פיסקא פה

[יא, א]
ויהי העם כמתאוננים -

אין

ויהי

אלא שהיה להם דבר מתחילה, מלמד שהיו מקולקלים וחזרו לקלקולם הראשון.

ויהי העם -

אין

העם

אלא הרשעים, שנאמר:

מה אעשה לעם הזה

(שמות י"ז).

עד אנה ינאצוני העם הזה

(במדבר י"ג),

העם הזה העם המאנים לשמוע

(ירמיה י"ג).

וכשהוא קוראן

עמי

אין עמי אלא כשרים, שנאמר:

שלח עמי ויעבדני

(שמות ז').

עמי מה עשיתי לך ומה הלאתיך ענה בי

(מיכה ו')

עמי זכור נא

(שם).

כמתאוננים -

אין מתאוננים אלא מתרעמים, מבקשים עלילה לפרוש מאחרי המקום, שכן הוא אומר ביורם בן אחאב:

דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי

(מלכים ב' ה').
וכן הוא אומר בשמשון:

כי תואנה הוא מבקש מפלשתים

(שופטים י"ד).

ר' אליעזר אומר:
אין כמתאוננים אלא כמתלהמים.
וכן הוא אומר:

דברי נרגן המתלהמים.

(משלי כו).
וכן הוא אומר:

ותרגנו באהליכם

(דברים א').
מהו כמתלחמים?
סכין ירדה מן השמים ובקעה את כריסם, שנאמר:

והם ירדו חדרי בטן

. (משלי שם)

ר' יהודה אומר:
אין כמתלהמים אלא כמדוים את עצמם, שנאמר:

לא אכלתי באוני ממנו

(דברים כ"ו).

רבי אומר:

כמתאוננים רע -

אין רע אלא עבודה זרה, שנאמר:

כי תעשו הרע בעיני ה'

(שם ל"א).

באזני ה' -

מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום.

היה רבי שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מקלל את המלך, היה המלך עובר.
אמרו לו: שתוק שלא ישמע המלך.
אמר להם: מי אמר לכם שלא הייתה כוונתי כי אם להשמיעו.
אף ישראל מתכוונים להשמיעו למקום:

וישמע ה',

שמע המקום ונתמלא עליהם חימה.

ותבער בם אש ה' -

ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מתחתיה עד שלא עמדו לא בין החיים למתים ולא בין המתים לחיים, אבל אי אתה יודע במי נגעה האש תחילה, והרי הוא אומר:

ותאכל בקצה המחנה.

יש אומרים:
אלו הגרים הנתינים בקצה המחנה.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:

ותאכל בקצה המחנה -

במוקצים שבהם, בגדולים שבהם.
וכן הוא אומר:

וישימו העם אותו עליהם לראש ולקצין

(שופטים יא).
(סליק פיסקא).

פיסקא פו

[יא, ב]
ויצעק העם אל משה -

וכי מה היה משה מועילם, והלא אין ראוי לומר אלא

ויצעק העם אל ה'

, ומה תלמוד לומר:

ויצעק העם אל משה?

היה רבי שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שכעס על בנו, והלך לו הבן ההוא אצל אוהבו של מלך.
אמר לו: צא ובקש לי מאבא.
כך הלכו ישראל אל משה, אמרו לו: בקש עלינו מלפני המקום.
יכול שעיכב משה בידו?
תלמוד לומר:

ויצעק משה אל ה'.

יכול שעיכב בידו המקום?
תלמוד לומר

ותשקע האש.

[ותשקע האש] -

ששקעה האש במקומה, אלו חזרה לה לשמים סופן היו חוזרים לקלקולם, ואלו חזרה לאחת מכל הרוחות הייתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא

ותשקע האש

ששקעה במקומה.

ויקרא שם המקום ההוא תבערה -

אין תבערה אלא כאדם שהוא אומר תבער אש פלוני במקומו, כך אמר להם משה לישראל עשיתם תשובה -

ותשקע האש,

ואם לאו - עדין היא במקומה.

[יא, ג-ד]
כי בערה בם אש ה' -

על מה שאירע ולא כך היה שמו מקודם.
כיוצא בו:

ויקרא שם המקום ההוא מסה ומריבה

(שמות י"ז) ולא כך היה שמו מקודם? תלמוד לומר:

על ריב בני ישראל (

שם) על מה שאירע נקרא, אבל עדין אי אתה יודע מי היו אותם המרגילים את ישראל לדבר עבירה?
הרי הוא אומר:

והאספסוף אשר בקרבו,

אילו הגרים המוסיפים מכל מקום.

רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אלו הזקנים, שנאמר:

אספה לי שבעים איש מזקני ישראל

(שם) אם כך היו הזקנים קל וחומר לשאר בני אדם.
כיוצא בו:

ויראו בני האלהים את בנות האדם

(בראשית ו').
מה היו בני הדיינים עושים?
היו אוחזים נשים מן השוק ומענים אותם, אם כך היו בני הדיינים עושים קל וחומר לשאר הטרטין.

התאוו תאוה -

יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו מימיהם?
תלמוד לומר:

התאוו תאוה,

היו מתרעמין על המן שהיה יורד בכל יום ולא היו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם, שנאמר:

וישובו ויבכו גם בני ישראל,

מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל.

ויאמרו מי יאכילנו בשר -

וכי מפני שלא היה להם בשר מתרעמים, והלא כבר נאמר:

וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר

(שמות י"ב)?
יכול אכלום במדבר, והלא בכניסתן לארץ הוא אומר:

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד

(שמות י"ב)?
אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מן המקום.
(סליק פיסקא).

פיסקא פז

[יא, ה]
זכרנו את הדגה -

וכי יש בענין שהיו המצרים נותנים להם דגים בחנם, והלא כבר נאמר:

ואתם לכו עבדו ותבן לא ינתן לכם

(שמות ה'), אם תבן לא היו נותנים להם בחנם ודגים היו נותנים להם בחנם, ומה אני אומר

חנם?

חנם מן המצות.

ואת הקשואים -

רבי שמעון אומר:
מפני מה המן משתנה להם?
לכל דבר שהיו רוצים חוץ מחמישה המינים הללו.
משל למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג, והיה יושב ומפקדו ואומר לו, הנראה שלא יאכל מאכל רע ולא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן ההוא מתרעם על אביו לומר שלא מפני שאוהבני, אלא שאי אפשר לו שאוכל.

וחכמים אומרים:
מן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שרוצים, אלא שלא היו רואים בעיניהם, שנאמר:

אין כל בלתי אל מהן עינינו,

אין לנו אלא מן בשחר ומן בערב.
(סליק פיסקא).

פיסקא פח

[יא, ו]
ועתה נפשינו יבשה אין כל -

אמרו: עתיד לתפח בתוך כריסינו להרגנו, יש לך ילוד אשה שאין מוציא מה שאוכל?!
אמרו לו לר' שמעון:
ומה אתה מקיים

ויתד תהיה לך על אזניך

(דברים כ"ג)?
אמר להם: מה שתגרי אומות העולם מוכרים להם יוצא מהם, אבל המן אין יוצא מהם לעולם, שנאמר:

לחם אבירים אכל איש

(תילים ע"ח), במובלע באיברים.

אין כל בלתי אל המן עינינו -

את סבור כל מה שאמר זה אמר זה, אלא מה שלא שאמר זה לא אמר זה.

יש אומרים:

בלתי אל המן עינינו -

והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים עלי,

והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח

כעניין שנאמר:

וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדולח

(בראשית ב').
כיוצא בו אתה אומר:

ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני

(שם ל"ח) והמקום הסכים על ידו,

ולא יסף עוד לדעתה

(שם), כיון שידע שכלתו היא לא יסף עוד לדעתה.
כיוצא בו אתה אומר:

ואתה עייף ויגע

(דברים כה). ועל עמלק הוא אומר: (שם).
כיוצא בו:

מדוע בושש רכבו לבוא

(שופטים ה'), אמרה אמו של סיסרא

חכמות שרותיה תעננה אף היא תשיב אמריה לה

אמרה אשתו:

הלא ימצאו יחלקו שלל

(שם), נתגלו דברים שאמרה אמו של סיסרא לדבורה ברוח הקודש.
אמרה לה: אל תצפי לבנך סיסרא מעתה,

כן יאבדו כל אוייבך ה'

(שופטים ה).

כיוצא בו:

אוי לנו מי יצילנו מיד האלוהים האדירים האלה

(שמו"א, ד).
עד כאן אמרו צדיקים, אבל רשעים אמרו: אלה הם האלוהים המכים את המצרים בכל מכה במדבר (שם)
אמרו לו: עשר מכות היו לו והביאם על המצרים, שוב אין לו מכה מעתה.
אמר להם המקום: אתם אומרים שאין לי מכה, מכה אביא עליכם שלא הייתה מעולם, והיה אחד מהם יושב בטבור, ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו, וחוזר לתהום.
וכן הוא אומר:

ותכבד יד ה' על האשדדים

(שם ה').

כיוצא בו:

ויאמרו כל השרים וכל העם אל הכהנים אין לאיש הזה משפט מות

,

ויקומו אנשים מזקני הארץ ויאמרו אל כל קהל העם מיכה המורשתי היה ניבא, ההמת המיתהו חזקיה מלך יהודה

(ירמיה כ"ו). עד כאן אמרו צדיקים.
אבל רשעים מהם אומרים:

גם איש מתנבא בשם ה' אוריהו בן שמעיהו וישמע המלך יהויקים, ויבקש המלך להרוג, וישלח המלך יהויקים אנשים על מצרים, ויוציאו את אוריה.

(שם כו).
אמרו: כשם שאוריה נהרג כך ירמיהו חייב ליהרג אך

יד אחיקם בן שפן היה את ירמיה לבלתי תת אותו ביד העם להמיתו

(שם).

כיוצא בו:

חי ה' שכבי עד הבוקר

(רות ג') לפי שהיה יצר הרע יושב ומצערו כל הלילה ואומר: אתה פנוי ומבקשת אשה והיא פנויה ומבקשת איש, מלמד שהאשה נקנית בבעילה, עמוד ובוא אליה ותהי לך לאשה, נשבע ליצרו הרע חי ה' אם אגענה, ולאשה אמר:

שכבי עד הבוקר.

אף כאן אתה אומר:

אין כל בלתי אל המן עינינו

את סבור שעל מה שאמר זה לא אמר זה, ועל שאמר זה לא אמר זה.
ישראל אומרים:

בלתי אל המן עינינו.

והמקום מפייס ואומר להם: בואו וראו כולם כדכתיב לעיל עד שם הבדולח ואבן השוהם. (סליק פיסקא).

פיסקא פט

[יא, ח]
שטו העם ולקטו –

יכול מפני שמצטערים היו בשעת לקיטתו היו מתרעמים?
תלמוד לומר:

שטו העם,

לפתח ביתו היה יושב ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו ואחר כך חם השמש ונמס.

וטחנו בריחיים -

והלא לא ירד לריחיים לעולם?
אלא מלמד שנשתנה להם לכל הנטחנים שבריחיים.

או דכו במדוכה -

והלא לא דכו במדוכה לעולם?
אלא מלמד שנשתנה להם לכל הדוכים במדוכה.
יכול לא היה משתנה להם אלא לאילו בלבד, מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים, אלא מן המן הייתה מתקשטת?
תלמוד לומר:

דכו,

או דכו.

ואומר:

זה ארבעים שנה ה' אלוהיך עמך לא חסרת דבר

(דברים ב)

ובשלו בפרור -

והוא לא ירד לקדירה לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתבשלים בקדירה.

ועשו אותו עוגות –

והוא לא ירד לתנור לעולם, אלא מלמד שנשתנה להם לכל המתאפים בתנור.
יכול לא היה משתנה אלא לאילו בלבד, מנין לשאר המלקטים שבשדה?
תלמוד לומר:

לקטו ולקטו.

משל לאדם שאמר: רוצה אני שאוכל ענבים, רוצה אני שאוכל תאנים.

והיה טעמו כטעם לשד השמן -
זה לשון טורקוס.

דבר אחר:
משמש לשלושה לשונות, הלייש והשמן והדבש, בלייש זה שערוך בשמן ומקוטף בדבש, כך היה ברייתו שלמן, וכל היו ישראל כשרים אוכלים אותו.

דבר אחר:

והיה טעמו כטעם לשד השמן -

מה הדד הזה לתינוק יונק ממנו כל היום כולו אינו מזיקו, כך המן אפילו ישראל אוכלים מהם כל היום אינו מזיקן.

דבר אחר:
מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינים הרבה, כך היה המן משתנה להם לכל דבר שהם רוצים, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק

דבר אחר:
מה הדד הזה תינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערים בשעה שפירשו מן המן, שנאמר:

וישבות העם ממחרת

(יהושע ה').
משל אומרים לאדם: מפני מה אתה אוכל פת שעורים?
מפני שאין לי פת חטים.
מפני מה אתה אוכל חרובים?
מפני שאין לי דבילה, כל אלו היו בידן של ישראל, אותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו כל ארבעים שנה לא רצו לאכל מתבואת ארץ כנען.

וברדת הטל -

מלמד שהיה יורד על האיסקופים ועל המזוזות.
יכול יהיו אוכלים מטונף ומלוכלך?
תלמוד לומר:

והנה על פני המדבר דק מחוספס

(שמות ט"ז), כגליד היה יורד תחילה ועשה לארץ כמין סק בקוטלא והמן יורד עליו, ומשם היו ישראל מלקטים ואוכלים, הרי למטה אבל למעלה יכול היו השקצים והזבובים שוכבים עליו.
תלמוד לומר:

ותעל שכבת הטל

(שם), מלמד שהיה מונח כמין דלוסקמא, והם קורים קריאת שמע ומתפללים, ואדם יוצא לפתח ביתו ומלקט פרנסתו ופרנסת ביתו, ואחר כך וחם השמש ונמס.

כיוצא בדבר ר' שמעון אומר:
מפני מה לא יהיה יורד בפעם אחד בשנה?
כדי שיהפכו את לבן לאביהם שבשמים.
משל למה הדבר דומה?
למלך שגזר על בנו להיות מפרנסתו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל מפי אביו אלא בשעת פרנסתו. פעם אחת חזר וגזר עליו להיות מפרנסתו בכל יום.
אמר הבן: אפילו איני מקבל פני אביו אלא בשעת פרנסתי דיי לי.
כך ישראל היו בביתו של אדם חמש זכרים או חמש נקיבות היה יושב ומצפה ואומר: שמא לא ירד המן למחר ונמצינו מתים ברעב, יהי רצון מלפניך שירד, ונמצאו הופכים את לבם לשמים.

כיוצא בדבר רבי דוסתאי ברבי יוסי אומר:
מפני מה לא ברא המקום חמים בירושלים כחמי טבריה?
כדי שלא יאמר אדם לחבירו נלך ונעלה לירושלים, הא אם אין אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו, ונמצאת עלייה שלא לשמה.
(סליק פיסקא).

פיסקא צ

[יא, י]
וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו -

היה רבי נהוראי אומר:
מנין שהיו ישראל מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות?
מלמד שהיה אדם נושא את אחותו ואחות אביו ואחות אמו, ובשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות היו מצטערים.

בוכה למשפחותיו -

לפי שגבה לבם בחטא נזדווגו משפחות משפחות והוא אומר את הדבר ברבים.

איש לפתח אהלו -

מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיוצא מפתח בית המדרש והם יושבים ומתרעמים.

ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע -

כאן הקב"ה ממיך ומשה מגביה, אבל במעשה העגל הקב"ה מגביה ומשה ממיך.
(סליק פיסקא).

פיסקא צא

[יא, יא-יב]
ויאמר ה' אל משה למה הרעות לעבדך האנוכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו -

והיכן דבר לו?
כן בשעה שאמר לו:

לך נחה את העם אל אשר דברתי לך

(שמות ל"ב), לפיכך הדבר תלוי בך או לא תלוי בך?
תלמוד לומר: (שם ו').
אמר להם: היו יודעים שסרבנין וטרחנין הם, אלא על מנת שתקבלו עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים.

מאין לי בשר -

וכי אחד הוא או שנים לסובלם.

[יא, יד-טו]
לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג -

לפי שהראה הקדוש ברוך הוא למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהם.

היה ר' שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שיצא ליהרג הוא ובניו.
אמר לספקלטור: הרגני עד שלא תהרוג את בניי, לא כשם שנאמר בצדקיהו

וישחט את בני צדקיהו לעיניו

ואחר כך:

ואת עיני צדקיהו עור

[ירמיה נ"ב).
כך אמר משה לפני המקום:

אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג,

הוא יפה לי הורגני נא הרוג תחילה ואל אראה בפורענות העתידה לבוא עליהם.
(סליק פיסקא).

פיסקא צב

[יא,טז]
ויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש -

למה נאמר?
לפי שהוא אומר:

לא אוכל לבדי

.
אמר לו: המקום: מה שבקשת נתתי לך-

אספה לי

, שתהא סנהדרין לשמי, שבכל מקום שנאמר

לי

קיים לעולם ולעולמי עולמים.
בכהנים הוא אומר:

וכהנו לי

(שמות כ"ח).
בלוים הוא אומר:

והיו לי הלוים

(במדבר ח').
בישראל הוא אומר:

כי לי בני ישראל עבדים

(ויקרא כ"ה).
בבכורות הוא אומר:

כי לי כל בכור בבני ישראל

(במדבר ח').
במקדש הוא אומר:

ועשו לי מקדש

(שמות כ"ה).
במזבח הוא אומר:

מזבח אדמה תעשה לי

(שם כ').
בשמן המשחה הוא אומר:

שמן משחת קודש יהיה זה לי

(שם ל').
במלכות הוא אומר:

כי ראיתי בבני לי מלך

(שמואל אחד ט"ז).
בקרבנות הוא אומר:

להקריב לי במועדו

(במדבר כ"ח).
הא בכל מקום שנאמר

לי

קיים לעלם ולעולמי עולמים.

שבעים איש -

שתהא סנהדרים של שבעים.

שבעים איש -

שיהו בעלמי גבורה וותיקים ופסיפים.

מזקני ישראל -

לא במקום אחד ולא בשנים, המקום חולק כבוד לזקנים, ובכל מקם שאתה מוצא

זקנים

המקום חולק כבוד לזקנים.
כיוצא בו אתה אומר:

לך ואספת את זקני ישראל

(שמות ג').

ואל משה אמר עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל

(שם כ"ד).

ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה עד אשר נשוב אליכם

(שם)

ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל

(ויקרא ט').
הא בכל מקום שאתה מוצא זקנים המקום חולק כבוד לזקנים.

רבי שמעון בן יוחי אומר:
מנין שאף לעתיד לבוא כן המקום חולק כבוד לזקנים?

שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים נגד זקניו כבוש

(ישעיה כ"ד).
והרי דברים קל וחומר, ומה אם מי שאמר והיה העולם עתיד לחלוק כבוד לזקנים, קל וחומר בשר ודם עתיד לחלוק כבוד לזקנים.
וכן את מוצא שהמקום מצטער על זקן אחד כנגד כל ישראל, שנאמר:

קצפתי על עמי חללתי נחלתי,

כביכול מחוללים על הכל, אבל

על זקן הכבדת עולך מאד

(ישעיה מ"ז).

אשר ידעתי כי הם זקני העם -

אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני.

כי הם זקני העם ושוטריו -

מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננות עליו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר, כמה שנאמר:

ויראו שוטרי בני ישראל אותם ברע לאמר,

ואמרת הואיל וראו עצמם בצער ההוא של מצרים יבואו ויראו בריוח עמהן.

ולקחתם אותם אל אהל מועד -

אמר לו: קחם בדברים תחילה, אמור להם דברי שבח אשריכם שנתמניתם, וחוזר להם דברי פגם, היו יודעים שטרחנים וסרבנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים מה שהתניתי עמך התנה עימהם.

והתיצבו שם עמך -

הכניסם עמך אל אהל מועד, ויהיו כל בני ישראל נוהגים בהם אימה ויראה וכבוד, כמו שנוהגים בך, ויהי אומרים: חביבים אלו שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה.
(סליק פיסקא).

פיסקא צג

[יא, יז]
וירדתי -

זו אחת מעשר ירידות שכתובות בתורה.

וירדתי עמך -

ולא עימהם:

ואצלתי מן הרוח -

למה משה דומה באותה שעה?
לנר שמונח על גבי מנורה ודלקו ממנו נרות הרבה ולא חסר אורו כלום, כך לא הייתה חכמתו של משה חסרה כלום.

ונשאו אתך -

למה נאמר?
לפי שהוא אומר:

איכה אשא לבדי טרחכם ושאתכם ודבכם

(דברים א'), לכך נאמר:

ונשאו אתך במשם העם

.
(סליק פיסקא).

פיסקא צד

[יא, יח-כ]
ואל העם תאמר התקדשו למחר -

אין התקדשו אלא התקינו עצמכם לפורענות, כשהוא אומר:

הקדישם ליום הריגה

(ירמיה י"ב),
ואומר:

קדשו צום קראו עצרה

(יואל ב').
ואומר:

קדשתי עליך משחיתים

(ירמיה כ"ב).

כי בכיתם באזני ה' לאמור, לא יום אחד תאכלו, עד חודש ימים -

בכשרים הוא אומר:

עד חודש ימים,

כשמתמצים ומתמטים על מטותיה ואח"כ הייתה נשמתם יוצאה.
ברשעים הוא אומר:

הבשר עודנו בין שיניהם,

כיון שהיה נותנו לתוך שיניו הייתה נשמתו יוצאה.

והיה לכם לזרא -

שתהו מרחיקים אותו יותר ממה שהייתם מקרבים אותו.

יען כי מאסתם את ה' -

שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם.
אמר להם המקום: מי גרם לכם לומר דברים הללו?
שנתתי שכינתי ביניכם, שאלו סלקתי שכינתי מביניכם לא נכנסתם לתוך דברים הללו, לכך נאמר:

יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם.

(סליק פיסקא).

פיסקא צה

[יא, כא]
ויאמר משה שש מאות אלף רגלי -

רבי שמעון בן יוחי אומר רבי עקיבא היה דורש בו דבר אחד, ואני דורש בו שני דברים ודבריי נראים משל רבן.
הרי הוא אומר:

הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם,

אפילו אתה מכניס להם כל צאן ובקר ספיקין הן להן,
ואני אומר: וכי מפני שאין להם בשר הם מתרעמים, והלא כבר נאמר ביציאתם ממצרים:

וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר

(שמות י"ב), יכול שאכלום במדבר?
תלמוד לומר:

ומקנה רב היה לבני גד ולבני ראובן

(במדבר ל"ב), אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.

את כל דגי הים יאסף להם -

אפילו אתה מכניס להם דגים לאכול היו מתרעמים, והלא הלכה עימהם באר במדבר והיתה מעלת להם דגים שמנים יותר מצרכם, אלא שמבקשים עלילה היאך לפרוש מאחרי המקום.

דבר אחר:
לפי שהראהו המקום למשה סדר פורענות העתידה לבוא עליהן, אמר משה לפני המקום: כלום הגון להם שתתן להם ותהרגם?!
אומרים לחמור: טול כור של חיטים ונחתוך את ראשך.
אומרים לאדם: טול ככר ורד לשאול.
אמר לו: אם לאו, מה אתה אומר?
אמר לו הריני הולך ומפייסם.
אמר לו: עד שאתה כאן אני אומר לך שאין שומעים לך.
כיון שהלך משה אצלם אמר להם:

היד ה' תקצר?

הן הכה צור ויזובו מימיו ונחלים ישטופו הגם לחם יוכל תת אם יכין שאר לעמו

(תילים ע"ח)!
אמרו: פשרה היא זו, אין בו כח לתת אלינו שאלתינו.

ויצא משה וידבר אל העם, וירד ה' בעמוד ענן וישארו שני אנשים במחנה -

יש אומרים:
בקלפי נשתיירו, לפי שאמר לו הקב"ה למשה לבור לו שבעים זקנים.
אמר משה: מה אני עושה, הרי הם נופלים שישה וששה לכל שבט ושבט וחמשה חמישה לשני שבטים, איזה שבט מקבל עליו לבור ממנו חמישה?
עשה משה תקנה, נטל פתקים וכתב עליהם: זקן ונטל שני פתקים חלקים ובללן והטילם לתוך קלפי.
אמר להם: באו וטלו פתקיכם.
כל מי שנטל פתק וכתוב עליו זקן היה אומר לו משה: כבר קידשך המקום, וכל מי שהיה נוטל פתק שלא היה כתוב בתוכו זקן, היה אומר לו משה: כבר קידשך המקום.
וכל מי שהיה נוטל פתק שלא היה כתוב בתוכו זקן, היה משה אומר לו: מן השמים הוא מה אני יכול לעשות לך.

כיוצא בו אתה אומר:

ואת פדויי השלושה

(במדבר ג').
אמר משה מה אני אעשה עכשיו כל אחד ואחד אומר פדאני לוי, עשה משה תקנה נטל פתקים וכתב עליהם לוי, ונטל פתקים וכתב עליהם כסף חמשת שקלים ובללם והטילם בקלפי.
אמר להם: באו וטלו פתקיכם.
כל מי שנטל פתקו וכתוב היה עליו בן לוי אומר לו: כבר אתה פדוי.
ומי שנטל פתקו וכתוב עליו כסף חמשת שקלים היה משה אומר לו: צא ותן פדיונך.

ר' שמעון אומר:
במחנה נשתיירו, לפי שראו את משה שמברר לו הזקנים, אמרו: אין אנו כדי לגדולה זו. הלכו והטמינו את עצמם.
אמר להם המקום: אתם מעטתם עצמכם, אני אגדל אתכם יותר מכולם.
בשבעים זקנים אומר:

ויתנבאו ולא יספו,

נתנבאו לפי שעה.
באלדד ומידד הוא אומר:

ויתנבאו במחנה,

שהיו מתנבאים עד יום מותן.
ומה היו אומרים?
משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ
(סליק פיסקא).

פיסקא צו

[יא, כז]
וירץ הנער ויגד למשה -

יש אומרים:
זה יהושע, כענין שנאמר:

ומשרתו יהושע בן נון נער

(שמות ל"ג).

ר' שמעון אומר:
הרי הוא אומר:

ויען יהושע בן נון משרת משה,

הא לא היה ראשון יהושע.

אדני משה כלאם -

אמר: רבוני כלאם מן העולם, בני אדם שמבשרים בשורה זו רעה.

רבי אמר:
אוסרם בזיקים ובקולרות, כמה שנאמר:

ונחתם אותו בית הכלא

(ירמיה ל"ז).

ויאמר לו משה המקנא אתה לי -

אמר לו: יהושע: בך אני מקנא, לואי אתה כיוצא בו ולואי כל ישראל כיוצא בך,

יתן את כל עם ה' נביאים.

[יא, ל]
ויאסף משה אל המחנה -

מלמד שלא הביא עליהם הפורענות עד שנכנסו כל הצדיקים במחנה.
(סליק פיסקא).

פיסקא צז

[יא, לא]
ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים -

מלמד שהיתה פורחת כגזים האלו של צמר.

ויגז שלוים מן הים -

יש אומרים:
הרגה בירידתה יותר ממה שהרגה באכילתה.

ויטוש על המחנה כדרך יום כה -

כלפי צפון.

וכדרך יום כה -

כלפי דרום.

רבי שמעון אומר:

כדרך ים כה -

מלמעלן

וכדרך יום כה -

מלמטן.

וכאמתים על פני כל הארץ -

מלמד שהיתה פורחת ועולה על רום מן הארץ ב' אמות, כדי שלא יהיו מצטערים עליהם בשעת לקיטתה.
(סליק פיסקא).

פיסקא צח

[יא, לב]
ויקם העם כל היום ההוא -

אל תהי קורא הממעיט, הממעט, והעצלים והחיגרים שבהם כנסו להם מאה כור.

וישטחו להם שטוח -

ר' יהודה אומר:
אל תהי קורא

וישטחו

אלא וישחטו, מלמד שטעונים שחיטה.

רבי אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר:

וימטר עליהם כעפר שאר

(תילים ע"ח), מלמד שטעונין שחיטה. ומה תלמוד לומר

וישטחו להם שטוח?

מלמד שהיתה עשויה משטיחים משטיחים סביבות המחנה.

[יא, לג]
[הבשר עודנו בין שניהם] -

יכול כדרך שנכנסו הימנו הרבה כך אכלו ממנו הרבה?
תלמוד לומר:

הבשר עודנו בין שיניהם,

כיון שהיה נותנו לתוך פיו לא היה מתחיל לפוסקו עד שנשמתו יוצאה, כענין שנאמר:

לא זרו מתאותם עוד אכלם בפיהם ואף אלוהים עלה בהם ויהרוג במשמניהם

(שם).

ואף ה' חרה בעם -

מלמד ששלח עליהם המקום מכה קשה שלא היה כיוצא בזו מיום שיצאו ממצרים.

[יא, לד]
ויקרא שם המקום ההוא קברות התאוה -

יכול שהיה שמו מקודם?
תלמוד לומר:

כי שם קברו את העם המתאוים,

על מה שאירע נקרא ולא היה שמו מקודם.

[יא, לה]
מקברות התאוה נסעו העם חצירות -

הרי זו הייתה בשעה שנצטרעו מרים.
(סליק פיסקא).