{א} ויבאו בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר כל העדה ולא הספיק במאמר בני ישראל שמן הסתם הם כל העדה, אכן לפי מה שקדם לנו מדבריהם (מד''ר סו''פ בלק) כי כשישראל הם במדרגת ישרים וצדיקים נקראים בני ישראל וכשאינם בגדר הנאות נקראים עַם כאומרו (י''ד י''א) עד אנה ינאצוני העם הזה והרבה כיוצא בזה, והרבה פעמים יקראם הכתוב עם בני ישראל הגם שימצאון בהם הרבה אשר אינם ראוים לגדר זה ויכוין הכתוב, אל הרוב הכשרים, וכאן הודיע הכתוב כי כל העדה ישנם בגדר זה שיקראו בני ישראל, והוא מאמר ויבואו בני ישראל כל העדה פירוש כולן נקראים בשם ישראל, בגדר ישרים וצדיקים, וזה מכוון לדברי רז''ל שאמרו וזה לשונם:

כל העדה עדה השלימה.

והם ז''ל נראה שדרשו תיבת כל העדה עצמה. שתגיד השלימות והקיום, וע' פנים לתורה. והכוונה בהודעה זו היא לג' סיבות:

הא' לפי שהוא אומר בסמוך מעשה מי מריבה ואמרו ז''ל (דב''ר פ' ואתחנן) שנענש משה על ידם, שאמר להם שמעו נא המורים לזה הקדים להודיעך כי כל העדה היו צדיקים וזו היתה סבה שנענש משה שקראם מורים.

ב' להגדיל מעלת מרים עליה השלום, שהגם שכל העדה היו צדיקים לא עמד זכותם להעמיד להם באר המים, שהיה בזכות מרים (תענית ט.).

ג' על פי דבריהם ז''ל (ילקוט) שאמרו, שישראל לא הלכו לגמול חסד עם מרים, וכשנקהלו על משה ועל אהרן חשב אהרן שבאו לגמול חסד עם מרים, והם לא באו אלא לריב עמם, כאמור בדבריהם ז''ל, ומעתה יש מקום לחשוד בישראל, שלא היו אז באותו מצב כשרים,. וזה לך האות שלא גמלו חסד עם הנביאה, לזה קדם והודיעך כי כל העדה צדיקים אשר בשם ישראל יתכנו. וטעם שלא גמלו חסד, אמר הכתוב בסמוך, ותמת שם מרים ותקבר שם, ואמרו בגמרא (מוע''ק כח.) וזה לשונם:

ותמת וגו' סמוך למיתה קבורה עד כאן.

זה לא הרגישו לבא לגמול חסד, ובמשך זמן מועט עד , קפץ עליהם רוגזו של צמא, והוא מה שאמר הכתוב סמוך למאמר ותקבר שם ולא היה מים וגו'.

וישב העם בקדש. בא להודיענו שנתעכבו שם ימים רבים, כאומרו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, פירוש וישב לשון עכבה.

ותמת שם וגו'. צריך לדעת טעם אומרו שם? ורז''ל דרשו (מוע''ק שם) שלא עכבוה, ודרשה זו נשמעת מאומרו ותקבר שם, ונראה כי לצד שהזכיר מיתה, חש על כבוד הצדקת, שהרי אמרו (ברכות יח):

צדיקים במיתתם קרויים חיים,

דקדק לומר שם, פירוש שם הוא שמתה ולא נשארה ביניהם. אלא במקום אחר, ישנה בין הצדיקים, כי הצדיקים דומים לפני הקב''ה למרגליות המונחים בארגז, כשהוא חפץ באחת מהם הוא מוציאה מהארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו, ורז''ל דרשו (מוע''ק שם)

ותמת שם לגזירה שוה, לומר שגם היא מתה בנשיקה.

וע' פנים לתורה.

{ג} וירב העם וגו' ולו גוענו. פירוש נתרעמו עליו שהתפלל עליהם שלא ימותו בדבר.

{ד} ולמה הבאתם וגו'. תרעומת ב' למה הביאום דרך מדבר, שהוא מקום סכנת מיתת צמא שהיה להם להעלותם שלא על דרך המדבר, והכונה בזה כיון שאין כח ביד משה לתת להם מים במדבר, על מי סמך להביאם דרך שם, ואומרם ולמה העליתונו וגו', פירוש ואם תשיבו אותנו כי אין דרך מובטח להעביר אתכם בו, אלא דרך מדבר. או הכרח היה הדבר שתעברו דרך מדבר, לזה נתרעמו ואמרו, אם כן לא היה לכם להעלותינו ממצרים, כיון שהוא מוכרח להביא אותנו אל המקום הרע הזה, שיש בו סכנה. שאינו מקום זרע וגו' כאומרם ז''ל (חולין פח:) מדבר אינו מעלה צמחים. ואמרו אל המקום בה''א הידיעה, לומר שמדות רעות שבמדבר ידועות הם שאינו מקום וגו', ומים אין לשתות, פירוש אפילו לשתות שהוא דבר ההכרחי, ואתם אינכם יכולין להמציא לנו מים, ולא היה מענה בפי משה, ועמד בתפלה לפני ה', הוא ואהרן, דכתיב: ויפלו על פניהם.

{ח} קח את המטה וגו' ויקדש בם. פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה, ותרתי בה לאור באור החיים. וקודם שנעמוד על פשטן של כתובים נקדים להבין מה היתה שגגתו של משה בענין זה, אשר היה סיבה לגזירתו, וראיתי שנאמרו י' דרכים בענין בדברי מפרשי התורה והן הנה בקצרה:

א' רש''י ז''ל פירש, ששגגת משה היתה, כי ה' אמר אליהם דברו והוא הכה.

ב' רבי אברהם אבן עזרא פירש, שהשגגה היתה שגרם שלא נתנה הסלע מימיה עד הכאה ב', במה שאבד הכונה בפעם א', לצד מריבת העדה.

ג' הביאו הנזכר, כי הקפדת ה' היתה על שהכה ב' פעמים, שאם היה מכה פעם אחת לא היתה הקפדה, כי הדיבור לסלע היא ההכאה.

ד' הביאו הנזכר, שהקפדת ה' היתה על שלא אמרו שירה על המים, כמו עלי באר.

ה' הביאו הנזכר, שהקפדת ה' היתה על שאמר לבני אל חי המורים ואין ראוי לאיש חסיד לתעב ולזלזל בבני אברהם יצחק ויעקב וגו'.

ו' הר''מ (רמב''ם בח' פרקים) פירש, כי הקפיד ה' עליו על אשר נתרגז על העדה, ומסיבה זו חשבו כי גם ה' בכעס עמהם, אשר לא כן היה.

ז' רבינו חננאל והסכים אליו רמב''ן, שהקפדת ה' היתה, על אשר אמר נוציא לכם מים ולא אמר יוציא לכם, שמזה טעו ישראל וחשבו כי הם בחכמתם עושים את המעשה, כי לא היה להם רמז כי ה' הוא העושה הנס, ולזה הקפיד ה' ואמר לא האמנתם בי להקדישני וגו'.

ח' ר''מ הכהן פירש, שהקפדת ה' היתה על מאמר משה, המן הסלע הזה וגו', וכוונת משה היתה לצד יכולתו אם לא בכח הנאדר, וחשבו האנשים שלא יוכל ה' להוציא מים מן הסלע, וזו היא שגגת משה, והביא ראיה לפירושו, ממה שאמר הכתוב (תהלים קו) כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו וגו'.

ט' הר''י אלבו בספר העיקרים יִשֵּׁב, שהקפדת ה' היתה על שלא נתעוררו משה ואהרן מעצמן להוציא להם מים, והיו מרעידים, שזה יורה מיעוט הבטחון וגו'.

י' בעל מעשה ה' שפירש, כי היה ויכוח בין משה ובין ישראל, שישראל היו רוצים להוציא להם מים ממקום אחר שחפרו אותו הם, ולא רצה משה לדבר לאותו סלע שחפרו הם, ונתכעס משה וזרק המטה בידו, לא להכות, אלא בכעס, ובדרך מקרה הכה המטה בסלע וכו' עיין שם דבריו.

הנה כל העשרה דרכים, אינם מוציאים אותנו ידי חובת האמת. וצא ולמד מה שטען רמב''ן על ג' מהם ודחאם, ומה שטען ראב''ע על ג' אחרים ודחאם, ואני טוען על השאר והם, דרך א' של רבינו חננאל שבחר לו רמב''ן, שההקפדה היתה על שכינה לעצמו המעשה ואמר נוציא וגו' הלא ידוע היה משה לשלוחו של מקום, וכל מעשיו הנם בכח האל, ולו יהיה כי כחו של משה הוא, הלא מגדולת העבד גדולת האדון נודעת, בפרק מרובה.

ועוד הלא תמצא בפרשת בא אל פרעה אמר הכתוב (שמות יב) ויקרא משה לכל ישראל ויאמר אליהם משכו וקחו וגו' ולא אמר בשם ה', כי ודאי הדבר ידוע הוא כי הוא שלוחו של מקום, ועוד במה שלפנינו מוכרח היה לומר נוציא לכם, להיות, כי הם המוציאים בדיבורם או בהכאתם, שה' נתן ההוצאה בידם. ודרכו של הר''י אלבו אין דעתי הולמו, כי אחר שראה משה שה' מנע מהם מים ונסתלק הבאר, איך יגש להוציא מים, עד אשר ידע דעת הבורא ברוך הוא. ומי יאמר כי ה' חפץ ליסרם, לזה הכרח היה הדבר להשתטח לפני ה', וה' יעשה הטוב בעיניו, ודרכו של בעל מעשה ה' עלה כולו קמשונים, ואין בו לא מלח ולא תבלין, וקלני מזרועי, לטרוח לדחות הדברים הדחויים, במחילה מכבודו.

ותרתי לי מנוחה בדברי הראשונים ז''ל ואמצא במדרש (ילקוט) וזה לשונם:

יען לא האמנתם וגו' ד' חטאות כתובים כאן, לא האמנתם, לא קדשתם, מעלתם, מריתם.

לא האמנתם - שלא אמרתי לכם להכות והכיתם,

לא קדשתם - להביא מים מכל סלע שרוצים,

מעלתם - שאמרתם המן הסלע הזה,

מריתם - שאמרתי לכם ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד ועברתם על דברי, עד כאן לשונם.

ועל פי מדרש זה נעמוד על פירוש אמרי קדוש במאמר קח את המטה ודברתם אל הסלע וגו' והוצאת להם מים מן הסלע, ויש להעיר:

א' למה יצו ה' לקחת המטה, כיון שהוצאת מים הוא בדיבור לבד?

ב' למה חזר לומר והוצאת להם מים אחר שאמר ונתן מימיו?

ג' הוצרך לומר פעם ב' מן הסלע ולא הספיק בזכרונה בסמוך?

הנה לפי המדרש נתגלה לנו כוונת הכתוב למפרע, על נכון. כי מה שאמר קח את המטה הוא להורמנותא דמלכא והוראת היות בידו כח עליון, ולא להכאה. ולא חש לטעות, שהוא להכאה, ממה שאמר בפירוש ודברתם ומשה לא עשה כן, והכה. והוא חטא הראשון שאמר בעל המדרש, ומאמר ודברתם אל הסלע הוא שישנה עליו פרק אחד, והוא לא עשה כן והוא חטא הב'. ומאמר והוצאת להם מים מן הסלע ונתכוון במאמר זה לומר, אפילו מסלע אחר כשהם חפצים להוציא להם ממנה, הוציא להם מאיזו סלע שירצו. ולזה גם כן הזכיר פעם ב' הסלע ולא סמך לזכרון הראשונה, כי לא זאת הוא מה שהזכיר, והוא לא עשה כן והראיה ממה שאמר להם, שמעו נא המורים, זה יגיד שהיו מורים איזה דבר.

וממה שגמר אומר המן הסלע וגו', יגיד כי היו מורים בסלע, לומר מסלע זו, והוא אומר המן הסלע הזה וגו' פירוש שסלע זה, אינו ראוי להוציא מים, נמצאו ביד משה ב' שגגות אחרים:

א' שה' אמר הוציא להם מסלע שיחפצו והוא לא עשה כן,

ב' שעשה להם החלט האפשריות כאומרו המן הסלע וגו',

והם הב' חטאות שמנה בעל המדרש שני ושלישי.

וחל עלינו חובת גברא, לתת טעם לאיש האלהים על ארבעת השגגות אשר אינו ראוי לאחת מהנה.

ונראה כי משה עמד על מאמר ה' בחכמה, ולצד עוצם יראתו בה' שגג, וזה יצא ראשונה, מה שאמר לו ה' קח את המטה הבין בו ב' דרכים:

א' להכאה

וא' להורמנא ולכח עליון בידו, שבאמצעות המטה שבו חקוק שם המפורש יעשה פלא.

והאמת שיותר צודק פשטן של דברים, על להכות בו, כי לטעם הב' הוא צד רחוק קצת.

והגם שמצינו שאמר לו ה' (שמות ד) ואת המטה הזה תקח בידך אשר וגו', שם היה עושה פעולות במטה, וזכרון ההכאה בא במאמר ה' בסמוך, והוצאת להם מים מן הסלע. שלא היה צריך לומר אחר שאמר ודברתם וגו' ונתן מימיו וכמו שדייקנו למעלה. והבין משה כי כוונת ה' היא, לומר לו שלא דבור לבד יספיק, אלא כח המעשה שיעשה, שבו יוציא מים. ובזה גילה סופו על תחילתו, כי לקיחת המטה היא לעשות בה מעשה, להוציא המים מן הסלע. והגם שעלה על דעת משה פירוש שנתכוין לו ה' כמו שאמרנו, שבא לומר שיוציא מסלע אשר יחפצו, הטה לפרש פירוש זה לצד שקדם לו מאמר לקיחת המטה. לא נראה בעיניו שתהיה לקיחה לבד מבלי עשות בה דבר, והגם שאין הכרח זה הכרח.

בסמוך אבאר על נכון טעם הטייתו למה שעשה, ומאמר ודברתם וגו' פשט הענין הוא מלבד מעשה המטה עוד, כי צריך שידברו לה בפירוש הוציא מימיך, והוא מה שהבין משה, ולא עלה על דעתו כי מאמר ודברתם הוא שישנו עליו פרק אחד.

והמשכיל בעין השכל, יראה כי השתנות משמעות מאמר ודברתם, ישתנה כפי כוונת מאמר קח את המטה, כי הדעת נותנת שאין הסלע בעלת חי[ים] שתבין דבור בני אדם כשידבר אליו משה, אלא בא' מב' דרכים:

או באמצעות הכאה במטה אשר בו שם המפורש חקוק, יעורר כח המחיה שבה, כמו שפירשתי במקום אחר, שאין לך בצמחים שאין לו חלק חיוני כפי תכונתו, ואותו יעיר בהכאת מטה שבו חקוק שם עליון, כמו שכן הבין משה.

או על ידי שֶׁיִּשְׁנֶה עליו פרק אחד של תורה שהוא חיי עולם מִפֶּה קדוש יעורר כח שבדומם ומזה יתעורר לתת מים, לזה אם נפרש קיחת המטה שהיא על ההכאה, אין צורך לשנות פרק אחד שזה הוא הערתו, ואם נפרש קיחת המטה אינה , נצטרך לפרש ודברתם לשנות עליו פרק אחד, ולזה דעת עליון כשאמר קח את המטה שהיתה כוונתו קיחה לבד, היתה כוונתו במאמר ודברתם לשנות פרק אחד, מה שאין כן משה שהבין קיחת המטה להכות, פירש ודברתם כפשוטו.

ועל כל פנים לא נעלמו מעיני משה ב' הדרכים במאמר ה' קח את המטה, אבל פירוש ודברתם שהוא לשנות עליו פרק אחד אין זה פשטן של דברים, שלא עלה על דעת משה פירוש זה, ודן בדעתו נביא ה', ואמר הנה לפני ב' דרכים, ואם אני עושה דיבור לבד ולא הכאה, אני חושש שמא הפירוש האמיתי הוא להכות. ומה גם שהוא יותר פשטי.

ועוד, שהוא דבר רחוק שהדומם יתעורר בדיבור בן אדם, כמו שכתבתי בסמוך, לזה אם אני מדבר בלא הכאה, שלא כדרך שאמר ה' אין הסלע נותן מימיו, ויתחלל שם שמים חילול גדול לעיני העדה אשר אני עושה הנס לעיניהם, ואתחייב ראשי למלך. לזה יותר אבחר להכות, ואטה לפירוש היותר צודק במשמעות מאמר קח את המטה ויקוים גם כן מאמר והוצאת להם מים וגו' כמו שפירשתי, ולא הכאה בלבד עשה, אלא בשיתוף הדיבור הכה ואמר לסלע תן מימיך, ובזה אין מיחוש שלא תתן הסלע מימיה ולא יתחלל שם שמים.

גם הטה לפרש כוונת המאמר והוצאת להם מים, שהוא על ההכאה. הגם שנכנס אצלו בגדר ספק, שהכוונה הוא מסלע שיהיו חפצים מהטעם עצמו, כי חש לפירוש שהבין שהוא להכאה. ומה גם שהוא יותר מוטה כנזכר. ואם כן כשיבא להוציא מסלע אחר, אפילו על ידי הכאה, לא יתן מימיו, לכשנאמר שאין כוונת ה' אלא על סלע הידוע. ובזה יתחלל שם שמים ח''ו, לזה אבחר להוציא מהסלע הידוע, וכמו שדייק אל עליון במאמר ונתן מימיו, שזה יצדיק שעל סלע הידוע שבו מים הוא אומר, והוא בארה של מרים שמנע מימיו. והגם שאמר אחר כך, והוצאת להם מים מן הסלע, פירוש, מן הסלע הידוע, האמור בסמוך. ונמצא שכל כוונת משה לא היתה אלא לחוש על דבר כבוד שמו יתברך, ויצתה השגגה באונס.

ובזה מצאנו טעם לכל שגגותיו של משה:

טעם שהכה, חש למה שנשמע מדברי ה' שצריך הכאה. ואם כן בלא הכאה לא יתן מימיו, ונמצא מתחלל שם שמים.

ומה שלא שנה פרק אחד אין זה פשט ודברתם, ומשה לא הבין כן, כיון שהבין שהמטה הוא להכות וכמו שכתבתי למעלה.

וטעם שלא הוציא מים מסלע אחר כיון שאינו מוכרח במשמעות מאמר, והוצאת להם מים שעל סלע אחר הוא אומר, יש מיחוש שלא יתן ויש חילול ה' גדול.

גם חשב כי למה יעשה נס חדש להוציא מים מסלע אחר באין צורך אליו, ודבר ידוע כי אין עושין נס אלא לצד הכרח גדול. ומעתה אין להאשימו על מאמר המן הסלע וגו' כיון שאין החלט במאמר ה' שאמר לו כן. לזה כשבאו ואמרו הוציא לנו מסלע זה, אמר להם שמעו נא המורים לשון המראה, ולשון הוראה. כי היו מתכוונים לנסות כח עליון אם יוציא מכל סלע או מסלע זו לבד. והיו מורים לו להוציא מסלע אחר, והקפיד משה על הדבר ואמר וגו'.

ואל ירע בעיניך לומר שמשה לא הבין אמיתות כוונת ה', כי אין הנביאות באה להצדיק בעיון, ולזה תמצא שאמרו ז''ל (ב''ב י''ב.) חכם עדיף מנביא, ובמה שלפנינו, לא נעלם מעיני משה גם כן המשמעות שנתכוון אליו ה', אלא שנפל לו ספק במשמעות אחר. ומשום מיחוש כבודו יתברך, הטה למה שעשה כנזכר, ואחר שמצאנו טעם למעשה נביא, אשא עיני להבין מאמרו יתברך בהקפדתו במאמר, יען לא האמנתם בי להקדישני, פירוש אתם עשיתם ההכרעה לצד חששת שהסלע לא תתן מים, אלא אם תהיה הסלע הידוע, ודוקא על ידי הכאה. ולא הכרעתם לצד קדושת שמי להקדישני בהוצאת מים מסלע, אשר ירצו הם ובלא הכאה, שבזה היה ה' מתקדש לעיניהם, כשיראו שאפילו הדומם כל שהוא מפליא לעשות בדיבור לבד, ובהערה בשנות עליה פרק אחד, והיה לכם לבטל המיחוש בעוצם האמונה שהייתם צריכין לעשות.

ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות, שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ והיה משה בונה בית המקדש ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים, כאמור בדבריהם (מדרש תהלים ע''ט), בפסוק מזמור לאסף וגו' וכתבנוהו במקומות אחרים, וכיון שבא תיקון הדבר על ידיהם ולא עשאוהו, נחלט הדבר, ואמר ה' לכן, פירוש בשביל זה גם לשון שבועה שלא יביאו וגו', כי ראה ה' מה שעתידין לעשות באחרית הימים בארץ ישראל, וכמו שאמר להם משה עצמו (דברים ל''א) ידעתי כי השחת תשחיתון, ולזה אם יכנס משה לארץ ויבנה בית המקדש, יצטרך ה' להשליך עליהם חמתו כשירשיעו, ולא על בית המקדש ויכלו כל ישראל ח''ו, לזה אמר לכן לא תביאו וגו', ודקדק לומר את הקהל הזה.

אמרו במדרש (ילקוט):

הזה אינכם מביאים אבל אתם מכניסים את כל ישראל לעתיד לבוא, דכתיב וענתה שמה כימי נעוריה זה משה ואהרן, עד כאן.

ומתוכיות הדברים נשמע שאם היו מקדשים שם שמים לעיניהם, היה הדור ההוא כדור שבן דוד בא, שיעביר ה' את רוח הטומאה ומלאה הארץ דעה את ה'.

והשקית את העדה. דקדק לומר והשקית בכינוי, אולי שנתכוין לא' מב' דרכים:

או לפי שהיו ישראל צמאים למים יצו ה' להשקותם, כשיעור שלא יהיו ניזוקין, כי זולת זה אם ישתו כחפצם לרוב צמאונם למים ישתו הרבה ויסתכנו וימותו.

או ירצה כי ישקם ככל הצורך ולא יקפיד על הזיקם כי המים ההם נִסִּיִּים הם בכל פרטיהם, בין בהוייתן בין בפעולתם, והוא אומרו והשקית, שהגם שירצו לשתות בהסתפקות, אתה השקה אותם ככל הצורך, והוצרך להזכיר עדה ובעירם, להקדים העדה לבהמות, והגם שאמר הכתוב ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת וגו' ואמרו ז''ל (ברכות מ.), שצריך להקדים מאכל לבהמתו ואחר כך הוא, כל זה אם אין סכנה בדבר, אבל כשיש גדר סכנה חייו קודמין,. ועיין מה שפירשתי בפרשה רבקה (בראשית כ''ד) בהשקאת אליעזר וגמליו:.

{ט} כאשר צוהו. הוצרך לומר כן, לומר שלא נתעכב אלא סמוך לצוויו יתברך, לקח המטה. עוד נתכוון לומר, דבר זה עשה כאשר ציוהו והא למדת שמה שעשה מאז והלאה, לא כאשר ציוהו, וכמו שכתבנו למעלה ששגג בפירושם של דברים.

{יא} במטהו פעמים. טעם ב' , כעבד שעושה שליחות אדונו בזריזות גדולה. ורבותינו ז''ל (סנהדרין לד.) דרשו דרשות וכפטיש וגו'.

{יב} ויאמר ה'. קשה למה שקדם לנו, כי לשון אמירה יורה על דברים המסעדים את הלב, וגדולה וכבוד יבשר. וכאן רואני שלא אמר אלא בשורת גזירה רעה, ויתבאר על פי מה שאמרו במדרש (במד''ר פי''ט):

שאמר משה לפני ה': הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה וכו', יאמרו הדורות שאני שוה להם, יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי וגו' עד כאן.

והוא מה שרמז ה' באומרו ויאמר לשון רוממות למשה ולאהרן, שנכתב חטאם שעליו מתו, שהוא יען לא וגו', ולא יחשבו הדורות שהם שוים לדור הרע ח''ו.

{יג} המה מי מריבה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר מריבה אשר רבו ולא הספיק לומר המה מים אשר רבו בני וגו'?

עוד מאומרו רבו את ה', זה יגיד שמדבר על ישראל ומאומרו ויקדש בם משמע שמדבר על משה ואהרן?

ונראה שהכתוב בא לתת טעם להקפדתו יתברך על קדושת שמו בענין זה, ואמר המה מי מריבה וגו', ומריבה זו מצדיקה הכתוב באומרו אשר רבו, פירוש שטענו טענה נגד ה', וצדקו בטענת מריבתם.

ויקדש בם פירוש עשה ה' דברים להתקדש ביניהם. פירוש, בישראל, במה שאמר למשה לדבר אל הסלע אשר ירצו בני ישראל, שבזה יראו כח השליט שהגם שהביאם במדבר לא מקום וגו' ומים אין, יוציא להם במאמרו מים, מכל מין סלע אשר תהיה לפניהם, ומשה ואהרן לא עשו כן, לכן הקפיד ה' עליהם ואמר לכן וגו' ורז''ל אמרו (שם) ויקדש בם במשה ואהרן, שגזר עליהם שלא יביאו וגו', וע' פנים לתורה.

{יד} אחיך ישראל אתה ידעת וגו'. טעם אומרו אחיך?

גם אומרו אתה ידעת, לומר כי תלאה זו לא נסבבה ממני אלא מאבותינו, ואני ואתה אחים שוים בדבר, ששטר זה של התלאה היה כתוב על אבינו ואחד מן האחים פרעו, ותמצא שאמרו ז''ל (ב''ר פפ''ב):

בפסוק וילך אל ארץ וזה לשונם:

מפני החוב שלא רצה לפרוע חוב אביו, עד כאן.

ואומרו אתה ידעת פירוש כבר קודם היות לנו התלאה, ידעת אותה שנגזרה בין הבתרים, ודבר זה דוקא הוא שידעו, ולזה דקדק לומר אתה, האומות היו חושבים כי מקרה הירידה היה להם להיות עבדים ושפלים, ואומרו וירדו אבותינו וגו' פירוש מלבד הגלות עוד נוסף שסבלנו צרה כפולה, שהיה הגלות במצרים, על דרך מה שכתבו בתוספות במסכת שבת (י:) במה שאמרו שם בגמרא וזה לשונם:

לעולם אל ישנה אדם את בנו בין הבנים שבשביל ב' סלעים מֵילָת וכו' נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים עד כאן.

והקשו התוספות:

והלא הגזירה היתה מבין הבתרים?

ותרצו:

שאם לא היה שינוי שעשה יעקב ליוסף היה הגלות במקום אחר, בלא כל כך תוקף השעבוד, אשר הפליאו למרר חייהם, מעתה היות הגלות במצרים, הוא נוסף על הידוע בגזירה.

לזה אמר וירדו וגו' פירוש, ועוד לנו שהיתה התלאה במקום זה הרע ימים רבים וירעו לנו וגו', ונתכוונו גם כן במאמר זה לומר שהם פרעו שטר חוב, ומצד זה זכו בארץ. והודיעום גם כן כי פרעו פרעון גדול בכל כך צער זמן ארוך, כאומרו ימים רבים.

{יז} נעברה נא בארצך. ולא אמר נא נעברה?

אם נפרשה לשון בקשה, נתכוון להסמיך הבקשה לארצו, שהיא עיקר השאלה שיהיה המעבר בארצו, ואם נפרשה לשון זמן, יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ב''ר פ' מ''ד) שאחד מג' עכו''ם שנתן ה' לזרעו של אברהם הוא אדום, לזה דקדק משה בשליחות זה ואמר שכל התנאים שהוא מתנה על עצמו לא נטה ימין ושמאל וגו' כל זה אינו אלא בהעברה של עתה, אבל כשיעברו לעתיד לבא כי משה הוא אשר היה מושיע ורב, אז לא יקבל עליו כל התנאים, אלא להורישם ולהומם ולבוז ביזם, דכתיב (עובדי' א') בית יעקב אש וגו' ובית עשו לקש וגו'.

{כג} ויאמר ה' וגו' על גבול ארץ אדום וגו'. טעם שהוצרך לומר על גבול וגו', פירוש על סיבת הגעתם לגבול רשעה נסתלק אהרן, שוב בא לידי מדרש אחד (ילקוט כאן) וזה לשונו:

בהתחברך לרשע וגו' בשביל שנתחברו לאדום חסרו צדיק אחד עד כאן.

והם הדברים עצמן שרמזנו במאמר על גבול וגו', ולדרך זה יתבאר אומרו לאמר, שיצו ה' למשה לומר לישראל פרט זה, שרמז במאמר על גבול שהתחברם לרשע סבב פטירת הצדיק, והגם שכבר נגזרה גזירה זו עליו, אפשר שהיה חי עוד ימים. עוד לומר מגלגלין חובה על ידי חייב, ובדרך רמז כיון שאהרן עומד עם משה לגאולה העתידה, כאומרם ז''ל (שם) בפסוק וענתה שמה כימי נעוריה שכתבתי למעלה, וגאולה העתידה היא מיד אדום, שהיא מלכות ס''מ שאנחנו שבויים תחת ידם, לזה אמר על גבול ארץ אדום פירוש על סיבת גבולם אשר הגביל ה' קץ לאדום, לימסר ביד ישראל, לזה שם יאסף אהרן, וגמר אומר אל עמיו, לרמוז לעמיו, העתידים לרשת ארץ אדום.

{כד} על אשר מריתם את פי. לפי דברי המדרש (שם) שכתבתי למעלה שיחד מאמר מריתם פי כנגד אשר אמר להם לשנות פרק אחד על הסלע, בחר ה' ליחד פרט זה למיתת אהרן, כי הוא שגיון שלם בערך אהרן, שהגם שמשה לא שנה, היה לאהרן לשנות הפרק וכשלא שנה הרי המרה את פי ה', אבל על ג' דברים הרשומים בדבריהם, לא היה אלא מסכים למעשה משה, שההכאה משה לבדו הכה, והוצאת מים מסלע שלא היו רוצים ישראל גם כן, הוא מעשה משה אלא שהסכים אהרן, וכן מאמר המן הסלע הזה הוא דברי משה לבדו, ותמצא שפרט זה של חטא המן הסלע, יחדו ה' למשה, בשעה שאמר לו (דברים ל''ב) עלה וגו' ומות וגו' על אשר מעלתם וגו' שפירש בה מעל, ולדברי המדרש מאמר זה בא על פרט חטא אומרו המן הסלע שפרט, ודבר זה בפרט, אין חלק לאהרן בו, כי למה יענש אהרן אם משה אמר דיבור בלתי הגון?!

בשלמא בענין הסלע ובהכאתה, הם דברים שבא שליחות מה' לאהרן על ידי משה, ויענש על שינוי אשר יעשה בו, מה שאין כן, אם משה ידבר דברים לא הגונים, אין אהרן נתפס עליו, אלא שכללו ה' עם משה, לצד עיקר הדבר ששגגו בו יחד.

{כו} והפשט את אהרן את בגדיו. אמר את אהרן את בגדיו שנראה שהם ב' הפשטות, הגם שאין זה צחות לשון, עם כל זה אפשר שנתכוון לומר לו שהבגדים שיפשיט יהיו בגדי כהונה, לא בגדי עצמו, לזה אמר הפשט את אהרן לגופה וחזר והתנה שההפשטה הוא את בגדיו המיוחדים לו לאהרן שהם בגדי כהונה ועליהם הוא אומר והלבשתם את אלעזר, וזה לא היה נשמע אם היה אומר והפשט אהרן את בגדיו שאז אין כאן יתור לדרוש ממנו, אלא הדברים כפשטן, וכאלו אמר והפשט אהרן מבגדיו, ומאמר את בגדיו הוא גזירת והפשט, מה שאין כן אומרו והפשט את אהרן מאמר את אהרן הוא גזירת והפשט ונשאר מאמר את בגדיו מיותר לדרשה.

עוד נתכוון לומר על זה הדרך הפשט את אהרן והפשטה זו אינה אלא מבגדיו, והוא אומרו את בגדיו, אבל יש לו מלבוש אחר תיכף ומיד, והוא מאמרם ז''ל (ילקוט כאן) וזה לשונם:

היה אהרן מתפשט ומתלבש בענני כבוד, ומעתה לא נשאר אהרן מופשט מהמלבוש אפילו בעת שהיה מפשיטו משה לא היה נפשט אלא מבגדיו והיה מלביש הענן כל חלק וחלק הנפשט ממנו.