פיסקא א
[ה, א-ב -ג]
וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: איש אשר יטמא ולא יתחטא (במדבר י"ט), עונש שמענו אזהרה לא שמענו? תלמוד לומר: צו את בני ישראל וגו' וישלחו מן המחנה, הרי זה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה.

צו -
הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות.
אתה אומר הציווי מיד בשעת מעשה ולדורות, או אינו אלא לאחר זמן?
תלמוד לומר: צו את בני ישראל וגו' וישלחו, מזכר ועד נקבה תשלחו.

[ה, ד]
ויעשו כן בנ"י וישלחו אותם מחוץ למחנה -
הא למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה, ולדורות מנין?
תלמוד לומר: צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך וגו, ומחוץ לפרוכת העדות, הא למדנו שהציווי מיד בשעת מעשה ולדורות מצווי הזה.
מנין לכל הצוואות שבתורה?
היה רבי ישמעאל אומר:
הואיל ונאמרו צוואות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינה אלא מיד בשעת מעשה ולדורות אף פורטני בכל הצוואות שבתורה שלא יהיו אלא מיד בשעת מעשה ולדורות.

ר' יהודה בן בתירה אומר:
אין הציווי בכל מקום אלא זירוז שנאמר: וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו (דברים ג') לפי דרכינו למדנו שאין מחזקים אלא המוחזקים ואין מזרזים אלא למזורזים.

ר' שמעון בן יוחי אומר:
אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר: צו את בנ"י ויקחו אליך שמן זית זך
צו את בנ"י וישלחו מן המחנה (במדבר ה')
צו את בנ"י ונתנו ללוים מנחלת (שם ל"ה)
צו את בנ"י ואמרת להם את קרבני לחמי לאשי (שם כ"ח)
הא אין ציווי בכל מקום אלא חסרון כיס, חוץ מאחת, ואיזה זה?
צו את בנ"י ואמרת אליהם כי אתם באים אל ארץ כנען (שם ל"ד) תזרזם לענין חילוק הארץ.

ורבי אומר אין ציווי בכל מקום אלא אזהרה, שנאמר: ויצו אלוהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו (בראשית ב'):

וישלחו מן המחנה -
מחנה שכינה.
שומע אני ממחנה לוויה?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום, הא עד שלא יאמר יש לי בדין אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה דחמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: וישלחו מן המחנה, ללמדך שאין עונשים מן הדין.

רבי אומר: אין צריך קל וחומר, הא אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה חמור, אם כן למה נאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב?
אלא בא הכתוב ליתן את המחיצות.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש -
שומעני ששלושתן במקום אחד?
תלמוד לומר: במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא י"ג), מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל, מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שילוחו משילוח חבירו.

מכאן מנו חכמים למחיצות:
כל שהזב מטמא מצורע מטמא, חמור מצורע שמטמא בביאה.
כל שטמא מת מטמא הזב מטמא, חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא.
כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא, חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם.
כל שמחוסר כיפורים פוסל, טבול יום פוסל, חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה.

וישלחו מן המחנה -
למה נאמר?
אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין?
היה ר' יאשיה אומר:
אמרת קל וחומר אם נדחו זבים ומצורעים טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה חמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר וישלחו מן המחנה, ללמדך שאין עונשין מן הדין.

[ה, ג]
[מזכר ועד נקבה] -
בכל אדם הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בלויים נושאי ארון?
תלמוד לומר: מזכר ועד נקבה תשלחו, בכל אדם הכתוב מדבר.
אחד גדולים ואחד קטנים במשמע, אתה אומר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע, או אינו אלא כענין שענש, מה מצאנו בטמא מקדש?
שלא ענש אלא גדולים, שנאמר: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש (במדבר י"ט), אף כאן לא נאמר אלא גדולים?
תלמוד לומר: מזכר ועד נקבה תשלחו, אחד הגדולים ואחד קטנים במשמע.

רבי יונתן אומר:
מזכר ועד נקבה תשלחו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וישלחו מן המחנה, אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין?
אמרת קל וחומר ואם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה דחמור, אלא אם כן אמרת ענשת מן הדין, לכך נאמר: מזכר ועד נקבה, ללמדך שאין עונשים מן הדין.

מזכר ועד נקבה תשלחו -
אין לי אלא זכר ונקיבה, טומטום ואנדוגינוס מנין?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום.

אין אלא שיכול להשתלח, שאין יכול להשתלח מנין?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחו

אין לי אלא אדם, כלים מנין?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום.

ר' עקיבא אומר:
מזכר ועד נקיבה תשלחו אחד אדם ואחד כלים במשמע.

ר' ישמעאל אומר:
הרי אתה דן, הואיל ואדם מטמא בנגעים ובגדים מטמאים בנגעים, מה אדם טעון שילוח, אף כלים טעונים שילוח.
לא, אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומושב לפיכך טעון שילוח, תאמר בכלים שאין מטמאין על גבי משכב ומושב לפיכך לא יטענו שילוח, הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב וטעונה שילוח, ואל תתמה בכלים שאף על פי שאין מטמאים על גבי מושב לפיכך יטענו שילוח.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מזכר ועד נקיבה תשלחו -
מה זכר ונקיבה מיוחדים שהם ראויים לעשות אב טומאה וטעונה שלוח, אף כל שראוי לעשות אב הטומאה בכל התורה.

רבי יצחק אומר:
הרי הוא אומר: ואם לא יכבס בשרו לא ירחץ (ויקרא י"ז), על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, אתה אומר על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש אלא על כיבוס בגדים, אמרת מה טומאת מת חמור לא ענש בו על כיבוס בגדים, האוכל מנבילה קלה דין הוא שלא יענש בו על כיבוס בגדים.

אל מחוץ למחנה תשלחום -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וישלחו מן המחנה, שומעני לא יגעו לא בארון ולא בנשיאים אבל יקנו להם מקום בפני עצמם?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום.

ולא יטמאו את מחניהם -
מכאן אמרו:
ג' מחנות הן:
מחנה ישראל,
ומחנה לוויה,
ומחנה שכינה.
מפתח ירושלים ועד הר הבית - מחנה ישראל.
מפתח הר הבית עד העזרה - מחנה לוויה.
מפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה.

אשר אני שוכן בתוכם -
חביבים הם ישראל שאע"פ שהם טמאים שכינה ביניהם.
וכן הוא אומר: השוכן אתם בתוך טומאתם (ויקרא ט"ז).
ואומר: ולא יטמאו את מחניהם.
ואומר: ולא תטמאו מארץ אשר אתם יושבים בה (במדבר ל"ה).

רבי יוסי הגלילי אומר:
בוא וראה מה כח עבירה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהם זבים ומצורעים, ומשפשטו ידיהם בעבירה היו בהם זבים ומצורעים. פי דרכינו למדנו ששלשה דברים אילו אירעו בו ביום.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
בוא וראה מה כח עבירה קשה, שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם?
ומראה כבוד ה' כאש אוכלת (שמות כ"ד), לא יריאים ולא מזדעזעים, משפשטו ידיהם בעבירה מה נאמר בהם?
וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו ויראו מגשת אליו (שם ל"ד).

[ה, ד]
ויעשו כן בני ישראל -
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עש.ו
מה תלמוד לומר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל?
מלמד שאף הטמאים לא עכבו.

פיסקא ב
[ה, ה-ו]
וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם -
למה נאמרה פרשה זאת?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא ומעלה בה' ואומר: או מצא אבידה וכיחש בה ונשבע על שקר, (ויקרא ה') אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה?
תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם, בא הכתוב ולימד על גוזל הגר ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח.

זו מידה בתורה

כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.

רבי עקיבא אומר:
כל מקום שנאמר בה לאמר צריך לידרש.

רבי יאשיה אומר:
איש או אשה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכי יפתח איש בור או כי יכרה בור (שמות כ"א), אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: איש או אשה, להשוות אשה לאיש לכל חטאות ונזקים שבתורה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שכבר נאמר: בעל הבור ישלם ואומר: שלם ישלם המבעיר את הבעירה (שם), מה תלמוד לומר איש או אשה?
לתלמודו הוא בא.

כי יעשו מכל חטאות האדם -
למה נאמר?
לפי שנאמר נפש כי תחטא ומעלה מעל או מצא אבידה (ויקרא ה'), אין לי אלא במשקר באלו, במשקר במקום, ובשאר כל דבר מנין?
תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאות האדם.

למעול מעל -
אין מעילה בכל מקום אף שיקור.
וכן הוא אומר: וימעלו באלהי אבותיהם (ד"ה אחד ה').
ואומר: וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהושע ז').
ואומר: וימת שאול במעלו אשר מעל בה' (ד"ה אחד י').
ואומר בעוזיה: צא מן המקדש כי מעלת (שם ב' כ"ו).
ואומר: ומעלת בו מעל (במדבר ה'), הא אין מעילה אלא שיקור.

ואשמה הנפש ההיא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: או אשה, אין לי אלא איש או אשה, טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא, הנפש ההיא הכל במשמע, ואנשים והנשים הגרים במשמע. משמע מביא את אלו ומביא את הקטן, אמרת מה אם עבודה זרה חמורה פטר בה את הקטן, קל וחומר לכל מצוות שבתורה.

ואשמה הנפש ההיא -
מנין לגוזל את הגר ונשבע לו, והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשים פטורים?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.
או כשם שפטורים מן האשם כך יהיו פטורים מן הקרן?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו.

ואשמה הנפש ההיא -
למה נאמר?
מנין אתה אומר המדליק גדישו של חברו ביום כפורים שאעפ"י שאין בית דין נפרעים ממנו שיהיה נידון בנפשו?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.

[ה, ז]
ואשמה הנפש ההוא והתודו -
למה נאמר?
לפי שנאמר: והתורה אשר חטא עליה (ויקרא ה'), אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי, אשם מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא והתודו.

ר' נתן אומר:
זה בנה אב לכל המתים שטעונים וידוי.
(סליק פיסקא):

פיסקא ג
והתודו את חטאת אשר עשו -
ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו תן לי פיקדון שהפקדתי אצל אביך, והוא אומר לא הפקדת, משביעך אני ואמר אמן, לאחר מכאן נזכר, שומע אני שהוא חייב?
תלמוד לומר: והתודה אשר חטא עליה, ולא על מה שעשה אביו.

והשיב את אשמתו בראשו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושילם אותו בראשו (ויקרא ה'), אין לי אלא עיקר דמים, חומש מנין?
תלמוד לומר: והשיב את אשמתו בראשו וחמישתו יוסיף עליו, עד שיהיה חומש וחומשה.

משום ר' יאשיה אמרו:
חומשה שלם לעולם

ונתן לאשר אשם לו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו (שם), אין לי אלא לו ושלוחו מנין לרבות שליח בית דין והיורש?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו.
הרי שהיה חייב לחברו מנה ובא בבית דין ולא הספיק לתננו עד שבא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאים מיד הגזלן ונותנים לבעל חוב של נגזל?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו מכל מקום.
(סליק פיסקא).

פיסקא ד
[ה, ח]
ואם אין לאיש גואל -
רבי ישמעאל אומר:
וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל, ומה תלמוד לומר: ואם אין לאיש גואל?
בא הכתוב ולימד על הגוזל את הגר ונשבע לו ומת שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח.

רבי נתן אומר:
ואם אין לאיש גואל –
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: להשיב האשם אליו.

אבא חנין אומר משום רבי אליעזר:
בנגזל הכתוב מדבר, או איני מדבר אלא בגוזל?
תלמוד לומר: והשיב האשם, אלא הא בנגזל הכתוב מדבר.

האשם המושב לה' לכהנים -
בכסף הכתוב מדבר, אתה אומר בכסף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באשם?
כשהוא אומר מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הרי אשם אמור.
הא מה תלמוד לומר: האשם המושב לה'?
בכסף הכתוב מדבר.

לה' לכהן -
קנאו השם ונתנו לכהנים.

[לכהן] -
באנשי משמר הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל כוהן שירצה?
תלמוד לומר: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, את שמכפרים בו עליו, אלו הן אנשי משמר.
הרי שגוזל כוהן יזכה בו, והדין נותן אם זכה בשל אחרים לא יזכה בשל עצמו.

היה ר' נתן אומר בלשון אחרת:
אם דבר שלא זכיתי בו עד שלא בא לתוך ידי, משבא לתוך ידי דין הוא שלא יהא אחר זוכה ומוציאו מתחת ידי.
אמר לו: לא, אם אמרת בזה שאין לאחרים בו חלק, תאמר בזה שיש בו לאחרים חלק, הואיל ויש בו לאחרים חלק, דין הוא שיצא מתחת ידו, ויתחלק לאנשי משמר.

מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו -
מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשים פטורים?
תלמוד לומר: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו.

כך היה ר' עקיבא שונה:
עד שלא בא לזפרונה, אבל משבא מזופרים אמר, אפילו נתן הכסף לאנשי משמר ואת היורשים פטורין, אין מוציאם מיד כהן, וקורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה,
והכהן אומר לו: הבא אשם והקרב.
והוא אומר: האשם המושב לה' לכהן, את שצריך כפרה יצא מת שכיפרה לו נפשו.

מלבד איל הכפורים -
מכאן אתה אומר, נתן הכסף ליהוריב, ואשם לידעיה יצא, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לו לכהן לו יהיה.
או אפילו נתן את האשם ליהוריב וכסף לידעיה יצא, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לו לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: מלבד איל הכיפורים, יחזיר ויביא אשם אחר ויתננו לידיעיה, ויזכה יהויריב בשלו.
(סליק פיסקא).

פיסקא ה
[ה, ט]
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל -
רבי ישמעאל אומר:
בא הכתוב ללמדך על מקדיש ערימתו עד שלא מירח, שהוא פטור מן התרומה ומן המעשרות. או אף מי שמירח?
תלמוד לומר: ראשית דגנך תירושך ויצהריך (דברים י"ח).

רבי עקיבא אומר:
בא הכתוב ללמדך שאם בא לעשות כל גורנו תרומה רשאי, ובלבד שישייר מקצת.

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל -
בא הכתוב ולימד על התרומה שתהא נוהגת בכל.

איסי בן עקיבא אומר:
אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל?!

דבר אחר:
אם מעשר הקל שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה שהיא חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל.

אשר יקריבו -
דבר אחר איסי בן מנחם אומר:
אם מעשר שאינו בא אלא משום תלמוד ויראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל.

אשר יקריבו לכהן לו יהיה -
רבי ישמעאל אומר:
וכי תרומה מקריבים לכהן, מה תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן?
לפי שהוא אומר: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלוהיך (שמות כוהן גדול), אבל לא שמענו מה יעשה בהם.
תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולימד על הביכורים שיהיו נתונים לכהנים: (סליק פיסקא):

פיסקא ו
[ה, י]
ואיש את קדשיו לו יהיו -
כל הקדשים היו בכלל, שנאמר: ואיש את קדשיו לו יהיה, משך הכתוב בכל הקדשים ונתנן לכהנים ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים והפסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים.

ואיש את קדשיו לו יהיו -
מכאן אתה אומר כוהן שהקריב את הזבח אפילו במשמר אחר הרי הן שלו ועבודתו שלו.

ואיש את קדשיו לו יהיו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה' (ויקרא י"ט), קודש לבעלים או קודש לכהנים?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיה, בנטע רבעי הכתוב מדבר שיהא לבעלים, דברי ר' מאיר.

ר' ישמעאל אומר:
קודש לבעלים, אתה אומר קודש לבעלים או קודש לכהנים?
הרי אתה דן, מעשר שני קרוי קודש ונטע רבעי קרוי קודש, אם למעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהיו אלא של בעלים. והרי תרומה תוכיח, שקרוי קודש ואינה אלא של כהנים, והיא תוכיח לנטע רבעי שאעפ"י שקרוי קודש לא יהא אלא של כהנים.

אמרת הפרש מעשר שני טעון הבאת מקום, ונטע רבעי טעון הבאת מקום, אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהיו אלא של בעלים.

הרי בכורים יוכיחו, שטעונים הבאת מקום ואינן אלא של כהנים, והם יוכיחו לנטע רבעי שאעפ"י שטעון הבאת מקום לא יהיה אלא של כהנים.
אמרת הפרש מעשר שני קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון, ונטע רבעי קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון, ואל תבוא תרומה ותוכיח שאעפ"י שקרויה קודש אינו טעונה הבאת מקום, ולא ביכורים, שאעפ"י שטעונים הבאת מקום אבל אין להם פדיון ולא יהיו אלא של כהנים.

אמרת הפרש אדון בשלשה לשונות כאחד, מעשר שני קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון, ונטע רבעי קרוי קודש וטעון הבאת מקום ופדיון, ואל תוכיח תרומה שאע"פ שקרויה קודש אינה טעונה הבאת מקום, ולא ביכורים שאע"פ שטעונים הבאת מקום אבל אין להם פדיון.

אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר.
אלמוד דבר מדבר ששווה בשלשה דרכים, מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר השוה בשלושה דרכים, מדבר שלא שוה בשלושה דרכים, אלא בדרך אחד או בשנים.
אם למדתי למעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהיה אלא של בעלים.

רבי יהושע אומר:
קודש של בעלים.
אתה אומר קודש של בעלים או קודש לכהנים?
לתלמוד לומר: ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו (שם).
למי מוסיפים?
למי שכבר נתנו לו.

ואיש את קדשיו לו יהיה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כל תרומת הקדשים אשר יקדישו בני ישראל (במדבר י"ח), שומע אני יטלום בזרוע?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיה, מגיד שטובת הנאת לבעליהם.

ואיש את קדשיו לו יהיו -
הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם, יכול קורא אני עליו: ואיש את קדשיו לו יהיו?
תלמוד לומר: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.
או אפילו מדד בקופה ונתוספו אחרים עליהם, קורני עליו: ואיש את קדשיו לו יהיו?
תלמוד לומר: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, תלמוד לומר: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.

ר' יוסי אומר:
הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת, קורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיה, לאחר שלשים יום אין מוציאים מיד כוהן וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
(סליק פיסקא).

פיסקא ז
[ה, יב]
דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו -
למה נאמר פרשה זו?
לפי שהוא אומר: כי יקח איש אשה ובעלה, לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים והתרו בה שיוצאה ממנו בגט, אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו לה?
תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו, הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה מים המרים לכך נאמרה הפרשה.

איש איש -
לעשות אשה כאיש דברי רבי עקיבא.

כי תשטה אשתו -
בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול וגרשה וחלוצה לכהן הדיוט.

וכדברי ר' עקיבא בן מהללאל:
אף המשוחררות ואשת גר.
אמרו לו: והרי כרכמית שפחה משוחררת הייתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, כלשון הזה אמר להם: דוגמה השקוה ונידוהו ומת בנדויו וסקלו בית דין את ארונו.

ומעלה בו מעל -
על דבר ערוה או על דבר ממון?
כשהוא אומר ושכב איש אותה שכבת זרע הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון.

ומעלה בו מעל -
אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.
וכן הוא אומר: וימעלו באלהי אבותם (ד"ה אחד ה').
ואומר: וימעלו בני ישראל מעל בחרם (יהוש' ז').
ואומר: וימת שאול במעלו אשר מעל (ד"ה אחד י').
וכן הוא אומר בעוזיה מלך יהודא: צא מן המקדש כי מעלת (שם ב' י').
ואומר ומעלה בו מעל ושכב, הא אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.

[ה, יג]
ושכב איש -
להוציא את הקטן שאינו איש.

אותה -
ולא את אחותה.
שהיה בדין, אם כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שהוא אוסרו?
תלמוד לומר: אותה ולא את אחותה.

אבא חנין אומר משום ר' אלעזר אומר:
אותה -
ולא את חמותו,
אותה - ולא את הערוה.
שהיה בדין, ומה במקום שאין האוסר כל ימיו, כשבא איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסריו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו, כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שהוא אוסר את אוסריו?
תלמוד לומר: אותה, ולא את חמותו,
אותה ולא הערוה.

ונעלם מעיני אישה -
להוציא הסומא.

ונעלם מעיני אישה -
ושלא יהא בעל רואה ומעמעם, הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה ולהשקותה.

ונסתרה והיא נטמאה -
אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה, או אין עדים לטומאה ולא לסתירה.
אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, ונסתרה, אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה.

ונסתרה -
לא שמענו שיעור סתירה,
תלמוד לומר: ונסתרה והיא נטמאה, סתירה כדי טומאה, כדי להקיף דקל, דברי ר' ישמעאל.

ר' אלעזר אומר:
כדי מזיגת הכוס.

ר' יהושע אומר:
כדי לשתותו.

בן עזאי אומר:
כדי לצלות ביצה.

ר' עקיבא אומר:
כדי לגמותה.

רבי יהודה בן בתירה אומר:
כדי לגמות שלושה ביצים זו אחר זו.

ועד אין בה -
בשני עדים הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בעד אחד?
תלמוד לומר: לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת (דברים י"ט), שאין תלמוד לומר אחד, אלא זה בנה אב כל מקום שנאמר: עד הרי בכלל שנים, עד שיפרוט לך הכתוב אחד.

והיא לא נתפשה -
להוציא את האנוסה.
או בין ישראל או בין בכהונה?
אמרת אם המטמאה טומאה קלה עשה בה אונס כרצון, סוטה חמורה דין הוא שנעשה אונס כרצון בכהונה.

[ה, יד]
ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו -
רשות, דברי ר' ישמעאל.

ר' אליעזר אומר:
חובה.

או עבר עליו רוח קנאה -
רבי עקיבא אומר:
מה תלמוד לומר נטמאה נטמאה שלושה פעמים?
אלא טמאה לבעל,
וטמאה לבועל,
וטמאה לתרומה.

רבי ישמעאל אומר:
אינו צריך, ומה אם גרושה קלה שמותרת לחזור למגרשה בישראל פסולה מן הכהונה, סוטה חמורה דין הוא שתהיה פסולה מן הכהונה.
מה תלמוד לומר: היא נטמאה והיא לא נטמאה?
אם היא טמאה למה אינה משקה, ואם טהורה היא למה משקה?
אלא בא הכתוב ללמדך שלעולם אין משקים אלא על הספק.
ומכאן אתה דן לשרץ.
ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון, עשה ספק כוודאי,
כאן שעשה אונס כרצון דין הוא שנעשה ספק כוודאי.

ומה כאן רשות היחיד אף להלן לרשות היחיד,
מה כאן דבר שיש בו דעת לישאל אף להלן דבר שיש בו דעת לישאל.

מכאן אמרו:
ספק טומאה ברשות היחיד טמא, ספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור.
את שיש בו דעת לישאל ספיקו טמא, ואת שאין בו דאת לישאל ספיקו טהור.
(סליק פיסקא):

פיסקא ח
[ה, טו]
והביא האיש את אשתו אל הכהן -
מן התורה האיש מביא את אשתו אל הכהן, אלא אמרו מוסרים לו שני תלמידי חכמים בדרך שלא יבוא עליה.

ורבי אומר:
בעלה נאמן עליה מקל וחומר.
ומה נדה שחייבים על ביאתה כרת בעלה נאמן עליה, סוטה שאין חייבים על ביאתה כרת אינו דין שיהא בעלה נאמן עליה?!
אמרו לו: כל שכן, הואיל ואין חייבים על ביאתה כרת לא יהא בעלה נאמן עליה.
אמרו לו: לא, אם אמרת בנידה שיש לה היתר אחר איסורה תאמר בסוטה שאין לה היתר אחר איסורה.

דבר אחר:
נחשדו ישראל על הסוטות ולא נחשדו על הנדות.

והביא את קרבנה עליה -
כל קרבן שעליה דברי ר' יהודה.

וחכמים אומרים:
קרבן שמכשירה לו כגון זבה ויולדת, הרי זו מביאה משלו ואין מקיץ מכתובתה, וקרבן שאין מכשירה לו כגון שקיפחה נזירות בראשה או שחיללה את השבת, הרי זו מביאה משלה ומקיץ מכתובתה.

עשירית האיפה -
אחד מעשירית באיפה.

קמח שעורים -
למה נאמר?
שהיה בדין הואיל ומנחת חוטא באה על חטא וזו באה על חטא, אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא סולת, אף זו לא תבוא אלא סולת?
תלמוד לומר: קמח.

שעורים -
למה נאמר?
שהיה בדין הואיל למנחת חוטא באה על חטא, ומנחה זו באה על החטא, אם למדתי למנחת חוטא שאינה באה אלא חטים, אף זו לא תביא אלא חטים?
תלמוד לומר: שעורים.

אמר ר' שמעון בן גמליאל:
הניחו לי סופרים ואומר כמין חומר אבל נראה הוא כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה.

לא ישים עליה שמן -
מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
או כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו, אמרת על השמן יהיה עובר שאין יכול לחזור ולקטר, על לבונה לא יהיה עובר שיכול לחזור וללקטה?
תלמוד לומר: לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה, מגיד שאם נתן עליה שמן ולבונה עובר בלא תעשה.
ומפני מה?
טעמו של דבר מגיד, מנחת קנאות הוא.
שתי קנאות:
כשם שקנאה לבעל,
כך קנאה לבועל,

וכשם שקנאה למטה
כך קנאה למעלה.

מנחת זכרון -
שומע אני זכות וחובה?
תלמוד לומר: מזכרת עון.
כל הזכרונות שבתורה לטובה, וזו לפורענות, דברי רבי טרפון.

ר' עקיבא אומר:
אף זאת לטובה, שנאמר: אם לא נטמאה האשה.
אין לי אלא מזכרת עון, מזכרת זכות מנין?
תלמוד לומר: מנחת זכרון מכל מקום.

ר' ישמעאל אומר:
מנחת זכרון – כלל.
מזכרת עון – פרט.
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, שהיה בדין לבעל דין לחלוק וכי איזה מדה מרובה מידת טובה או מידת פורענות?
הוי אומר מידת הטוב אם מידת פורענות ממעטת הרי היא מזכרת עון.
מידה טובה מרובה דין הוא שתהא מזכרת זכות?
זאת היא מידה בתורה כל כלל ופרט שדרך הדין לוקה בו נתקיימו זה וזה אל תלקה דרך הדין. כיצד יתקיימו זה וזה?
אל תלקה דרך הדין, אם הייתה טמאה פורענות פוקדה מיד, ואם יש לה זכות, זכות תולה לה שישה חדשים מפני תיקון הוולד דברי אבא יוסי בן חנן.

ר' אליעזר בן יצחק אומר:
איש הדרתו תשעה חדשים, שנאמר: ונקתה ונזרעה זרע, מה זרע בן תשעה חדשים אף זכות תשעה חדשים.

רבי שמעאל אומר:
שנים עשר חודש, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, [דכתיב] להן מלכא מלכי ישפר עלך [וגו'] כולא מטא על נבוכדנצאר לקצת ירחין תרי עשר (דניאל ד').

רבי שמעון בן יוחי אומר:
אין זכות תולה במים המרים, אם אומר אתה שהזכות תולה במים המרים המאררים מדחה אתה את המים בפני כל הנשים ושותות, ומוציא אתה שם רע על הטהורות ששתו, ויאמרו טמאות היו אלא שתלתה להם זכות.

רבי אומר:
אני אכריע, אם הייתה טהורה סופה למות כדרך בני אדם ואם הייתה טמאה סופה למות וצבתה בטנה ונפלה ירכה.

רבי שמעון בן יוחי אומר:
וכי מי מודיע לכל העומדים שסוף זו למות וצבתה בטנה ונפלה יריכה?
אלא כיון שהיתה שותה פניה מוריקות ועיניה בולטות וכמין שרביטין היו מורקים בה, והן אומרים מהרו והוציאוה שלא תטמא העזרה.
(סליק פיסקא).

פיסקא ט
[ה, טז]
והקריב אותה הכהן -
מכאן אמרו:
אין משקים שתי סוטות כאחת.

והעמידה -
שלא יעמוד עמה לא עבדיה ולא שפחותיה, מפני שלבה סמוך עליהם.

לפני ה' -
בשערי נקנור.

מכאן אמרו:
ראש המעמד היה מעמיד את הטמאים בשערי נקנור.
(סליק פיסקא)

פיסקא י
[ה, יז]
ולקח הכהן מים קדושים אל כלי חרש -
אין מים קדושים אלא שקידשו בכלי, ואלו הם?
אלו מי כיור.

בכלי חרש -
מגיד שלא עשה בה כל הכלים ככלי חרס.
שהיה בדין, הואיל ועפר ומים מקדשים בפרה ועפר ומים מקדשים בסוטה, אם למדתי לפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרש, אף סוטה אינו דין שלא נעשה בה כל הכלים ככלי חרס?
תלמוד לומר: בכלי חרש, מגיד שלא עשה בה כל הכלים בכלי חרס, שהיה בדין הואיל ועפר ומים מקדשים בפרה, ועפר ומים מקדשים בסוטה אם למדתי בפרה שעשה בה כל הכלים ככלי חרס, אף סוטה אינו דין שיעשה בה כל הכלים ככלי חרס?
תלמוד לומר: בכלי חרס, דברי ר' ישמעאל:

ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן -
מגיד הכתוב שאם לא היה שם עפר מביא עפר ממקום אחר ונותנו למקום, מפני שהמקום מקדשו.

איסי בן עקביא אומר:
להביא את קרקע בית עולמים.

איסי בן מנחם אומר:
אם המטמאו קלה עשה בה בית המקדש כמשכן, סוטה חמורה דין הוא שנעשה בה בית המקדש כמשכן, ומה תלמוד לומר ומן מעפר?
לפי שהוא אומר: ולקחו לטמא [מעפר שרפת החטאת] (במדבר י"ט).
נאמר כאן עפר,
ונאמר להלן עפר,
מה עפר האמורה להלן עפר על פני המים,
אף כאן עפר על פני המים.
ומה אם הקדים עפר למים יצא,
אף כאן אם הקדים עפר למים יצא.

יקח הכהן על המים -
כדי שיראה.
שלשה דברים בתורה כדי שייראו:
אפר פרה,
ועפר סוטה,
ורוק יבמה.

ר' ישמעאל אומר:
אף דם הצפור.
(סליק פיסקא).

פיסקא יא
[ה, יח]
והעמיד הכהן את האשה לפני ה' -
מקום שמעמידה בתחילה מעמידה בסוף.

ופרע את ראש האשה -
כהן נפנה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצוות פריעה, דברי ר' ישמעאל.

דבר אחר:
לימד על בנות ישראל שהן מכסות ראשיהם, ואף על פי שאין ראייה לדבר זכר לדבר, ותקח תמר אפר על ראשה (שמואל ב' י"ג).

רבי יהודה אומר:
אם היה בית חליצתה נאה לא היה מגלהו
ואם היה שערה נאה לא היה סותרו,
היתה מכסה לבנים מכסה שחורים,
היה שחורים נאים לה מפשיטן ומלבישים אותה כעורים,
היו עליה כלי זהב קטלאות ונזמים וטבעות היה מסלקם הימנה כדי לנוולה.

ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
אין מנוולים בנות ישראל יותר ממה שכתוב בתורה, אלא לפני ה' ופרע את ראש האשה, סדין של בוץ היה פורס בינו לבין העם, כוהן פונה לאחוריה ופורעה כדי לקיים בה מצוות פריעה.
אמרו לו: כשם שלא חסת על כבוד המקום, כך אין חסין על כבודה, כל הניוול הזה היה מנוול אותה, כל הרוצה לראות בה רואה חוץ מעבדיה ושפחותיה, מפני שלבה גס בהם, אחד האנשים ואחד הנשים אחד קרובים ואחד רחוקים מותרים לראותה, שנאמר: ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזימתכנה (יחזקאל כוהן גדול).

ונתן על כפיה -
אבא חנין אומר משום רבי אליעזר:
כדי לייגעה כדי שתחזור בה.
והלא דברים קל וחומר, אם כך חס המקום על עוברי רצונו על אחת כמה וכמה ייחוס על עושי רצונו:

וביד הכהן יהיו מי המרים -
מגיד הכתוב שאין המים נהפכים להיות מרים אלא ביד הכהן.

דבר אחר:
נקראו מרים על שם סופן שממררין את הגוף ומרעדין את העין:
(סליק פיסקא).

פיסקא יב
[ה, יט]
והשביע אותה הכהן -
הכהן משביעה ואין נשבעת מאליה.
שהיה בדין, נאמר כאן שבועה,
ונאמר להלן שבועה,
מה שבועה האמורה להלן היא נשבעת מאליה
אף שבועתה האמורה כאן היא נשבעת מאליה?
תלמוד לומר: והשביע אותה הכהן, משביע ואינה נשבעת מאליה.

ואמר אל האשה -
בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה.
שהיה בדין, ומה אם יבמה קלה לא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש, סוטה חמורה אינו דין שלא עשה בה כל הלשונות כלשון הקודש?
תלמוד לומר: ואמר אל האשה בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה.

ר' ישמעאל אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר ואמרה האשה אמן אמן אם אינה שומעת כיצד אמרה אמן אמן?
או אינה אומרת אלה אלה, כשהוא אומר יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך, הרי שבועה אמורה, הא מה תלמוד לומר: ואמר הכהן לאשה?
לימדה כוהן סדר שבועה.

אם לא שכב איש אותך -
מלמד שפותח לה בזכות, אומר לה:
הרבה יין עושה,
הרבה שחוק עושה,
הרבה ילדות עושה,
הרבה קידמוך ונשטפו,
אל תגרמי לשם הגדול הנכתב בקדושה שימחה על המים.
אומר לפניה דברי הגדה מעשים שאירעו בכתובים הראשונים כגון: אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם (איוב ט') ואומר לפניה דברים שאינן כדאי לשומען היא וכל משפחות בית אביה כדאי בהם.

רבי ישמעאל אומר:
בתחילה מודיעה כוחן של מים המרים.
אומר לה: בתי אומר לך, המים המרים האלו למה הם דומים?
לסם יבש הניתן על גבי בשר חי ואין מזיקו כשהוא מוצא מתחיל לחלחל, אף אם טהורה את שתי ואל תמנעי, ואם טמאה את הנקי ממים המרים המאררים האלה.
(סליק פיסקא).

פיסקא יג
[ה, כ]
ואת כי שטית -
אין לי אלא כדרכה, שלא כדרכה מנין?
תלמוד לומר: וכי נטמאת.

ויתן איש בך את שכבתו -
להביא את הסריס.

מבלעדי אישך -
להביא את אשת הסריס על הכל היה מתנה עמה.
(סליק פיסקא).

פיסקא יד
[ה, כא]
והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה -
מכאן אתה דן לכל השבועות שבתורה הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט באחת מהם שאינו אלא באלה ובשבועה, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שלא יהיו אלא באלה ובשבועה.
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שאינן אלא ביו"ד ה"י, אף פורטני בכל השבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א.

יתן ה' אותך לאלה ולשבועה בתוך עמך -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושמעה קול אלה (ויקרא ה'), אין לי אלא אלה, מנין לעשות שבועה כאלה? הרי אתה דן, נאמר כאן אלה,
ונאמר להלן אלה,
מה אלה האמורה כאן עשה שבועה כאלה,
אף אלה האמורה להלן עשה שבועה כאלה.

ומה אלה ביו"ד ה"י,
אף שבועה ביו"ד ה"א.
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינן אלא ביו"ד ה"א, אף פורטני בכל שבועות שבתורה סתם אינן אלא ביו"ד ה"י.

בתוך עמך -
ועמך שלום.
בתוך עמך -ולא בזמן הזה, הפרש בין אדם המתנוול שמכירים אותו במקום, לאדם המתנוול במקום שאינו מכירין אותו.
(סליק פיסקא):

פיסקא טו
[ה, כב]
בתת ה' את ירכיך נופלת וגו' ובאו המים המאררים האלה -
ר' יוסי הגלילי אומר:
זה בטנו וירכו של בועל.
אתה אומר זה בטנו ויריכו של בועל, או אינו אלא בטנה ויריכה של נבלעת?
כשהוא אומר: וצבתה בטנה ונפלה יריכה, הרי בטנה ויריכה של נבלעת אמור, הא מה תלמוד לומר: לצבות בטן ולנפול ירך?
זה בטנו ויריכו של בועל.
הא מה תלמוד לומר לצבות?
מגיד הכתוב בשם שהפורעות פוקדתה כך הפורענות פוקדתו.
והלא דברים קל וחומר, אם מידת פורענות ממועטת, המביא תקלה לחבירו הרי הוא כיוצא בו, קל וחומר למדת הטובה מרובה.

ואמרה האשה אמן אמן -
אמן שלא נטמאתי, אמן שלא אטמא, דברי רבי מאיר.
ואין חכמים מודים בדבר, אלא אמן שלא נטמאתי ואם נטמאתי יבואו לה.
אמן עם איש זה,
אמן עם איש אחר,
אמן אם ארוסה,
אמן עם נשואה,
אמן אם שומרת יבם אמן אם משתייבמתי.
זה הכלל כל שתיבעל ותהא אסורה לו על אותה השעה הוא מתנה עמה.
הואיל ונאמרו שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהן שאינו אלא באלה ובשבועה, הואיל ופרט באחת מהם שאינה אלא ביו"ד ה"י, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא ביו"ד ה"א. והואיל ונאמר שבועות סתם בתורה ופרט באחת מהם שאינה אלא באמן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שאינן אלא באמן.

אבא חנין אומר משום ר' אליעזר:
להביא את שבועת הדיינים שתהא באמן, שאם אין עונה אתה אחריו אמן, אתה עושה שבועות שוא, הואיל ונאמר שבועות בתורה סתם ופרט באחת מהם שמגלגלים עליה את הישן, אף פורטני בכל שבועות שבתורה שיגלגלו עליה את הישן.
והלא דברים קל וחומר ומה סוטה שלא נתבעה מקודם מגלגלים עליה את הישן, גזילות שנתבעו מקודם אינו דין שיגלגלו עליה את הישן.
(סליק פיסקא):

פיסקא טז
[ה, כג]
וכתב את האלות הכהן -
שומע אני כל אלות שבתורה?
תלמוד לומר: האלה.

הכהן -
למה נאמר?
שהיה בדין, נאמר כאן וכתב
ונאמר להלן וכתב
מה האמור להלן כשר בכל אדם
אף וכתב האמור כאן כשר בכל אדם?
תלמוד לומר: הכהן.

בספר ומחה -
בדבר הנמחה.
והלא דברים קל וחומר, ומה להטיל שלום בין איש לאשתו אמר המקום ספר שנכתב בקדושה ימחה על המים, ספרי מינים שמטילים איבה ושנאה וקנאה ועול דבבות, על אחת כמה וכמה שימחו מן העולם.

רבי ישמעאל אומר:
ספרי מינים כיצד הוא עושה?
קודר את האזכרות ושורף את השאר.

ר' עקיבא אומר:
שורף את כולו, מפני שלא נכתב בקדושה.

ומכאן אמרו:
אין כותבים לא על הלוח ולא על הנייר ולא על הדיפתרא אלא במגילה, שנאמר: בספר ואינו כותב לא בקימוס ולא בקנקנתוס אלא בדיו, שנאמר: ומחה את מי המרים כתב שיכול לימחות.

ומחה אל מי המרים -
מגיד הכתוב עושה את המים מרים.
(סליק פיסקא).

פיסקא יז
[ה, כה]
ולקח הכהן מיד האשה -
ולא מיד שלוחה.
מיד האשה - שאם פירסה נדה לא הייתה שותה.

והשקה את האשה -
למה נאמר, והרי כבר נאמר ואחר ישקה את האשה, מה תלמוד לומר והשקה את האשה? שאם נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערים אותה ומשקים אותה בעל כרחה, דברי רבי עקיבא.

וחכמים אומרים:
ואחר ישקה את האשה -
למה נאמר והשקה את האשה, ומה תלמוד לומר ואחר ישקה את האשה?
שלשת דברים מעכבים בסוטה:
עד שלא נמחקה המגילה,
ועד שלא קרב הקומץ,
ועד שלא קיבלה עליה את השבועה.
נמחקה המגילה ואמרה טמאה אני המים נשפכים והמנחה מתפזרת אבית הדשן, ואין מגילתה כשירה להשקות בה סוטה אחרת.

רבי אחי בר' יאשיה אומר:
משקים בה סוטה אחרת.

והניף את המנחה -
מוליך ומביא מעלה ומוריד.
מניין?
שנאמר: אשר הונף ואשר הורם (שמות כ"ט).
מקיש הרמה לתנופה
מה תנופה מוליך ומביא
אף הרמה כן.

ומה הרמה מעלה ומוריד,
אף תנופה מעלה ומוריד.

מכאן אמרו:
מצוות תנופה מולך ומביא מעלה ומוריד, זה היא מצוות תנופה.

לפני ה' -
במזרח, שבכל מקום שנאמר: לפני ה' הרי הוא במזרח עד שיפרוט לך הכתוב.

והניף את המנחה לפני ה' והקרב אותה אל המזבח -
למד על מנחת סוטה שטעונה תנופה והגשה.

[ה, כו]
וקמץ הכהן מן המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה -
זו הקטרת הקומץ שקרויה אזכרה.

ואח"כ ישקה את האשה -
לענין שאמרנו.
(סליק פיסקא).

פיסקא יח
[ה, כז]
והשקה את המים וגו' וצבתה בטנה ונפלה ירכה -
אין לי אלא בטנה וירכה, שאר איבריה מנין?
תלמוד לומר: ובאו בה אני אקרא ובאו בה מה תלמוד לומר וצבתה בטנה ונפלה ירכה?
אבר שהתחיל בעבירה ממנו יתחיל הפורענות.
כיוצא בו אתה אומר: וימח את כל היקום אשר על פני האדמה מאדם ועד בהמה (בראשית ז'), מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות.

כיוצא בו אתה אומר: ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים (שם י"ט),
מי שהתחיל בעבירה ממנו הייתה מתחיל הפורענות.

כיוצא בו אתה אומר: ואכבדה בפרעה ובכל חילו (שמות י"ד),
פרעה התחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות.

כיוצא בדבר אתה אומר: הכה תכה את כל יושבי העיר ההיא לפי חרב (דברים י"ג),
מי שהתחיל בעבירה ממנו התחיל הפורענות.
אף כאן וצבתה בטנה ונפלה יריכה אבר שהתחיל בעבירה ממנו הוא מתחיל הפורענות.
והלא דברים קל וחומר אם מידת פורענות ממועטת, אבר שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות, קל וחומר למידת הטוב מרובה.

והיתה האשה לאלה -
שיהיו אלין בה, יארעיך כשם שאירעה לפלונית.

לשבועה -
שיהיו נשבעין בה שיארעך כשם שאירע לפלונית.
וכן הוא אומר: והנחתם את שמכם לשבועה לבחירי (ישעיה ס"ה), נמצינו למדים שהרשעים שבועה לצדיקים.
ומנין שהצדיקים ברכה לרשעים?
וכן הוא אומר: והתברכו בו גויים ובו יתהללו [ירמיה ד'].
ואומר: ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך (בראשית י"ב).
ואומר: ויברכם ביום ההוא לאמר (שם מ"ח).
(סליק פיסקא).

פיסקא יט
[ה, כח]
ואם לא נטמאה האשה -
ר' ישמעאל אומר:
וכי מי טמאה שהכתוב מטהרה, ומה תלמוד לומר: ואם לא נטמאה האשה והטהורה היא? אלא מגיד הכתוב כיון שיצא עליה שם רע אסורה לבעלה.

ר' שמעון בן יוחי אומר:
לא תעלה על דעתך שהזכות תולה במים המרים, אלא אם לא נטמאה האשה וטהורה היא למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואיש אשר ינאף את אשת איש (ויקרא כ'), לא שמענו אלא בזמן שיש לה עדים והתרו בה שהיא במיתה, יש לה עדים ולא התרו בה פטורה מן המיתה, הואיל ופטורה מן המיתה תהיה מותרת לבעלה?!
אמרת, ספק נבעלה ספק לא נבעלה אסורה לבעל, קל וחומר לשנבעלה ודאי, אלא הרי היא בכלל, שנאמר: כי יקח איש אשה ובעלה (דברים כ"ד).

ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא -
טהורה לבעל וטהורה לבועל וטהורה לתרומות.

ונקתה -
מן האלות ואף מן השבועות.

ונזרעה זרע -
שאם הייתה עקרה נפקדת, דברי ר' עקיבא.

אמר לו ר' ישמעאל:
אם כל ילכו כל העקרות ויקלקלו בשביל שיפקדו וזו שיש בה הפסידה, אלא מה תלמוד לומר ונקתה ונזרעה זרע?
שאם הייתה יולדת בצער יולדת בריוח, נקבות ויולדת זכרים, אחד יולדת שנים, שחורים יולדת לבנים, קצרים יולדת ארוכים.

דבר אחר:
ונקתה ונזרעה זרע -
להוציא את איילונית ושאינה ראויה לולד.

דבר אחר:
ונזרעה זרע -
מפני שהיתה בכלל ויצתה לדון בדבר החדש, החזירה הכתוב לכלל.
(סליק פיסקא).

פיסקא כ
[ה, כט]
זאת תורת הקנאות -
אין לי אלא לשעה, לדורות מניין?
תלמוד לומר: זאת תורת, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
כחותם הדברים.

אשר תשטה אשה -
להביא אשת חרש ואשת שיעמום, שבית דין מקנים להם אף לפוסלם מכתובתם, או אף להשקותם?
תלמוד לומר: והביא האיש את אשתו אל הכהן, האיש משקה ואין בית דין משקה.

תחת אישה -
להוציא את הארוסה, משמע מוציא את הארוסה או מוציאאת היבמה?
תלמוד לומר: איש איש כי תשטה אשתו, להביא היבמה, דברי רבי יאשיה.

ר' יונתן אומר:
איש איש כי תשטה אשתו -
להוציא היבמה, משמע מוציא היבמה ומביא את הארוסה?
תלמוד לומר: תחת אישה, להוציא את הארוסה.
(סליק פיסקא).

פיסקא כא
[ה, ל]
או איש אשר תעבור עליו רוח קנאה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה, או כשם שעד שלא קינא לה רשות, אף כך משקינא לה רשות?
תלמוד לומר: או איש אשר תעבור עליו, חובה ולא רשות.
והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ופרע את ראש האש' ונתן על כפיה את מנחת הזכרון מנחת קנאות: היא, אם עשה לה נקה, ואם לא עשה לה לא נקה.

ונקה האיש מעון -
שלא יאמר לה אוי לי שהרגתי בת ישראל, אוי לי שנוולתי בת ישראל, אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה, לכך נאמר: ונקה.

שמעון בן עזאי אומר:
בטהורה הכתוב מדבר, הואיל והביאה עצה לידי דברים הללו, אף היא לא תצא מידי פורענות, לכך נאמר: ונקה האיש מעון.

ורבי עקיבא אומר:
בה הכתוב ללמדך שסוף זו למות, וצבתה בטנה ונפלה ירכה והיתה האשה לאלה בקרב עמה, למה נאמר: ונקה האיש מעון?
כשהאיש מנוקה מעון, האשה ההיא תישא את עונה, ולא כענין שנאמר: לא אפקד על בנותיכם כי תזננה ועל כלותיכם כי תנאפנה כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו ועם לא יבין ילבט (הושע ד').
אמר להם הואיל ואתם רודפים אחר זנות אף המים לא יבדקו את נשיכם, לכך נאמר: ונקה האיש מעון את עון ההוא.
(סליק פיסקא):