{א} בנה לי. פירוש למה שאני מכוין וחושב בטעם המעשה, שהרשע לא היה רוצה לגלות ידיעתו ותחבולותיו לבלק, כי נכרתה האמונה מהם. ועשה בלק כמצותו של בלעם, דכתיב: ויעש בלק כאשר דבר בלעם פירוש שאמר לו לעשות מעשה, למה שיכוין בלעם בדבר,. גם נתכוון במאמר כאשר, פירוש תכף שגמר הדבר ולא שהה.

{ב} ויעל וגו' פר וגו'. נראה שחוזר לבלעם, שבסמוך, כי הוא שהעלה הקרבנות ולא בלק, כי הוא לא אמר לו אלא והכן לי בזה שבעה פרים וגו', וצריך לדעת למה עשה בלעם דבר זה, בלתי רשיון מה', כי הוא צוה לו אך את הדבר וגו' אותו תעשה?

ויש מהמפרשים שרצו לומר:

כי כן צוה לו המלך, ונסתייעו ממאמר את שבעת המזבחות ערכתי וגו' שהמשמעות יגיד שמשיבו שעשה כאשר אמר לו ה' עד כאן.

ודברים אלו אין שכלי הולמם, כי בודאי שלא יחפוץ ה' בזבח רשעים. ומה גם, שתכלית כוונת המקריבים היא להרע לעם קדושו, ומצאתי שאמרו רז''ל במדרש (רבה כאן) הפך זה, גם בגמרא במסכת סוטה (מז.) אמרו וזה לשונם:

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה וכו' אפילו שלא לשמה וכו', שבשכר מ''ב קרבנות שהקריב וכו', עד כאן.

ואם הקרבתם היתה במצות ה', מי יאמר שלא היתה הכוונה לקיים מצות המלך?!

ולזה יצתה ממנו רות.

והנכון בעיני כי בלעם דן בדעתו שלא נצטווה מה', אלא על המעשה והדברים שיעשה בלעם בהשתדלותו, בבחינות וכוחות הטומאה שחוץ ממנו יתברך, אבל בהשתדלות אשר ישתדל עמו יתברך כביכול, זה לא נאסר לו. ולזה הקריב קרבנותיו לה', שכל מה שיהיה לכבודו יתברך, עשה יעשה.

ואומרו את שבעת המזבחות, בא לראות אם רצה ה' במעשיו, או אם הקפיד עליו גם על זה? ונתכוון גם כן להגדיל מעשיו, שהראשונים היו בונים מזבח אחד והוא שבעה. ואמר כדרך זה את שבעת וגו' כמי שקדם לו הדיבור על זה, ולא אמר שבעה מזבחות וגו', וכבר העירו רז''ל (מ''ר כאן) בזה שנתכוון לז' מזבחות שבנו האבות עד כאן.

וזה שיעור הכתוב את ז' מזבחות הידועות שבנו האבות אני ערכתי כמותן, והכוונה בזה לא תגדל מעלת עם בני ישראל בשביל האבות הראשוניםשבנו ז' מזבחות.

{ה} וישם ה' דבר בפי וגו'. מקרא זה כבר קשטוהו ראשונים בפירושם ודרשותם. ומקום הניחו לנו בו. ונראה, כי לפי שרצה ה' לגלות עתידות ודברים נפלאים מהטובות אשר יגיעו לישראל, ורצה שיתגלו על ידי בלעם נביא האומות, לפרסם מעלת עם קדושו לפני כל האומות, (ואמר) [ואשר] תבאנה לישראל מהטובות באחרית הימים, וכליון האומות על ידי ישראל לבסוף, וידעו האומות מפי נביאם הדברים ככתבם, להרבה תועליות הנמשכות לישראל, נגלים ונסתרים. ולפי שאדם זה הוא אדם מובהק בכיעור ותיעוב ושיקוץ, לא תנוח עליו הרוח הקדושה המגדת העתידות. גם הדברים מצד עצמן, דברי קודש הם, ולא יחנו בגוי טמא. לזה נתחכם ה' לעשות תיקון לדבר קדושה, לבל תעבור במבוי מטונף, ועשה מחיצה, בין כח המדבר והדיבור עצמו ובין פי חזיר. והוא מאמר וישם ה' דבר אחד בפי בלעם הציע כח אחד, שיכול להתמצע בין שניהם, ובזה נעשה פי בלעם גבול בפני עצמו. והדבר מפסיק לגבול, כח המדבר והדיבור, ואז כה תדבר רוח הקודש היא תדבר, ורז''ל בזוהר (ח''ג רי:) אמרו, כי תיבת כה תרמוז לבחינה קדושה, והמשכיל יבין.

ואם תאמר איך תהיה ההבדלה בדבר כזה?

צא ולמד אשר יבדיל ה' בין המימות הרבים והעצומים כשיעור מלא נימא (חגיגה טו.). וצא ולמד מבארה של מרים מים תוך מים, (שבת לה.) והללו עומדים בפני עצמן והללו בפני עצמן:

שוב אל בלק. אמר שוב אל בלק, חייבו שיאמר הדברים שהוא עתיד לומר לפני בלק, להקהות שיניו:.

{ז} וישא משלו וגו'. פירוש כשראה שלא ציוהו ה' שלא לדבר, גם לא אמר לו הדברים שיאמר חשב שנתנה לו רשות, ולזה נשא משלו פירוש, לומר דבריו שהיה חפץ ונתעקם פיו ולשונו לדבר דברים אחרים, והוא אומרו ויאמר פירוש יצתה ממנו אמירה אחרת האמורה בענין.

עוד ירצה על זה הדרך, שנשא המשל שהיה מוכן אצלו לומר, והסיעו ואמר המאמר האמור בענין.

עוד ירצה על פי דבריהם ז''ל (מ''ר) שאמרו וזה לשונם:

מן ארם מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת וכו' עד כאן.

ולזה אמר וישא פירוש הרים קולו במשל שלו, שנעשה למשל ולשנינה, שהיה מן הרמים וירד כבודו.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו ז''ל בענין פרטי הדרגות הנבואה, וכמו שכתבתי קצת מהם בפרשת בהעלתך, (יב ו'), כי יש נביא שימעט כחו לקבל דברי נבואה ביושר, עד שיהיו בדרך קל שיתלבשו בדברי משלים, כפי אשר יוכל שאת. וזה אפילו לנביאי ישראל, ומזה נשער לבלעם שצריך משל לנבואתו, לזה אמר וישא משלו, ודקדק לומר וישא שהנבואה היא כמשא, לרוב ההרגש אשר תעשה, ולזה תקרא משא.

לכה ארה לי יעקב וגו'. פירוש לפי שיש בישראל ב' הדרגות:

גדר הצדיקים,

וגדר הבינונים,

וכבר כתבנו למעלה בפירוש שליחות בלק שאמר נכה בו ואגרשנו לאחד מהדרכים שנתכוון, כנגד הבינונים - נכה בו,

וכנגד הצדיקים - אמר ואגרשנו,

כי ידוע היה להם הפלגת מעלת הצדיקים שלא תשלוט בהם כח הטומאה, והוא מה שאמר כאן ארה לי יעקב הם הבינונים לשון ארירה, זועמה ישראל הם הצדיקים המתכנים ישראל. והזעימה היא למטה מהארירה.

{ח} מה אקוב לא קבה וגו' כי מראש וגו'. קשה, אם ה' קללו לזה, מה מקום לקללו בלעם?

גם אם זעם בו ה', מה צורך בזעימת בלעם, הלא לא קרא לו בלק אלא לקלל למי שאינו מקולל וגו'?

עוד צריך לדעת מה נתינת טעם במאמר כי מראש צורים וגו' למאמר מה אקוב וגו', ולעמוד על כוונת הדברים?

יש להעיר בעיקר הדבר של האיש המקולל. ממה נפשך, אם הוא חייב כפי הדין, רעה הבאה עליו באמצעות הקללה, על כל פנים לא ינצל ממנה גם כי לא יקולל, ואם הוא כפי משפט אלהים, לא עשה דבר שיתחייב עליו ביאת הרע, קללתו תשוב על ראש המקלל.

בשלמא הברכה לפי שמדה טובה מרובה, גם לעשות ה' רצון ידידיו, לברך המתברכים מהם במדת החסד, תקובל ברכתו. גם למי שאינו ראוי לה, כמו מעשיו. מה שאין כן מדה רעה, כי לא יריע ה' לאדם חנם חם ושלום.

אכן עיקר הדבר הוא, לפי שמדתו יתברך להאריך אפו לעוברי רצונו, בין לצדיק כשיחטא, בין לרשע הגם שירצה לחטוא, ומדה זו היא אחת מי''ג מדות רחמים שנאמרו למשה. ונוהגת תמיד, זולת בעת אשר יזעום ה' דכתיב: כי רגע באפו (תהלים ל), אז מתגברים הדינים על הנתבע במשפט באותו זמן, ולא תתנהג מדה זו של ארך אפים, וכמו כן כשיקלל אדם את חבירו, תסובב הקללה שעונותיו אשר ה' מאריך לו אפו עליהם, ימהר ליפרע ממנו, אבל אם אין לו עון, לא תועיל קללת המקלל כלום.

עוד אשכילך, כי כל עושה רשע, יפעיל פגם במדה עליונה בענף ההוא שתלויה אותה מצוה שעבר עליה. ולא בכל המדה הוא פוגם, אלא בשורש נשמתו, והפגם הוא שתהיה אחיזה לחלק המרוחק לעמוד שם, וליהנות ממקור החיים. וחלק זה המרוחק נעוץ סופו בתוך החוטא, וראשו יונק ממקום שורש הנפש החוטאת, וזה יהיה כל עוד שלא שב האדם בתשובה, או לא נפרע על חטאו. וזה הוא סוד נושא עון שאמרו רז''ל שה' מפרנס הקטיגור הנברא מחטא האדם, וכי הוא זה הנפרע מהאדם עצמו. (זוח''ג פ''ג:) כאומרו (ירמיה ב): תיסרך רעתך. וכתיב (ישעי' סד): ותמוגנו ביד וגו', והאיש המקלל יעורר הדין בכח הקללה בעת הזעם, למהר להשליט השליט באדם לרע לו.

עוד יש לדעת כי חלק הארור, יקרא בשם זה קללה וזעימה, וכן קראם הכתוב, דכתיב (דברים כ''ח) ישלח ה' וגו' את המארה וגו' ואת המגערת, והם שמות כתות המחבלים.

קללה הוא כנגד עבירות חמורות,

וזעם כנגד עבירות קלות,

ולזה כשהיה בלעם רוצה לקלל אומה, היה בוחר עת הזעם, ולצד היותם כולם זעומים בשביל מעשיהם הרעים, היו דבריו מועילים להם. וחשב בלק כי עם בני ישראל לא יחדל מהם עון, וכשפיו יגידו לו כי לא נמלטו מתחלואי הנפש, שהוא ענף המרוחק כמו שאמרנו. לזה אמר בלעם מה אקוב וגו' פירוש כי בכל ענפי הקדושה, שבה נאחזים עם בני ישראל, אין בו בשורש העליון שום שליטה מחלק המרוחק, שבאמצעותו יעורר הדין עליהם. והנה ב' מדות עליונות שישראל מתיחסים עליהם:

שם אל

ושם הוי''ה ברוך הוא,

שם אל שכן נקרא יעקב ישראל פירוש ישר אל לשלול אל השורש מקום שהוא בחינת הרע, והוא חלק המרוחק.

ושם הוי''ה דכתיב (שם לב) כי חלק ה' עמו,

והם ב' הדרגות הקדושה שהשיגו ישראל, ולזה אמר מה אקוב לא קבה אל כי שורש נשמתם שבבחינה זו, אין בו רושם מזה חלק הרע, כמו שאמרנו למעלה.

גם בערך מקום עליון, שהם שורשי נשמות הצדיקים, שבבחינת שם הוי''ה לא זעם ה' פירוש אפילו דקדוקים שה' מדקדק עם הצדיקים, לא נמצא שם. ומעתה מה יועילו קללותיו וזעמיו?! ותאמר שיחפש בשורש הקודם להם, ובענפים הסובבים, לזה בטל טענה זו, מטעם שבקש ולא מצא, והוא אומרו כי מראש צורים אראנו וגו' פירוש צורים הם האבות כידוע, והוא הביט וראה ראש הצורים שהם תרח ואבותיו ולא ראה מקום שממנו יעורר הדינים עליהם.

ושיעור הכתוב הוא, על זה הדרך, כי טעם שאני אומר לא זעם ולא קבה לא שבקשתי בחלק מהם לבד, לא כן הוא, אלא אני רואה ראש צורים, גם חפש אחר שורש האמהות והוא אומרו ומגבעות אשורנו, ובכל זה לא מצא מקום שיכם דרך שם. ולהיות שיש להקשות בדבר, איך יתכן שלא מצא נגע בראשונים תרח ואבותיו גם בתואל ולבן?

לזה אמר הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב פירוש לבדד שאין שורשו משורש תרח ואבותיו וממין ענף ההוא אלא לבדד מין מחצב נשמות ישראל, אין לו שום קורבה מהמולידים. ואומרו ובגוים לא יתחשב, פירוש שאפילו עם אותם שנקראים גוים, שהם אחיהם ממש, והם ישמעאל ועשו, ששניהם נקראים גוים.

ישמעאל דכתיב (בראשית יז): ונתתיו לגוי גדול.

ועשו דכתיב (שם כה): שני גוים,

לא יתחשב, וכן אמר ה' לאברהם (שם כא) כי ביצחק יקרא לך זרע למעט ישמעאל ועשו, שאינם נחשבים זרעו, מעתה אין מקום לקלל לישראל, לא לצדיקים ולא לבינונים, והגם שהיו ביד ישראל עונות עון העגל והמרגלים וכדומה, כבר אמר ה' עליהם לשון סליחה, ואולי כי לטעם זה לא היה ה' מתכעס כל אותם הימים שהיה בלעם רוצה לקלל ח''ו.

עוד יכוון באומרו הן עם וגו' מתמיה על בלק שרוצה לקלל ישראל, ואמר הן עם זה, הוא העומד אחר כלות כל האומות יעמוד בדד ישכון וכל האומות אין מבטח להם אפילו שנים רבות, ואיך רוצה לעקור אומה המתקיימת עד סוף העולם?!

ואומרו ובגוים לא יתחשב פירוש, לא בא לגדר חשבון מעלתם כשיהיו לבדד, כי אין דומה להם בכל הגדולות שיגיעו האומות.

{י} מי מנה עפר יעקב וגו'. הנה לפי שהרשע היה מתחכם בדעתו ומבקש איזה אופן להרע לישראל, כמו שאמר שחפש בהם ובאבותיהם, ליכנס דרך שם, בקש גם כן ענף אחר, שהוא מיוחד לקליפה שתשלוט בו, ותעשה רושם, והוא ענין המספר, כאומרם ז''ל (ב''מ מב.):

אין הברכה שורה לא בדבר המנוי וכו'.

ורצה הרשע להכניס עין הרע במספר ולא מצא, ואמר מי מנה עפר שנמשלו לו, דכתיב (שם יג) כעפר הארץ, וברכה זו הגם שנאמרה לאברהם, לא נתקיימה אלא ביעקב, ולזה אמר עפר יעקב.

עוד נתכוון לומר שלא הגיע אדם למנותם, אפילו כשרוצים למנות עצמן צוה ה', שלא לפקוד אלא על ידי דבר אחר בשקלים או בטלאים, ואומרו ומספר את רובע ישראל, למה שהקדמנו, שידבר בב' הדרגות:

בהמון העם שיתכנו בשם יעקב,

ובצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו,

לזה אמר כנגד ההמון מי מנה עפר יעקב,

וכנגד הצדיקים אמר ומספר את רובע ישראל, פירוש שיש בהם צדיקים לאין מספר.

ותדע שהצדיקים הגם שיהיו מועטים יפליגו במספרם, והרשעים בהפך, הגם שיהיו רבים מספרם מועט, כאומרם ז''ל (סנהדרין כו.) שאמר ה' לחזקיהו כשאמר לפניו רבים אשר את שבנא וגו' אמר לו אין מנין לרשעים. ודקדק לומר רובע, לפי שהצדיקים הם רבוצים באהליהם דכתיב ביששכר (בראשית מט) רובץ בין המשפתים, גם לפי שהשכינה רובעת עליהם, גם יש סוד בדבר שהם יסובבו יחוד וזיווג העולמות.

עוד רמז על מה שהיה ה' מפליא עמהם במצרים, כשגזרו כל הבן הילוד וגו' שהיו מונים למעוברות מלילה ראשונה שהיתה האשה היהודית טובלת, ולא היו מועילים שהיה ה' עושה נפלאות להם לאין מספר, כמו שמפוזרים הדברים במאמרם ז''ל (שמו''ר פכ''ג, סוטה יא:) ולא היו יכולין לעמוד על רביעותיהם, והוא אומרו ומספר את רובע ישראל.

תמות נפשי מות ישרים. אלו דברי עצמו ולא דברי רוח הקודש, וכבר אמרו ז''ל (ילקוט) כי כשהיה רוצה לדבר דברים שאין היזק לישראל, היה ה' מניחו לדבר אשר יחפוץ, ואמר מות ישרים ולא אמר כמותם, שחוזר על ישראל, הפליג רשע לשאול ענין גדול, שאמרו ז''ל אנשי אמת (זוח''א קכב:) שיש ב' הדרגות בצדיקים בשעת מיתתם:

הא' שיוצאת הנפש מן הגוף והולכת באין מסך מבדיל, באין מעכב עד מקום האושר העליון. ויש צדיקים שביציאת הנפש לא ישיגו גדר זה, ונמנעים מלכת תכף ומיד, ומתעכבים עד זמן מה, אם יהיה להם איזה חטאים וכדומה, ואפילו חטא כל שהוא, יסובב הדבר, ולזה בחר בלעם לשאול גדר העליון, שנפשו בשעת מיתה תהיה כמיתת אותם שהולכים ביושר את פניו יתברך, באין מסך באין מעכב.

עוד אפשר שדבריו גם בזה ברוח הקודש נאמרו, והכוונה בהם היא תמות נפשו מות ביד ישרים שיהרגוהו ישראל, כמו שכן היה. עוד ירצה שבהגיעו ליום המיתה יטיב דרכיו ממעשיו הרעים ותועבותיו, כי רשע שבאומות היה, ואתונו שהיתה לו סוכנת כמאמרם ז''ל (ע''ז ד:) תגיד עליו, אלא שנתאוה שבשעת מיתה ישוב ויהיה ישר כישרים שבאומות, ולפי שעמד על מזגו, והנה הוא רע בתכלית הרע, ונמנע ממנו עשות יושר, לזה שאל דבר שיכול להיות שבשעת דכדוכה של מות יהיה ישר. וכיוצא בזה ראיתי רשעים שאמרו לי בפירוש כי אם היו יודעים שיחזרו בתשובה ותכף ימותו, היו עושים, אלא שיודעים שאינם יכולים לעמוד בתשובה זמן ארוך, כי דבר מלך עליהם, מלך זקן וכסיל רחמנא ליצלן, ולא שאל הרשע שימות כמיתת הצדיקים שבישראל, כי הוא מן הנמנע שיגיע להשגה זו.

ותהי אחריתי כמוהו. חוזר אל העם, אמר זה כנגד עולם הבא, שהוא אחרית העולם. ותדע שה' מעמיד בדין גם לצדיקים מי שהוא ראוי לאושר ההוא הנעלה, מהמושג לנפש אחר מיתה, לזה התפלל על ב' ההדרגות.

עוד לפי מה שפירשנו בכוונת מאמר מות ישרים שיהרגוהו ישראל, יתבאר מאמר ותהי אחריתי וגו' על פי מה שקדם לנו ממאמרי אנשי אמת שאין לך קליפה בעולם שאין בה ניצוץ מהקדושה, סוד המחיה אותה, וכבר הארכתי בענין זה בכמה מקומות.

ובפרשת שלח לך בפסוק כי לחמנו הם וגו' (יד ט), ואותו ניצוץ כשבעליו נהרג על ידי ישראל מתברר הניצוץ ההוא הטוב, ולפעמים ידבק בו אם הוא נקי בלא פסולת, והוא מאמר תמות נפשי מות ישרים ובזה תהיה אחריתי כמוהו כי הניצוץ ידבק באיש ישראל, והרי הוא כמוהו, ומצינו בדברי המקובלים (ס' הגלגולים להאריז''ל) כי נפשו של בלעם באה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר, וזה יורה שנתקן באחריתו, והגם שמת על ידי ישראל, היה הניצוץ משוקץ והוצרך להתלבן בגלגולים וליבונים ועמד עד שבא לאתונו של ר' פנחס בן יאיר ומשם עלה למקומו הראשון.

{יא} לקוב אויבי לקחתיך וגו'. נתרעם בלק על הברכה, לפי שהגם שאמר לו בלעם היכול אוכל דבר וגו' הבין שהכונה היא לענין שאם לא יסכים ה' עליו לקלל לא יקלל, אבל הברכה שב ואל תעשה היא, ולא יברך. והגם שאמר לו גם כן, הדבר אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר, חשב שהוא בענין הקללה, שאם ה' ישים בפיו לקלל, עשה יעשה ככל אות נפשו, אבל אם ישים בפיו ברכה, ימנע עצמו ולא יברך, כי אינו מהמוסר שיעשה היזק למי ששלח אחריו, לברך אויבו, שאין זה אלא מקלל את בלק, והוא מה שדקדק בתיבת לי שאמר מה עשית לי שברכת ישראל קללה היא לו.

והנה ברכת ברך. טעם כפל הדבר, יתבאר בהעיר עוד על בלק, שהיא מתמיה על בלעם. גם עליו יש לתמוה, שהמתין לבלעם עד שגמר ברכותיו, ולא הספיק כפיו. כמו שעשה באחרונה, למונעו מלברך עוד, ומי יחוש על זה יותר ממנו.

אכן יודע היה בלק כי בלעם ערום יערים, להתחכם לקלל ישראל, ולזה היה משבח ומברך בהפלגה, לומר אחריה השפלות וגנות וקללה. ותמצא שאפילו במין הברכה עצמה, היה מתחכם לומר מין ברכה שבו קללה, כמו שאמרו במדרש ילמדנו (ילקוט תשע''א) וזה לשונם:

עם שהרשע מקלסן בקש לגנותן, יעויין שם דבריהם, הרי שהיה מתחכם גם בברכה עצמה לקללם.

ולכן היה בלק ממתין לבלעם מה יאמר בתכלית, וכיון שעמד, נתגלה כי מה שהיה מברך לישראל לא היה לתכלית רע, אלא לתכלית טוב, והוא אומרו ברכת ברך.

עוד נראה שהקפדת בלק היתה על מה ששמע מפי בלעם, שנתאוה תאוה להיות כמוהו, זה יגיד, כי מה שבירך היה מלבו ולברכה יכוין, והוא אומרו ברכת ועשית אותם ברכה שאמרת ותהי אחריתי כמוהו, ולזה דקדק לומר ברך מלא פום שמתברכים אחרים, להיות כמותם.

{יב} הלא את אשר וגו' אשמור וגו'. פירוש לא כמו שאתה חושב, שאין עלי חיוב כשיבא הדיבור מה' לברך, ואסתום פי ולא אדבר, לא כן הוא, אלא הרי הוא מותרה לבל ישתוק, ולזה דקדק לשון שמירה, על דרך אומרם ז''ל (שבועות לו.)

כל השמר, פן, ואל, אינו אלא לא תעשה.

שהוא מוזהר לבל ידום, ואם יעבור חייב מיתה. וזולת מאמר אשמור, לא היה נשמע.

ומעתה אנוס הוא, ורבותינו ז''ל (במד''ר פ''כ) אמרו, שאמר לו ולואי שהיה מת ולא מברך ישראל, הרי שכל מה שהיה מברך אנוס היה ולא מלבו.

עוד ירצה ע''ד אומרם ז''ל (ילקוט) טס של ברזל היה עומד בפיו, אם היה רוצה לקלל היה מונעו, לברך יכול, והוא אומרו אותו אשמור, כדי שאוכל לדבר, שזולת זה היה מתאלם.

או אפשר שנתכוין לומר לו, כי הוא מיחל ומצפה לשום ה' דברו בפיו לדבר, והוא אומרו, אשר ישים ה' בפי אותו אשמור, פירוש מיחל ומצפה לדבר. כי יטעום טעם גדול, אשר אינו כדאי הוא. וכל משפחות האומות כידוע, כמה ערב לנפש טעם הכח הקדוש, אשר מלתו על לשונו. והגם שעשה ה' בפיו דבר. ופירשנו לבל יגעו הדברים בפה חזיר, אף על פי כן יטעום טעם בן נותן טעם, ויערב לו.

{יג} ויאמר אליו בלק לך נא אתי וגו'. אמר תיבת נא, גם אמר וקבנו לי בלשון ודאית, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (במד''ר פ''כ) שאמרו,

שראה שישראל נפרצים שם, ששם מת משה, עד כאן.

והוא לפי שלא ידע טעם הפרצה, חשב שהפרצה תהיה בהם, ולפי שידועים היו ישראל שעושים תשובה ומבטלים הגזירות, מהר לומר לך נא, פירוש מהר עתה, שאני רואה שהם מחויבים פרצה זו קודם שיעשו תשובה, וקבנו לי החליט הויית הדבר שתשיגם קללות רשע.

{יח} קום בלק וגו'. קימה זו למה?

ורז''ל (שם) אמרו, לפי שהיה בלק מצחק בבלעם שאינו ברשות עצמו, לזה נתכוין להקניטו, ואמר לו קום ושמע, ולדבריהם צריך לדעת למה אמר ושמע בתוספת וא''ו?

ואולי שנתכוין לומר לו שיתחיל לשמוע משעת קימה, והוא אומרו קום ושמע.

או ירצה, לפי שאמר ה' לבלעם, שוב אל בלק וגו', שהזקיקו לומר הדברים לפני בלק, לזה אם היה אומר קום בלק שמע יהיה נשמע שרצונו לומר שיקום לשמוע, כדי שישמע מעומד, אבל אין חיוב בשמיעה אם לא ירצה לשמוע יפנה וילך לו, לזה אמר ושמע, חיוב בקימה, וחיוב בשמיעה.

עוד יכוין לומר לו שקימה היא לו, שזכה לשמוע דברים הבאים ממקום גבוה. והעירו עוד להטות אזנו עדיו, להאזין כל דקדוקי הדברים. ובזה אתה יותר במדרגה מאותו שאתה מחשיבו לאב שהוא צפור הכשפים, דכתיב: בן צפור, מעתה הוא בנך, והוא אומרו בנו צפור.

עוד יתבאר הכתוב לפי מה שהקדמנו, כי רשע זה, היו בו ב' דברים רעים:

הא' שהיה רוצה לקלל ישראל והיה צריך שיבא מלאך לעקם פיו כאמור.

והב' שהברכה עצמה שהיתה יוצאה מפיו היה מכוון בה לגנאי והיה צורך לרוח הקודש לפרשה לשבח, כמו שכתבנו למעלה.

ולפי שחשד בלק לבלעם שהוא חפץ לברך את ישראל, בתחילת דבריו אמר לבלק שיקום על עומדו, להתבונן בב' פרטים כדי שלא יחשדנו, וזה ראשונה כנגד מה שהיה אומר בברכתו דברים שאינם כל כך מפורשים לטובה, והיתה רוח הקודש מפרשתם לברכה שלימה, והוא אומרו ושמע בתוספת וא''ו, לרמוז שמיעה אחרת.

וכנגד מה שהיה רוצה לקלל והמלאך עוקם פיו, אמר האזינה עדי פירוש, שיתקרב ביותר עדיו וישכיל בעקימת שפתיו, שמתעקמין ממבטא אשר יבטא בשפתיו, ובזה העירו כי אנוס היה, ולא יחשדו כמברך אויביו:.

{יט} לא איש וגו' ובן אדם וגו'. אמר ב' הדרגות כנגד ב' בחינות:

הא' אשר יבטיח האדם לזולת על דבר, .

והב' אשר יחכים אדם עשות דבר בהנהגותיו ועניניו שאין נוגעים לזולת.

כנגד מאמר שהוא הבטחת הזולת אמר לא איש אל ויכזב,

וכנגד מאמר שאינו נוגע לזולת אמר ובן אדם ויתנחם, שאינו מכזב בזולת, אלא ינחם על אשר דבר עשות.

ובמה שלפנינו יש ב' דברים אשר דבר ה':

א' להקים מלכות ישראל ולהטיב להם.

והב' שחשב ה' לעשות רצונו לתת תורתו לעם קדושו והם דברים שנוגעים לו יתברך.

וכנגד שניהם אמר לא איש אל ויכזב בהבטחות הטובות אשר הבטיח לאבות.

ובן אדם ויתנחם ממה שחשב בהנהגות עולמו, לתת תורתו לישראל ולהדריכם לקיים מצותיו. ואם כן, איך יחשוב לקלל ישראל, ונמצא מכזב ח''ו בהבטחותיו לאבות, וניחם על מה שחשב עשות.

ואומרו ויכזב ויתנחם בתוספת וא''ו, כלל בזה ב' הדרגות:

א' שאינו איש ולא אדם.

ועוד, לחשוד בו ח''ו דבר, שאפילו בנבראים הוא גרעון, והוא הכזב והחרטה, ונתכוון בזה שמן הנמנע שיסכים על קללת ישראל, עד שיהיו בו ב' דברים:

איש ויכזב,

ובן אדם ויתנחם,

שהגם שהיה ח''ו איש ויכזב עם כל זה לא יתחרט למה שנוגע למה שחשב עשות רצונו באמצעות ישראל, וטעם שפעם אחת אמר איש ופעם אחת אמר בן אדם, לפי שהמבטיח להטיב לזולת, ישנו בגדר מעלה. לזה אמר לשון חשיבות, ובפרט המתחרט על מה שחשב על עצמו אמר ובן אדם.

ההוא אמר וגו'. פשט הכתוב חוזר להאדם, ואפשר לפרשו על הקב''ה, על זה הדרך, כשרוצה לעשות מעשה אינו צריך למעשה אלא במאמר הוא נעשה, והוא אומרו ההוא, פירוש, האל שהזכיר בסמוך אמר פירוש פעולותיו שעשה, הוא אמר ותהי, ולא יעשה פירוש לא יצטרך למעשה כאומרו (בראשית א) ויאמר וגו' ויהי כן, וכן אמרו במשנה (אבות פ''ה) בעשרה מאמרות נברא העולם, ואומרו ודבר וגו' פירוש וכשהמעשה שנעשה במאמרו אינו כל כך קיים, על דרך אומרם שהיה העולם רופף ורועד, דכתיב (איוב כו) עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו ואמרו חכמינו ז''ל (חגיגה יב.) שגער ה' בהם ונתקיימו, והוא אומרו ודבר לשון קושי, ולא יקימנה, פירוש ולא יצטרך לקיימנה אלא בדיבורו הקשה, היא מתקיימת ומתחזקת.

{כ} הנה ברך לקחתי וברך וגו'. לפי מה שפירשנו בפסוק (כ''ג ה') וישם ה' דבר בפי בלעם שעשה בפיו דבר רוחני שיפסיק בין פיו לרוח הקודש המדברת, והוא מה שכוונו רז''ל במאמרם (ילקוט) דבר מלאך. אלא שהם נתנו טעם הדבר כדי למונעו מלקלל. ושני הטעמים צודקים. וכפי זה נתכוון במאמר הנה ברך לקחתי שהרגיש במה שניתוסף בפיו ובלשונו, שיקרא ברך. ועוד, וברך כי לא שם הדבר בפיו ונשאר הדבר לרצונו של בלעם אלא וברך פירוש מכריחו לברך, והגם שהוא אינו חפץ ולהשיבה אינו יכול, והוא אומרו ולא אשיבנה, פירוש אינו יכול להחזירה.

{כא} לא הביט און ביעקב. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (רע''מ ח''ג רעה) שאמרו, כי על ידי חטא האדם נרשם רושם כח הרע, באבר שבו עשאו, והיא בחינת הפגם, המוזכרת בדבריהם ז''ל, ופירוש און, הוא כח הרע הנמשך מהעבירה, על דרך אומרו (משלי ל) לא פעלתי און, וכתיב (תהלים קכה) יוליכם ה' את פועלי האון, ולזה אמר לא הביט און שהוא רושם המפעל הרע אינו אפילו ביעקב, שהם המון העם שיתכנו בשם יעקב שכלם נשמרים מעשות רע, והגם שיטעו מדרך השכל, אינו נקבע בנפשם האון, שהוא חלק הרע, על דרך אומרו (שיר ד') כלך יפה ומום אין בך פירוש שאין החטא עושה בו מום קבוע אלא לכלוך, העובר על ידי רחיצה והדחה, וכמו שרמזו ז''ל (שהש''ר) במה שאמר הכתוב שחורה אני ונאוה יעיין שם. ואומרו ולא ראה עמל בישראל פירוש אפילו פגם שצריך עמל להעבירו אינו באותם שנקראים ישראל שהם הצדיקים.

או ירצה אומרו לא הביט און הוא חטא המחשבה, שגם הוא יקרא און, על דרך אומרו (תהלים ס''ו) און אם ראיתי בלבי, שאין ה' מביט אל המחשבה הרעה ביעקב, פירוש שאין עושה ביעקב המחשבה הרעה, רושם האון שהיא ענף הרע, ולזה דקדק לומר לשון הבטה, שהיא יותר מהראיה פירוש כי הגם כי בראיה ראשונה הוא רואה מחשבה הרעה, כשהוא מביט בפנימיות מפעלה, אין און. ודקדק לומר און ביעקב פירוש שאינו עושה בו החטא ההוא רושם, וזה אפילו בהמון העם, אשר בשם יעקב יכונה, וכנגד הצדיקים שבהם אמר ולא ראה פירוש אפילו מחשבה בלתי הגונה הנקרא עמל שעמל עמו יצר הרע, בכח המחשבה להטותה מדרך השכל, והצדיקים, לבם חלל בקרבם, והוא אומרו ולא ראה עמל בישראל.

גם נתכוון לומר שהצדיקים הגם שעושים מצות וכל עסקם בתורה אינם מרגישים שיש להם עמל, על דרך אומרו (תהלים עג) עמל הוא בעיני אלא אדרבא כאדם המרויח וכאדם המשתעשע בשעשועים לרוב חשקם בתורה. גם נתכוון על דרך אומרו (משלי ח) אני בינה לי גבורה, כי כשהצדיקים עוסקים בתורה ומתמידין בה אין להם עמל בעסק התורה שאדרבא היא נותנת לו גבורה.

עוד ירצה לומר כי באמצעות ב' הדרגות שיש בישראל אין הקב''ה מקפיד על רשע שבעולם מהאומות, ובזה אינו מאבדם. גם אינו יגע בבריאת עולמו, ובנשיאת עול לכל הדברים הצריכין לעולם, והוא אומרו לא הביט און שיש בעולם בשביל יעקב, גם אינו רואה עמל שעמל כביכול בסבילת העולם ובמזונותיו ובסיפוק צרכיו. הכל אינו חש לו, בשביל ישראל. והוא אומרו בישראל בשביל ישראל, וכן תמצא שאם ישראל הולכים בדרך התורה והמצות, ה' נותן טובו לעולם, וניזונים ונהנים גם האומות יחד. ומעתה המבקשים לעקור אומה זו מבקשים לאבד העולם ויושביו. עוד נתכוון באומרו ולא ראה עמל בישראל כי הצדיקים, כל צפצופם עושים בו נחת רוח לה', ואינם מיגעים אותו כביכול, על דרך אומרו (מלאכי ב) הוגעתם ה' בדבריכם, ולזה אמר ולא ראה עמל בישראל.

ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו. פירוש כנגד ב' בחינות שהזכיר,

הנקראים בשם יעקב שהם ההמון עם,

והמתכנים בשם ישראל שהם הצדיקים,

ה' אלהיו עמו הם הצדיקים שעושים מאהבה,

לזה אמר ה', שהוא שם החסד, לומר שאין עבודת הצדיק לצד הדין, אלא אוהב הטוב במה שהוא טוב. ודקדק לומר אלהיו, שלא תחשוב שאם ה' מייסרהו ישוב אחור, לזה אמר אלהיו שהגם שייסרהו על משמרת אהבתו יעמוד, וכנגד כת ההמון, הנקראים בשם יעקב, אמר ותרועת מלך בו שהוא ירא לצד המשפט.

עוד ירצה לומר שבח השגתם, שלא בחר ה' לשכן שמו אלא עמם, ועוד שעשה בהם כח עליון, שיכולין לאבד כל מה שנותנין בו עיניהם כמלך עולם, והוא אומרו ותרועת מלך בו פירוש אין צריכין שה' יאבד קמיהם, אלא בהם עצמן יש הדרגה זו. וכן תמצא שהצדיקים כל מקום שנותנים בו עיניהם להשחית בכל הנבראים הם בעלי היכולת.

עוד יתבאר על דרך אומרם ז''ל (ברכות סא:) על רבי עקיבא, שהיו סורקים בשרו במסרקות של ברזל והיה מאריך באחד וכו', והוא אומרו ה' אלהיו עמו פירוש מדבק נפשו בה' אלהיו בתכלית החיבה, הגם שתרועת מלך בו, בשבט ברזל שסורקין בשרו, ואפילו בזמן עצמו, שהשבט בו שהיו סורקים וכו' אף על פי כן ה' אלהיו עמו.

{כב} אל מוציאם ממצרים. אמר מוציאם, ולא הוציאם, הגם שרז''ל אמרו (ברכות לח.) דאפיק משמע והוכיחו מכאן, אף על פי כן, יותר משמע לשון עבר, אם היה אומר הוציאם.

ונראה על דרך אומרם ז''ל (פסחים קטז:)

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים.

על כן אמרו יודעי פנימיות התורה, כי כל ליל פסח מתבררים כוחות הקדושה מהקליפה, ונוספים בעם בני ישראל, והיא הבחינה עצמה של יציאת מצרים. והוא אומרו אל מוציאם, כי לא יציאה ראשונה לבד, אלא בכל שנה ושנה מוציאם כנזכר. ונתן טעם כתועפות ראם לו, פירוש כי ה' מוסיף ומחזק אותם לרוממם, ואין קץ לרוממות אשר חשב ה' עליהם, עד גדר שלא ישאר שום תערובת הרע בקדושה. והוא אומרו כי לא נחש ביעקב, רמז לבחינת הניחוש גם לבחינת הנקראת נחש, שהוא ראש הקליפה ס''מ הרשע הנקרא נחש תעקר, ולא ישאר ממנו ביעקב, על דרך אומרו (זכריה י''ג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ. ולא קסם הוא בחינת טומאה למטה ממנה, ואז יהיו ישראל בגדר שלמות המעלה, ותהיה מעלתם יותר מן המלאכים, והוא מה שגמר אומר כעת יאמר ליעקב וגו' ואמרו רז''ל (מד''ר כאן) שהמלאכים ישאלו לישראל מה פעל אל.

{כד} הן עם וגו'. אומרו הן, על דרך אומרם ז''ל (שבת קיט:)

מלאך רע עונה אמן בעל כורחו.

שבלעם עצמו אמר הן כן יהיה עם זה כלביא יקום וכארי וגו', ואומרו כלביא פירוש קימתו ראשונה אינו כשאר העולם, שבתחילה להיותו חסר התלמדות המלחמה, לא יעשה גבורות אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה, שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש, אף על פי כן, כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג.

ואמר עוד, וכארי יתנשא פירוש על דרך אומרם ז''ל (שם עז:) ג' כל זמן שמזקינין מוסיפין כח ארי וכו', והוא אומרו יתנשא, שהוא מתנשא ורם בכחו. שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות, לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים.

עוד ירצה שמלבד כח אשר עשה ה' בהם, עוד יהיה בעיני כל האומות בהדרגה גדולה לפחד מהם, כאומרו (יהושע ב') וגם נמוגו וגו', והוא אומרו כלביא יקום, זה בערך גבורתו, ובערך מה שיהיה נחשב בעיני העולם. וכארי יתנשא, פירוש יותר ממה שהוא יהיו מנושאים בעיני העולם.


לא ישכב עד וגו'. פירוש שאין הלילה מפלט לנוס מפניו, כי לילה לפניו כיום יאיר. וצא ולמד מיהושע (שם י') שאמר לשמש שתעמוד ולא אץ לבא וכדומה, והוא אומרו לא ישכב עד יאכל טרף, הא למדת, שבזמן שכיבה מתעסק הוא באכילת טרף, ואומרו ודם חללים ישתה, לפי שבטבע אנושי כשירבה להפיל חללים תיקר בעיניו נפש הנשארים, לזה אמר אוי להם לאומות כי עם אלה הדם בעיניו, כמשקה אשר ישתה ואינו נחשב בעיניהם הדם בגדר הריגה, אלא בגדר שתיה. ודקדק לומר ישתה, לפי מה שהקדמנו, כי על ידי הריגת עכו''ם נדבקים חלקי הקדושה בעם ה', בסוד כי לחמנו הם (י''ד ט') כמו כן אמר כאן ישתה והבן ורז''ל (חולין לה:) למדו מכאן לדם שחשוב משקה.

{כה} גם קב לא תקבנו. אמר גם, וכפל לומר קב תקבנו, פירוש לפי שאמר לו בלעם קום בלק וגו' האזינה וגו' ושם רמז לו שהוא חפץ לקלל ומלאך עוקם פיו, כמאמרם ז''ל (מד''ר כאן) ג''כ לזה אמר גם קב, פירוש מלבד שלא תקללנו בכיוון, אלא אפילו להוציא הקללה מפיך בלא זכירת שמם, לא תקבנו.

מכאן שמתחכם היה בלעם הרשע, להוציא מפיו קללה, בדרך שלא יענישהו הבורא על זה הדרך שיאמר ארור או מקולל, ולא יוציא מפיו שם המקולל והמאורר, אלא שבלבו יכוין למה שרוצה, ולטעם זה היה ה' מונעו מלהוציא מפיו קללה ונחתמה בלבו.

ואומרו גם ברך, לפי שאמר לו בלעם שאינו מברכם מרצונו אלא אנוס הוא לברכם, לזה אמר לו אם אתה לא תקלל לא תתחייב לברך, וחשב שלא יעקם ה' פיו לברך, אלא אם ירצה לקלל, וכפל לומר גם ברך לא תברכנו, פירוש אפילו ברכה שאינה כפי האמת ברכה, כפי דעת בלעם וכוונתו, אף גם זאת לא תברכנו.

{כו} ויען בלעם וגו' לאמר. צריך לדעת אומרו לאמר כי למי יאמר בלק?

אכן נתכוון לומר, כי מה שדבר אליו קודם כוונתו לומר לו, שכל אשר ידבר ה' בין קללה בין ברכה אותו אעשה. ואם כן, הגם שלא אקבנו, וידבר ה' לברכם, אברכם לקיים דבר ה'.

{כז} לכה נא אקחך. אמר נא, פירוש עתה שכבר היה מה שהיה, ומה שיש לו לברך כבר ברכם, וטעם שעדיין היה מצפה לדבר, שראה ב' פעמים שה' חפץ בברכה לישראל, נראה כי חשב שאפשר שהפינה שעמד בלעם פעם א' וב' היו אנשים צדיקים. מה שאין כן עתה, שמשים פניו כנגד כל העם, מן הסתם יהיו בהם כת אחת בלתי הגונה, וחשב אולי ימצא מקום לקוב משם, והוא אומרו אולי יישר וגו', ואמר וקבותו לי, ולא אמר לקבותו, נתכוין בזה שאין צורך שיישר בעיני ה' לקבותו, אלא שיישר בעיני ה' שלא למונעך ואז תקבנו משם.