פרק לא, ב
נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים. ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' במדין?
ועוד קשה, שפירש רש"י: אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר עשה בשמחה ולא אחר, מנא ליה לרש"י לומר כן?
שמא היה נעצב על מיתתו וכי בעבור זה לא היה לו להקים דבר ה'?
ומי כמוהו מקים דבר ה' בלא איחור, ומה שאמר: וימסרו להודיע שבחן של רועי ישראל כו' עד שנמסרו בעל כרחם, לא פורש במקרא מהו ההכרח אשר הביאם לזה.

וביאור הדבר, שהמדינים שתים רעות עשו:
אחת לשמים, כי החטיאו את ישראל בעבודה זרה ובזנות.
ואחת לישראל, כי הפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל.
ואמר הקב"ה למשה: נקום נקמת בני ישראל כי מה שעשו לי שרי ומחול, כי אם רבו פשעי האדם - מה יעשה לו יתברך?
ועיקר הנקמה על מה שעשו לישראל, כי רבה רעתם. וכאשר שמע משה שאמר לו ה' אחר תאסף אל עמך, וכבר ידע משה רוב חיבת ישראל אל מנהיגיהם, אמר בלבו: אם אומר אל ישראל דברים כהווייתם, כאשר נאמרו לי מפי הגבורה, מאחר שידעו ישראל שמיתתי תלויה בנקמה זו, אם כן יאמר נא ישראל, כשם שמחל הקב"ה על חלקו, כך אנחנו נמחל להם על מה שעשו לנו, ולא נבקש נקמה כל כך מהרה, כי בידינו לאחר זמן הנקמה עד שתחפץ מאתנו. ומשה, לפי שהיה שמח לעשות דבר ה' בלא איחור, שינה ואמר: לתת נקמת ה' במדין, ויחשבו ישראל מאחר שהקב"ה מבקש הנקמה בעבור כבודו, אם כן חלק גבוה מי יתיר לאחרו?
ובזה יהיו מוכרחים לעשותה לאלתר, ועל הכרח זה נאמר וימסרו כי מאחר שאמר להם משה: לתת נקמת ה' במדין, על כן היו מוכרחים לעשות בלא איחור, ומכאן ראיה ברורה שעשה בשמחה ולא אחר, שהרי היה בידו להמשיך זמן הנקמה אילו היה אומר להם דברי השם יתברך כהווייתן.
ומה שאמר תחילה מדינים לשון רבים, ואחר כן נאמר לתת נקמת ה' במדין, לפי שבערך ישראל הם רבים, כאלו רבים עשו לישראל מה שעשו, אבל בערך מה שעשו להקב"ה אינם נחשבים, כי אם לאיש אחד, כי כלם כאפס ותוהו נחשבו לנגדו יתברך.

ויש אומרים:
במדין, בַּשַּׂר של מדין למעלה, כדרך שנאמר (שמות יד י): והנה מצרים נוסע שדרשו (דב"ר א כב) על שרו של מצרים, ולכך נאמר: לתת נקמת ה', כי לה' המלחמה שלמעלה ולא לאדם.

פרק לא, ו
אותם ואת פנחס.
פירש רש"י:

שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו כו' (סוטה מג) פירוש שבו היה משה בטוח שלא יהיה חס עליהם ולא ישאיר להם שורש וענף, כי בלאו הכי היה פנחס שונא להם מצד המכירה שמכרו את יוסף מצרימה (בראשית לז לו) מקום מיוחד לזנות, ועתה אחזו המדינים מעשה אבותיהם בידיהם להכשיל את ישראל בזנות.

ומה שפירש: לפי שהתחיל במצוה הוא יגמור, היינו שסימן מסר לו, כאשר החלות להפיל אותה, כי הפיל את כזבי בת מלך, כך נפל יפלו כולם לפניך. ובלי ספק שהיה לו לב אמיץ כנגדם יותר מן אלעזר, אחר שכבר נפלו לפניו ונמסרו בידו. ובשביל שהתחיל המצוה - היה לו להביא הענין לידי גמר המצוה, כי אם מצוה גוררת מצוה, קל וחומר שחלק ממנה יגרור כולה. ומשה לא רצה לילך, לפי שנתגדל במדין, והיה ירא שאם אנשי המלחמה יתרשלו באיזו דבר, יתלו החסרון במשה ויאמרו שהיה חס על המקום אשר נתגדל שמה.

ומה שכתב: אלף למטה. אמרו המפרשים, כי י"ב אלף הוא חלק חמשים מן ס' רבוא, לכך הביאו השלל אחד אחז מן החמשים, כשיעור סתם תרומה בינונית. ומדקאמר שני פעמים אלף למטה מסיק בתנחומא (מטות ג) שלקח שני אלפים מכל שבט, ומה שלא נאמר אלפים למטה, לפי שרק אלף למטה הלכו למלחמה, ואלף ישבו על הכלים, ובין הכל כ"ד אלף לנקום מהם מה שהפילו כ"ד אלף מישראל.
ומה שכתוב: אלף למטה ולא נאמר אלף ממטה, לפי שגם זכות המטה הלך עמהם למלחמה, והאלף היה צירוף למטה עצמו, כי זכותם מסייעתם, ולכך נתנו מן השלל גם לכל העדה.

פרק לא, טו
החייתם כל נקבה וגו'. נראה שטעות זה בא להם, לפי שכבר ידעו ציווי לא יבא עמוני ומואבי וגו' עמוני ולא עמונית, (יבמות סט) לפי שאין דרך הנשים לקדם בלחם ובמים. וידוע שעיקר טעם ריחוקם הוא בעבור שהחטיאו את ישראל בזנות, ותלה הדבר במה שלא קדמום בלחם ומים, כי הא בהא תליא, שלכך לא קדמום בלחם ובמים, כדי שיהיו רעבים גם צמאים מן טורח הדרך, ויהיו מוכרחין לאכול מזבחי אלהיהם ולשתות מן צרצור יין כדי להרגילם לערוה, כדמסיק בסנהדרין (קו). ואע"פ שבענין הזנות היו הנשים עיקר, מכל מקום לא נתרחקו הנשים, לפי שכל עיקר פעולה זו עשו האנשים, שהם הפקירו את בנותיהם והכריחום על הזנות, כי מה שעשו עשו בצווי בעליהם או אביהם. ומכאן יצא להם טעות זה לומר שכשם שלא נתרחקו הנשים של עמון ומואב מלבא בקהל ה', אף על פי שהם היו פועלי הזנות, כך במלחמות מדין לא נצטוו להרוג הנשים, כי היו מוכרחים בכל מה שעשו. ואמר להם משה: הן הנה היו וגו'. בשלמא מצות עמון ומואב לדורות, דין הוא שלא לקנוס הנשים, מן הטעם שנתבאר. אבל במדין, שנצטויתם להרגם, קל וחומר שהנשים בכלל, כדרך שנאמר (ויקרא כ טו): ואת הבהמה תהרוגו. וטעמו לפי שבאה לאדם תקלה על ידה, כך הנשים כי הן הנה בעצמם היו לבני ישראל לאבן נגף ומכשול, והיה לכם ללמוד מן דין הבהמה אל דין הנשים הללו.

ולמעלה פרשת פנחס (כה יז) פרשנו, שלכך לא צוה להשמיד את מואב, לפי שבני ישראל התחילו בקלקלה והלכו אל בנות מואב לפתותם, כמו שכתוב (ויקרא כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב, אבל בנות מדין צוררים הם לכם, כי המה באו לכם כאשר הוכחנו כל זה בראיות. ויכול להיות שעל זה אמר משה לבטל טעותם הן הנה היו לבני ישראל, כי המה הלכו לב"י לפתותם, ואינן דומים לבנות מואב, כי על כן לא נתרחקו הנשים מלבא בקהל ה', לפי שלא היו המה המתחילין, אבל בנות מדין - הן הנה היו לבני ישראל המתחילין בקלקלה, כאמור.

פרק לא, יז
ועתה הרגו כל זכר בטף. מה ענין הטף לכאן?
שהרי לא יצא הקצף מלפני משה כי אם על הנשים.
ועוד, הרגו והרוגו למה לי?
ונראה, שמשה אמר להם: החייתם כל נקבה. בין ראויה לבעל בין אינה ראויה, ולמה לא ידעתם מסברא שיחשדו אתכם שחסתם על הנשים, או בעבור שכבר זניתם עמהם, או לפי שדעתכם עוד לזנות עמהם?
ועתה, אף אם אומר לכם שתהרגו הנקבות, מכל מקום לא תצאו מידי חשד, זה כי יאמרו: אלמלא שצויתי לכם שנית, לא הרגתם אותם. על כן אני אומר לכם שתהרגו כל זכר בטף תחילה ואחר כך הנקבות, ואז יאמרו שבאתם לימלך בשניהם כדת מה לעשות, בטף ונשים, לפי שבטף אין מקום לחשוד אתכם, ובודאי יאמרו שלכך לא הרגתם הטף, לפי שהייתם מסופקים בהם ובאתם לימלך במשה, כך יאמרו גם על הנשים, ובזה תצאו מידי חשד זה, ולכך אמר הרגו והרוגו כי לא ראי זה כראי זה, כי לטף ונשים לכל אחד טעם בפני עצמו, כי הנשים נהרגים בדין, כי הן הנה היו וגו', והטף כדי להוציא אתכם מן החשד, ולכך אמרו בסוף ולא נפקד ממנו איש לעבירה, כי אמרו נקיים אנחנו מן חשד זה.

ויש אומרים:
שאמר ועתה מיד ותיכף הרגו כל זכר בטף. כי לית דין צריך בשש (ברכות מ) ועיכוב; אבל כל אשה יודעת איש הרוגו אבל לא תיכף, כי אם אחר שיודעו לכם על ידי הציץ איזו ראויה לבעל. ומכאן ראיה למה שכתבנו למעלה בפרשת תצוה (כח לו), שהציץ היה מכפר על הזנות, שנאמר (ירמיה ג ג): ומצח אשה זונה היה לך, והיה כתוב עליו קודש לה', כי בכל מקום שיש גדר ערוה שם תמצא קדושה, ומטעם זה העבירום לפני הציץ מקום הקדושה שגרמה שהוריקה פני כל הראויה למשכב, וזה טעם יקר.