פרק ה, ב
וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'. אחר שסידר כל ג' מחנות איש על דגלו, על כן הזכיר מיד סדר קדושת ג' מחנות אלו:
כי הצרוע משולח מן שלשתן,
והזב חוץ לשנים,
וטמא לנפש חוץ למחנה שכינה,
וסדר שלוח זה מסכים לדברי המדרש (נשא ז י) האומר:

וישלחו מן המחנה כל צרוע זה עבודה זרה כו', וכל זב זה גילוי עריות כי הוא בא משכבת זרע, וכל טמא לנפש זה שפיכות דמים כו',

ודרש כל פסוק זה על הגליות. וקשה גליות מאן דכר שמיה, וכי דעת בעל מדרש זה להוציא פסוק זה מפשוטו לגמרי.

ונראה שדעת בעל המדרש לתרץ סמיכת פרשה זו לכאן. כי בר"ח ניסן נאמרה, דאם לא כן למה באו הטמאים אל משה בי"ד בניסן ואמרו: אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע וגו'. (במדבר ט ז) ואם כן למה הוקבעה פרשה זו לכאן?
אלא ודאי אחר שסידר המשכן על מכונו והשרה שכינתו יתברך בתוכם, בא להזהירם שלא יסבבו סילוק השכינה ע"י ג' ראשי עבירות אלו המסבבים החורבן, על כן צוה לשלוח מן המחנה כל צרוע, וכל זב, וכל טמא לנפש, כי ג' אלו סימנים מובהקים על אשר בקרבם, או שמץ מינות של עבודה זרה נזרקה בו, כי על זה בא הצרעת, כמו שכתוב בעגל (שמות לב כה): וירא משה את העם כי פרוע הוא. ואמרו רבותינו ז”ל (במד"ר ז ד) שנצטרעו כמו שכתוב במצורע ראשו יהיה פרוע. (ויקרא יג מה), ועל עון זה נחרב בית ראשון ושני, כי אע"פ שלא עבדו עבודה זרה בבית שני, מכל מקום היה בהם חטא שנאת חנם ולשון הרע השקול כע"ז, כמו שלמדו רז"ל (ילקו"ש תהלים תרנו) מן אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו. (תהלים יב ה), שהמספר לשון הרע חשוב ככופר בעיקר, וטעם שלוח המצורע חוץ לג' מחנות, לרחק שמץ עבודה זרה משלשתן. ואם בעון לשון הרע, צריך להיות בדד מושבו. כשם שהבדיל בין איש לחבירו ואם לא יהיה מרוחק מכל ג' מחנות לא יהיה בדד מושבו.
וכל זב. כי זיבה שלו הוא אות על שהוא פרוץ בעריות, ועל כן הוא בא לידי זיבה, ושלוחו חוץ למחנה שכינה הקדושה, וחוץ למחנה לויה, שיש בהם ג"כ קדושה, וכל מקום קדושה אינו סובל דבר ערוה, לאפוקי מחנה ישראל שאין בה כל כך קדושה.
וכל טמא לנפש. כי זה מורה ג"כ על רוח עועים אשר בקרבו ושאינו מקפיד להטמא בנפש אדם ע"י שפיכות דמים הנוגע בצלם אלהים כביכול, על כן ראוי שיתרחק ממחנה שכינה, כי הוא פוגם כבוד השכינה.
ולפי שג' אלו גרמו החורבן וסילוק השכינה, על כן צוה לרחקם מן המחנה, שלא יטמאו את מחניהם, כי במקום שהמה מצויין, הקב"ה מרחיק שכינתו משם, כי המקום טמא טמא יקרא.
רמז לדבר ט' מן טמא, רמז לשפיכות דמים הנולד לט' חדשים כי מטעם זה היו ערי מקלט שש, וכתיב (דברים יט ט) ויספת לך עוד ג' ערים. בין הכל ט', לא יותר מן הטעם שנתבאר.
מ' מן טמא, רמז לגילוי עריות שכן היו מי המבול מ' יום, על שהטריחו ליוצרם לצור צורת ממזרים במ' ימי יצירת הולד.
א' מן טמא, רמז לעבודה זרה, הנוגע באחדות השם יתברך הרמוז באל"ף. ועל כן קרא דוד המלך ליצר הרע טמא (סוכה נב), לפי שהכשילו בשלשתן:
גילוי עריות בבת שבע,
שפיכות דמים באוריה החתי,
עבודה זרה כמו שלמדו (בסנהדרין קז) מן פסוק ויהי דוד בא עד הראש (שמואל ב' טו לב) בקש לעבוד עבודה זרה כו', ויש בהם ג"כ טומאה כי העבודה זרה מטמאה כנדה, שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה. על כן רמז בהרחקת ג' טמאים אלו להרחקת ג' ראשי עבירות אלו המסבבים סילוק השכינה. וסמך לפרשה זו איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם. להורות שהרחקת הטמאים הוא ג"כ בעבור חטאם כאמור.

פרק ה, יב
איש איש כי תשטה אשתו וגו'. סמיכות פרשה זו לפסוק הקודם.
פירש רש"י:

אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה.

פירוש לפירושו, לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני, כמו שפירש רש"י למעלה (ה י) ואמרו רבותינו ז”ל (סוטה ד) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו כו): כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני, היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות, כמו שכתוב (שם כט ג) ורועה זונות יאבד הון. בראותה שפתאום יאבד הונו שלא כדרך העולם, ובסבה זו תזנה גם היא מאחריו, לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני (מגילה יב), לכך נאמר ומעלה בו מעל שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל, זה המעל תלוי בו, כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד, וכ"ז גרם הוא שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש, כי עי"ז הוא בא לידי עוני, והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון. והאמת יתברר ע"י בדיקת המים כי רז"ל אמרו (סוטה כח):

ונקה האיש מעון, אם הוא מנוקה מעון המים בודקין אותה כו',

והיינו מעון זה הדומה לעון שלה, שאם הוא נקי ממה שחשדה אותו אשתו, אז דין הוא שיבדקוה המים, אבל אם אינו מנוקה מעון זה, וחשד שלה אמת, אין דין שיבדקוה המים, מאחר שהוא עצמו היה רועה זונות ויש לה קצת התנצלות, ומה שאמר: כי תשטה, לשון שטות, אף על פי שכל חוטא נקרא כסיל ושוטה, מכל מקום פרט לומר שהיא דווקא הומיה פתיות, ובל ידעה מה גרם לו העוני, כי היה לה להבין שעיכוב המתנות גרם לו העוני כאמור.
ולדעת רז"ל (שם ב):

שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין,

נקט לשון תשטה, כי היין מבלבל שכלו של אדם, כמו שכתוב (הושע ד יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. ומדסמכן להדדי, שמע מינה שהיין מרגיל לערוה, לכך נאמר ביואל (ד יח): יטפו ההרים עסיס וגו', וסמיך ליה: ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. לפי שאמרו רבותינו ז”ל (במ"ר כ כב) שמעין של שטים מגדל נואפים, שנאמר (במדבר כה א): וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מאחר שאמר יטפו ההרים עסיס, דהיינו רבוי יין, הוצרך להבטיחם על שלא יזיק להם ריבוי היין ולא יביאם לידי הרגל עבירה, לפי שמעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. כי בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, על כן יצא המעין ממקום קדוש וירפא את נחל השטים, שלא יביאם לידי הרגל עבירה הוא ושותפו דהיינו היין, כי נחל השטים מקורו של סמאל והוא שותף לאותיות ענבם באלפ"א בית"א.

ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים, הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו, כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת. וכן פירש רש"י סוף פרשת מקץ (מד טז) בפסוק ומה נצטדק. שטי"ת זו במקום תי"ו וכן לשון תועה. בכל המקרא בתי"ו, ובלשון רז"ל טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות, היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול, כמו שכתוב (ויקרא י ט,י) יין ושכר על תשת וגו'. ולהבדיל וגו'. וכמו שכתוב: (משלי לא ה) פן ישתה וישכח מחקק. היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר וכדרך שאמרו (בעירובין סה) נכנס יין יצא סוד, כך נכנס חמר יצא מחקק, חושבנא דדין כחושבנא דדין, וכל אחד נדחה מפני חבירו. ונקרא היין חמר, כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין, לכך נאמר כי תשטה. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו (כתובות סה).

פרק ה, טו
לא יצוק עליו שמן. אע"פ שמנחה לשון נקבה, מכל מקום נקט לשון זכר, עליו כי הוא מוסב על הקמח שהוא לשון זכר. וצוה ליקח קמח דווקא, כי מיד אחר הטחינה הוא נעשה קמח, כמו שכתוב (ישעיה מז ב) וטחני קמח. ומצינו במעשה זה ג"כ לשון טחינה, כמו שכתוב (שופטים טז כא): ויהי טוחן בבית האסורים וכתיב (איוב לא י): תטחן לאחר אשתי. על כן נאמר: כי מנחת קנאות הוא. היינו הקמח שאחר הטחינה. ומנחה זו מזכרת עון היינו שמזכרת עון הטחינה של האשה. ומה שהקשה הרמב"ן על מה שכתוב כאן: מנחת קנאות הוא, ואחר כך אמר: מנחת קנאות היא, נראה שלא קשה מידי, כי כאן מדבר בזמן שהמנחה ביד הבעל, כמו שכתוב והביא את קרבנו וגו' כתב הוא לשון זכר כי בידו מטה זעמו (ישעיה י ה). אבל אחר כך שנאמר: ונתן על כפיה את מנחת הזכרון כתיב: מנחת קנאות היא כי בידה מטה זעמה. ופשוטו הוא שבפסוק זה לא הוזכר הקמח על כן אמר היא מוסב על המנחה.

פרק ה, יז
ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש. לפום ריהטא נראה לי ענין בדיקה זו, כי בכל מקום שתמצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה, והנה מים אלו שנתקדשו בכיור, ובתוכם השם שנמחה, ודאי יש בהם קדושה יתירה, וכל משקה יוצא דרך בית הרחם בשתן, לפיכך אם נטמאה ולא היה שם גדר ערוה, אינו דין שמים קדושים אלו יגעו במקום ערוה שנטמא, לפיכך בטנה צבה ויריכה נופלת, כי כך הטבע בכל חולי השתן, שהמשקה העצור תוך האדם ואין לו דרך לצאת, יפעול אחת משתים אלה או שניהם כאחד, דהיינו בטנו צבה כי המותרות הנשאר בבטן ואין לו דרך לצאת גורם נפיחת הבטן, או המשקה עושה לו דרך אחר והוא שנבלעה בבשר הירך, ולפי שאין כאן מקומו, על כן בהכרח יפול בשר הירך, ובכלל חתיכות בשר הנופלות, יפול גם המשקה דרך שם,
אבל אם טהורה היא ולא נטמא המקום ההוא, הרי אברי המשגל כשאר אברי האדם, ואין בהם שום צד טומאה, שהרי קודם שחטא אדם הראשון כתיב (בראשית ג כה): ויהי האדם ואשתו ערומים ולא יתבוששו. כי כל זמן שלא היה להם נטיה אל החטא, היו אברי המשגל אצלם כשאר אברים שאין בושה בהיותם מגולים, כך בזמן שיש כאן גדר ערוה, יוצא המשקה כדרכו ואינו חושש. ולפי שחטאה במשקה היין על כן תבדוק במשקה המים.

ומה שלוקחין מן קרקע המשכן ונותנים לתוכו, מבואר על דרך שכתבתי למעלה פרשת אחרי מות (יח כה) בפסוק: ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. שבכל מקום שיש עון עריות נפקד על הארץ עון הראשון שחטאה בעץ עושה פרי ולא עץ פרי, ע"י שנתנה חומר גס ועב בכל הנמצאים, ואגב זה נתנה גם באדם חומר עב ועכור הגורם להיות לו נטיה אל הזנות ביותר, כמו שפירש הרמב"ן פרשת בראשית (ב ט) שאכילת העץ גרם לו תאות המשגל. וידוע שאדם הראשון ממקום כפרתו נברא, מן המקום שנאמר בו: מזבח אדמה תעשה לי, (שמות כ כא) והיינו מן עפר המשכן, וחומר זה נתון בכל תולדותיו אשר מקורם מן החומר הראשון. ואם כן, העפר אשר בקרקע המשכן היא האומן אשר עשתה הכלי ההוא, דהיינו האדם, ואוי לעיסה שהנחתום מעיד עליה, כי העפר ההיא תוכל להעיד על הכלי, אם נתנה בו חומר עב וגס הגורם פריצות העריות או לא, ויבא האומן ויעיד על הכלי אשר עשה מה טיבו.
ורז"ל נחלקו בדבר אם היה במים אלו דבר מר, כי לדעת רז"ל (סוטה כ) הושם בהם דבר מר, ודעת הרמב"ן, מדלא נאמר ובאו בה המים המרים למאררים. וכתיב בהפך זה ובאו המים המאררים למרים. שמע מינה שלא היה בהם דבר מר, אך שבפיה היו למרים. וכן מצינו במי מרה, שנאמר (שמות טו כג) ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. ולא נאמר כי מרים היו, אלא שלא היו מרים, אך בפיהם שבו להיות מרים, לכך נאמר: כי מרים הם, היינו ישראל. ולפי שהמקום נקרא מרה, משמע שמעולם היו שם מים מרים, על כן נאמר: על כן קרא שמה מרה. על שם המעשה שאירע שם, שמים אלו שבו להיות מרים בפיהם על צד העונש.
והקרוב אלי לומר בזה. שמי מרה, ומי סוטה, וענין העגל, הכל אחד הוא. בהיות שכבר אמרו רבותינו ז”ל (מכילתא יתרו פרשת ח יג) שהדברות היו חמש מול חמש ודבור לא יהיה לך. כנגדו לא תנאף. כי העובד עבודה זרה כאלו מנאף אחרי המקום, שנאמר (יחזקאל טז לב): האשה המנאפת וגו'. ובמרה היו שטופים בעבודה זרה], כדאיתא במכילתא (בשלח (ויסע) א כב), ומביאה הילקוט פרשת בשלח (טו רנד) בפסוק ויסע משה את ישראל. שאמרו שם נעשה לנו עבודה זרה ותרד בראשינו, יכול שאמרו ולא עשו? תלמוד לומר: וימאנו לשמוע כו' (נחמיה ט יז) ע"ש. ולפי זה המדרש היו שם כאשה מנאפת, שמים מתוקים ישובו להיות בפיה למרים, כך נעשו להם שם המים בפיהם מרים. ויורהו ה' עץ. למדו דרך התורה עץ חיים המרחקת ע"א וע"י זה וימתקו המים, וזה ענין העגל שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וישק את בני ישראל. ואמרו רבותינו ז”ל (עבודה זרה מד) שנתכוין לבודקן כסוטות כו', הן מצד שעובדי עבודה זרה דינם כסוטה הן מצד שעברו בזמן ההוא גם על גילוי עריות, כמו שלמדו (תנחומא כי תשא כ) מן פסוק ויקומו לצחק (שמות לב ו). ואולי שמטעם זה נאמר ויטחן. לבדוק חטא הטחינה דהיינו גילוי עריות, כמבואר למעלה, והעגל מצד עצמו היה ענין מר, ודבקה בו הטומאה, טומאת עבודה זרה וטומאת גילוי עריות, על כן היה מזיק דווקא לכל מי שעבדו, כי מצא מין את מינו, אבל למי שלא עבדו לא היה מזיק, כי לא נדבק בו מאומה מן החרם, והיה הזהב הטחון אצלו כשאר זהב בעלמא. ולדעת רז"ל (סוטה כ) הושם במי סוטה דבר מר, לפי שנאמר (משלי ה ג,ד): כי נופת תטופנה שפתי זרה וגו', ואחריתה מרה כלענה. ונתינת המים בכלי חרש, היינו לפי שכל כלי חרס אינו יוצא מידי דפיו לעולם, כך הבא על הערוה והוליד ממנה ממזר נקרא מעות לא יוכל לתקון (חגיגה ט).

ומה שאמר: והעמיד הכהן את האשה לפני ה'. אע"פ שכבר נאמר: והעמידה לפני ה'. אמרו בזה המפרשים שעמידה ראשונה קאי על המנחה, ונכון הוא.
ומה שמקדים לפעמים הבטן לירך ולפעמים מקדים הירך, לפי שהיה כאן כמו נס בתוך נס, כי המים מאררים, מחסרים מן הבשר, וכשבטנה צבה נראה כאילו נתרבה הבשר, לפיכך בב' פסוקים שהזכיר לשון מאררים סמך לזה צבית הבטן, אבל בפסוק ראשון שלא הזכיר מאררים, הקדים הירך, כי הוא התחיל בעבירה.