{א} וידבר וגו' לאמר. צריך לדעת למה אמר לאמר?

כיון שהדיבור אינו אלא אל משה, ואולי שבא להרשותו לומר שהדברים נאמרו לו מפי השכינה, שזולת זה הרי הוא בבל תאמר (יומא ד:), גם שלא יחשדוהו ישראל כי משה חפץ בדבר ויאמרו כי דעתו כדעתם, לזה יצוה שיאמר להם כי כן צוה לו המלך, גם כדי שישמעו לו לשלוח כסדר הנדבר אליו מה', ולא יעכבו על ידו כשידעו כי דבר מלך הוא, גם לפי דברי רז''ל שפירשו תיבת לך לדעתך שאין ה' מצוה על הדבר, חפץ ה' שיאמר לישראל הדברים כמות שהם מפי עליון אולי ירגישו כי לא טוב עשות ויבטחו בה' ויאמינו בו.

{ב} שלח לך אנשים וגו'. צריך לדעת אומרו לך, ורז''ל אמרו (סוטה שם)

לדעתך, אני איני מצוך וכו',

וקשה למה יסכים ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו ויופיע מאמרו על עצת רשעים?!

ולהבין הענין אעיר בדבר, מבטן מי יצא הקר''ח הרעה הגדולה הנסבבת מהמרגלים, אם מצד המעשה, אין בו רע, כי הלא מצינו (יהושע ב) שכמו כן שלח יהושע ב' אנשים מרגלים וירגלו הארץ, אם כן אין הדבר מכוער מצד עצמו, ואם מצד האנשים המרגלים שהיו רשעים, הלא מצינו שנבחרו על פי ה' הבוחן לבות וכליות, והעיד הכתוב עליהם כולם אנשים שהם צדיקים?

אכן יתבאר הדבר על פי דבריהם ז''ל שאמרו (ילקוט) וזה לשונם:

בתחילה נתקבצו אצל משה לשלוח המרגלים ולא רצה, ואמר להם: כבר הבטיחנו ה', ואמרו לו: כי העממים יודעים בנו שאנו באים לירש אותם והם מטמינים את ממונם וכשיגיעו ישראל לא ימצאו כלום, ונמצא דברי ה' בטל ח''ו, ואז וייטב הדבר בעיני משה מה שאמרו (דברים א) ויחפרו לנו את הארץ, פירוש החפירות שמטמינים בהם סמונם וכו' כיון ששמע משה כך נלכד בידם, עד כאן.

הנה ממה שדקדקו במאמרם ז''ל ואמרו נלכד בידם, יורה שבמרמה דברו ולכדוהו בערמה, ואין ידוע מה היא מרמה שדברו בפיהם, שבה נלכד.

אכן ב' מיני ריגול הם:

הא' הוא ריגול לדעת דרך אשר יעלו בה,

גם לדעת אם יטריחו כל ישראל לעלות או חלק אחד מהם.

וכמאמר מרגלי העי שהשיבו ליהושע (יהושע ז) אל יעל כל העם כאלפים איש או כשלשת אלפים איש יעלו וגו' אל תיגע שמה את כל העם, וריגול זה לא ירגל אלא את העיר אשר יבאו שמה, וכשיכבשוה ויסכימו לצור על עיר אחרת ירגלוה אחת לאחת.

וריגול ב' הוא ריגול כללי, זה יורה כי רוצים לראות ולשער אם יש כח בהם לכבוש, והוא הריגול שהסכימו ישראל לשלוח לרגל הוא לכללות ארץ כנען כמו שמפורש במעשה. וזה יגיד מיעוט האמונה בה' וביקוש תואנה, ולזה אמרו במדרש שלא רצה משה עד שנתחכמו במרמה וידברו לו, שלצד הטמנת הממון הם שולחים, וטעם זה צודק בכל ארץ כנען, ונלכד בידם, ושלח מרגלים לתכלית זה כי אין רע בדבר, כמו כן יהושע שלח מרגלים, לסיבה הצריכה כמו שכתבתי ואין רע אלא דוקא בטעם ריגול, שהיה בדעת ישראל בגניבת דעת משה.

ולזה בא דבר ה' אל משה ואמר שלח לך פירוש למה שאתה סובר השליחות שהיא בשביל הטמנת הממון, פירוש אבל לא לטעם שחושבים הם, והעירו כי לא מחשבותם מחשבותיו, ומשה אפשר שלא הבין הכוונה על סדר והבין דרך אחר כאשר אבאר.

או נוכל לומר שהבין אלא כיון שראה שה' לא מנעו מלשלוח, עשה מעשה ולא נתחכם על דבר מלך, והגם שה' גילה לו, ה' חפץ לגלות לעבדיו הנסתרות, גם לדעת טעם לכל היוצא מהענין, ואם תתקשה קושיא לאלהינו, למה לא מנע הדבר מהיות כן?

לצד שראה שזולת זה היו פוקרים יותר, ועושים בהלה יותר ממה שעשו בהליכת המרגלים.

עוד ירצה במאמר לך, לצד שהזכירם בלשון חשיבות, ואמר אנשים שיורה שהם צדיקים, לזה אמר לך פירוש כל עוד שהם לפניך אצלך הם צדיקים, אבל כשיחזרו פניהם ללכת בשליחות, פקע מהם כלילא, וכמאמר הכתוב (כ''ו) וילכו ויבואו ואמרו ז''ל (סוטה לה.) מקיש הליכתם לביאתם וכו', ומזה הרגיש משה, והתפלל על יהושע שלא ילך בעצת רשעים, ולדרך זה יתבאר דברי רז''ל שאמרו (במד''ר פט''ז) וזה לשונם:

אבל מרגלים ששלח משה רשעים היו, דכתיב שלח לך אנשים עד כאן.

ואין ידוע כוונתם ז''ל מנין מוכיחים הדברים ממאמר שלח לך, שרשעים היו?

אלא שדייקו תיבת לך, כמו שדייקנוה לך הם אנשים אבל בשליחות, כשיתחילו בהליכה רשעים הם.

עוד יש לומר שפירוש לך הוא, לך הם צדיקים, אבל אני יודע שהם רשעים. ואם תאמר ולמה יסכים ה' לשלוח רשעים, ומה גם שאמר הכתוב על פי ה'?!

ואמרו ז''ל (שם) שהיה הקב''ה אומר פלוני לשבט פלוני, ואולי כי בפרט זה של הריגול, כל ישראל שוו בדעת אחת לרגל, עד אשר רגלו והוא לראות, אם יכולין לכובשם, כפי יכולת שהיה בישראל, וזה יגיד מיעוט האמונה, ולזה יקראו רשעים.

או אפשר לצד שכוונת המשלחים היתה רעה, תפעיל פועל הרע בשליח, ויחזור להיות שלוחו של אדם כמותו, ויולד בו תכונה רעה, מה שלא היתה בו קודם. כדרך שתולד בחינת הקדושה בשלוחי מצוה לטובה אות, ולזה, הגם שהיו צדיקים, בהתחלתם עשות ההליכה לרגל, נולד בהם תכונה רעה מכח המשלחים, ויעצו להדיח.

עוד ירצה לומר שלח לך שיהיה השליחות מתכנה על שם משה, ולא על שמו יתברך, לצד מה שיצא מהדבר.

עוד ירצה לומר להם שלא תהיה כוונת הליכתם למה שחושבים ישראל, אלא למה שחושב משה בשליחות, והוא מאמר שלח לך למה שבדעתך ולא למה שבדעתם.

עוד רמז במאמר לך על פי מה שאמרו ז''ל (שמו''ר פ''ה) בפסוק:

עתה תראה, אבל במלחמת ל''א מלכים אינך רואה, עד כאן.

מעתה אם היו ישראל נכנסים לארץ בשנה השנית ליציאת מצרים והיה מתקיים מאמר ה' שאמר עתה תראה היה מוכרח משה לישב חוץ לארץ כהדיוט, או יכנס לארץ ישראל הדיוט, ובאמצעות שליחות המרגלים נתעכבו ישראל מ' שנה, ולא ירד משה מגדולתו. ויהי בישורון מלך מ' שנה עד מלאת ימיו, והוא אומרו שלח לך, כי לך הנאה בזה בתכלית הדברים.

ויתורו את וגו'. קשה אומרו ויתורו, שהיה לו לומר לתור וגו'?

עוד קשה אומרו אשר אני נותן וגו' אחר אשר הזכיר שם המקום לא היה צריך לומר אשר אני וגו' כי מי לא ידע שהוא נותנה להם?

אכן לפי מה שפירשנו שהתנה בשליחות תנאי הראשון לך, פירוש למה שהוא חושב שיהיו שלוחי משה ושאר הפירושים שפירשנו בה, והוסיף עוד תנאי אחר, אנשים שצריך שיהיו צדיקים, עוד בא והוסיף תנאי אחר בדבר שהריגול הוא אשר אני נותן לבני ישראל, פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי, כי אין יכולת בהם לעמוד, אפילו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע. גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בניסו, ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו' וילידי ענק וגו' ועוצם חוזק הערים הבצורות לבל יפחדו ויראו כי אין ירושתם בכח ישראל אלא בכח הבורא, אשר הכל יוכל כי הוא הנותן. וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע אינם יכולין להם כמו שאמרו המרגלים אחר כך, ובזה נתישבו הדקדוקים.

אלא שנשאר לחקור זאת למה לא הספיק לומר ויתורו את הארץ אשר אני נותן ולא היה צריך להזכיר ארץ כנען, וראיתי לרז''ל (ילקוט) שהרגישו בהערה זו ואמרו, שבא לרמוז אל זכות הגורם המתנה והוא זכות יצחק שנולד לאברהם ושרה אברהם בן מאה שנה ושרה בת צ' שנה שהוא במספר השנים של שניהם ק''צ, וזה דרך דרש. ונראה לומר כי נתכוון לומר המאמר עצמו, שאמר משה לישראל במשנה תורה (דברים ט) לא בצדקתך וגו', כי ברשעת הגוים וגו', והוא מה שהזכיר כאן כשאמר אני נותן ארץ כנען לומר לצד שהיא ארץ כנען אשר נתמלא סאתו לזה אני נותן.

תשלחו. ולא הספיק במאמר שלח שבתחילת הכתוב?

אולי שבא לעכב שלא ילכו אלא בסדר זה, איש א' וגו' ולא יותר ולא פחות.

{טז} אלה שמות האנשים. צריך לדעת למה חזר לומר כן והלא כבר אמר ואלה שמותם וגו'? ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (סוטה לד:) שאמרו וזה לשונם:

אמר ר' יצחק: דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מרגלים על שם מעשיהם נקראו, וכו' סתור בן מיכאל שסתר דבריו של הקדוש ברוך הוא וכו', עד כאן.

והנה לצד שרצה לומר הכתוב ויקרא משה להושע בן נון יהושע שהתפלל עליו וכו' יאמר האומר מה ראה משה להתפלל על יהושע?

לזה הקדים לומר ואלה שמות האנשים וגו' להעירך כי משמותם השכיל משה מעשיהם הרעים אשר לזה הוצרך להתפלל על יהושע ויקרא וגו', ולזה סמך למאמר אלה שמות וגו' ויקרא משה וגו', והגם שכתבתי למעלה שהרגיש ברשעם ממאמר תיבת לך, אין פירוש זה מוכרח ויש לפרש תיבת לך באופן אחר ומשמותם הטה והכריע כי ירשיעו בשליחותם.

עוד אולי שלא הצדיק שכולן רשעים אלא , שכל שמותם גילו מה שעתידין לעשות.

ויקרא משה וגו'. רז''ל אמרו (שם) שהתפלל עליו, וצריך לדעת למה שינה שמו, ויכול היה להתפלל בלא שינוי השם?

ואולי שנתן כח בשמו בתוספת היו''ד שמספרה עשרה כדי שיוכל נגד העשר מרגלים.

עוד כדי שיטול זכות וחלק הטוב של כל העשרה, כמאמרם ז''ל (חגיגה טו.)

זכה נוטל חלקו וחלק חבירו:

{יז} וישלח אותם וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כן, אחר שכבר זכר השליחות ב' פעמים וישלח אותם וגו', אשר שלח משה, ואולי שיודיע הכתוב שעשה להם לויה, ונתן הכתוב טעם הלויה ואמר לתור וגו' שהוצרכו לשמירה, לפי שהלכו לדרך סכנה. עוד ירצה שנתכוין בלויה לדרך אשר יתורו שכן משפט הלויה.

{יח} וראיתם וגו' מה היא. פירוש לפי שיש ארץ שהבלה ואוירה זך , וממזג הטבעיות. ויש שאוירה עכור ומעופש ומתנגד למזג הטבעיות, גם יש ארץ שהיא מלאה מעיינות ומימיה נקיים, ומולידים מזג טוב באדם ויכונן הכוחות ויש להפך, ואלו הם דברים שישנם בארץ מצד עצמה בלא סיבה אמצעי, וכנגד דברים אלו אמר וראיתם את הארץ מה היא מצד ברייתה אם היא בגדר הרצון או להפכו. ולצד כי חקירה זו יש בה בחינות שישנם בהבחנה להם בדרך עברתם בה, ויש דברים שצריכין נסיון, כמו שתאמר אם מחזקת טבע האנושי, אם מימיה מפרים ומרבים, דברים אלו אינם ניכרים בדרך העברה ולזה צוה להם ואת העם וגו' פירוש מהפעולות יודעו הכוחות מהעם היושב בה יתגלה כח הארץ אם העם חזק או רפה, ולצד שיש מקום לומר שאין מבחן מחוזק העם כי יש במה לתלות והוא כי הם גודרין עצמן מהתשמיש, לזה אמר המעט הוא אם רב, גם בזה יגלה כי מימיה מפרים ומרבים.

עוד ירצה בהעיר למה שינה סדר שלקח הכתוב בכל המדרגות, שהקדים בהם חלק הטוב ואחר כך הזכיר חלק הרע, החזק הוא ואחר כך הרפה, הטובה היא אם דעה הקדים הטובה, וגם מבחן החזק הוא חלק הטוב לדעת טובת הארץ שמגדלת חזקים, וכן במאמר האחרון הקדים לומר השמנה היא ואחר כך אם רזה, וכמו כן היש בה עץ ואחר כך אמר אם אין?

ולמה כשהזכיר המיעוט והריבוי הקדים לומר המעט הוא אם רב, והיה נראה לומר כי גם במבחן זה הקדים חלק הטוב והוא שאם הם מועטים הוא יותר טוב לישראל, וזה אינו, כי לא יסתפק בטובה שיודע החלט שלילתה.

אכן הכוונה היא על זה הדרך המעט הוא וגו' פירוש חוזר למאמר החזק הוא וגו' אם חוזק העם הוא דבר גדול שמעטים הם כיוצא בהם אם רבים כיוצא בהם בעולם, וכפי זה, הקדים חלק המעולה לשבח הארץ שאין כמותה, מגדלים חזקים בכל הארצות. או לצד הכרת הנס גם כן כמו שכתבתי, ולדרך זה לא תקשה למה הפסיק בענין במאמר ואת העם וגו' באמצע עניני הארץ, שהרי אחר כך הוא אומר ומה הארץ וגו', ולדברינו בענין הארץ הכתוב מדבר.

{יט} ומה הארץ אשר וגו'. פירוש כנגד פרט הנעשה באמצעות הזולת, שהם בנייני העיר והדירות והיכליה אם טובה היא בבנין מפואר אם רעה בבנייניה, ולזה דקדק לומר אשר הוא יושב בה, וכנגד פרט זה, תמצא שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו') והיה כי יביאך וגו' לתת לך ערים גדולות וטובות אשר לא בנית, ומכלל נוי העיר, הזכיר גם כן הבמחנים אם במבצרים, ורז''ל דרשו (במד''ר פט''ז) שסימן מסר להם, וזה דרך דרש. אבל פשט הכתוב כל עיקר השאלה אינו אלא על הארץ, אבל העם פשוט הוא שהוא עם גדול ורם בני ענק נפילים ואין ספק בזה לרגל אותם, ולכשנאמר שרמז להם גם על גבורת האנשים, תהיה הכוונה לומר להם, לראות עוצם גבורתם להכיר בנסי אל אשר ימגן אותם בידם.

{כ} ומה הארץ השמנה וגו'. פירוש אם נותנת שומן בפירותיה אם רזה פירוש אם כשנותנת כחה בפירות אם נעשית רזה מצד זה כדרך הארצות שזורעים אותה שנה ומובירים אותם שנה, כדי שלא תהיה כחושה או זורעים אותה שנה אחר שנה ואינה משתנית בכחה ועושה שני כראשון, שזה יגיד שאינה נכחשת מצד גידוליה.

היש בה עץ. פירוש שם המין אם יש בה כל מין עץ, אם אין, פירוש אם יש עץ שאינו נמצא בה, והוא מאמר הכתוב (דברים ח) לא תחסר כל בה.

{כד} למקום ההוא קרא וגו'. פירוש הקדוש ברוך הוא קודם לכן כתב עד נחל אשכול על שם העתיד, כי הוא מגיד מראשית אחרית, ואומרו אשר כרתו משם וגו' פירוש ואם תאמר והלא כמה אשכולות נכרתו מהמקום, לזה אמר הפלאת אשכול זה, שנקרא המקום על שמו על אודות האשכול וגו' אשר כרתו בני ישראל פירוש כללות ישראל כרתו אשכול זה, והגם שלא היו אלא י''ב אנשים, לצד היותם שלוחי כל ישראל, כאלו כרתו כל ישראל על דרך אומרו (שמות יב) ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל.

{כו} וילכו ויבואו וגו'. קשה למה הוצרך לומר וילכו אחר שכבר השמיענו ההליכה, ורז''ל אמרו (סוטה לה.) שנכתבה להקישה לביאה מה ביאה בעצה רעה וכו', וצריך לדעת לאיזה ענין ישמיענו הכתוב דבר זה שהלכו בעצה רעה.

אכן יתבאר הענין על פי מה שאמרו במס' קדושין דף ל''ט וזה לשונם:

תניא רבי יעקב אומר: אין לך מצוה וכו' הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות ועלה ולקח הגוזלות ושלח את האם ובחזרתו נפל ומת היכן אריכות ימיו של זה?!

אלא לעולם שכולו טוב וכו',

והעלה בש''ס:

שרבי יעקב מעשה חזא, ומקשה ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, ומשני איהו נמי הכי קאמר אי סלקא דעתך שכר מצוה בהאי עלמא איכא אמאי לא אגין מצוה עליה דלא אתי לידי הרהור, עד כאן.

משמע דלמאן דאמר שכר מצוה בהאי עלמא איכא תגין מצוה מהיסורין ומהחטא, וקשה דבמסכת סוטה דף כ''א אומר במסקנת הדברים לרבא מצוה אגוני מגנא אבל אצולי לא מצלא ואפילו בזמן עצמו שהוא עסוק בה, וכפי זה במה מוכיח רבי יעקב ממה שלא הגינה עליו המצוה שלא לבא לידי הרהור עבודה זרה, והגם שלסברת רב יוסף שמביא הש''ס בסוטה מצוה בזמן שהוא עסוק בה תגין עליו גם מהעבירות, הלא נדחית סברת רב יוסף מכח קושית דואג ואחיתופל שלא הגינה עליהם תורתם שלא יצאו לתרבות רעה, וכיון שנדחו דברי רב יוסף במה מצדיק הש''ס דחיית רבי יעקב בקידושין:.

ויש שרצו לחלק בין מעשה מצוה למעשה מצוה, מה שאמרו בסוטה:

דמצוה לא מצלא מהחטא אפילו בעידנא דעסיק בה מדבר בעושה שלא לשמה, ושם שאמרו אמאי לא אגנת עליהם שלא לבא לידי , מדבר במצוה לשמה, עד כאן דבריהם.

וזה הבל, שאם כן היה לו לתלמוד לדחות מעשה הסולם, בשלא עשה המצוה לשמה, שהיא דחיה יותר קרובה, מדחיית דלמא מהרהר בעבודה זרה, גם היה מרויח בדחיה זו, שאין להקשות למה לא הגינה עליו מיצר הרע, כיון שאין כח באותה מצוה להגין מיצר הרע.

והנכון לתרץ הוא דמסקנת התלמוד היא כסברת רב יוסף, דמצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא ולזה הוא שמוכיח ר' יעקב, ממה שלא הגינה והצילה המצוה על העולה בסולם להביא גוזלות לאביו, שהרי גם בחזרה היה שעת מעשה מצוה, שהביא גוזלות לאביו, ומה שדחה הש''ס בסוטה סברת רב יוסף, ממה שלא הגינה תורה לדואג ואחיתופל אינה דחיה, לפי מה שאמרו בחגיגה (טו:) במתניתא תנא דואג ואחיתופל טינא היתה בלבם, פירוש שתורתם היתה שלא לשמה, ומעתה אין הוכחה ממה שלא הצילתם תורתם, שהרי לא היתה תורה לשמה.

או למה שפירשו שם התוספות שהיו בעלי עבירות קודם שעסקו בתורה, וקדמה תורתם ליראת חטאם, שבכגון זה אין תורה מצילתם מיצר הרע.

ועוד אפילו לסברת הדוחה סברת רב יוסף במסכת סוטה מדואג ואחיתופל, לא דחה אלא חלוקת תועלת התורה, דאינה מצלת (אפילו) בזמן שאינו עוסק בה, אבל מה שאמר מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא לא דחה הש''ס, והגם דרבא מכח קושית דואג ואחיתופל, הוכרח ליישב הברייתא שאמרה תלה הכתוב המצוה בנר והתורה באור וכו' יאמר שאין תועלת במצוה, אלא להגין מהצרות, אין הכרח לדבריו, ויכולין לומר על זה הדרך, מצוה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, ובעידנא דלא עסיק בה מגנא ולא מצלא. ומה שאמרו אם יש לה זכות תולה זכות תורה שמצלת מהפורענות אפילו שלא בזמן שעוסקת בה, והגם שאין אשה מצווה על התורה, בשכר תורת בעליהן ובניהם וכדברי רבינא שם (סוטה כא.) ולדרך זה, מוכיח ר' יעקב מהעולה בסולם להביא גוזלות לאביו שלא הצילתו מצותו, בעת שהיה עסוק בה.

ועוד כשנעמיק בדבר נעמיד סוגית קדושין אפילו אליבא דרבא, בהעיר מה שאמר הש''ס דלמא מהרהר בעבודה זרה, קשה, לוּ יהיה שמהרהר בעבודה זרה, היתה המצוה מצילתו מהיסורין כמו שמוכח מסוטה, שאמרו אם יש לה זכות תולה, ושם בסוטה זו, ודאי קלקלה וקאמר שהזכות ימנע יסוריה, ואפילו אליבא דרבא, ושם זכותה מרוחק, ומה שלפנינו, שהלך להביא גוזלות זכותו לפניו. ולתרץ זה מוכרח לומר, לצד שהיה מהרהר בעבודה זרה, הרי הוא ככופר בכל התורה, והרי הוא כגוי לכל דבריו, ואין לו מצוה שתגין עליו.

או אפשר כי לצד שבשעת מעשה המצוה הרהר בעבירה, אין תועלת במצוה שעושה להגין כל עיקר, ומתרץ דסובר ר' יעקב, אי אמרינן דשכר מצוה בהאי עלמא, היתה מגינה עליו, מבא לידו דבר הסובב פורענות. שאם לא תאמר כן, אם כן גם מהפורענות אינה מגינה, וגם לסברת רבא שאמר מצוה אגוני מגנא מפורענות. מכלל הדבר הוא, שלא יבא לידו עון שיסובב הפורענות, שזולת זה גם מהפורענות אינו מובטח.

נמצינו אומרים שלסברת רב יוסף מצוה בשעת מעשה מצלת מיצר הרע, וגם לסברת רבא לתירוץ ב', אם העון יסובב פורעניות בעולם הזה, תגין עליו המצוה ממנו. ולזה בא הכתוב כאן לתרץ הקושיה הנרגשת, למה לא הגינה עליהם המצוה שהלכו בשליחות מצוה, דכתיב: וישלח אותם משה על פי ה' להצילם מהפורעניות אשר סובב להם?

ואמר וילכו ויבואו פירוש להקיש הליכתם לביאתם, מה ביאתם בעצה רעה אף כשהלכו בעצה רעה, אם כן אין כאן מצוה כל עיקר, ואדרבא שלוחי עבירה הם.

עוד נראה הטעם שהוצרך הכתוב להשמיענו זה, הוא על פי מה שאמרו שם בקידושין אחר שתרץ לסברת ר' יעקב:

שהיה לו להגין עליו מלבא לידי עבירה, חזר התלמוד להקשות, והאמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין?

ומתרץ סולם רעוע הוה עד כאן.

וקשה, מה קושיא היא זאת, אחר שאמר הש''ס מהרהר בעבודה זרה הוא, למה לא יועיל דבר זה גם לתירוץ קושית שלוחי מצוה אינן ניזוקין?!

אלא ודאי ששלוחי מצוה יש להם תועלת בשליחות המצוה, שלא ימשך להם פעולה רעה מהשליחות עצמו, ומשמע מהש''ס, שזה דבר מוסכם הוא, ומעתה נתחייב הכתוב לומר וילכו ויבואו לעקור מהם שם שליחות מצוה שלא הלכו אלא בעצה רעה, ולזה הוזקו בשליחותם.

ובדרך רמז יתבאר אומרו וילכו ויבואו על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג.) בעלי הסוד כי אדם גדול כשיזדמן לפניו עבירה ויגש לעשות, פורחת ממנו נפשו הרמה ונכנסת בו רוח שטות, ואז יקרב לעשותה. ולצד שהכתובים מעידים שהאנשים ההמה נשיאי ישראל וגדולי הנפש, לזה העיד הכתוב כי בשעת מעשה הרע כשבאו למשה לדבר דברי רשע, הלכו, פירוש פרחו מהם אורות הקדושות מנשמתם ואז ויבואו.

עוד ירמוז במאמר וילכו שעשו הליכה מוחלטת בארץ כנען, שלא יבואו לה עוד. כאשר גילו בדבריהם אשר דברו לעם. גם התורה החליטה עליהם, שהליכתם הליכת עולם, ולא ישובו לראותה עוד.

ואומרו ויבואו אל משה וגו' בא לתת טעם למה באו ולא נאבדו בשליחותם, אל משה וגו'? פירוש חש ה' על דבר כבוד משה אשר על כן השלימו השליחות ובאו.

עוד, כדי שיראו משה ואהרן והעדה מעשה ה', כי אנשים מעט עלו, בין כמה אומות גדולים ועצומים ונמלטו, ומזה יצדיקו כי כמו כן יעשה ה' עמהם, להטיל אימתם על כל העמים וישרים דרכי ה' וגו'.

אל מדבר פארן קדשה. צריך לדעת למה לא הזכיר הכתוב קדשה אלא בחזרה ולא בהליכה? ואולי שרמז במאמר קדשה מה שנתעכבו בקדש בסיבת המרגלים, דכתיב (דברים א מו) ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם, ואמרו ז''ל (רש''י שם)

י''ט שנה עשו בקדש וי''ט שנה בחזרה מקדש, עד שהגיעו לה פעם ב' הרי ל''ח שנה,

מעתה בקדשה ובסיבובה נתעכבו כל הזמן שגרמו המרגלים להתעכב במדבר, והוא מאמר ויבואו אל משה וגו' אל כל עדת ישראל קדשה.

וישיבו אותם דבר. העלים הכתוב תשובתם הרעה ואמר דבר סתם, שאין דרך הכתוב לכתוב מעשיהם של רשעים אלא לצד ההכרח, כמו שתמצא שלא כתב הריגת חור ביום מעשה העגל, וגם מעשה העגל אמרו בגמרא (ע''ז ד:) שלא נכתב אלא ללמד ישראל שאם חטא ציבור אומרים להם כלך אצל ציבור, וכמו כן במה שלפנינו העלים הדברים עד שהוצרך לומר שישראל רצו לשוב למצרים וימרו בה', ח''ו חל עליו לומר סיבת הדבר, וגילה דבר שהוציאו דבת הארץ.

וטעם שהוצרך הכתוב לומר המראת ישראל, הוא להודיע טעם עכבתם במדבר מ' שנה, שהיה לסיבת המראתם ואומר ואת כל העדה פירוש שהשיבוהו כשהיה את כל העדה, ולא יחדוהו לדבר אליו דברים הרעים בפני עצמו, שנתכוונו להבאישו בעיני כל ישראל.

או ירצה על זה הדרך וישיבו אותם דבר האמור בסמוך, ובא הכתוב להודיע שחלקו כבוד למשה ליחד לו התשובה כחוק המלוכה, ואחר כך השיבו גם לכל העדה.

או ירצה על פי מה שאמרו ז''ל במאמר שכתבנו בפסוק ראשון:

שנלכד משה בידם בטענת ויחפרו לנו את הארץ וגו' עד כאן.

אמור מעתה שטעם שליחות ישראל היה טעם בפני עצמו, וטעם שליחות משה היה טעם בפני עצמו, לזה אמר הכתוב וישיבו אותם דבר למשה ואהרן לדברים שאמר להם בשליחותו ואת כל העדה לדברים שאמרו להם בשליחותם.

{כז} ויספרו לו וגו'. דקדק לומר לו, שהיו מייחדים הדיבור ביחוד אליו, אבל המאמר לא היה למשה לבד, אלא לכל העדה השומעים, והוא אומרו ויאמרו ולא אמר לו.

באנו אל הארץ וגו'. פירוש שהגענו שמה לשלום ולא אירע להם תקלה, וגמרו אומר הטעם אשר שלחתנו פירוש לצד שעשינו מצות שליחותך נשמרנו.

או ירצו לומר לצד שעשה להם לויה ששלחם, היא שעמדה להם לבוא אל הארץ בשלום. ואולי כי לזה דקדק לומר ויספרו לו לומר, שספרו דבר הנוגע למעלת משה כי זכותו עמדה להם, ואומרו ויאמרו הוא תשובת הארץ מה שנוגע לכללות ישראל לזה לא אמר לו.

וגם זבת חלב ודבש וגו'. אומרו וגם לצד שקדמה הודעה במדה טובה שנעשה להם נס בהליכה מוסיפין להודות גם בטובת הארץ, כי זבת חלב וגו'.

{כח} אפס כי עז וגו'. פירוש לפי שבשליחות משה שאל החזק הוא וגו' הבמחנים וגו' לזה אמרו כי העם חזק ובמבצרים יושב, וגמרו אומר וגם ילידי הענק וגו' פירוש שלא לחשוב כי בצרו עריהם לצד חולשתם, הרי גם ילידי הענק ראינו שם ואלו אין להם פחד ודאי, אם כן אין ללמוד ממבצריהם שחלשים הם.

עוד ירצה באומרו העם היושב בארץ כי העם היו יושבים נפוצים חוץ לערים והיו סומכין על גבורתם, וכן תמצא שאמרו ז''ל (במד''ר כאן) בפסוק עמלק יושב וגו' והכנעני וגו', שהיו יושבים בדרך חוץ לעיר, גם רמזו במאמר היושב בארץ שהארץ צריכה גבורי כח לעמוד בה.

{ל} ויהס וגו' אל משה. פירוש לפי שאין כח באדם הדיוט להשתיק המון שש מאות אלף, לזה בא במאמרו כי הוא משתיקם אל משה ולא לגזירתו, וידוע כי משה מלך, דכתיב (ברכה) ויהי בישורון מלך ולאימתו שתקו לשמוע אשר יאמר, ואמר עלה נעלה וירשנו אותה, פירוש גם לפי דברי המרגלים נוכל לה.

{לא} האנשים וגו'. פירוש השיבו לדברי כלב ואמרו לא נוכל וגו', והוסיפו לומר דבה בארץ לומר שהגם שהיו יכולין לירש אותה מאוסה היא, לצד שאוכלת יושביה וגו'.

{לב} וכל העם וגו'. פירוש ואף על פי כן אוכלתם הארץ, או ירצה בדקדוק אומרו בתוכה, לומר כל שנתקיימו בתוכה הם אנשי מדות, ובזה יוכלו חיות, אבל כל שאינם אנשי מדות, עומדים חוצה לה לבל תאכל אותם הארץ:.

{לג} ונהי וגו' וכן היינו בעיניהם. הודיעו בזה כי אפילו שאר האנשים הרגילים שם אינם דומים להם, והראיה כי התפלאו בהם, שהם כחגבים לצד הפלאת מיעוט גופם, הא למדת שאותם הרגילים עימהם אינם בדמיון זה.