פרק לב, א
ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד. מדלא ערבינהו, לומר ומקנה רב ועצום היה וגו', שמע מינה שכל אחד מילתא באפי נפשיה, כי לבני ראובן היה מקנה רב במספר, ולבני גד היה מקנה עצום בכח, כדרך שנאמר (איוב א י): ומקנהו פרץ בארץ. שעזים שלו היו הורגין זאבים, וכדמסיק בתענית (כה), לייתי עיזי דובא בקרנייהו. כך היה לגבי גד מקנה עצום מאד בחיל וכח, ועל כן בחרו לישב על הספר, ולא היה פחד האויבים לנגד עיניהם, ופן יקחו הזאבים מקניהם, כי בטחו על כחם. ובזה יש ללמוד קצת זכות עליהם מה שהקדימו המקנה לטף, באמרם: גדרות צאן נבנה למקנינו וערים לטפינו, כי אמרו שסמוך לגבול הספר נבנה תחילה גדרות צאן למקנינו, ואחר כך תוך הארץ נבנה ערים לטפינו, ונרויח בזה שהטף ישבו בטוחים, שאם יבואו האויבים, יבואו תחילה אל גדרות צאן, וביני ביני ימלטו הטף, והמקנה שעל הספר אינן מתיראים מן הזאבים. ומכל מקום הוכיחם משה, ואמר: אם כן אין אתם בוטחים בתשועת ה'! אלא כך תעשו: בנו לכם ערים לטפכם תחילה, סמוך לספר, וגדרות לצאנכם תוך הארץ, ואחיכם כל בית ישראל יראו כי אתם בוטחים בתשועת ה' ובזה תתנו אומץ בלב אחיכם שיבטחו כולם בתשועת ה'.

והיוצא מפיכם תעשו, כי מתחילה אמרו וערים לטפינו, משמע ערים כל דהו, ואחר כך חזרו מדבריהם ואמרו: וישב טפינו בערי המבצר, משמע שחשבו להשגב בחוזק הערים, ויביאו מורך בלב האנשים, על כן הוכיחם משה, ואמר: בנו לכם ערים לטפכם וגו' והיוצא מפיכם תעשו כי כבר אמרתם וערים לטפינו.

ורז"ל (תנחומא מטות ז) דרשו עליהם פסוק:

נחלה מבהלת בראשונה ואחריתה לא תבורך (משלי כ כא) לפי שלקחו נחלתם בראשונה על כן אחריתם לא תבורך כי הלכו בראש כל גולים, שנאמר (דבה"י א' ה כו) ויגלם לראובני ולגדי.

וכדי ליישב וי"ו של ואחריתה נראה שכך פירושו, כי לדעת רז"ל הקדימו המקנה לטף, ועל זה אמר נחלה מבהלת בראשונה, כי הקדימו נחלתם, דהיינו המקנה, להזכירם ראשונה, על כן גם אחריתם, דהיינו הטף שאיחרו, לא תבורך, כי גם הגופות גם נחלתם הכל כלו כעשן כלו, העיקר עם הטפל כולם הלכו שבי לפני רודף.

פרק לב, ב
ויבואו בני גד ובני ראובן. היה לו להקדים בני ראובן הבכור, ותדע כי המפרשים אמרו שמקנה בני גד היה מרובה על של ראובן והיינו דכתיב: ולבני גד עצום מאוד, רצה לומר, יותר משל ראובן, ועל כן אמרו בני גד דבריהם קודם לבני ראובן הבכור, לפי שהיה צערן גדול על של ראובן. ואני אומר שאם כן הוא, ודאי לא מפני צערן קפצו בראש, כי אם מתוך רום לבבם קפצו לדבר בראש, לפני בני ראובן הבכור, כי כך טבע העושר שנותן רום לב לבעליו, ועשיר הדיוט קופץ בראש ויענה עזות, לא ישוב מפני כל איש, אינו חולק כבוד לבכור ולא לשום בעלי המעלה האמיתית, בחשבם כי ע"י העושר הוא מתרומם.
וראיה לדברינו, מה שדרש עליהם ברבתי (כב ח) פסוק: כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים (תהלים עה ז) לא ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב ועמל בסחורה נעשה עשיר, ולא ממדבר הרים. כל הרים שבמקרא הוא הרים ממש חוץ מזה, שהוא לשון רוממות, שאין האדם מתרומם מן הדברים האלו, מה עושה הקב"ה?
נוטל נכסים מזה ונותן לזה, שנאמר (שם עה ח) כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים כו'. מדסמך מדרש פסוק זה לבני גד וראובן, שמע מינה שמצא בהם שמץ דרך גאה וגאון, על כן דרש עליהם פסוק זה, לומר שלא באלה מתרומם. והיכן רמוז בפסוק שלקחו להם רוממות יותר מן הראוי?
אלא ודאי לפי שמצא כתוב כי בני גד מאחר שהיה להם מקנה עצום מאוד יותר על בני ראובן, על כן גבה לבם עד להשחית, וקפצו לדבר בפני בני ראובן הבכור. על כן אמר הפסוק שלא באלה הוא מתרומם, והביא מופת על זה שאין הקב"ה רוצה בזה שיתרומם האדם בעבור ממונו, כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, באף שמביא על זה הוא מרומם את זה, נוטל מזה ונותן לזה. הקצור קצרה יד ה' ליתן לזה משלו, ולא יצטרך ליקח מזה? אלא ודאי שהאלהים עשה כדי שייראו מלפניו, ולא ירום לבבם מתוך רב עשרם, ע"י שיסתכל במקום מוצאו, שלוקח מזה ע"י שהיה מתרומם בעשרו, כי מסתמא שאין הקב"ה משפיל כי אם הגאים, כמו שכתוב (ישעיה מ ד): וכל הר וגבעה ישפלו. ועל כן נתן לזה ממונו ורוממות של זה, כדי שיקח מוסר ולא ירום לבבו פן יקרה לו כאשר קרה לחבירו אשר ממנו לוקח ממון זה.

ומה שדרשו הרים זה לשון רוממות ראייתם ממה שנאמר קודם פסוק זה (תהלים עה ה - ז) אל תרימו קרן, אל תרימו למרום קרנכם תדברו בצואר עתק, כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים, נראין הדברים שהרים זה קאי על מה שאמר אל תרימו. וכן ראיה ממה שנאמר אחר פסוק זה כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים, (שם פס' ח) שמע מינה שכל עיקר פסוקים להזהיר בעלי העושר לבלתי רום לבבם כי ביותר צריך זירוז במקום שיש כיס מלא.
ומה שדרשו כי לא ממוצא, מזרח. נראה לפרש שסמך דרש זה על מה שאמרו בני גד ובני ראובן כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה, איך באה הנחלה אליהם?
והלא המה באו אל המנוחה ואל הנחלה ומהו שאמרו שהנחלה באה אליהם, פשוטו של פסוק הוא שקראו נחלה לקנין ממונם ומקנה שלהם, לומר: מאחר שעשינו רוב חיל ומקנה במקום זה במלחמת מדין, נוסף על המקנה שכבר היה בידם, על כן דין הוא שישאר המקנה במקום זה אשר הוא בא משם, כאן נמצאו וכאן יהיו, ועל המקנה אשר בא לידם במקום זה אמרו: כי באה נחלתינו אלינו מעבר הירדן מזרחה.

ועל פי דרכינו הזכירו רוח מזרחי, כי אמרו שעושר זה בא להם ממוצא, דהיינו ממזרח, ממה שהאדם יוצא ממזרח למערב בסחורה, על כן הביא פסוק זה להכחיש דעתם, וכמו שנאמר: כי לא ממוצא וגו'. והזכירו עבר הירדן לרמוז שדעתם היה שהעושר בא ממה שהאדם פורש בספינות בים, וממה שהוא הולך ביבשה ממזרח למערב, על כן הזכירו עבר הירדן כנגד העובר אורחות ימים בספינה, והזכירו מזרחה כנגד היוצא ממזרח למערב, והכתוב מכחיש שתי הסברות ואמר כי לא ממוצא וממערב, לפי שקשה על נוסח המדרש, שכתב על פסוק זה: לא ממה שהאדם יוצא בסחורה ממזרח למערב נעשה עשיר, ואפילו פורש בספינה וכו', עיין הנוסח בילקוט בפרשה זו (רמז תשפו). וקשה, ספינה מאן דכר שמיה, והיכן רמוז ספינה בפסוק?
ועוד קשה, למה נקט ממזרח למערב ולא נקט גם ממערב למזרח?
כי כשם שנאמר ממוצא כך נאמר וממערב, כי לא נאמר למערב. אלא ודאי שדרש ממוצא, היינו ממזרח למערב. ומה שנאמר וממערב, היינו מי שפורש בספינה בים, שהוא למערב, כי המערב נקרא ימה, כי באותו רוח הים הגדול. ולפי שבני גד וראובן אמרו: כי באה אלינו נחלתינו מעבר הירדן היינו מספינות, ומזרחה היינו ממוצא, על כן הביא עליהם פסוק כי לא ממוצא וממערב להכחיש שתי הסברות כאחד.
ומה שהזכירו דוקא רוח מזרחי ליוצא בסחורה משם, אולי סברתם שרוח מזרחי מועיל להצליח בסחורה יותר מכל הרוחות, כי משם זריחת השמש המאיר לארץ, כי לעולם יצא אדם בכי טוב, אם זרחה השמש עליו דמים לו, כי הכל בא ממגד תבואת שמש, ואין יתרון הממון כי אם תחת השמש, על כן אמרו בני גד וראובן, שסימנא מילתא היא, ליתן להם נחלה במזרח, כדי שאם ילכו בסחורה, ילכו ממזרח בכי טוב למערב, וזה ודאי סימן נכון וברור כשם שהשמש יוצא משם ועשה והצליח דרכיו, ואל מקומו שואף יחזור וישוב, כך היוצא לדרך מביתו מן רוח מזרחי יצליח וישוב לביתו, ולכן הזכיר המזרח בלשון מוצא, לומר לך שהמזרח סימן טוב אל היוצא משם. ועוד שהמקום מעבר לירדן וסמוך לו, והמקום מוכן לילך בספינה. וזהו רמז נכון ויקר.

ובפרשת משפטים (שמות כא א) פירשנו פסוק כי לא ממוצא וממערב, שקאי על מה שאמר אל תרימו קרן. כי כל גס רוח יסתכל מאין בא, ולאן הוא הולך, ואיך יתגאה אדם להבל דמה, הלא יבין בשכלו מאין יבוא לו הרוממות, כי לא ממוצא, מקום אשר יצא משם, כי בא מטיפה סרוחה, כי על כן הזכיר המזרח בלשון ממוצא, ולא ממערב היינו זמן הערב שמשו, כמו שנאמר (קהלת יב ב): עד אשר לא תחשך השמש, כי הולך הוא אז למקום עפר רימה, ולא ממדבר מן קנין הממון הדומה למדבר שמם מאין יושב, כך קנין הממון שוכן חררים במדבר, ואינו קנין דבוק באדם אלא הוא חוץ ממנו, מכל שלוש אלו אין הרים, רצה לומר רוממות, כי מלת הרים תחזור על שלושתן. והוא גם כן פירוש יקר מאד כפי כוונת הפסוקים המזהירים על גסות הרוח, כמו שנאמר אל תרימו וגו'. וסיים דבריו בזה ישפיל וזה ירים. והסמכנו כל דרוש פסוק זה, אל בני גד וראובן, שנמצא בהם הרדיפה אחר העושר עד שמאסו בארץ חמדה, בעבור העושר, ודי בהערה קטנה זו ליודעי דעת, והמשכיל ישמע ויוסיף לקח.