{א} אתה ובניך ובית אביך. פירוש בית אביך נראה בעיני שבא על משה שהוא מאביו, שגם עליו באה האזהרה, דאלו על הקהתים הלא כהם כשאר ישראל, בהכנסת משכן ה'. ועוד ממה שאמר בסמוך וגם את אחיך בני לוי וגו' יגיד שעד עתה לא היה מדבר בהם, אלא נראה פירוש בית אביך זה משה, וכמאן דאמר (זבחים קב.) שלא פסקה כהונה ממשה, ואפילו למאן דאמר שלא נתכהן משה אלא בשבעת ימי המילואים, סובר אני שלא נאסר ליכנס למקום דריסת רגלי הכהנים, ורז''ל אמרו (ספרי) וזה לשונם:

בית אביך - אלו הלוים, מלמד שהלוים מוזהרים על ידי הכהנים, עד כאן לשונם.

וזה דרך דרש לדרוש בכתוב ההלכות שהיו להם מסיני.

אתך וגו'. צריך לדעת למה אמר אתך אחר שהזכיר אהרן בפירוש?

ואולי שבא לומר שבכל זמן מוזהרים יחד, לבל תאמר שיש זמן שחייב אהרן, ויש זמן שחייבים בניו?

תלמוד לומר: אתך, לומר שמוזהרים יחד בכל הזמנים.

{ג} גם הם גם אתם. פשט הכתוב הוא גם הם כישראל הקרבין גם אתם בעדם, כמו שקדם לומר אתה וגו' תשאו עון וגו'.

ורז''ל אמרו בערכין (יא:) וזה לשונם:

תניא: גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה,

אמר אביי: משורר שֶׁשִּׁעֵר בשל חברו במיתה, עד כאן.

וכתב רש''י:

דלית ליה לאביי הא מתניתא, דקתני הם בשלהם, אינם במיתה. ואשכח תנא, דקאי כותיה, עד כאן:

ורמב''ם ז''ל בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו:

או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה, שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה, עד כאן.

וקשה, לכל מה שכתב רמב''ם, בין מה שכתב או שסייע בן לוי וכו' שהרי לכל הסברות שהביא בגמרא, לא משמע כן, אם כתנא דברייתא, הרי קתני בפירוש הם בשלהם אינם במיתה. אם כתנא של מעשה רבי יהושע בן חנניה, אם כמו שעלה על דעת התלמוד שאמר, תנאי היא שרבי יהושע סובר, המשורר ששער באזהרה, ולא גזרו מסייע. ורבי יוחנן סובר במיתה, וגזרו מסייע. אם כן בין למר ובין למר, מסייע אינו אלא גזירה מדרבנן. ולמה פסק רמב''ם, או שסייע בן לוי וכו' במלאכה וכו' חייב מיתה?

ואם לפי מה שדחה הש''ס, דכולה עלמא באזהרה וכו'. אם כן משורר ששער ממש, אינו חייב. ומכל שכן מסייע, ואם דעת רמב''ם היא כאביי, ב' תשובות בדבר:

א' שאביי לא אמר שסייע, אלא משורר ששער, ומדברי הש''ס מוכח, שיש הפרש בין העושה למסייע.

ב' שאביי דורש חיוב לזה מפסוק והזר הקרב יומת ורמב''ם ז''ל כתב, דכתיב: ולא ימותו שהוא פסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, בין מה שכתב רמב''ם בדין כהן, שעבד עבודת לוי שאינו במיתה. קשה, כי מהברייתא שהביא בש''ס (ערכין) שאמרה אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה, ולא הביא התלמוד תנא שחולק בדבר. משמע שכן עלה בידם הדבר, ולמה יחלוק הרמב''ם על הגמרא?!

ונראה כי רמב''ם ז''ל תלא זייניה בברייתא הובאה בספרי (ספרי זוטא) וזה לשונם:

וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גדגדא בהגפת דלתות.

אמר לו: חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים עד כאן,

הרי שבן לוי חייב על עבודת בן לוי אחר, ואנו שומעין גם כן שאפילו אינו אלא מסייע חייב מיתה, והוא פסק רמב''ם עצמו.

והגם שמהתלמוד משמע בהפך, הכריע הרמב''ם כגירסת ספרי מב' טעמים:

א' כי לדברי התלמוד בין לקא סלקא דעתין בין למה שדחה התלמוד דכולה עלמא באזהרה, בין לרבי יהושע בין לרבי יוחנן, אין המשורר יכול להיות שוער, ולא נחלקו אלא במסייע אם כן מה הוא זה שאומר רבי יוחנן חזור בך שאתה מן המשוררים וכו' הלא גם רבי יהושע יודע זה, ולא היה לו לומר אלא חזור. שאף המסייע אסור, משום גזירת רבנן.

ועוד כשנאמר שהמשורר אינו יכול להיות שוער, מה לי שוער לבדו, או עם אחר, הלא מלאכת השוערים כך היתה, שהיו מתקבצים בכנופיא להגפת שערים ולפתיחתם, וכולן נקראים שוערים. ולכשנאמר שמשורר ששער חייב מיתה, בין שער לבדו בין שער עם אחרים, ותלמוד ערכין שהבין, שהמסייע משום גזירה, לפי גירסת הברייתא שהיתה לו, שלא הוזכר בה שכבר אתה מתחייב בנפשך. והוקשה לו להתלמוד במה חולקים רבי יהושע ור' יוחנן?

והוכרח לישב מחלוקתם בדרך זה ולומר, שמן התורה אין איסור אלא לבדו, ולא מסייע, וחכמים הוא שגזרו מסייע, ובזה נחלקו רבי יהושע ורבי יוחנן, אבל לפי גירסת ספרי, אפילו מסייע אסור מן התורה והסברה מסייעת.

והגם שבכל כיוצא בזה, אין אנו הולכים אלא אחר גירסת הברייתות המובאים בגמרא, ואין אנו חוששין לנוסח הברייתות זולתה. ומכל שכן לדבר שבא מבואר בגמרא, כמו מה שלפנינו, שאומר הש''ס בפירוש מסייע גזרה. כאן יש טעם נכון בדבר כי הרי לפניך, אביי שאומר בפירוש נקטינן, משורר ששער בשל חבירו במיתה, זה יצדיק גירסת ספרי. שאמר לו רבי יוחנן שאתה מתחייב בנפשך, כי לפי גירסא שהביא התלמוד דחויה היא דעת אביי, כמו שדחה התלמוד. והגם שהש''ס הקשה לאביי ודחה דבריו, לא היה בפני אביי לומר שאיתותב. ואילו היה עומד אביי ודאי שהיה מביא מההיא שהובאה בספרי.

ועוד הצצתי מבין ריסי עיניו של אביי, שעל אותה של ספרי נטע אהל אפדנו, ממה שהוכיח חיוב מיתה למשורר ששער מפסוק והחונים וגו' שהוא ממה שהוכיחו בברייתא של ספרי, שאמר שם, אחר שהביא ההיא של רבי יהושע בן חנניה וכו' וזה לשונן:

רבי אומר: אינו צריך שהרי כבר נאמר אל תכריתו וגו', מעבודה לחברתה מנין?

תלמוד לומר: והחונים לפני המשכן וגו',

ומה תלמוד לומר: גם הם גם אתם?

לפי שבא קרח וערער על אהרן הזהיר הכתוב את כל הענין, עד כאן.

הנה דבברייתא של ספרי הובאה הדרשה שאמר אביי, אלא שבברייתא לא נתפרש עיקר הלימוד מנין. ובא אביי ופירוש, שמסוף הכתוב הוא דורש:

דגמר אומר: והזר הקרב יומת במאי מדבר הכתוב וכו' אלא בזר דאותה עבודה ע''כ,

ומעתה בכיוצא בזה, מצינו לומר, שהאמוראים לא היו בקיאים בברייתות, ולזה התלמוד לא ידע גירסת הברייתא, כמו שהובאה בספרי. שאלו ידעה לא היה דוחה דברי אביי, גם לא היה אומר מסייע, משום גזירה, ותמצא שכתבו התוספות, שאפילו במשניות נוכל לומר, שלא היו בקיאים, וזה כפי הטיית העיון לצד ההכרחות, ואחר משקולת צדדי ההטייה והענין זה שאנו דנין עליו, ודע כי ברייתות הסדורות במכילתא ספרא וספרי הם מזוקקות, ואינם כשאר התוספתות, ולזה פסקה רמב''ם.

ונשאר לנו לפרש לפי זה, במה חולקים רבי יהושע ורבי יוחנן?

ונראה כי רבי יהושע היה סובר שלא נאסר אלא מעבודה קלה לעבודה חמורה, כמו שוער לשורר, אבל משורר לשוער שהיא עבודה שעושה המשורר עצמו, כשיגדל ויתקלקל קולו, וכמו שכתב רמב''ם שם באותו פרק עצמו, סבר רבי יהושע שיכול עשות, לזה סתר רבי יוחנן סברתו ואמר לו: חזור בך שאני וכו' ואתה וכו', פירוש אין אדם יכול לעשות עבודת חברו, אלא כל אחד למה שנתמנה, ואני נתמניתי להיות שוער, ואתה להיות משורר. ואין אדם עושה דבר שלא נתמנה עליו, ולזה נתחכם רמב''ם ז''ל ופסק פרט דין זה שם, ואמר וזה לשונו:

שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר עד כאן.

לשלול סברת רבי יהושע שהיה סובר כשבא לסייע רבי יוחנן.

שוב שבתי לדקדק דברי רמב''ם, כדי שלא יהיה הפך סברת הגמרא, בדין המסייע, כי ב' מיני מסייע הם:

א' מסייע בעבודה שיש בה שיעור לאותה עבודה לבד ממנו, כגון שהיו שוערים הצריכים לאותה הדלת ובא לסייע, הזה אינו חייב אלא מדרבנן.

והב' מסייע להשלים הצריכין לאותה עבודה, וזה חייב מן התורה, ולזה התלמוד מחמת ישוב סברת ר' יהושע לפי הגירסא שהיתה לפניו, סבר שהיו שוערים המספיקים לאותה עבודה, ולזה סבר רבי יהושע לסייע שאין איסור בדבר, אבל לפי גירסת ספרי שאמר לו, אתה מתחייב בנפשך, מוכרחים אנו לפרש שלא היה שיעור מספיק לשוערים להגיף הדלתות, ולזה דקדק רמב''ם בדבריו וזה לשונו:

הלוים וכו' מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר וכו', עד כאן.

הנה ממה שדקדק לומר מלאכת חברו, ולא אמר במלאכת חברו, יגיד שמסייע זה, נכנס בחלק מהעבודה המיוחדת לחברו, וגמר אומר שלא יסייע, פירוש וגדר זה הוא, שאני אוסר לך בו הסיוע, ולזה לא אמר ושלא יסייע והבן.

נמצינו אומרים, כי המסייע בעבודה שאין בה צורכי עבודתה חייב מיתה, כדעת רמב''ם וכברייתא דספרי, ואין סתירה מהש''ס לזה, אלא שנשאר לדעת טעמו של רמב''ם ז''ל למה לא הוכיח חיוב מיתה ללוי משורר ששער מפסוק והחונים וגו' והזר הקרב יומת כמו שאמר בברייתא של ספרי וכדברי אביי כמו שכתבתי למעלה, והלך לחזור אחר פסוק אחר שנראה מדבריו שהוא פסוק אל תכריתו משפחות הקהתי שבסוף פרשת במדבר, כי שם נאמרו ב' מאמרים שהביא הרמב''ם בפרט דין זה:

הא' איש איש על עבודתו וגו',

וב' ולא ימותו,

והגם שכתב ועל משאו ובפסוק אל תכריתו נאמר ואל משאו, בודאי שטעות סופר הוא. כי למה יניח מה שנאמר בפסוק שבו אמר ולא ימותו וילך לחפש אחר פסוק שבפרשת נשא, כי שם נאמר ועל משאו ושם לא נאמר וימותו, אלא ודאי צריך להגיה בהרמב''ם ואל משאו, ויהי מה קשה, למה נטה מדברי תנאים ואמוראים?!

ונראה כי הרמב''ם לקח דרשת תנא, שדרש מפסוק גם הם גם אתם על זה הדרך, גם הם לוים על עבודת הכהנים גם אתם כהנים על עבודת לוים, ומריבוי תיבת גם שלא היה צריך לומר אלא הם ואתם, מזה דורש חיוב ללוי העובד עבודה שאינה שלו, ומה שכתב רמב''ם או שסייע לוי וכו', חייבין מיתה שנאמר ולא ימותו הוא מה שנאמר בפסוק ולא ימותו גם הם גם אתם, ודרשה זו מודה גם כן רבי, הגם שאמר אינו צריך, הרי גמר אומר, מה תלמוד לומר גם הם וגו'? לפי שערער וכו' חזר הכתוב והזהיר וכו' הרי שהצדיק דרשת תנא קמא, והגם שאביי דרש מפסוק והזר הקרב שהיא דרשת רבי, כיון שנתגלה לנו שאין רבי מכחיש בדרשת ולא ימותו כנזכר. בחר הרמב''ם בראיית ולא ימותו שהיא יותר מפורשת מדרשת והזר וגו' שדרשתה באם אינו ענין, שהכתוב במשה ואהרן נאמר דכתיב והחונים קדמה מזרחה משה וגו', והמשכיל יבין, שאינה דרשה מפורשת, לזה בחר רמב''ם להביא בספרו מפסוק ולא ימותו גם הם וגו'.

ומה שהביא ראיה לאזהרת מעבודה לעבודה מפסוק איש איש על עבודתו ועל משאו מפני שזולת זה, מנין לנו אזהרת מעבודה לעבודה שיבא עליה העונש?

ומנין יעלה מיחוש האיסור בדבר זה, לפרש מאמר ולא ימותו על אם משורר ששער?

לזה הביא פסוק איש איש על עבודתו ועל משאו.

ואפשר כי רבינו (הרמב''ם) מפרש דברי רבי שכתבתי למעלה וזה לשונו:

אינו צריך, שכבר נאמר אל תכריתו וגו'

שחוזר על ענין הקרבת ר' יהושע לסייעו בהגפת שערים שהרי נאמר אל תכריתו וגו' ושם נאמר איש איש על עבודתו וגו', ומה שאמר לבסוף מעבודה לעבודה מנין?

אינו חוזר על האזהרה אלא על החיוב מנין שחייב מיתה.

וכפי זה דברי הרמב''ם הם דברי רבי והוא ז''ל מביא בספרו הדרשה היותר מבוארת.

ולדרך זה גם כן, צריך להגיה בדברי הרמב''ם, ואל משאו, ומה שפסק רמב''ם שכהן שעבד עבודת לוי אינו חייב מיתה, נראה כי דן לפי מה שקדם לנו, שצריך הכתוב לכתוב העונש והאזהרה, וכאן בפסוק זה לא נאמרה אזהרה ומיתה, אלא לבני לוי. שכן כתוב לא יקרבו ולא ימותו, והגם שגמר אומר גם הם גם אתם והוסיף הכהנים בהאמור, אין הכרח שחוזר הכתוב לב', לאזהרה, וחיוב מיתה. ואין לנו לומר אלא על האזהרה בא, כיון שלא נאמרה אזהרה לכהנים על עבודת הלוים אלא כאן. ואין זה היקש לומר, אין היקש לחצאין. ויכול להתפרש על זה הדרך, גם הם על מה שהוזכר בסמוך, גם אתם יש לכם אזהרה על הדבר.

ועוד ממה שאמר רבי אינו צריך, ולא נאמר גם הם גם אתם אלא בשביל שערער קרח, מזה אתה למד, שאין כאן מיתה לכהן העובד עבודת לוי, שאם לא כן, הרי צריך וצריך, כי מקראי שהביא רבי, לא הביא בהם חיוב מיתה לכהן בעבודת לוים, אלא אזהרה כמובן שם מהברייתא. אלא ודאי שלא בא מאמר גם אתם אלא לאזהרה. ולזה גם כן לא אמר תנא דספרי אלא כהנים על עבודת לוים מנין?

ולא אמר כהנים ענושים ומוזהרים על עבודת לוים מנין? כמו שהתחיל לומר בלוים.

ומה שאמרו בברייתא שהובאה בערכין, אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה, ולא הביא הש''ס ברייתא המנגדת לה, שזה יגיד שברייתא זו היתה מוסכמת לבעלי הגמרא. אומר אני כי כשנעמוד על עומק הסוגיא, ממנה נכריח ללכת בדרכו של רמב''ם, והוא כי שם מסיים באותה ברייתא, וזה לשונו:

הם בשלהם אינם במיתה, אלא באזהרה.

ופרש''י

הם בשלהם, לוי משורר שהגיף דלתות, עד כאן,

וקשה , למה שמקשה הש''ס בסמוך לדברי אביי שאמר, משורר ששער במיתה, וזה לשונו:

מיתיבי משורר ששער ושוער ששרר אינם במיתה אלא באזהרה וכו' עד כאן.

קשה, למה מחזר התלמוד לברייתא אחרת, להקשות לדברי אביי. ולא הקשה מברייתא שלפניו ממש, שאמרה הם בשלהם אינם במיתה?

ועוד קשה, פרט זה של לוי מעבודה לעבודה, היכן הוזכר שיאמר עליו אינם במיתה אלא באזהרה?

הלא תנא לא בא אלא לפרש מאמר, גם הם גם אתם, וממה נפשך, אם סובר התנא לדרוש מפסוק זה גם לוי מעבודה לעבודה, שגם זה נכלל במאמר גם הם גם אתם אם כן המשפט שנעשה בכהן שעבד עבודת לוי, נעשה בלוי שעבד עבודת לוי אחר, כיון ששניהם, כללם הבורא במאמר זה.

ואם תאמר שאין להכריח מפסוק זה, אלא אזהרה, כמו כן גם כן אין לחייב הכהן בעבודה של לוי, אלא מוכרח אתה לומר, שאין תנא דורש איסור לוי בעבודת חברו מפסוק גם הם גם אתם. אם כן תנא אהיכא קאי שאומר הם בשלהם, אלא ודאי, שזה יכריח לומר כי תיבת הם טעות היא, וגרסינן במקומה אתם, וזה פירושו הם בשלכם במיתה, ואתם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, גם חסר מהברייתא הם בשלכם, כי להיות שהמדפיס ראה ב' תיבות כפולות הם בשלכם והם בשלכם סבר שהוא כפל לזה השמיט אחת מהם, וזה הוא נוסח הברייתא על נכון גם הם גם אתם, אתם בשלהם והם בשלכם, הם בשלכם במיתה, אתם בשלהם אינם במיתה, אלא באזהרה. ולזה לא מצא התלמוד להקשות לאביי מברייתא זו, שאין בה זכרון ב' עבודות לוים, והקשה מברייתא אחרת. גם בזה יהיה סיפא דברייתא בדרשת הכתוב, גם הם גם אתם שהביא התנא, ואמר כי הלוים בשל כהנים במיתה, אבל כהנים בשל לוים, אינם אלא באזהרה. והטעם כמו שכתבתי בפירוש דברי רמב''ם, ומעתה עלה פסק רמב''ם וספרי וברייתא (דכריתות) [דערכין] בקנה אחד.

{ח} ואני הנה נתתי וגו'. טעם אומרו ואני, נתכוין לומר כי בעד מה שהטלתי עליכם לשאת עון המקדש וגו' גם אני כבר הקדמתי לתת לכם בעד זה משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל.

{כ} בארצם לא תנחל וגו'. בספרי אמרו שאסר עליו חלק הארץ, וחלק הביזה, ולזה כפל לומר לא תנחל וחלק לא וגו', וכוונת הכתוב היא שהגם שירצו ישראל לחלק לו חלק עמהם, לא יאמר שלא נתכוון ה' אלא לפטור ישראל מחלק אהרן אבל אם ירצו, הרי אלו משובחים על דרך אומרם ז''ל (שביעית פ''י מ''ט)

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו,

לזה אמר לא תנחל, ושומע אני דוקא נחלת הארץ הוא שישנה בלאו, אבל חלק הביזה אינו באיסור?

תלמוד לומר וחלק וגו'.

ודקדק לומר בתוכם, על דרך אומרו (משלי א') גורלך תפיל בתוכנו, פירש ליטול חלק כאחד מהם, הוא שאסר עליו, אבל אם רצו לשלוח לו דורונות הרי זה מקבל מהם: .

אני חלקך וגו' בתוך בני ישראל. אומרו אני, פירוש מה שהוא מיוחד לי אני יהיה חלקך, וחזר ופירש מה הוא הדבר ואמר בתוך וגו' שאין לך דבר שעושים ישראל שאין להקב''ה חלק עמהם ונוטלו הכהן, בתבואות הארץ, בפירות האילן, בלחם, בבשר, ביין, בשמן, ושאר הכ''ד מתנות: .

{כד} כי את מעשר וגו' על כן וגו'. ולמעלה הוא אומר ולבני לוי נתתי כל מעשר בישראל וגו' חלף עבודתם, נראה כי מתנת מעשר זה שנתן ה' ללוים, יש בו ב' דברים:

הא' חלק הנוגע להם בארץ, .

והב' שאינם טורחים בארץ לעשות ז' מלאכות הצריכות עד שיהיו חטים ממורחים,

לזה אמר הכתוב ב' דברים חלף חלקם בארץ וחלף עבודתם, ישראל עומדים ועושים מלאכתם, כדי שיהיו מופנים לעבודת אהל מועד. והנה בלוים לא אמר אני חלקך וגו' שאין הלוים זוכים בחלק ה', ולזה גם הם נותנים חלק ה' תרומה מעשר מן המעשר. והם ומעשרם אינו אלא כשכירות הדיוטות לשרת הקדוש, שהוא הכהן ואהל מועד.

{לא} כי שכר וגו' חלף וגו'. חזר לומר הדברים עצמן שאמר למעלה, לפי שאמר ואכלתם אותו בכל מקום שהוא חולין גמורים, לזה נתן הטעם, כי אין במעשר זה שום קדושה כתרומה או כדומה לה, אלא ממון חול שאמר ה' לישראל לפרוע לכם שכר עבודתכם, ומעתה מה קדושה יש בו. ורז''ל (ספרי) אמרו שבא הכתוב לומר שאם עָבַד יטול ואם לא עבד לא יטול, מכאן אמרו בן לוי שקבל עליו כל העבודות חוץ מאחד אין לו חלק בלויה, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

חסלת פרשת קרח