פרק לג, א
אלה מסעי בני ישראל. לפי שמשה אמר למעלה אל בני גד ובני ראובן ויניעם במדבר ארבעים שנה, סלקא דעתך אמינא שהיו נדים ונעים כשוכב בראש חבל, לא שקטו ולא נחו כל ארבעים שנה, על כן אמר אלה מסעי לומר לך שבארבעים שנה לא הניעם כי אם ארבעים ושתים תנועות. ובזה מיושב מה שנאמר אלה מסעי ולא אמר אלה החניות אשר חנו, כדרך שנאמר: ויסעו ויחנו, אלא שבא לפרש מאמר ויניעם במדבר, כי התנועה היינו המסעות. וטעם לסיפור כל המסעות כתב רש"י, להודיע חסדי המקום וכו'. והרב המורה נתן טעם אחר. וכן במהר"י אברבנאל נתן כמה טעמים ואין להאריך בהם.

פרק לג, ב
ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'. ואחר כך הפך הסדר ואמר: ואלה מסעיהם למוצאיהם ולא נאמר בו על פי ה'. והנני מפרש זה בשלוש פנים:
האחד הוא שבמקצת מסעות הלכו לפנים, ובמקצתם נזורו אחור. כי מתחילה וישובו ויחנו לפני פי החירות (שמות יד ב), פירש רש"י שהלכו לאחוריהם לצד מצרים, וכן בפרשת דברים כתיב (דברים ב א): ונפן ונסע המדברה, פירש רש"י לפי שקלקלו, הפכו לצד המדבר, וכן בפרשת עקב (שם י ו) מבארות בני יעקן מוסרה שחזרו שמונה מסעות לאחוריהם, נמצא, שרוב המסעות אשר הלכו בהם לפנים ולא לאחור והיו על פי ה', נקראו מוצאיהם למסעיהם כי הפכו פניהם מן המקום אשר יצאו משם, שנקרא מוצאיהם, ופניהם אל מסעיהם אשר היו לפניהם, אבל מה שנזורו אחור בעבור שקלקלו בחטא, לא היה על פי ה', ונקרא מסעיהם למוצאיהם שחזרו ונסעו למקום שיצאו משם שנקרא מוצאיהם, כי הפכו פניהם לצד מצרים:

הפירוש השני הוא כשנדקדק, מהו שנאמר ויסעו מרעמסס ולא הזכיר בני ישראל, ואחר כך חזר ואמר שנית: ויסעו בני ישראל מרעמסס?
ועוד, כתיב הכא: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ובמקום אחר אומר (דברים טז א) הוציאך ה' ממצרים לילה?
אלא ודאי שהערב רב הלכו בלילה דרך בריחה ועליהם נאמר (שמות יד ה) ויוגד למלך מצרים כי ברח העם, בורח לא נאמר אלא ברח, שכבר ברח מיד בצאתם, וזה לא יצדק על ישראל, שהרי הלכו ביד רמה אלא ודאי שעל הערב רב הוגד לו, שנקרא בשם עם, אבל ישראל הלכו ביום ביד רמה. וכשאמר: ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בערב רב הוא מדבר, ואחר כך אמר: ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה, ואחר כך אמר ויסעו בני ישראל מרעמסס, כי הערב רב הלכו תחילה, כמנהג הבורחים ובני ישראל הלכו אחריהם. וזה שאמר ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה', זו נסיעת בני ישראל, אשר יסודם מארץ הקדושה, על כן הפכו תמיד פניהם מן מוצאיהם, המקום אשר יצאו משם ממצרים ומגמת פניהם למסעיהם, לבוא אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם, אבל הערב רב שהיו מקורם ממצרים, ולא יצאו על פי ה', כי משה מדעתו הוציאם נאמר בהם: ואלה מסעיהם למוצאיהם, כי תמיד היה להם חפץ ורצון לשוב למצרים, למקורם, וזרוק חוטרא לאוירא אעיקריה קאי, כך היה תמיד פניהם למקום אשר יצאו משם.

פירוש שלישי הוא, שאלמלא לא חטאו ישראל, היו נוסעים בנסיעה אחת לארץ. ועל זה אמר: ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם, כי מן יציאה ראשונה לא היה להם עוד יציאה ממקום חניה, כי רצה ה' לישא אותם על כנפי נשרים לארץ מיד, ועל ידי שקלקלו, הוצרך לכתוב: ואלה מסעיהם למוצאיהם, שנסעו אל מקומות שסופם לחזור ולצאת משם, ולהיות מטולטל ממסע למסע, וזה הדבר לא היה על פי ה' כי לא חפץ ה' באלה.

פרק לג, ד
ומצרים מקברים וגו'. לומר לך, שיצאו לעיני כל מצרים, בשעה שהיו קוברים את אשר הכה ה' בהם, והיו שיניהם קהות, ולא עוד אלא שגם באלהיהם עשה ה' שפטים באותה שעה, ואף על פי כן לא יחרץ אחד מהם לשונו לישראל. ומה שנאמר אשר הכה ה' בהם כל בכור יש אומרים שהוא כדעת המדרש (פסיקתא רבתי פיסקא ויהי בחצי הלילה ה) על הפסוק למכה מצרים בבכוריהם (תהלים קלו י) שהיו הבכורים הורגים באבותם, כי כך משמע בבכוריהם, כלומר עם הבכורים הכה את מצרים, כי הבכורים היו שבט אפו ומטה זעמו, לכך נאמר: הכה בהם כל בכור, והוא דקדוק נכון.

ובאומרו על פני בעל צפון הורה כי רק עבודה זרה זו נשארה כדי להטעותן, כי היא היתה ממונה על הזהב אשר מצפון יאתה, ויאמרו שלכך נשארה, בשביל ממונם שלקחו שלא כדין, כמבואר בפרשת בשלח (שמות יד ב).
ומה שנאמר ויסעו ממרה ויבואו אילימה, ולא אמר ויחנו באילימה, לפי שהיה מסע קצר ממרה לאילם, ולא היה בדעתם לעשות שם חניה, אך לפי שמצאו שם שתים עשרה עינות מים, המתיחסים אל שנים עשר שבטים, אשר ממקור ישראל ישקו לכל העדה, ושבעים תמרים המתיחסים לשבעים זקנים, כי הצדיק כתמר יפרח, על כן אמרו סימנא מילתא היא שיעשו שם חניה, כי גם שם המקום מורה על מספר זה, אילם עולה למספר שמונים ושתים עם המלה, דהיינו שתים עשרה ושבעים, וכן אילם מורה על מספר אנשים חזקים, כי הוא מלשון ואת אילי הארץ לקח (יחזקאל יז יג) וכל זה לקחו לסימן לעשות שם חניה.

פרק לג, מט
ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השיטים. על צד הרמז יש לפרש שלכך הזכיר שני קצוות אלו, לפי שפרשה זו מדברת ממיתת אהרן, ואמרו חז"ל (ראש השנה יח:) ששקולה מיתת הצדיקים כשריפת בית אלהינו. ודבר זה יש בו רמז בתחילת הפרשה: וימת שם בשנת הארבעים וגו' בחודש החמישי באחד לחודש, הוא חודש אב שבו נשרף בית אלהינו והוקבע לבכיה לדורות מזמן המרגלים, כדי להורות ששנים אלו שקולים, על כן נזדמנו בחודש אחד. וזהו הרמוז מבית הישימות, כי הוא לשון שממה וחורבן הבית. ואבל השיטים הוא לשון ארז, ורמז אל הזמן שנתאבלו בו על הצדיק שנמשל לשיטה וארז, ונזדמנו שניהם לפונדק אחד, וחיבור שני קצוות אלו מורה ששקולים המה, כאילו הקצה האחד היה מרגיש אבל השיטים דהיינו האבילות על נפש הצדיק, והקצה השני היה מרגיש בצער בית הישימות.
ותדע כי בילקוט בישעיה (רמז תלו) מסיק בפסוק הנני יוסיף להפליא את העם הזה (ישעיה כט יד). גדול סילוקן של צדיקים לפני מי שאמר והיה העולם יותר מן תשעים ושמונה קללות שבמשנה תורה ומחורבן בית המקדש. קשיין אהדדי, כי חז"ל אמרו במסכת ראש השנה ששקולים המה, וכאן אמר גדול סילוקן. והבט ימין וראה, כי במדרש הזכיר לשון סילוקן, ובגמרא אמרו מיתת צדיקים. ובמדרש הזכיר לשון חורבן בית המקדש ובגמרא אמרו כשריפת בית אלהינו.

והביאור לכל זה, כי לשון חורבן בית המקדש מורה על הזמן שחומר הבית מעצים ואבנים נשאר קיים, אך שנחרב כי יצא ממנו כל הדרו והודו, דהיינו סילוק מן הבית כל הדברים רוחניים שהיו בו, אבל לשון שריפת בית אלהינו קשה מזו, כי נוסף על סילוק הרוחניות משם גם החומר נשרף, כמו כן בצדיקים, כשמזכיר לשון מיתה, הוא מדבר כנגד החומר, כי הגוף מת, אבל הנשמה אינה מתה, כי חיה היא. אבל לשון סילוק שייך על הנשמה ולא על הגוף, כי היא לבדה העולה, כמו שנאמר (קהלת ג כא) רוח בני האדם העולה היא למעלה. והנה מיתת צדיקים, דהיינו הדבר הנוגע בחומר גוף הצדיק, ודאי דבר זה שקול כשריפת בית אלהינו, החומר של בית המקדש, אבל סילוקן של צדיקים, דהיינו רוח בני האדם המסתלק ועולה למעלה, דבר זה מתיחס לחורבן בית אלהינו, דהיינו יציאת הרוחניות משם.
ומה שאמר שזה גדול מזה, לא שזה גדול במהות, אלא שהנזק המגיע לעולם בסילוק נשמת הצדיק הוא גדול מן הנזק המגיע לעולם בסילוק הרוחניות מן הבית המקדש, כי יש לדקדק, מהו שאמר: לפני מי שאמר והיה העולם, למה לא אמר סתם לפני הקדוש ברוך הוא?
אלא ודאי שבא ליתן טעם, למה זה גדול מזה, ואמר, לפי שהקב"ה אמר והיה העולם, וחפץ בהוויתו וקיומו, ונפש הצדיק נותן יותר הויה וקיום לעולם יותר מכל הרוחניות שהיו בבית המקדש, לפי שצדיק אחד יסוד עולם, ונשמתו חצובה מתחת כסא כבוד, על כן יש בה קדושה גדולה, ונותנת הויה וקיום לכל העולם. ותדע שכן הוא, שהרי מביא על זה פסוק: הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו, ומאי משמע שמדבר בסילוקן של צדיקים?
אלא ודאי בסילוק הנפש המשכלת היא שקראה חכמת חכמיו, כי נפש המשכלת היא נותנת קיום והויה לכל העולם, וסילוקה גורם שעמודי עולם ירופפו. וזה דבר אמיתי ונכון ראוי לצרפו לפסוק זה על צד הרמז.

פרק לג, נד
והתנחלתם את הארץ בגורל. בפסוק זה נתקשו המפרשים מאד, באומרם כי תחילת הפרשה מדברת מאיבוד שבע האומות וצלמי מסכותם, וכן סוף הפרשה: ואם לא תורישו את יושבי הארץ וגו', ואיך הכניס בין הדבקים פסוק והתנחלתם את הארץ?
ואומר אני, שלא קשה מידי, כי באיבוד הצלמים והבמות וגירוש כל האומות הטיל ה' עבודה רבה על ישראל, ויש לחוש לשני דברים: הן שיהיה הדבר כקדירה דבי שותפי, ותתבטל מצוה זו, כי כל אחד יאמר: אפשר למצות ביעור שתתקיים על ידי אחרים; הן שיגרום מחלוקת בין השבטים כי כל אחד יבחר לו הרע במעוטו, במקום שאין שם הרבה צלמים ומסכות. על כן הכניס תוך ענין זה פסוק והתנחלתם את הארץ בגורל, כי בזה בטלו כל החששות.