פרק כג, יד
ויקחהו שדה צופים. אחר שלא יכול למצוא שמץ פסול עבודה זרה בשרשים, חזר להיות צופה ומביט בענפים, דהיינו לבא על התולדות מצד חטא העגל שעשו. ועל זה נאמר: אפס קצהו תראה וכולו לא תראה, כי אין האבות בכלל הבנים. ועוד, שלא עשו את העגל כי אם המוקצים שבעם, שהרי שבט לוי לא הסכימו. ואמר: אשר תראנו משם, כי ע"י העגל נעשו מגולים, כמו שכתוב (שמות לב כה): וירא משה את העם כי פרוע הוא, פירש רש"י מגולה, וראו כל העמים כי שם ה' סר מעליהם ע"י העגל, וזהו שדה צופים שהוא לשון הבטה.
ובאה התשובה אליו שגם בזה טעו, כי לא הביט און זה ביעקב, כי אם הערב רב לבדו היה מקור אל המעשה ההוא. וישא משלו ויאמר וגו' לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, הביא לו מופת על טעותו שהרי נאמר במעשה העגל (שם לב יד) וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וכי יש נחמה לפניו יתברך?
והלא לא אדם הוא להתנחם, אלא ודאי אפילו לכתחילה מעולם לא עלתה על דעתו יתברך לכלותם, כי לא פשעו בו, אך הערב רב היה העיקר במעשה ההוא שעשו ע"י נחש וקסם, וחשב ה' פן יטעו גם ישראל אחריו, והיה מגזם להם בכליון, כי עביד אינש דגזים ולא עביד, לכך נאמר: אשר דבר לעשות, ולא נאמר אשר בקש לעשות, אלא מעולם לא בקש, אלא דבר לעשות דרך גיזום לבד ולא כדי לעשות ממש. וזה דווקא לעמו, דהיינו בני ישראל, אבל על הערב רב לא ניחם כלל, ועוזבי ה' יכלו ע"י העונשים המבוארים פרשת כי תשא, כמו שפירש רש"י: בג' מיתות נדונו שם כו' ואצלנו נראה כאלו נחם ה' על זאת, ואל ה' הוא היודע (יהושע כב כב) שגם מתחילה כך היתה דעתו יתברך. אבל אם היו ישראל מזידין בדבר, אם כן ודאי ייעד להם עונש ממש והיתה כאן נחמה ממש וזה אינו, כי לא בן אדם הוא ויתנחם, אלא ההוא אמר ולא יעשה שלא היתה שם כי אם אמירה ודבור לבד דרך גיזום, ולא כדי לעשות ולהקים. וזה שאמר ולא יעשה, ולא יקימנה.

והכפל שבפסוק זה טעמו, לפי שאמר הקב"ה למשה: הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם וגו' (שמות לב י) הרי שהיה שם אמירה רכה והבטחה טובה למשה, שאמר לו ואעשך אותך לגוי גדול, והיה שם דבור קשה לישראל, ושניהם לא נתקיימו. וכנגד הטובה אשר אמר לעשות למשה, נאמר כאן לא איש אל ויכזב, כי לשון כיזוב מורה על המבטיח להטיב ואינו מקיים, וכנגדו נאמר ההוא אמר אמירה רכה, ולא יעשה, וכנגד הרעה אמר ובן אדם ויתנחם, כי לשון נחמה הוא על הרעה, וכנגד זה אמר ודבר ולא יקימנה ובדרך שנתבאר.
ואמר הנה ברך לקחתי, היינו לי כי כבר אמרתי ותהי אחריתי כמוהו, ואם אקללם, אקלל גם עצמי; לכך לא אשיבנה.
לא הביט און ביעקב אתה לקחתני שדה צופים להיות צופה ומביט באון ועמל שלהם, מה אוכל להביט, אם ה' לא הביט בהם עמל ואון, ואפילו החוטאים ההם לא כפרו באלהים לגמרי, אלא שתפו שם שמים לדבר אחר, כי לכך נאמר: אשר העלוך בוי"ו ואמרו רבותינו ז”ל (סנהדרין סג) אלמלא וי"ו שבהעלוך נתחייבו שונאיהם של ישראל כלייה, כי בוי"ו יש הוראה שלא נתנו תפלה באלהים, אלא הודו כי ה' הוא האלהים, והעגל הזה נתמנה למלך על כל הארץ מפי הגבורה, לכך אמרו: אשר העלוך. וזה שאמר כאן: ה' אלהיו עמו שטענו כי ה' אלהיו הוא עמו עם העגל, ומסר לו ההנהגה להיות ביניהם כמלך ולא אלהים ממש; וזה שאמר: ותרועת מלך בו.
או יאמר שאף בשעת החטא ה' אלהיו עמו, לא כפרו בו לגמרי ותרועת מלך עולם נשאר בו. ותדע שכך הוא, שהרי אמר הקב"ה למשה רד כי שחת עמך אשר העלית, (שמות לב ז) היינו העם שהעלה משה וזה ודאי לא אמר כלפי ישראל שהרי אל מוציאם ממצרים ולא משה הוציאם, אלא ודאי שכלפי הערב רב, אמר שמשה העלם מדעתו. והראיה שלכך אמר משה למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת וגו' (שם לב יא) דהיינו ישראל אשר אל מוציאם ממצרים כי לשון הוצאת שייך בישראל, שנכנסו למצרים ויצאו, אבל גבי הערב רב אמר: כי שחת עמך אשר העלית, כי לשון יציאה אין שייך בהם כי מי הכניסם שיצאו. וכפי הפשט יתכן לפרש שהקב"ה אמר רד כי שחת עמך אשר העלית במעלה, ע"י ביזת מצרים, כי משם נתעשרו, וע"י רוב זהב עשו העגל, לכך אמר: אשר העלית מארץ מצרים, כי נתעלו בעושר של ארץ מצרים, אבל בתפלת משה לא היה מקום להזכיר זה, לכך אמר אשר הוצאת.
כי לא נחש ביעקב וגו', וכבר ידעת כי העגל נעשה ע"י כישוף, ומאחר שלא נחש וקסם בישראל, ודאי לא עשאו העגל כי אם הערב רב, ואם תאמר אם אין בהם נחש וקסם, אם כן במה יוודע להם הדבר אשר דבר ה'?
על זה אמר: כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, כי כל הקורות התלויין בעת וזמן ההווים ונפסדים, יאמר ליעקב אפילו לקטניהם, ועל דרך שנאמר (דברי הימים א' יב לב): ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים, ולישראל דהיינו לחשוביהם, יאמר מה פעל אל כי הדברים הרוחניים הקב"ה כוננם בידים, כמו שכתוב (שמות טו יז) מקדש ה' כוננו ידיך וכתיב (תהלים לא כ) מה רב טובך וגו' פעלת לחוסים בך.
הן עם כלביא יקום, ידוע שכל עיקר מעשה כישוף בלילה, כי בו תרמוש כל חיתו יער. אלו המזיקים, וכל העוסקים עמהם הם מוכים ומעונים, וירא בבקר והנה פניהם זועפים, לא תואר ולא הדר להם, והם חלושי כח, כי רובם מרעיבים את עצמם כדי שתשרה עליהם רוח הטומאה, והן עם זה - כלביא יקום משנתו, חזק ובריא אולם, וזה מופת שאין לו עסק בנחש וקסם, ואדרבא לא ישכב עד יאכל טרף וכפירוש רש"י שאומר ק"ש על מטתו ומבריח המזיקין מעליו, ואם כן ודאי אין לו עסק עמהם כלל וזה פירוש נכון.

פרק כג, טו
ואנכי אקרה כה.
פירש רבינו בחיי:

לבטל מהם ברכת כה יהיה זרעך (בראשית טו ה) וכה תברכו את בני ישראל (במדבר ו כג).

בזה ראיתי לתרץ מה שמסיק (במ"ר כ ז), כי אמר אולי נכה בו, לא בקש כי אם לנכות מהם חלק כ"ד מן ס' רבוא, והיינו כ"ה אלף, ויש להקשות מה תועלת היה לו בזה אם יחסרו כ"ה אלף מן ס' רבוא?
גם יש לדקדק למה נפלו בעצתו כ"ד אלף, ולא יותר ולא פחות?
אלא ודאי, שעיקר כוונתו היתה לבטל מהם ברכת כה כי עי"ז יחולו הקללות. לכך לא בקש כי אם לנכות חלק כ"ד, כדרך שמנכין מן הסאה חלק כ"ד (ב"ב צג) כך בקש לנכות חלק כ"ד דהיינו כ"ה אלף כמספר כה, ולא עלתה בידו כי לא הפיל כי אם כ"ד אלף, עד כה ולא עד בכלל, כי בבואו למספר כ"ה עמדו להם הברכות של כה תברכו, וכה יהיה זרעך.

פרק כג, כח
ויקח בלק את בלעם ראש הפעור. מעתה חזרו לדרך הג' כי ראו שאין להם מקום ליתן שמץ ודופי, לא בשרשים ולא בענפים, אם כן המה בתכלית השלימות, וכל דבר השלם מכל צד, ביותר יש מקום לעין הרע לשלוט בו, ע"י שיברך רעהו בקול גדול ויספר בשבחו בקול רם, וישמעו כל האומות ויתקנאו בהם ויכניסו בהם עין הרע, ועל ידי זה קללה תחשב לו, ועל כן לקחו ראש הפעור כדי שיפער פיו לבלי חק, ויספר במעלתן בקול רם.