד, ועליהם נאמר (שם ז יב,יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון.

ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה, להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו. כך בלעם, רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

פרק כב, מא
וירא משם קצה העם. לפי שהקצוות עלולים ביותר לקבל נזק, כדרך שנאמר במתאוננים: (במדבר יא א) ותאכל בקצה העם. או בקצה ראשון קציני עם, או בקצה אחרון המוקצים שבעם, כי מצד המוקצים יהיו ראוין לקללה ממש, ואם מצד הקצינים החשובים - בנקל להכניס בהם עין הרע מצד מעלתם כי זהו הדרך אשר בחר לו בלעם, שאם לא ימצא מקום לקללם יכניס בהם עין הרע.
ואתה המעיין, שא נא עיניך וראה השינויים שמצינו בג' מקומות:
כי מתחילה נאמר: וירא משם קצה העם,
ואחר כך נאמר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה מכלל כי בקצה ראשון ראה כולו ע"י ראיית הקצה,
ובג' נאמר וירא את ישראל שוכן לשבטיו, משמע שראה כולם ממש.
וביאור ענין זה הוא כי מתחילה הציץ בלעם בשרשם של ישראל, דהיינו מקורם וצור חוצבם, אם ימצא בו עון אשר על ידו תחול הקללה גם לענפים, כי בביטול השורש יפלו גם הענפים, והוא ראיית הקצה הכולל את כולם, כי האבות כוללים הבנים. ואחר שבקש ולא מצא, חזר להציץ בענפים, אם ימצא עון בתולדות, וזהו הקצה שכולו לא יראה, כי אין האבות בכלל הבנים, ואחר שלא הביט און לא באבות ולא בתולדות, אמר: מעתה כולם בתכלית השלימות, אם כן אכניס בהם עין הרע השולט ביותר בדבר השלם מכל צד שאין בו פסולת כלל, וכדמסיק בתנחומא (בלק טו), ומביאו הילקוט על פסוק מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם קללה תחשב (משלי כז יד), על בלעם שבקש להכניס עין הרע בישראל ע"י ברכותיו. ועל זה הדרך ראיתי לבאר כל השלשה מקומות וזה סדרם.

ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. זהו חיפוש ראשון, אשר הציץ בשורש של אומה ויחפש וימצא כי מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, כמו שכתוב (יהושע כד ב): בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים, דהיינו במות בעל כי אחר הבעלים הלכו כי בעלום אדונים זולתו יתברך, ומשם ראה קצה העם, השורש, הוא הקצה ראשון והוא ככולו דמי, כי כל הבנים מסתעפים מן השורש, וכשהשורש ראוי לקללה, ודאי תחול גם על ראש הענפים, כי בעבודה זרה פוקד עון אבות על בנים.
ובאה הנבואה לבלעם כי בלק ובלעם נפלו שניהם בטעות גדול, כי ראש יחס אומה אינה מן ארם, כי תרח היה חשוב כמת בחייו, עד שהיה אברהם פטור מן כבוד אב ואם, שמע מינה שאינו מכלל ראש יחס אומה זו, אלא התחלת אומה זו, מראש צורים, זה אברהם. וזה שאמר: וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני בלק שהוא רוצה לעשות ראש לאומה זו את תרח, שהיה דר בארם נהרים, מראש הררי קדם דהיינו מן תרח שהיה קודם לאברהם וראהו עובד עבודה זרה, שקים ליה בארור האיש אשר יעשה פסל וגו' (דברים כז טו), לפיכך בקש לכה ארה לי יעקב כי ודאי תחול הקללה על הפחותים, כהוראת שם יעקב, ולכה זועמה ישראל, כי ע"י זה יהיה זעם וכעס אפילו אל הטובים שבהם, שנרמזו בשם ישראל ע"י שיראו באבדן מולדתם.
מה אקב לא קבה אל, הוא אומר לי ארה שהוא גדולה מן קבה, אפילו בקבה אין לי כח, קל וחומר בארה. אבל לפי רש"י שקבה גדולה מארה, לא יתיישב כלל מה שהתחיל בארה וסיים בקבה. ויתכן לפרש מה אקוב לא קבה ישראל את אל, כי האומות כשהצרה בא עליהם הוא מקלל במלכו ובאלהיו, אבל ישראל אינן כן, אלא אפילו אם הקב"ה בא עליהם בחוזק ותוקף, כהוראת שם אל, מכל מקום לא קבה, ואינו מקלל, אלא מברך גם על הרעה. לפיכך גם הקב"ה לא יקב אותם, אפילו בשעת קלקלתם. ומה אזעום לא זעם ה', כי האומות מהפכין ה' מידת הרחמים לדין וישראל מעולם לא זעם את ה' לא הכעיס את מידת הרחמים להפכה למידת הדין.
כי מראש צורים אראנו, יחס שלו אינו מן תרח, אלא מן אברהם שנקרא צור, שנאמר (ישעיה נא א,ב): הביטו אל צור חצבתם וגו', הביטו אל אברהם אביכם. ואותו צור תמים פעלו עם ה' היה, וביער כל הגילולים מן הארץ, ומגבעות, אלו האמהות אשורנו - משם ראש יחס שלו. הן עם לבדד ישכון וגו', מיום שנאמר לאברהם לך לך מארצך וגו' מאז והלאה נתבודד מן כל אומה, ואין לו צירוף לא לבית אביו ולא לשום אומה, כי לקח אותו אלהים לחלקו. ותדע שכך הוא, כי לא נתן הקב"ה מספר לשום אומה, כי אם לישראל, והוא הדבר המורה על מעלתן, כדרך שפרשנו למעלה פרשת במדבר. ועל זה אמר מי מנה עפר יעקב וגו', כי זה מופת שאין לו צירוף עם כל אומה ולשון, וזה שכתוב: ובגוים לא יתחשב, כי כל חשבון ענינו המספר, ואמר שכל הגוים אין להם חשבון פרטי, אלא כללי אבל ישראל יש להם מספר פרטי, אפילו בהיות יהודה וישראל כחול הים. וזה שאמר: מי מנה עפר יעקב אפילו בזמן שהם רבים כעפר הארץ, נתן להם מנין פרטי, ולא די במספר זה, אלא אפילו שאחר המספר עשאם ד' דגלים, ונתן שנית מספר מיוחד לכל דגל שהוא רביעית המחנה, וזה שאמר ומספר את רבע ישראל, וכ"כ למה?
אלא שבא להראות שהם עיקר העולם, כאלו לא היה ד' רוחות בעולם זולתם, וכל מה שחוץ מהם אינו נחשב מכלל ד' רוחות העולם, וזה ראיה שתרח אבי אברהם אינו מכלל הישוב, ואין אברהם מתיחס אחריו כלל.
ואמר: תמות נפשי מות ישרים לשון רבים. ותהי אחריתי כמוהו לשון יחיד, כי המיתה דווקא בגוף, הבא מאב ואם קראם ישרים. ותהי אחריתי כמוהו כי האחרית וההשארות הוא בנשמות הבאים ממקור השם יתברך, והנשמה דומה לבורא בה' דברים (ברכות י) לכך נאמר כמוהו. והר' יעקב בעל הטורים פירש שסופי תבות של אברהם יצחק יעקב בגי' בלעם וזהו אחריתי כמוהו.