פרק כו, ב
שאו את ראש וגו'. צורך מספר זה עכשיו היה, כדי להודיע שאע"פ שנפלו כ"ד אלף, מכל מקום נשארו ס' רבוא, כי אין אוכלוסא שלימה כי אם כשיש ס' רבוא, כי אין לומר ברכת ברוך חכם הרזים כי אם הרואה ס' רבוא (ברכות נח). על כן בא להודיע שבכניסתם לארץ היו אוכלוסא שלימה.
ומה שחתם על כל השבטים שם של יה דווקא במספר זה, לפי שעדיין לא היו חשודים בזנות, עד שנכשלו בשיטים בזנות, והיה מקום לאומות לומר סופו מוכיח על תחילתו, כשם שהזכרים זנו אחרי בנות אל נכר, כך במצרים הנשים הזנו, ויפרצו לפי ששלטו המצרים גם באמותם. על כן נאמר החנוכי הפלואי וחתם עליהם שם יה כי שם זה הוא מתווך בין איש לאשה, להורות שכולם נולדו מן איש ואשה אשר שם יה ביניהם. וקדימת ה"א ליו"ד בא להודיע כשרות הנשים, כי הה"א נתונה לאשה והיו"ד לאיש, ובאמת היו הנשים יותר גדורין מעריות מן האנשים, מדפרסמה הכתוב את שלומית בת דברי, שמע מינה שזו לבדה היתה פרוצה וכולם צנועות, (ויקרא רבה לב ה). אבל האנשים היו בוכים למשפחותיהם על עסקי עריות שנאסרו להם, ונכשלו הרבה מהם בשטים, על כן הקדים ה"א של יה ליו"ד, כי עיקר הדבר שבא להודיע כשרות הנשים שלא שלטו המצרים באמותם. ועוד, שבכל חותם, האותיות הפוכים כדי שיבואו כסדרן בדבר הנחתם, וישראל הם החותם, כמו שכתוב (שיר ח ו): שמני כחותם על לבך וגו' כשאני החותם אז יחקק על ידי שם יה.
ומה שהוסיף עוד שם של יה בג' שבטים. והם הראובני, השמעוני, הזבולוני. אלה משפחות הראובני, וכן בשמעון וזבולון, לפי שאלו היו צריכין לשני עדים, יותר מזולתם. כי ראובן, נכשל במעשה בלהה, ושמעון ,יצא ממנו זמרי, ונראין הדברים שכ"ד אלף שנפלו רובם משמעון, והחסרון שבמספר שבט זה יוכיח. וזבולן - לחוף ימים ישכון, (בראשית מט יג). ואמרו רבותינו ז”ל (כתובות סא) עונת הספנים אחת לששה חדשים. ויש לחוש מאחר שיורדי הים באניות פרושים מנשותיהן שמא ע"י זה יבואו לידי זנות, על כן חתם שם יה שנית על שלשתן, לומר שכולם זרע ברך ה' וגדורים מעריות לשעבר ולהבא, יותר מכל אומה ולשון.

פרק כו, סד
ובאלה לא היה איש. אבל נשים היו, כי לא נגזרה גזירת מרגלים כי אם על האנשים, לפי שהאנשים היו שונאים את הארץ, והיו אומרים נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד ד); אבל הנשים היו מחבבות את הארץ, שכן בנות צלפחד אמרו תנה לנו אחזה.
והנני נותן שני טעמים בדבר:
לפי שיש לך ארץ מגדלת צנועים,
ויש לך ארץ מגדלת נואפים,
ואמרו רבותינו ז”ל (במד"ר כ כב): ששטים היה מגדל נואפים, ולפיכך זנו בשטים, כי ישיבת המקום ההוא גרם להם לזנות, וא"י מסוגל בזה שאין הארץ סובלת זמה, כמו שכתוב בפרשת עריות (ויקרא יח כה,כז): כי את כל התועבות עשו אנשי הארץ, ותקיא הארץ את יושביה, וכבר כתבנו למעלה שהאנשים היו פרוצין בעריות, ועל כן שנאו את הארץ, אבל הנשים היו כשרות וצנועות, ושלומית בת דברי תוכיח שפרסמה הכתוב, על כן היו מחבבות הארץ המגדלת צנועים, ותדע שכן הוא, שאפילו שיטים המגדל נואפים תמשך לו רפואה מן הארץ הקדושה, שנאמר (יואל ד יח): ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. ומטעם זה נכתב ובאלה לא היה איש אצל המספר דוקא, לומר לך אבל נשים היו, לפי שבמספר זה נרמז צניעות הנשים יותר מבאנשים, מדהקדים ה"א ליו"ד כמבואר למעלה.
טעם שני הוא, כי מהידוע שיש הבדל בין א"י לשאר ארצות, כי בא"י הגשמים יותר מצוין מבארץ מצרים או שאר ארצות. והנה בארץ מצרים, מאחר שאין הגשמים מצוים שם, על כן צריכין עובדי האדמה להשקות השדות של תבואה ברגליהם, כמו שמשקין את גן הירק, ומאחר שיש להם כל כך טורח גדול בשדות, פטרם התורה מן תרומות ומעשרות, כי אין שורת הדין נותן שיתן חלק למי שלא עמל בו. אבל א"י, שהגשמים יורדין שם בעתם, ואין לבעל השדה כל כך טורח גדול בהשקאת השדות, ואע"פ שיש לו טורח הזריעה והחרישה ושאר מלאכות שבשדה - מכל מקום יש גם להקב"ה חלק בשדה מצד שהוא יתברך נותן מטר בעתו, על כן דין הוא שיתנו מחלק גבוה לכהנים וללוים משרתי אלהינו, כי משלחן גבוה הם זוכים.
ומפורש דבר זה באר היטב, בפרשת עקב (יא י,יב) שנאמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק, והארץ אשר אתה בא שמה לרשתה למטר השמים תשתה מים, ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה וגו'. ומסיק בילקוט פרשת עקב (תתס), דווקא אותה ניתן לדרישה להפריש ממנה חלה תרומה ומעשרות, ולא שאר ארצות כו'. וכל אשר לו עינים לראות ולב להבין ישתומם על המראה, מה ענין חלה ותרומה לכאן?
ומאי משמע דאותה למעט שאר ארצות מתרומה ומעשר?
ולמה נכתב מיעוט זה כאן?
אלא ודאי, שרצה ליתן טעם למה א"י חייבת בחלה תרומה ומעשרות יותר משאר ארצות, ואמר לפי שבשאר ארצות, כל הטורח שלך, שאפילו שדה של תבואה צריך אתה להשקות ברגלך כגן הירק, על כן פטרה אותך התורה מתרומה ומעשרות. אבל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה, למטר השמים תשתה מים, ואם כן חצי העמל שלך וחצי של גבוה, על כן דין שתתן חלק גבוה למשרתי אלהינו.
ומזה הטעם היו האנשים שונאים את הארץ, לפי שהיו אבירי לבב הרחוקים מצדקה, לא היה להם חפץ ורצון לילך ממקום הפטור למקום החיוב, ובפה מלא אמרו כן: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם (במדבר יא ה), ודרשו בספרי:

חנם מן המצות,

וביאור הדבר שהיו אוכלים בלא תרומות ומעשרות, כי מטעם זה מנו שם את הקשואים ואת האבטיחים וגו', לפי שכל אלו פטורין מן המעשר בחו"ל אפילו מדרבנן, ובא"י חייבים מדרבנן, לפי שכל אלו הם גן הירק וצריכין השקאה ברגלים אפילו בא"י,ש לפי שהם צריכין לריבוי מים ולשון הכתוב מוכיח כן, שאמר והשקית ברגלך כגן הירק, שמע מינה שגן הירק פשוט בכל מקום שצריך השקאה, על כן גם בא"י הם פטורין מן התורה, ורבנן חייבום, מאחר שיש שם ריבוי מים, אבל לא בח"ל שאין שם ריבוי מים, ומדקאמרו חנם מן המצות, שמע מינה שהיתה עינם צרה בכהני ה', על כן שנאו את הארץ מקום החיוב.

אבל הנשים של אותו דור צדקניות היו, והיו אוהבים הצדקה, הן מצות חלה המיוחדת לנשים ותלויה בארץ, הן שאר תרומות ומעשרות, על כן היו אוהבים את הארץ לילך למקום החיוב, כי סתם אשה אינה רשאית ושלטאה בנכסי בעלה, על כן היה להם חפץ לילך למקום שהחוב מוטל על בעליהן ליתן. וזה הוא שאמרו רז"ל (סוטה יא):

בזכות נשים צדקניות שהיו באותו דור נגאלו אבותינו ממצרים.

רצה לומר בזכותם יצאו ממקום הפטור למקום החיוב, אשר אליו נכספה וגם כלתה נפשם, וכן אמרו רבותינו ז”ל (ב"ב קיט) על בנות צלפחד שהיו צדקניות והיינו לפי שהיו אוהבים הצדקה, על כן אמרו: תנה לנו אחוזה. וראיה בריאה וטובה לדברינו, מה שפירש רש"י למשפחות מנשה בן יוסף, למה הזכיר יוסף?
לפי שהיה מחבב הארץ כו' גם בנותיו כן.

וכבר ידעת שב' מדות טובות אלו היו ביוסף:
האחת שהיה גדור מעריות, ותשב באיתן קשתו (בראשית מט כד), באשת פוטיפר,
הן לטעם שני שאהבו את הארץ בעבור הצדקה ויוסף אוהב צדקות היה, כי היה זן ומכלכל את כל בית אביו, ובנותיו ירשו שתי מדותיו אלו, ובעבורם אמרו תנה לנו אחוזה. וזה הוא שאמר שהיו צדקניות שלא נישאו אלא להגון להם כך מסיק בגמרא. וביאור הדבר שנשאו לשבט יוסף דווקא, שגם המה מעשה אבותיהם בידיהם להיות אוהב צדקות, והיו חכמניות, מצד שהיו גדורין מעריות, הפך ממה שנאמר (במדבר ה יב): כי תשטה אשתו לשון שטות. וזה טעם יקר.