פרק כה, יא
פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. הכל לרבותא נקט כי אע"פ שהיה בן אלעזר אשר לקח לו מבנות פוטיאל, מזרע יתרו שפיטם עגלים לעבודה זרה, והיה לו למנוע את עצמו ממעשה זה, פן יאמרו לו ליצני הדור: בת יתרו מי התיר לאביך, ואיך אתה מקנא על המדינית?
וכן אבי אביך פיטם עגלים לעבודה זרה, ואיך אתה מקנא על הע"ז?
והיה בן אהרן הכהן ויאמרו לו אבי אביך, זה פיטם עגלים לע"ז, וזה עשה העגל. ואע"פ כן לא היה מקפיד על כבודו. ורש"י פירש שהיו השבטים מבזין אותו כו' יכול להיות שזה כוונתו, כי ע"י שהיו השבטים מבזין אותו, בא הכתוב ויחסו, לומר, ראה כי איש חסיד הוא. אע"פ שעל ידי שהוא בן אלעזר בן אהרן היה להם מקום לבזותו, מכל מקום נכנס בעובי הקורה ולא היה חושש לכבודו. ועוד הגיד לנו הכתוב, שהיה משיב חמה בן משיב חמה (סנהדרין פב) על כן אחז מעשה אבותיו בידו.

בקנאו את קנאתי בתוכם. קנאתי בהם לא נאמר אלא בתוכם, לימד על כל קידוש השם שצריך להיות בתוך בני ישראל דווקא, וכמו שכתוב (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל, ולכך נאמר (כה ז) ויקם מתוך העדה. והודיע לנו שבחו של פנחס, שהיה מוסר נפשו על קידוש השם, ואע"פ שהיה בתוך העדה, מקום מסוכן מפני קרובי זמרי, מכל מקום שם נפשו בכפו.
ועל צד הרמז לקח רמח בידו, כי במעשה זה שם כל רמ"ח אבריו בכפו, והיה מקנא שתי קנאות:
אחת על עבודה זרה
ואחת על הזנות,
לכך נאמר בקנאו את קנאתי.
או אחת לכבוד ה’ יתברך ואחת לכבוד משה, כי כל המחלל השם אינו חולק כבוד לרבו בקל וחומר, שאם אין השכינה חשובה כנגדו - רבו לא כל שכן, וכן העיז פניו כנגדו ואמר לו: בת יתרו מי התיר לך. ועל זה סמך פנחס שהורה הלכה למעשה בפני משה רבו, כי אמר שרבו נוגע בדבר, פן יאמרו לו בת יתרו מי התיר לך. ולכך נאמר לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום והיה לו לומר לכן אמור לו, אלא ביאורו שהקב"ה אמר למשה לכן אמור לכל ישראל על עצמך, הנני נותן לו את בריתי שלום כדי שלא יאמרו ישראל שאין אתה בשלום עם פנחס, על שהורה הלכה בפניך, לכן תודיע לרבים ותאמר מצדך, הנני נותן לו וגו' והנני קאי על משה. (עיין סנהדרין פב: א"ל הקב"ה למשה הקדם לו שלום) וכנגד מה שקנא לאלהיו, אמר: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם תחת אשר קנא לאלהיו, וטעם זה אינו קאי על מה שנאמר: הנני נותן לו וגו', לפי שזה שכרו על שקנא למשה כאמור.

ואמר ויכפר על בני ישראל כי הביא את הרשע הזה לכפרה על כל ישראל, ונחשב לו כהקרבת פרים וכבשים על כן נשבע ה' אתה כהן לעולם, כאשר התחלת בשימוש כהונה.

פרק כה, יד
ושם איש ישראל המכה אשר הכה. פירש רש"י במקום שייחס את הצדיק לשבח, יחס את הרשע לגנאי. ומה גנאי הוא זה שאמר זמרי בן סלוא?
בשלמא לשבח, שפיר קאמר, כי אלעזר ואהרן נודעו בשערים לשם ולתהלה, אבל סלוא זה מה הוא ומה שמו כי תדע שהוא לגנאי, מה שמץ דופי נשמע עליו?
ועוד, מה שאמר המכה אשר הכה למה הפליא את מכותיו פעמים?
היה לו לומר ושם האיש המכה את המדינית וגו'?
ועוד, שהיה לו לומר ואיש ישראל המכה שמו זמרי, ומדקאמר ושם איש ישראל המכה אשר הכה, שמע מינה שאשר הכה חוזר על עצם האיש, אבל המכה חוזר אל השם, לומר שהשם שלו היה מוכה.
ונראה, שמהכרח קושיות אלו דרש רבי יוחנן, במס' סנהדרין ובמכות (פב) חמישה שמות היו לו: זמרי על שם שנעשה כביצה המוזרת, סלוא, על שם שהסליא עון משפחתו. כי ודאי יש להפליא מה ראה ר"י על ככה, לדרוש השמות לגנאי?
אלא ודאי שגם הוא דרש ושם האיש המכה שתיבת המכה חוזר אל השם, כי אע"פ שלא נקראו מתחילה על שם המעשה, אלא שעונותיו גרמו לו שבדקו בשמו ובשם אבותיו ופירשו על שם המאורע, לומר לך, שם רשעים ירקב, וראיה שלו מן התורה, שנאמר: ושם איש ישראל המכה, השם מוכה, ואשר הוכה את המדינית קאי על עצם האיש, וכן ושם האשה המכה כזבי כדמסיק בגמרא: כזבי שכזבה באביה, כי גם שמה הוכה לדרשו לגנאי. ואם נפשך לומר שהמוכה קאי על האיש, ואשר הכה את המדינית קאי על השם, יש לומר שלכך אמר את המדינית לפי שהיה את המדינית ובעל בעילות הרבה עד שנעשה כביצה המוזרת, על כן נעשה מוזר לאחיו כביצה המוזרת, ודרשו שם זמרי על שם המאורע.

ויש אומרים:
שלכך אמר את המדינית, בהיותו עמה ממש, דאילו פירש זמרי לא היה רשאי להורגו.ו

יש אומרים:
שאף ע"פ שהוכה בעולם הזה, מכל מקום לא נפטר מלהיות את המדינית עמה ממש בעולם הבא, כדרך שנאמר (בראשית לט י) לשכב אצלה - בעולם הזה להיות עמה לעולם הבא (יומא לה).
ומלבד מה שדרשו רז"ל (סנהדרין פב) בשמות הללו לגנאי, הלא לאלהים פתרונים, אענה גם אני חלקי לפתרם בדרך אחר, כי מצינו לרז"ל (סוטה כב) על החנפים, שעושין מעשה זמרי ומבקשין שכר כפנחס, וכי זמרי היה מן החניפים?
והלא היה רשע מפורסם, אלא ודאי, מדקאמר למשה: זו אסורה או מותרת, שמע מינה שהיה עושה כמעשה הצבועים, להכשיר מעשיו, לומר שבדין הוא עושה, ואחר שרז"ל החזיקוהו בחנף, על כן יש לדרוש כל שמותיו על זה האופן, כי כל חנף וצבוע, תמיד תהלתו בפיו לשבח את עצמו, וזמרי הוא לשון שבח, כי עזי וזמרת יה (שמות טו ב), תרגומו: תוקפי ותושבחתי. ושם סלוא ג"כ לשון שבח, מלשון סלו לרוכב בערבות (תהלים סח ה). וכן כזבי כי כל חנף כוזב כי אין פיו ולבו שוים, ובת צור כי המה מגביהים לשבת בצור גבוה. והזכיר בשניהם ראש, ונשיא, כי זה הדבר אשר בקשה נפש החניפים. על כן נאמר אשר הכה את המדינית כי שמות שניהם הוכה שוה בשוה נדרשים על ענין אחד.

פרק כה, יז
צרור את המדינים וגו'. ולא צוה לצרור המואבים, לפי שנאמר (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מהו ויחל?
אלא כך פירושו, שישראל היו המתחילין ותובעים את בנות מואב, והלכו להם לאהליהם ותובעים את הנשים ומפתים אותם, לכך נאמר ויחל העם, כי העם היו המתחילין ולא בנות מואב, לכך נאמר אל בנות מואב, ולא נאמר עם בנות מואב, אלא שבא להורות שישראל הלכו אליהם, אבל מואב לא שלחו נשותיהם ובנותיהם אל ישראל, על כן לא נתחייבו מואב, כי המתחיל בקלקלה הוא העיקר, ובו תלוי החטא.
אבל במדינים היה הדבר בהפך, שאדרבה המדינים הפקירו את בנותיהם שתבעו את ישראל לזנות, והסברא נותנת, כי איך מלאו לבו של זמרי לתבוע את בת מלך?
אלא ודאי שהיא תבעתו, ואם לא אמרו כן בפה, מכל מקום עשו ההשתדלות עם צרצור של יין, להשקותם כוס התרעלה כדי להבעיר בהם אש התשוקה, כדמסיק (בסנהדרין קו), לכך נאמר: צרור את המדינים, ולמה?
כי צוררים הם לכם, רצה לומר: המה באו לכם להביאכם לידי הרגל עבירה זו, לצרור לגלות על ערותכם, ולא כבנות מואב שישראל באו להם, ורצה לומר: הצוררים ההם הידועים הם לכם, הם התחילו בקלקלה עמכם, ובזה מיושב לשון צוררים, לשון הוה. ולפי דרכינו - צוררים תואר השם שלהם, והם לכם - היינו שהם באו לכם בנכלי ערמומיות ע"י שהשקום צרצור יין המרגיל לערוה, וזה שאמר: בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, כי הזונות נתכונו לצערם. כדי שבעל כרחם ישובו לדתם.

דבר אחר:
ויחל העם לשון חולין, הפך הקדושה, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה (ויקרא רבה כד ו), וכאן היו מתעסקים בעריות, וחללו קדושתם ונעשו חולין, לכך נאמר ויחל, ולמידין מן ויחל נח איש האדמה ויטע כרם (בראשית ט כ), שגם ויחל הנאמר כאן היה ע"י צרצור יין שהיה מרגילם לערוה.

ויש אומרים:
שלכך נאמר ויחל כי ההתחלה היתה בבנות מואב, והגמר בבנות עמון, ולא פרסמם הכתוב כדרך, שחיסך על הצעירה אשר אחרה בזנות, וקראה שם בנה בן עמי, כך לא פרסם כאן. וזה כדעת המדרש (ספרי כי תצא קיז) האומר שעמון ומואב ע"י שהחטיאו את ישראל, נתרחקו ריחוק עולמית, ופשוטו של הפסוק עומד כנגד מדרש זה להכחישו, שהרי נאמר (דברים כג ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, ורוב המפרשים יצאו ללקוט, ולא מצאו יישוב מספיק על זה.
ואומר אני שהדבר כפשוטו והא בהא תליא, כי אין הסברא נותנת להרחיק שני אומות על דבר שלא קדמום בלחם ובמים, אלא על דבר כוונתם, כי ידע ה' שלכך לא קדמום, כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחים לאכול מזבחי אלהיהן ולשתות יין נסיכם המרגילים לערוה, כי כך הדרך בכל הבא מן הדרך עיף ויגע מטורח הדרך והוא רעב וצמא, שהוא שואף לאכול ולשתות מן הבא בידו, לא יבקר בין אסור למותר, וכל כוונתם היתה להכשילם בזנות, ולהביאם על ידו למעשה פעור, על כן לא קדמום בלחם, כדי להרעיבם ולהאכילם מזבחי אלהיהן, ולא קדמום במים, כדי להשקותם כוס התרעלה ויין נסיכם. וכל זה נכלי דתות וערמומית. ופירוש זה יקר, לא ידעתי מאיזו טעם לא מצאוהו בשכלם מפרשי תורתינו אשר קטנם עבה ממתני.

פרק כה, יח
כי צוררים הם לכם וגו'. בפסוק הקודם נראה כפל לשון צרור את המדינים והכיתם אותם. מה בין צרור, לוהכיתם?
ורז"ל אמרו (תנחומא פנחס ג) מכאן הבא להרגך השכם להרגו. הערב להרגו מבעי ליה, שהרי המדינים התחילו בקלקלה, ולשון צוררים צריך ביאור, כי משמעתו שעדיין הם צוררים לכם, ואולי ידע השם יתברך מה שבלבבם של המדינים, שעדיין לא נח רוגזם ועדיין הם צוררים, חושבים מחשבות להתעולל עלילות ברשע, ואולי יותר מבראשונה, לפי שנורא דאחותם דלוק בלבם להתנקם; לפיכך השכם לצרור אותם. ופשוטו שצוררים הוא שם דבר לומר שמעולם הם צוררים שלכם, כי מתחילה - והמדנים מכרו אותו לפוטיפר, (בראשית לז לו) אחר כך עשו מדין שלום עם מואב על ישראל, אחר כך הפקירו בנותיהם להכשיל את ישראל, נמצא שהמדינים מעולם רצועת מרדות לישראל, על כן אמר כי הם צוררים שלכם.
וכדי ליישב הכפל אומר אני שצוה ה' על שני דברים:
אחת, צרור את המדינים לצערם תחילה ימים רבים,
ואחר כך והכיתם אותם.
וכל כך למה?
לפי שצוררים הם לכם והוא נתינת טעם על צרור, כי גם המה צערו אתכם, ע"י שהזונות השקום יין, וכשאמר השמיעי לי, אומרת לו פלח לעבודה זרה תחילה, וזה הוא שאמר: כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו על דבר פעור, כי כל עיקר צער זה שצערו אתכם היתה הכוונה להכריח אתכם לפעור, ועל מה שכתוב והכיתם אותם נתן טעם ואמר על דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המכה ביום המגפה על דבר פעור, לפי שאחותם היא המכה, יחשבו גם המה להנקם ולהכות אתכם, על כן השכימו להכות אותם, כי הבא להרגך השכם להרגו. ואולי שלכך נאמר ויהי אחרי המגפה סוף פסוק ובאתנחתא, לדרשו אשלאחריו ואשלפניו, לאחריו כפשוטו, ולפניו, לומר שגם אחרי המגפה הם רוצים להכות אתכם על דבר אחותם המכה, על כן תשכימו להכותם.