{ב} כי תבואו אל ארץ מושבותיכם וגו'. לצד שראה ה' מדוה לבם בגזרת טלטולם במדבר ארבעים שנה, מופלגים מביאת הארץ, לזה סעד לבם במצות התלויות בארץ לכונן רוחם, כי יעלו וירשו את אדמתם, והפלגת הזמן לא תריע לדבר המוחזק לבא, ודקדק לומר אשר אני נותן לכם הגם שהדור ההוא פגריהם יפלו במדבר כל העם היוצא ממצרים בן עשרים, בא לומר כי מעשה בנים יתיחס גם להאבות כי את בניהם הקים תחתם.

עוד נראה לומר כי אומרו נותן לכם על דרך אומרם ז''ל (סנהדרין צ:)

מנין לתחית המתים מן התורה?

דכתיב: אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם וגו' עד כאן.

כמו כן הבטיחם שיקומו בתחית המתים וירשו את אדמתם.

{ד} והקריב וגו'. טעם שהגביל ה' בנסכים ובשמן המנחה רביעית שמן לעשרון, שהם ג' לוגין, וכמו כן רביעית יין לנסך, ובב' עשרונים יצו ה' שלישית ההין שמן, ושלישית ההין יין, שהם ד' לוגין ובג' עשרונים חצי ההין שמן וחצי ההין יין, שהוא ששה לוגין שעולה כפי החשבון ב' לוגין לעשרון בין במנחת ב' עשרונים בין במנחת ג' עשרונים, ולמה במנחת עשרון הצריך ה' ג' לוגין, על דרך מה שכתוב במשנה במנחות (קז.)?

וכתבו רמב''ם בפרק י''ז מהלכות מעשה הקרבנות וזה לשונו:

מתנדב או נודר אדם יין בפני עצמו ואין מתנדבין לוג יין ולא ב' לוגין שאין בנסכים לא לוג ולא שנים עד כאן.

והוא טעם הכתוב שלא נתן לעשרון ב' לוגין הגם שהספיק בשני עשרונים שלישית ההין שהם ד' לוגין להעירך שאין קרבן מהיין מב' לוגין.

ואם תאמר יוצדקו הדברים לגבי היין, אבל השמן, שגם הוא מצינו שבא לבדו בנדבה, שאמר ר' טרפון (זבחים צא) מתנדב אדם שמן, ונחלקו רבותינו במנחות (שם) מהם אמרו שלא יפחות מג' לוגין ומהם אמרו מתנדב אפילו לוג, מטעם דון מינה ואוקי באתרה, אם כן בשלמא למאן דאמר לא יפחות מג' לוגין, הוא הטעם שהצריך ה' ג' לוגין בעשרון, אלא למאן דאמר אפילו לוג למה לא עשה כפי החשבון?

יש לומר שהשוה ה' מדות שמן ומדות יין בקרבניהם כדין ב' וג' עשרונים.

{כב} וכי תשגו ולא תעשו וגו'. רז''ל אמרו (הוריות ח.) שכתוב זה מדבר בעובד עבודה זרה, ויש בו כפל אומרו את כל המצות וגו' את כל אשר צוה וגו', שבא לומר שכופר בעשרת הדברות ובכל שאר מצוות שנצטוו על ידי משה, וחוץ מדבריהם, נראה שבא לומר שהעובד עבודה זרה הרי הוא כעובר על כל מצות לא תעשה ומבטל כל מצות עשה.

כנגד ביטול מצות עשה אמר ולא תעשו את כל המצות הרי ביטול כל מצות עשה.

וכנגד עברת על כל מצות לא תעשה אמר את כל אשר צוה ה' אליכם.

וחידוש השמיענו הכתוב במצות עשה ובמצות לא תעשה, כי יש במצות עשה ששקולה כנגד כל התורה ,אף על פי כן העובד עבודה זרה, הרי הוא ככופר גם בה, וכמו כן יש במצות לא תעשה חמורות, הרי הוא גם כן ככופר בכולן, ועונשו שקול לכל.

{ל} והנפש אשר תעשה ביד רמה וגו'. פירוש שהעובד עבודה זרה במזיד, מעלה עליו הכתוב כאלו גדף את ה' ח''ו, ולזה עונשו ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה.

ואמר עוד כי דבר ה' בזה וגו', פירוש ולטעם ששקולה כנגד כל התורה, הרי זה בטל כל מצות עשה, והוא אומרו דבר ה' בזה ועבר גם כן על כל מצות לא תעשה, והוא אומרו ואת מצותו הפר ולזה הכרת תכרת הנפש ההיא.

הכרת - כנגד גידי הנשמה.

תכרת - כנגד אבריה.

לפי שהנשמות יש להם רמ''ח אברים ושס''ה גידים שכנגדם נתן ה' רמ''ח מצות עשה ושס''ה מצות לא תעשה, וכשעבר על כולן, לא נשאר לה ענף שממנו תחיה, ואין לה תקומה עוד. ונקבע בה העון לעולם ועד, והוא מאמר עונה בה ורז''ל דרשו (ספרי, סנהדרין צ:) הכתוב בענין אחר ושבעים פנים לתורה:.

{לב} ויהיו בני ישראל במדבר וגו'. קשה מה בא הכתוב להשמיענו שהיו ישראל במדבר? ויתבאר על פי מה שאמרו במסכת שבת (צו:) וזה לשונם:

אמר רב יהודה אמר שמואל: מקושש מעביר ד' אמות ברשות הרבים היה, עד כאן.

גם אמרו במסכת שבת פרק א' (ו:) וזה לשונם:

תנו רבנן: סרטיא ופלטיה וכו' זו היא רשות הרבים.

והקשו בש''ס:

ולחשוב נמי מדבר דהא תניא איזהו רשות הרבים סרטיא וכו' והמדבר,

ותירץ אביי:

לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל שרויים במדבר כאן בזמן הזה,

ופירש''י וזה לשונו:

בזמן ההוא חשוב רשות הרבים, בזמן הזה אינו מקום הלוך לרבים, פירוש וברייתא דקתני והמדבר. הא קא משמע לן, דאי איכא רבים מצויים עכשיו במדבר תדיר, גם כן הוא בכלל רשות הרבים.

והוא מה שאמר הכתוב, כשרצה להודיע עון המקושש שהוא מעביר ד' אמות לסברת רב יהודה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר פירוש ובזה הוא שנחשב לו חילול השבת להתחייב מיתה, אבל אם לא היו ישראל במדבר, הגם שהיה מעביר ד' אמות שם אינו חייב, שאין לו דין רשות הרבים.

ולפי סברת רמב''ם (הל' שבת פי''ד) כפי מה שנשמע מדבריו ממה שמנה המדבר בכלל רשות הרבים, ולא חלק אם מצויים ישראל לשאינם מצויים, ופירשתי בו בחיבורי חפץ ה' שחברתי בימי חורפי, שהרמב''ם מפרש דברי אביי על זה הדרך, כאן בזמן שהיו ישראל, פירוש תנא שהזכיר המדבר, מדבר על אותו זמן, לזה מנאו גם כן. ותנא שלא הזכיר אינו מדבר אלא בזמן הזה, וזמן הזה אינן מצויים הולכי מדברות, ולצד שאינם מצויים, לא טרח להשמיענו דינו, ואין הכי נמי שאפילו בזמן הזה המדבר רשות הרבים.

אם כן נחזור לקושיתנו לדרך , למה הוצרך הכתוב לומר ויהיו בני ישראל במדבר?

ויתבאר על פי מה שאמרו עוד שם (שבת צו:) וזה לשונם:

במתניתא תנא מקושש תולש הוה עד כאן,

שתקשה לדברי התנא והלא אמרו רבותינו (חולין פח.):

בדיני כיסוי דם חיה ועוף אין מכסין בעפר המדבר מפני שהיא מלחה ואינה מצמחת עד כאן.

אם כן מנין יצאו צמחים במדבר שתלשם מקושש?

לזה הקדים לומר ויהיו בני ישראל במדבר, ואמרו ז''ל (במד''ר פי''ט) שבארה של מרים היה משקה והיה מעלה גנות ופרדסים, ואם כן היו גדלים צמחים במדבר לתלוש, גם לסברת רב אחא בר יעקב שאמר (שבת שם) מעמר היה, יתישב גם כן הכתוב בדרך זה.

וימצאו איש וגו'. אמר לשון מציאה, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ילקוט):

שאמר להם משה: צאו וראו אם יש אדם שחלל את השבת וכו' עד כאן.

לזה אמר וימצאו על דרך אומרו (אסתר ב) ויבוקש הדבר וימצא.

מקושש עצים ביום השבת. הקדים זכרון המעשה קודם זכרון היום, ולא אמר ביום השבת מקושש עצים, לומר שלא נתעלם ממנו שבת כשעשה מעשיו, ואם היה מקדים זכרון שבת היה נשמע שמצאוהו ביום השבת פירוש הידוע אצלם, אבל מאומרו מקושש עצים ביום השבת חוזר זכרון השבת אל המקושש, שיודע כי שבת הוא, ורז''ל (ספרי) נתחכמו להוציא דבר זה שיודע היה שהוא שבת, ממה שכפל לומר בפסוק שאחר זה מקושש עצים שבא לומר שאחר שהודיעוהו שבת הוא חזר לקושש, ולדרכנו טעם שכפל לומר פעם ב' מקושש להודיענו שלא היתה לו שגגת מלאכה אלא הודיעוהו כי היא מלאכה שחייב עליה, והוא אומרו אותו מקושש, פירוש הוא היה יודע כי עושה מלאכה, ובזה היו לו זדון שבת וזדון מלאכה:.

{לז} ויאמר ה' אל משה. טעם שינוי פרשה זו שאמר ויאמר מה שאין כן בכל התורה שבכולן הוא אומר וידבר יתבאר על פי מאמרם ז''ל (ילקוט) שאמרו:

כשראה משה מעשה המקושש אמר לפני ה': בימי החול לובשין ישראל תפילין וזוכרין המצות ביום השבת במה יזכרו?

והשיב הקדוש ברוך הוא הריני נותן להם מצות ציצית שבה יזכרו וכו' עד כאן,

לזה אמר ויאמר פירוש אמירה המסעדת את הלב במבוקשו.

{לח} דבר וגו' ואמרת. לצד שיש בזה חיוב המצוה, ויש גם כן מעלה וכבוד הנמשך ממנה, לזה אמר דיבור ואמירה.

ועשו להם וגו'. טעם אומרו וא''ו בתחילת הענין?

לפי מה שאמרו ז''ל שכתבתי בפסוק ויאמר,

שאמר משה לה' בימי החול לובשין תפילין וזוכרים וכו' עד כאן.

לזה כשבא לומר לו שיעשו ציצית יש מקום לטעות כי מצוה זו תהיה במקום תפילין, רצה לובש תפילין רצה לובש ציצית בלא תפילין, ואפילו בשאר ימים שבאחד מהם יספיק לזכירת המצות, לזה אמר ועשו, וא''ו מוסיף, שמצות תפילין במקומה עומדת ומוסיף מצות ציצית.

לדורותם ונתנו וגו'. הוצרך לומר לדורותם, לצד שלא באה מצוה זו אלא לזכרון המצות כשיראו אותו, תבא הסברא לומר כשיבא דור קדוש וטהור שאין צריכין לזכרון זה, אין צורך בציצית?

תלמוד לומר: לדורותם.

עוד ירצה בהעיר למה כתב לדורותם באמצע פרטי המצוה.?

אכן לצד שיש במצות ציצית ב' דברים:

הלבן

והתכלת,

הלבן - ישנו בכל זמן,

והתכלת - יש זמן שאינו מצוי,

ונתחכם ה' ואמר לדורותם קודם זכרון התכלת, לומר שהלבן לדורותם אבל תכלת כשאינו בנמצא אין חיוב בו, והגם שהתכלת אינו מעכב את הלבן ולא הלבן את התכלת (מנחות לח.), אף על פי כן הלבן הוא בנמצא לדורות בלא הפסק, מה שאין כן התכלת.

{לט} והיה לכם לציצית. אין ידוע מכוון מאמר זה שיהיה לציצית, ולדברי התוספות שכתבו במסכת מנחות דף מ''ג בדברי רבי מאיר שאמר שם וזה לשונו:

גדול עונשו של לבן מעונשו של תכלת, משל למלך שאמר לב' עבדיו לאחד אמר הביא לי חותם של טיט ולאחד אמר הביא לי חותם של זהב, ופשעו שניהם ולא הביאו. איזה מהם עונשו מרובה וכו',

כתבו התוספות:

מה שמדמה חותם של טיט לציצית, שכך עושים לעבדים והציצית מעיד על ישראל שהם עבדי ה', כדאיתא במסכת שבת (נז:) כבלא דעבדא תנן עד כאן,

ירצה במאמר והיה לכם לציצית לצד שהם עבדים לה' והעבד עושה כבלא, יהיה לכם סימן זה, לכבלא דעבדא, ואמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' פירוש כשיביטו בסימן עבדותם יתנו לב שאינם בני חורין לעשות כחפצם במאכלם במלבושם בדיבורם ובכל מעשיהם, כעבד שאימת רבו עליו, ולעמוד בשעה שהאדון מצוה לעמוד, ולעשות כל מלאכות אשר צוה ה' לעשות, ואמר ולא תתורו וגו' פירוש לצד שהנגלה הוא דבר שהעין חפצה וחושקת בו, ומצות המלך היא ציווי עשות הפך הרצון הטבעי ושנוא הערב המורגש, ומן הנמנע שיעמוד בדבר אלא בהערת סימן עבדותו, הוא יכופהו להפך אשר עינו ולבו שם יחפוץ.

ואמר למען תזכרו ועשיתם, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (מנחות מד.)

מעשה באדם אחד וכו' כיון שעלה וכו' טפחו לו ציציותיו על פניו וכו',

והוא אומרו למען תזכרו פירוש שהציצית הוא יזכיר אתכם וימנע אתכם מחטא מכל מין חטא, ולזה דקדק לומר ועשיתם על דרך אומרם ז''ל (קידושין לט:)

ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה.

והעמידוה בבאה לידו עבירה ופירש ממנה, ואמר והייתם קדושים על דרך אומרם ז''ל (ויק''ר כד)

אין נקרא קדוש אלא הפורש מן העריות.

ואומרו אני ה' אלהיכם וגו' פירוש חיוב העבדות שאני מחייב אתכם לעשות עליו סימן, לצד שהוצאתי אתכם וגו', וכפל לומר פעם ב' אני ה' אלהיכם הוא חיוב מושכל, ועיין מה שפירשתי בפסוק (סוף פ' בהר) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם וגו'.

ומעתה באנו להשכיל על דבר אמת אשר צוה ה' במצוה זו שאין לעשות ציצית אלא בכסות בת ד' כנפות ולא בת ג' ובת ה' כי לצד שהציצית הוא סימן העבדות, יצו ה' שיהיה הסימן גם כן יגיד מי לנו אדון, כי ימצא גם כן דבר זה במלכי ארץ, שכל אחד יעשה מין סימן אחד לעבדיו וניכר הסימן של כל אחד, וכמו כן גזר ה' שלא נעשה סימן עבדותנו לה' אלא בטלית בת ד' כנפות, לרמוז כי מלכנו הוא הבורא ארבע קצות העולם ושליט עליה, ולזה בהיות הטלית בת ג' ובת ה' אבדה הכונה ואין לעשות בה ציצית.

וצוה שיהיו החוטין לבן לרשום סימניו יתברך, כי מדותיו הם מדת הרחמים והטוב הרמוז במין הלבן, גם התכלת לרמוז על שליטתו בשמים, כי התכלת דומה לרקיע, גם במספר החוטין ד' שהם ח' ירמוז לשמו יתברך, שהוא שם בן ארבע ויחודו בהיכלו הוא בן ח', בסוד השילוב של הוי''ה ואדנות. גם רשם בדת האל (מנחות לט) לעשות קשר התכלת עם הלבן להעיר במושכל נעלם, כי הלבן הוא סוד החסד והתכלת הוא סוד הרחמים, והוא סוד בחינת שמים, ומדה זו מתיחסת ליעקב אבינו שהוא סוד התפארת. ואמרו מביני נסתרי התורה כי מדת התפארת תתאב למדת החסד, שהיא מתיחסת לאברהם, ולזה יקיף התכלת להלבן, כאשר יקיף רוח לנשמה כידוע ליודעי חן.

וראיתי להעיר למה לא הכשיר ה' צבע התכלת אלא מדג עולה מהים ולא משאר דברים שיש להם צבע זה עצמו?

ואולי שהוא מטעם עצמו שזה הוא סודו, כאומרם ז''ל (חולין פט.) ים דומה לרקיע והבן, גם להעיר שהרחמים ימשכו מהתורה הנרמזת בים, גם לרמוז כי הרחמים נמשכים מבחינה הנרמזת בדג, בסוד עינא פקיחא כידוע לרואים באור החיים.

חסלת פרשת שלח לך