פרק כז, ז
נתון תתן להם וגו'. להן מבעי ליה למימר, וכן בתוך אחי אביהם אביהן מבעי ליה למימר, כמו שאמר בסמוך והעברת את נחלת אביהן להן. וזה לפי שבענין הירושה, אם אין לו בן, הרי הם עומדים במקום זכרים לכל דבר, על כן אמר: נתן תתן להם כמדבר לזכרים, להורות שהם כזכרים לכל דבר ירושה. אבל אחר כך שאמר והעברת, המורה על לשון עברה, או לשון העברת נחלה משבט לשבט, מצד שהן נקבות, על כן אמר כמדבר לנקבות והעברת נחלת אביהן להן.
ומה שפירש רש"י שאמרו:

אנו במקום בן עומדות ואם לאו תתיבם אמנו,

נראה שדקדק זה ממה שאמרו: כי בחטאו מת ובנים לא היו לו, משמע הא אם היו לו בנים אע"פ שעכשיו אין לו בנים, מכל מקום מאחר שהיו לו שעה אחת לאחר מותו, לא היו תובעים כלום. ולמה?
אלא לפי שהממה נפשך היה בטל, כי לא היו יכולים לומר תתיבם אמנו, ומטעם זה דקדק רש"י בלשונו לפרש, כי אין לו בן הא אם היה לו בן, ולא פירש הא אם יש לו בן.

ופשוטו כך הוא, כי מדקאמרו למה יגרע שם אבינו וכי ירושת הבנים תלוי בהשארות שם אביהם?
ועוד למה אמרו מתחלה ובנים לא היו לו, משמע הא אם היו לו אף על פי שאינן עכשיו בעולם, מכל מקום לא היו אומרים דבר זה, ואחר כך אמרו: תנה לנו אחוזה כי בן אין לו, משמע שאין הדבר תלוי כי אם במציאות שעה זו. אלא כך אמרו ממה נפשך, אם אין אנו חשובים זרע, הרי בנים לא היו לו מעולם, אם כן, למה יגרע שם אבינו ותתיבם אמנו להקים שם המת על נחלתו, ואם אנו חשובים זרע, אם כן תנה לנו אחוזה, שהרי אין לו בן עכשיו לירשו, ואנחנו במקום בן. ומה שאמר כי אין לו בן - קאי אשלמטה שאמרו תנה לנו אחזה. ופירוש זה ברור ונכון.

פרק כז, יב
עלה אל הר העברים הזה וגו'. צריך עיון למה נסמכה פרשה זו לכאן?
ולמה קרא להר נבו הר העברים?
וכשאמר משה יפקוד אלהי הרוחות איש על העדה למה לא בקש שינחיל שררתו לבניו?

והקרוב אלי לומר בזה, לפי שנאמר למעלה והעברתם את נחלתו לבתו, פירש רש"י שלכך נאמר והעברתם, ללמדך שכל מי שאינו מניח בן ליורשו הקב"ה מלא עליו עברה, ויש לדקדק ליורשו למה לי?
היה לו לומר כל מי שאינו מניח בן, אלא שרצה לומר אע"פ שמניח בן, אבל אינו ראוי ליורשו, דהיינו שאינו ראוי לירש מעלת אביו בתורה וחכמה ושררה, אז הקב"ה מלא עברה עליו, על שלא הדריך את בנו שיהיה ראוי למלא את מקומו.
ומנא לי לרש"י זה?
כי מצלפחד ליכא למילף, שהרי לא היו לו בנים כלל, אלא שסמך על סמיכת פרשת עלה אל הר העברים הזה, שלכך קרא הקב"ה שמו הר העברים כי עליו נתמלא ה' עברה על משה, על שלא הדריך את בניו שיהיו ראויין ליורשו, שררתו ונבואתו התלויה בהכנת כח המקבל, ומלשון זה הבין משה שלא ירד אחריו כבודו לבניו. וכן פירש משה הדבר שאמר (דברים ג כו,כח) ויתעבר ה' בי למענכם וגו', וסמיך ליה וצו את יהושע וגו', הורה באצבע שזהו העברה שנתעבר ה' בו, שינחיל שררתו ליהושע ולא לבניו, ומאחר שהרגיש שהדבר נמנע, אמר מיד יפקוד אלהי הרוחות וגו' ועיין למעלה פרשת לך לך (טו ד) בפסוק לא יירשך זה. ואע"פ שליורשו לא יתישב על זה האופן אצל צלפחד, מכל מקום נקט לשון זה בעבור משה, כאמור. ואצל צלפחד יכול להיות שאין לשון והעברתם יוצא מידי פשוטו, וכך פירושו: אילו נאמר ונתתם, הייתי אומר שעוד שם המת יקרא על נחלתו, כי מה לי אם הנחלה נתונה לבנו או לבתו, ומדקאמר והעברתם, שמע מינה שאף על פי שהיא נתונה לבתו, מכל מקום דומה כאלו העביר נחלתו מיוצאי חלציו אל שבט אחר, וכאילו לא זכה שזרעו יירש ארץ, מזה אנו למידין שהקב"ה מלא עליו עברה, כי לא זכה להקים שמו על נחלתו.
ויש עוד בדבר זה סוד הנמשך מסוד היצירה, כמו שאמרו רבותינו ז”ל (ברכות ס) איש מזריע תחילה יולדת נקבה, ואמרו המפרשים שהזרע הראשון נפסד, והבא אחרונה נשאר קיים, ולעולם מזרע אשה נולדת הנקבה, ואם כן דומה כאלו אין הבת מזרעו.

פרק כז, יח
וסמכת את ידך עליו. ידך אחת במשמע, ובמעשה כתיב: ויסמוך את ידיו עליו
פירש רש"י:

יותר ממה שנצטוה כו',

ולפי דבריו קשה, איך עבר משה בבל תוסיף?
ומצינו עוד סמיכה כזו שנאמר (ויקרא א ד) וסמך ידו על ראש העולה. ידו אחת במשמע, ובמעשה כתיב (שם טז כא) וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר, ולמעלה פרשת ויקרא פרשנו שהכל ענין אחד, כי מנהיגי העם צריכין לקבל עליהם על מנת שיהיו כפרה ואשם על כל העם, כמו שכתוב (דברים א יג): ואשימם בראשיכם. ולמדו רז"ל מכאן (דב"ר א ט) שאשמת העם תלויה במנהיגיהם, וכמו שסמיכת יד על הקרבן היינו ליתן שמץ ודופי של הסומך על הנסמך, והוא הקרבן, כך סמיכות יד זו, ליתן שמץ ודופי של כל ישראל על מנהיגיהם, לאמר שאשמת העם תלוי בהם. והנה בסתם קרבן של החוטא, יש ב' מיני סמיכה, כי החוטא במעשה, חטאו כפול, כי אין מעשה בלא מחשבה הקודמת למעשה, על כן נאמר אצל שעיר המשתלח וסמך אהרן את שתי ידיו, כי הוא בא לכפר על חטא המעשה וההרהור, אבל העולה באה על חטא ההרהור לבד, על כן נאמר וסמך ידו על ראש העולה ידו - אחת במשמע.
כמו כן מנהיגי ישראל המה ישאו עון העדה, הן שיחטאו במעשה הן שיחטאו בהרהור, לפי שיש בידם למחות ואינן מוחין. האמנם לא כל רועה ומנהיג נתפס על עון זולתו כשהוא חוטא בהרהור לבד, כי הנסתרות לה' אלהינו ומי יודע מטמונותיו של חבירו, כמו שפירש רש"י בפרשת נצבים (כט כח), אך אם הרועה איש אשר רוח בו, שיודע להלוך נגד רוחו של כל אחד ואחד כיהושע, והוא יודע לכוין כל הרוחות של איש ואיש, אז דין הוא שיתפס גם על חטא ההרהור, מאחר שעיניו תחזנה ברוה"ק שעליו את כל העולה על רוחו של חבירו אם טוב ואם רע, והיה לו למחות בו. ועל זה נאמר כאן: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד, וסמכת ידך עליו ונקט ידך לרבותא, לפי שכאן אינו מדבר כי אם בעון הדור העולה על רוחם, שאותו שמץ יהיה תלוי בו, וקל וחומר לחטא המעשה שיתלה בו, ולא היה צריך לומר שיסמוך עליו גם יד השני ליתן עליו שמץ חטא המעשה, כי קל וחומר הוא, ולא היה צריך לצות על יד השניה, כי ודאי משה יעשה הדבר מעצמו וילמוד קל וחומר מן היד הסומכת עליו את כל העולה על רוחם, מדקאמר: וסמכת את ידך מיד אחר איש אשר רוח בו. ולפיכך בשעת מעשה עשה משה כן, ולמד יד השניה בקל וחומר מן האחת, ויסמוך את שתי ידיו עליו.

פירוש אחר: מדקאמר בסוף הענין כאשר דבר ה' ביד משה, שמשה לא היה משנה דבר, והיה סומך עליו יד אחת ולא ב', ומה שאמר: ויסמוך את ידיו עליו כך פירושו, שמשה מסר ליהושע שני מיני הנהגות:
האחת היא, ההנהגה בתורה ומצות.
השניה היא, ההנהגה המדינית.
ועליהם אמר: אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם, ומכאן נראה ששני הנהגות מסר לו.
על ההנהגה שע"פ התורה והמצוה אמר אשר יוציאם ואשר יביאם ויוציאם בעל כרחם משמע, כי מצינו לשון יציאה וביאה בדבר הלכה, כמו שכתוב לא אוכל עוד לצאת ולבא (דברים לא ב) פירש רש"י בדבר הלכה. ואמר לו ההנהגה לכופם בחזקת היד על התורה ועל העבודה, כמו שהיה למשה היכולת עליהם בשתי ידיו, כך סמך שתי ידיו על יהושע, לומר שבכל כחו ימשול בם, לכופם על שמירת התורה, ויוציאם ויביאם בדבר הלכה בכל תוקף ועוז, כי אין שייך בזה לומר שמאל דוחה וימין מקרבת, כי חלק גבוה מי יתיר?
וזהו הדבר המסור לשתי ידיו לומר שבכל כחו ידריכם בדרך ה'.
אבל על ההנהגה המדינית לתיקון המצב אמר, אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, לומר שבנחת ינהלם, ולא ילך עמהם בכפיה. וזה הדבר אשר לא סמך עליו כי אם ידו אחת, לומר שבהנהגה זו, לפי שעם קשה עורף הם, ודרכם לבעט במנהיגיהם, על כן תהיה שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא יצא ויבוא לפניהם, והם אחריו ילכו מעצמם, ולא כמי שאוחז בידו ומוליכו בחזקת היד. ויכול להיות שלכך אמר משה ליהושע: כי אתה תבוא את העם הזה (דברים לא ז). והקב"ה אמר ליהושע: כי אתה תביא את בני ישראל (שם לא כג), בעל כרחם משמע, ולא קשיא, כי משה היה מדבר מענין ההנהגה המדינית ועליה אמר כי אתה תבוא את העם הזה, הכל לפי דעתם ועצתם כמו שפירש רש"י במקומו, אבל הקב"ה היה מזרזו על הנהגת התורה, ועליה אמר כי אתה תביא, כמו שיתבאר בע"ה פרשת וילך (לא ז).

ומדקאמר בפרשת וארא (ו יג) ויצום אל בני ישראל, פירש רש"י: צוה להנהיגם בנחת. שמע מינה שבכל מקום שנאמר כאן לשון ציווי מדבר בהנהגה המדינית שצריכה להיות בנחת, כי אין צו אלא זירוז, ואנו למידין זה ממה שאמר וצו את יהושע וגו' (דברים ג כח), כי ביותר צריך המנהיג זירוז בהנהגה המדינית, אשר דרכם לבעט במנהיגיהם. לפיכך כשאמר לו: קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, שיוכל להלוך נגד רוחו של כל אחד, דהיינו בענין ההנהגה המדינית, להכניע את כל מי שרוחו גבוה עליו, אמר וסמכת את ידך עליו, היינו יד אחת, לומר לו שידו אחת דוחה הפושעים ואחת מקרבם. ועליה אמר: והעמדת אותו לפני אלעזר וצויתה אותו לעיניהם, וילפינן וצוית מן ויצום, מה ויצום הנאמר להלן בנחת, ומדבר בהנהגה המדינית אף וצוית הנאמר כאן בנחת, דהיינו ביד אחת.
ואחר כך אמר: ונתת מהודך עליו בענין הנבואה, להנהיגם על ידה ע"פ התורה והמצוה, ולא הזכיר בזה יד אחת, כי כל הנותן - בעין יפה הוא נותן הנבואה; וכן בענין התורה והמצוה, ודאי יכופם על שמירתם בכל תוקף ועוז. ועליה אמר ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים לפני ה' כל דבר סתום ונעלם בתורה, על פיו יצאו ויבאו בדבר הלכה. ויעש משה וגו' ויסמוך שתי ידיו עליו, היינו בענין הנהגת התורה כאמור. ויצוהו כאשר צוה ה' ביד משה כי ויצוהו מורה על ההנהגה המדינית כאמור, עשה כאשר צוה ה' ביד משה, היינו ביד אחת כאמור, אע"פ שיש אתנחתא במלת ויצוהו מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, נדרשים לכל חפציהם. ונוכל לומר כפשוטו, שנתינת ההוד לא נאמר בו יד אחת, כי אין כילות לפני ה’ יתברך, אלא רצה ה' שיעשהו כלי מלא וגדוש ברכת ה' וכן עשה, ובדרך שנתבאר.