פרק לו, ד
ואם יהיה היובל וגו'. חז"ל פירשו אם כמו אפילו, ורצה לומר: אף אם יהיה היובל, מכל מקום לא תצא שדה זו ביובל. (ירושלמי כתובות פ"ט ה"א). ודוחק לפרש אם לשון אף על פי, ואם תמצי לומר שכן הוא, מכל מקום קשה, מהיכא תיתי שיהיה היובל תיקון לשדה זו? ואם כן מאי סלקא דעתיה, ומאי קא משמע לן.
ועוד יש לדקדק בפסוקים שנאמר ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיין להם ומגורל נחלתינו יגרע, תרתי יגרע למה לי?
ולמה קראוהו תחילה נחלת אבותינו ואחר כך קראוה נחלתינו, ואחר כך חזר ואמר ואם יהיה היובל וגו' ומנחלת מטה אבותינו יגרע ושינוי זה הלא דבר הוא.
ועוד קשה, למה יגרע נחלתן?
הלא כתיב (במדבר לג נד) לרב תרבו ולמעט תמעיט.

והקרוב אלי לומר שחששו על שני דברים:
האחד הוא שאם יצא הגורל ברוח הקודש, שתחום זה יהיה לשבט פלוני, ראוי שיקרא שם המת שהוא ראש השבט על נחלתו, שהרי כאן המתים ירשו את החיים, אם כן ראוי שלא יכרת שם המת מנחלתו, ועל חששה זו אמרו ומנחלת מטה אבותינו יגרע.

החשש השני הוא, משום חשד, שיאמרו שמכרו נחלתן, כי יאמרו הדורות: מה לשבט אחר עסק בשדות של שבט זה?
כי לאו כולי עלמא דינא דבנות צלפחד גמירי,
ועוד, אולי ימותו הנשים ובעליהן יירשום, ויאמרו: ודאי מחמת דוחקם מכרו שדותם, ויחזיקום לחוטאים, כמו שדרשו חז"ל בפרשת בהר מן סמיכות הפרשיות, שהמוכר שדהו - עוונותיו הטו אלה (קידושין כ א), ועל חששה זו אמרו ומגורל נחלתינו יגרע לא גרעון ממש, אלא בעבור החשד.
ודוקא קודם היובל יש מקום לשני חששות אלו, אבל אם יהיה היובל - אז אין מקום לחששה שניה, כי לא יאמרו שמכרו שדותם, שאילו היתה שדה מכורה - היתה חוזרת ביובל, ומאחר ששדה זו לא תחזור ביובל - בזה ידעו הכל שאין זה שדה מכורה, אלא הבנות הסבו נחלה זו לשבט אחר, ובטלה חששה אחת. אבל מכל מקום החששה השניה במקומה עומדת, שמנחלת מטה אבותינו יגרע שלא תקרא שם המת על נחלתו, ובדרך זה יהיה אם זה ככל אם שבכל התורה.

חסלת ספר במדבר, בעזרת בורא כל בדיבור.