{ב} זאת חקת התורה. צריך לדעת למה כינה למצוה זו, שם כללות התורה, שהיה לו לומר זאת חקה וגו' או זאת חקת הטומאה או חקת הטהרה כדרך אומרו (שמות יב) זאת חקת הפסח?

ואין לומר שנתכוון להצריך טהרת אפר פרה לעסוק בתורה, כי לא כן מצינו לרז''ל שאמרו (ברכות כב.) שאדרבא אין דברי תורה מקבלין טומאה, ולכל סברות רז''ל (שם) אפילו להמחמירים בבעלי קריין מטעם שצריך באימה וביראה וכו' מודים בטמאי מת שמותרים בעסק התורה.

ויתבאר הענין על פי מה שאמרו בפרק בתרא דנזיר (סא:) ופסקו רמב''ם בפרק א' מהלכות טומאת מת שאין הכותי נעשה טמא מת, וזה לשונו:

שאם נגע במת או נשאו או האהיל עליו, הרי הוא כמו שלא נגע, הא למה זה דומה?

לבהמה שנגעה וכו', עד כאן.

והנה ההבדל שבו הורמו עם בני ישראל משאר הגוים, הוא באמצעות קבלת התורה, שזולת זה הנה ככל הגוים בית ישראל, ומעתה טעמנו צוף דבש אמרי אל, במה שאמר זאת חקת התורה, פירוש, חקה זו של הטומאה, ותנאי טהרתה תסובב מהתורה, כי על ידי שקבלו התורה, נעשו עם בני ישראל, דבר שהרוחנים השפלים תאבים להדבק בהם, להיותם חטיבה של קדושה עליונה בחייהם, גם במותם.

בחייהם - שבנוגע במת, או יאהילו עליו וכדומה, תדבק בהם הטומאה שבמת, ולא תחפוץ להפרד, אם לא בכח גדול, אשר חקק ה' במצוה האמורה בענין של פרה אדומה.

ובמותם - גם כן, תתרבה הטומאה כאומרם ז''ל (ב''מ קיד:)

בפסוק אדם כי ימות וגו' ישראל מטמאים באהל ואין אומות מטמאין באהל.

וכבר המשלתי במקום אחר ענין זה לב' כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם לחוץ מהחדר. אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש. כמו כן אדם מישראל שמת, להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה. בצאת הנפש ונתרוקן הגוף, יתקבצו הקליפות לאין קץ, שהם כוחות הטומאה, התאבים תמיד, להדבק בקדושה ליהנות מהערב, ולזה יטמא באהל. ואפילו אלף בתים מקורים, ואחת פתוחה לחברתה, הטומאה תמלא כל החלל המקורה, מה שאין כן, אשר לא מזרע ישראל, להיותו מושלל מהקדושה, אין כל כך התקבצות הטומאה, אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל היא התורה.

ובזה מצאתי נחת רוח, למה כשצוה ה' פסח במצרים, הקפיד ה' על ב' דברים:

הא' דין ערל וצוה למול כאומרם ז''ל (שמו''ר פי''ז) בפסוק ואעבור עליך וגו', דם פסח ודם מילה.

והב' על דין בן נכר, שאמרו ז''ל (שם פט''ז) בפסוק משכו וקחו לכם וגו' משכו ידיכם מעבודה זרה שבזה יצאו מכלל בן נכר,

ועל דין ג' שהוא הטומאה לא מצינו שהקפיד ה', והגם שמצינו (פסחים עז.) שהפסח בא בטומאה בנטמא ציבור, עם כל זה היה ה' יכול לצוות קודם שיזהרו מטומאת מת, ולעשות משה אפר פרה. ואין מעצור לה', לעשות רצונו יתברך, והגם שיש לומר בזה דחיות, אף על פי כן, לפי מה שכתבנו יש טעם נכון לשבח, כי ישראל לא היו טמאי מת, הגם שנגעו והאהילו על המת, כי עדיין לא קבלו התורה, ודנו בהם אז דין גר שנתגייר ביום י''ד, ששוחטין עליו ואין חוששין לטומאה שנטמא קודם שנתגייר. ותמצא שאמרו בפסחים (צב.) וכתבו הרמב''ם בפרק ו' מהלכות פסח וזה לשונו:

גר שנתגייר ביום י''ד ומל וטבל, אין שוחטין עליו את הפסח, גזירה דלשנה הבאה יהיה טמא מת, ויטבול לערב ויאמר אשתקד מי לא טבלתי וכו', עד כאן לשונו,

ממה שנתן הטעם משום גזירה דלשנה הבאה, מזה אתה למד, כי זולת גזירה זו, אין חוששין לטומאת מת, וכמו כן ישראל, כשעשו פסח מצרים, אין בהם דין טומאת מת, והוא מאמר ה', זאת חקת התורה.

ובדרך רמז ירצה באומרו חקת התורה שאם יקיימו מצוה זו, הגם היותה חוקה בלא טעם, מעלה עליהם הכתוב, כאלו קיימו התורה אשר צוה ה' לאמר, כי קיום המצוה בלא טעם, יגיד הצדקת האמונה והסכמת הנפש, לקיים כל מצות הבורא, וזה לך האות. ואולי כי לטעם זה, רצה ה' שתתמסר להם המצוה בדרך חקה.

אשר צוה ה' לאמר. צריך לדעת למה הוצרך לומר מאמר זה, והלא רואני, כי ה' הוא המצוה לאמר, שכן אמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל?

עוד אומרו לשון נסתר אשר צוה ופי ה' הוא המדבר והיה לו לומר אשר אנכי מצוך לאמר?

עוד למה לא הספיק במה שאמר לאמר בפסוק ראשון וחזר לומר פעם ב' לאמר?

עוד צריך לדעת למה לא הקדים מאמר דבר אל בני ישראל קודם מאמר זאת חקת התורה על זה הדרך דבר וגו' זאת חקת התורה?

אכן לצד שכל מצות התורה הם שכליות ושמעיות.

שכליות, שהשכל מחייבם, כגון: כבוד אב ואם גניבה גזילה אונאה רציחה וכדומה,

שמעיות, שבת כי בו שבת הבורא, יום טוב על הנס שנעשה לנו בהם, עבודה זרה שלא לעבוד זולת אלהינו כי הוא המוציא אותנו וגו' וכדומה לזה, וזה הוא טעם הנגלה, ואין לך מצוה ומצוה שאין בה, עוד סודות נעלמים. הנגלים למשה, ולאדם ראוי המשיג לקנות קנין התורה במ''ח דברים השנויים במשנת חסידים, (אבות פ''ו) שאז מגלין לו רזי התורה, שגילה ה' למשה בסיני, ומשה גם כן גילה לישראל בני דורו, סודות הנסתרים וטעמי המצות ויסוד כל דבר.

ובמה שלפנינו צוה ה' אליו שיסתום הדברים, ויאמר להם הדבר כחוקה בלא טעם, והוא מה שהעיר אותנו באומרו וידבר ה' אל משה לאמר לישראל, פירוש ומה הוא המאמר שצוה לו לומר להם?

זאת חקת התורה פירוש מצוה זו היא חקת התורה, כן צוה ה' לאמר לכם, וכאילו אמר הכתוב אשר צוה ה' לאמר לכם הוא זאת חקת התורה, ומתוך הדברים אתה למד, שנאמר למשה דברים מוטעמים במצוה זו, אלא שמה שצוה עליו לאמר הוא חוקה, ובזה לא יתבעוהו ישראל לומר להם טעם הדבר, כיון שה' צוה עליו לומר הדבר בחוקה.

ובזה נתישבו הדקדוקים, גם נתישב למה לא הקדים מאמר דבר וגו' למאמר זאת חקת וגו' כי מאמר זאת חקת התורה היא מצות ה' על מצוה שיאמר לישראל, שה' צוה לו שיאמר להם מצוה זו בחוקה. ומאמר דבר בא על עיקר המצוה מצות ה' לישראל, ולצד שיאמרו ישראל הרי העושה מצוה בלא ידיעת טעמה וסודה, נחשבת המצוה כגוף בלא נשמה, לזה גמר אומר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה וגו' פירוש יקחו למה שאתה יודע ומכוין בדבר להיותך יודע סוד הענין ופלאיו, ובזה תהיה המצוה נעשית שלימה, במעשה ובמחשבה הצריכה, וכפי זה ידויק על נכון אומרו ויקחו בתוספת וא''ו בתחילת הציווי להם, שנתכוון לומר שמלבד הלקיחה עצמה שיקחו הפרה, עוד יוסיפו שיכוונו בלקיחתה למה שאליך כאמור.

ואם תאמר תינח אותה פרה של אותו דור, פרה שיעשו בכל דור ודור מה תהא עליה?

אפשר שלא מכולן העלים ה' סודה, אלא מכללות ישראל, אבל למיוחדים שהם אהרן וכיוצא בו, נמסרו סודותיה, והם ימסרו למיוחדים הבאים אחריהם. או אפשר, שבכל דור ודור יכוונו למה שידע משה, ומצאתי שאמרו במדרש (רבה כאן) וזה לשונם:

ויקחו אליך ללמד שכל הפרות שנעשו יהיו נקראים על משה.

וצריך לדעת למה עשה ה' שינוי במצוה זו מכל המצות שתקרא על שמו, ולדברינו יש טעם נכון בדבר כמו שפירשתי.

או יאמר על פי דבריהם ז''ל (שם) שאמרו, שאומות העולם מונים את ישראל מה מצוה היא זו וכו', לזה בא מאמר הכתוב כאן ואמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר פירוש שיאמרו ישראל לאומות כשהן מקנטרים אותם ואומרים להם מה מצוה היא זאת וכו'?

יאמרו להם חקה חקק ה' עלינו לעשות ואין אנו מהרהרין אחריו, ולפי זה אפשר שהורשה משה לומר להם טעם המצוה וסודה, אלא שלא יאמרו הטעם לאומות כשידחקו אותם בדברי קנטור, מה מצוה היא זאת ומה טעם יש בה.

פרה אדומה וגו'. רואה אני כי כל סימניה מוכיחים על הדינים, אדומה כי הוא זה סימן תגבורת הדינים, תמימה באין שער שחור, וכן אמרו ז''ל (פרה פ''ב) ב' שערות שחורות פוסלות אותה, ולא שערותיה לבד אלא אפילו קרניה וטלפיה צריכים להיות אדומים, אבל שחורות ואין צריך לומר לבנות פוסלות. אשר לא עלה עליה עול, כי העול ימתק הדינים, בסוד מאמרם (ברכות ה.) יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם שהם בחינת הדינים, גם שריפתה באש הוא בחינת הדינים, ובהתקבצות הדינים באפר יעשו הברחה לטומאה הדבוקה באדם מהמת, שגם היא אינה אלא רצועה רעה מצד יסורי המשפט.

וראיתי בספרי זוטא ופסקו רמב''ם בפרק א' מהלכות פרה אדומה:

אין לוקחין עגלה ומגדלין אותה, שנאמר ויקחו וגו' פרה ולא עגלה עד כאן.

ולפי מה שאמרנו שכל מעשיה הם בחינת המשפט יש טעם בדבר, כי שם פרה יגיד מספר הידוע למספר בחינת הדינים, כידוע ליודעי חן, לזה צוה ה' שיקנו אותה כשיש בבחינת מספרה, מספר אשר תכוון אליו, אבל אם יקנו עגלה קונים דבר שאין בו המספר אשר אנו צריכין לו, והגם שמגדלין אותה עד שנקראת פרה, אף על פי כן יקפיד ה' על שעת הקנין, כדי שיהיו קונים דבר שהכוונה בו שהם רפ''ה דינים.

{ג} ונתתם אותה. אמר אותה, לפי מה שאמרו רז''ל (פרה פ''ד) שמפי השמועה למדו ששאר פרות נעשות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט, דייק לומר אותה אל אלעזר אבל מכאן ולהלאה אין חיוב בסגן.

{ה} ושרף את הפרה לעיניו את עורה. הפסיק במאמר לעיניו, בין זכרון הפרה לזכרון פרטיה שהם עורה וגו', יתבאר על דרך מה שאמרו במסכת פרה (פ''ד), וכתבו רמב''ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה:

שמצות שריפתה שלימה, ואם הפשיטה ונתחה ושרף כלה – כשרה, עד כאן.

לזה הבדיל הכתוב במעשה המובחר ואמר ושרף את הפרה פירוש כולה יחד, ואפילו עבר והפשיטה וכו' ועשה עורה לבד ובשרה לבד ופרשה לבד גם כן לא הפסיד, והוא מאמר את עורה ואת וגו'.

על פרשה ישרוף. חזר לומר ישרוף פעם ב' ולא הספיק במה שאמר בתחלה ושרף?

לפי מה שפירשתי כי הכתוב ידבר בב' סוגים:

הא' שריפת הפרה שלימה,

והב' אחר שהופשטה ונתנתחה לזה אמר ישרוף כנגד חלוקה שניה.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בתוספתא דפרה (פ''ב) וכתבו רמב''ם בפרק ד' מהלכות פרה אדומה וזה לשונו:

פקע מעורה וכו' אפילו משערה כזית – יחזיר, ואם לא החזיר – פסולה, עד כאן.

והוא מאמר ישרוף פעם ב', לומר שהגם שפקע יחזיר וישרוף לעיכובא.

{יד} זאת התורה אדם כי ימות. אומרו זאת התורה, יתבאר גם כן על דרך שפירשתי בפסוק זאת חקת התורה, והוא לצד שדקדק לומר אדם כי ימות וגו' ודרשו רז''ל (ב''מ קיד):

אתם קרויים אדם ישראל מטמאין באהל ואין אומות העולם וכו',

לזה הקדים לתת הטעם שסובב הדבר ואמר זאת התורה שמסיבתה הוא, שאותו שנקרא אדם מטמא באהל, אבל אומות העולם שאין להם תורה וכו', ועיין מה שכתבתי בפסוק זאת חקת התורה.

כל הבא אל וגו' וכל אשר באהל. קשה, אם הבא טמא, מי גרע ממנו אשר באהל?

ויתבאר על פי מה שאמרו בפסיקתא זוטרתי וזה לשונם:

כל הבא אל האהל, שבא מקצתו, עד כאן.

וכפי זה, אם לא היה אומר הכתוב אלא כל הבא הייתי אומר הבא כולו, הבא מקצתו מנין? וממה שאמר כל אשר באהל, הרי כולו אמור, מה אני מקיים כל הבא וגו'?

זה הבא מקצתו.

עוד שם בפסיקתא וזה לשונם:

דבר אחר: כל הבא וגו' לעשות קרקעו של בית כמוהו, עד התהום, עד כאן.

נראה שהוכרחו לדרשא זו, כי לסברא הראשונה היה לו לומר הכתוב כל אשר באהל, וכל הבא אל האהל ויהיה הכתוב מתפרש בדרך לא זו אף זו, אבל ממה שהקדים כל הבא זה יגיד שמאמר כל אשר וגו' הוא דין חדש.

אלא שבספרי ראיתי ב' הדרכים:

דרך הראשון תנא קמא.

ודרך ב' רב אחא בר יאשיה,

וגמר אומר תנא קמא שטעם שהוצרך הכתוב לומר כל אשר באהל הגם שאמר כל הבא שהוא בא מקצתו, משום שאין עונשין מן הדין. וקשה לי, הלא מה שאנו אומרים אין עונשין מן הדין, הוא על עונש מיתה של בית דין של מטה, וכאן, לו יהיה שנטמא ונכנס למשכן טמא, מיתתו בידי שמים.

ועוד לבד מזה, כשנשכיל על דבר נראה, כי מה שלפנינו אינו נקרא עונשין מן הדין, כי בכלל הבא כולו יש מקצתו, והרי מתחייב הוא על מקצתו, כי כל חלק וחלק שבו, יקרא מקצתו, ואין אנו עונשין אותו מן הדין, אלא מן הכתוב, ואולי שסובר תנא זה, שכל כיוצא בזה, נקרא עונשין מן הדין.