{א} וישב ישראל בשטים וגו'. צריך לדעת מה צורך בהודעת מאמר זה, ורז''ל (מד''ר ותנחומא) העירו בזה ואמרו כי להודיעך בא כי זה סיבה לזנות וכו', לפי שהמקום מטבעו לעורר טבע התאוה הבהמית. ונראה לפרש שהכתוב יעיד סיבת הזנות שהיתה לפי שיצאו העם לטייל חוץ למחנה ישראל, ושם נמצאו בנות מואב, והוא אומרו וישב ישראל בשטים, פירוש במקום שהיו מטיילים בו חוץ למחניהם, ושטים הוא לשון טיולים, כדרך אומרו (יא ח) שטו העם ופירש''י שם וזה לשונו:

אין שייט אלא לשון טיול, וזה סיבת ויחל העם לזנות.

ויחל העם לזנות אל בנות מואב. אומרו ויחל לשון חילול, שנתחלל לזנות, פירוש לפי שזנו אחרי אלהי נכר, ואמר אל בנות וגו', פירוש על דרך אומרם ז''ל (מד''ר ותנחומא שם) שהיו תובעים אותם לעבירה והיו אומרים להם השתחוה לזה וגו', והיו משתחוים אל אשר היו אומרים להם בנות מואב, והוא אומרו אל בנות וגו'. ודקדק הכתוב לומר העם, לשלול הצדיקים אשר בשם ישראל יתכנו.

{ב} ותקראן לעם. הוצרך להזכיר העם, ולא הספיק לומר ותקראן להם, נתכוון לומר שקראו לאותם שלא יצאו לשוט מאהליהם הלכו הם אצלם וקראו להם.

או ירצה כי מלבד מה שהיו הולכים אחד אחד, הוסיפו לקרוא להם שילכו בכנופיא לזבחי אלהיהן וכו'.

לזבחי אלהיהן. והגם שאמר (שם) שפעור אין בעבודתו זביחה, אלא בהתרזת הלכלוך למול פניו ומן הסתם לא זבחו לו, אולי שהיו עושים שמחה בבשר לכבודו, או אולי שהיו עושים כן, כדי להרבות במאכלים להתריז כנגדו בריבוי יציאת הטינוף.

וישתחוו וגו' ויצמד. פירוש זו סיבת השתחווייתו שנצמד וגו'. על דרך אומרם ז''ל (שם) שבעל פעור מאניס עובדיו.

{ד} וישוב חרון וגו'. הוצרך להשיב חרון גם אחר עשות משפט, לפי שהבית דין של מטה אין מענישים אלא לעושים בעדים והתראה ואם יעשה ה' משפט יגוף גם עושים בלא עדים ובלא התראה, וכשיצא המשחית ישחית גם לחושבי מחשבות רע, לזה אמר להם לעשות משפט ובזה ישוב חרון אפו לבל ישחית עובדיה בלא עדים ובלא וכו' וישובו ויחיו.

{ח} וידקר את שניהם וגו'. קשה בשלמא דקירת איש ישראל כמשפט ההלכה, שקנאים פוגעים בו, אבל האשה אינה חייבת מיתה ואינה מצווה, ואם על חששת היותה אשת איש, לא היתה נהרגת על הספק. ואפשר שדן בה משפט הבהמה, דכתיב (ויקרא כ) ואת הבהמה תהרוגו, וכתיב (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם.

ואם תאמר למה לא הרגו ישראל המדינית מקודם כיון שהיו מעם שלא נצטוו עליהם?

ואפשר לפי שעדיין לא שלחו להם ישראל קריאת שלום, והגם שלבסוף גם כן לא שלחו להם, זה היה אחר מעשה כי צוה ה' צרור וגו', או אולי שלא היו מכירים אותה, וחשבו כי היא מואבית ולא מדינית, שהרי לא היו רגילים אצלם להכירם, או היה מלבושם כמלבוש מואב, ואומרו המדינית, הוא דברי הכתוב.

חסלת פרשת בלק


{י} לאמר. צריך לדעת למי יאמר, אם לפנחס לא היה צריך לומר אחר כך לכן אמור, שכבר אמר שיאמר לו הדברים, ועוד סדר הדברים יגיד שלא כן הוא.

ונראה שנתכוון בזה שיאמר לישראל דברים הנאמרים בענין, והכוונה כדי שיכירו מפעל טוב שעשה להם פנחס, ולא ישנאוהו, בשביל הריגת הנשיא. ובמה שנמשך מסיבתו, שחבט המלאך מהם מה שחבט, כאומרם ז''ל (סנהדרין פב:) כאשר אבאר בסמוך.

{יא} פינחס בן אלעזר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך ליחסו?

ואולי שנתכוון שיזכרו אבותיו לטובה. ועוד נראה שנתכוון להשלים ישראל עם אהרן, שסבב נפילה גדולה מישראל באמצעות העגל, דכתיב (שמות לב) ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן הרי עמד פנחס בן בנו ופדה נפש כל ישראל, כאומרו בסמוך, ולא כליתי את בני ישראל, ולזה יחסו עד אהרן, ותמצא שאמרו ז''ל במדרש (תדאר''ר פי''ג):

שהיה אהרן עומד ומתקן והיה מלמד כל ישראל תורה ומעשים טובים וכו' עד כאן.

הא למדת, שהיה נחשב על אהרן, הקלקול שגרם במיתת עם רב והיה מבקש לתקן מה שנפרץ. וכאן רמז ה' כי פנחס שלם במדה טובה מרובה.

השיב את חמתי. כוונת הודעת דבר זה, אולי שבא לומר לו, שלא יחשוב שה' השיב את חמתו בלא אמצעות זכות, אשר כפה מדת הדין. ויצא מזה, שיחשוב משה כי ה' מתנהג בסדר זה, לכן הודיע ה' כי פנחס הוא שהיה סיבה להשיב חמה, והוא אומרו השיב את חמתי ולא מעצמה שבה.

מעל בני ישראל. פירוש אחר שיצתה החמה והיתה עליהם השיבה מעליהם וזה שבח גדול.

עוד נתכוון לומר מעשה הטוב בגדר הפעולה עצמה שהסיר כעס ה', כי הכעס הוא ענף היגון והדאבון, ויהיה לה' נחת רוח הרבה מהשבת חמה.

בקנאו את קנאתי בתוכם. דקדק לומר קנאתי, גם אמר בתוכם, בא לתת כח המשיג בו, השבת חמה, ואמר שהיתה באמצעות ג' דברים:

הא' שקינא בכבודו ובעצמו וסכן בעצמו כאמור בדבריהם, והוא אומרו בקנאו בכינוי.

ב' שהיתה הקנאה בשביל כבודי לבד, לא לאמצעות שום דבר זולתו, וזו היא מצוה שלימה אשר יתרצה ה' בה יותר מכל אשר יעשה האדם, והוא אומרו את קנאתי, בכינוי להמדבר ברוך הוא.

ג' שלא היתה הפעולה שעשה נעלמת מעיני אדם, אלא קדש ה' בתוך קהל ועדה, כאומרם ז''ל (סנהדרין פב.) שהיו כל שבט שמעון סביב לאהל, אשר שם דקר שניהם, והרג נשיאיהם בפניהם, והוא אומרו בתוכם.

ולא כליתי וגו'. צריך לדעת למה כתב הסיבה, שהיא בקנאו את קנאתי בתוכם באמצע ב' פרטי המסובב, שהם, השיב את חמתי ולא כליתי וגו' שהיה לו לומר על זה הדרך, בקנאו וגו' השיב וגו' ולא כליתי וגו', או על זה הדרך, השיב וגו' ולא כליתי וגו' בקנאו וגו', אכן נתכוון להעיר כי השבת החמה אחר שהיתה על בני ישראל, גדר זה לא הושג, אלא באמצעות ג' הדרגות עליונות הרשומים בענין כמו שפירשתי בפסוק בקנאו וגו', אבל לגבי מניעת הכליון שאמר ולא כליתי, אפשר שהיה גם כן ה' משאיר פליטה לעמו, הגם שלא היה במעשה, כל ג' מעלות האמורות בענין, ובאמצעות תפילת צדיק, וכדומה. מהזכות יאמר ה', למלאך המשחית רב וגו'. גם לפי מה שפירשתי באומרו השיב את חמתי, שהוא דבר טוב, בגדר הפעולה מצד עצמה. בהכרח לומר הכתוב בסדר זה, כי אם היה אומר השיב וגו' ולא כליתי ואחר כך יאמר בקנאו, היה נשמע כי תכלית ענין זה של השבת חמה הוא הנמשך ממנו שלא כילה את בני ישראל. ואין מובן שיש מפעל טוב בהשבת חמה מצד עצמה. אבל מאומרו, השיב את חמתי ואמר סמוך לה סיבת הדבר שהוא בקנאו וגו', זה יגיד שכבר הודיע תכלית מפעל הטוב.

{יב} לכן אמור. צריך לדעת למה הוצרך לומר לכן אחר שאומר בסמוך תחת אשר קנא שהוא גם כן משמעות מאמר לכן?

ובהכרח לומר שהוא לשון שבועה, כאומרם ז''ל (שמו''ר פ''ו) אין לכן אלא שבועה, דכתיב (ש''א ג') לכן נשבעתי לבית עלי.

ועדיין צריך לדעת למה הוצרך לשבועה?

ולזה יש לומר כי הוצרך לשבועה, לחזק ברית השלום, הגם שלא יהיו בניו ראוים לדבר זה, יקיים ה' את השבועה.

עוד יתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל (זבחים קא:) שאמרו, כי קודם מעשה זמרי לא נתכהן פנחס, לפי שהיה מצוי ולא נמשח. ואחר שעשה קנאתו, היתה לו הכהונה. והנה יש באופן זה ב' דרכים:

א' הוא דרך מחילה,

והב' דרך מתנה,

דרך מחילה - הוא שימחול לו ה' בקנס שקנסו שלא נמשח בזמן משיחת הכהנים.

ודרך מתנה - הוא שיתן לו הכהונה מחדש, כדרך שנתנה לאהרן, הגם שאביו ואחיו לא היו כהנים, וכפי הדין יש הפרש בין אם יהיה הדבר דרך מחילה לדרך נתינה.

דרך מחילה אינה צריכה קנין,

ודרך מתנה צריכה קנין,

וכל עוד שלא קנו מידו, לא זכה המקבל במתנה, אלא במה שכבר הגיעו.

עוד יש בדרך מתנה ב' רעות, מה שאין כן אם תהיה דרך מחילה.

כי בדרך מחילה אם ימחול לו על הקנס ויחזור לכהונת אהרן, אף הוא בטלו המעוררים על כהונתו, כדרך שבטלו על כהונת אהרן, שממנו בא.

מה שאין כן בדרך מתנה, שישנם למעוררים עליו, כדרך שהיו על אהרן בתחילה, ומה גם שהיה להם שנאה עמו לסיבת הריגת הנשיא וכו',

ב' שבדרך מתנה יש מקום לומר שהדבר חידוש, ואין לך בו אלא חידושו.

מה שאין כן אם יהיה בדרך מחילה וחוזר לכהונת אהרן, שחוזר הדבר לשורשו וצאצאיו כמותו.

נמצאת אומר כי בג' דרכים, דרך המחילה הוא הנאות מדרך המתנה:

א' שאין צריך קנין.

ב' שאין לחוש למעוררים.

ג' שתהיה נמשכת לו וליוצאי חלציו.

והנה האדון ה' נראה בעיניו ברוך הוא, לרומם מעלת פנחס לעשות הדבר בדרך מתנה, שיהיה כהן מצדו ולא מצד הענף שבא ממנו לתפארת לו. והוא אומרו הנני נותן לו בדרך מתנה, ותקן אלהי עולם כל הג' דברים שיש בהם פקפוק, כשיהיה דרך מתנה כמו שאמרנו.

כנגד מה שאמרנו מתנה צריכה קנין, אמר לכן לשון שבועה,.

וכנגד חשש המעוררים, אמר הנני נותן לו את בריתי שלום.

וכנגד מיחוש, שאין הדבר אלא לפנחס וחידוש הוא אמר והיתה לו ולזרעו אחריו וגו', שמתנה זו נתקיימה בידו בשבועה מפי הבורא, שתהיה לו לשלום ולזרעו אחריו כהונת עולם, וכבר העירותיך בב' ובג' מקומות, שהכהונה היא נפש הנקראת כן במקום הנשמות, והבטיח ה' את פנחס, כי ישתלשל בזרעו ענף זה הקדוש הנקרא כהונה, והוא סוד אומרו כהונת עולם.

{יג} תחת אשר וגו' ויכפר וגו'. נתן טעם, למה שבחר לו יה, לזכות הכהונה לפנחס בתורת מתנה מה' ולא מכח אביו. אמר תחת אשר קנא לאלהיו הוא עשה לאלהיו, וחש על כבודו, גם אלהיו ירוממהו באין צורך לו ליהנות ביקרו מיקר אביו, וכנגד מה שאמר שתהיה לו שלום וגם תהיה לזרעו וגו' אמר ויכפר על בני ישראל, פירוש שעשה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים, והניח לישראל מחמת מלך מלאכי מות, לזה יהיה לו ברית השלום מהם, וכשם שההטבה אשר הטיב בכפרת בני ישראל, היא הטבה נמשכת, שכל דור ודור הבא בא מכח הראשונים, אשר כיפר עליהם. ולזה כמו כן, תהיה נמשכת הטבתו גם כן, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.

ובדרך רמז יתבאר על פי דבריהם ז''ל (במד''ר פכ''א) שאמרו פינחס הוא אליהו אשר הוא עתיד לבשר עם בני ישראל בגלות האחרון, וכאן הודיע הכתוב במה זכה למעלה זו, להשיב לב בנים על אבות, ואמרו ז''ל (עדיות פ''ח מ''ז):

אין אליהו בא אלא להרבות שלום בעולם.

והוא אומרו פינחס וגו' השיב וגו' בקנאו וגו' כפל לומר ב' קנאות, לרמוז לקנאה שקנא בזמן זה, ולקנאה שקנא פעם ב' בימי אחאב, כאומרו (מ''א י''ט) קנא קנאתי לה', גם שם כפל לומר קנא קנאתי לרמוז לב' קנאות:

א' בימי משה,
וא' בימי אחאב,

לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום, שהוא הברית שכרת עם האבות, לתת להם עשרה עממין, וזה יקרא ברית שלום, כי אז יהיה שלום בכל העולם, דכתיב (ישעי' יא) ופרה ודוב תרעינה וגו' לא ירעו ולא ישחיתו וגו', ברית זה יהיה לו, כי הוא זה אשר יעשה את הדבר הזה, והשיב לב בנים על אבות וגו' דכתיב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה וגו'. ולזה דקדק לומר הנני נותן לו בפרטות, ולא שתף עמו זרעו, ואחר כך אמר ברית הכהונה והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, וגמר אומר תחת פירוש ב' יעודים אלו, הם כנגד ב' דברים שעשה. ברית שלום - תחת אשר קנא לאלהיו כאן רמז במה שקנא בימי אחאב על שעזבו אלהים, והיו עובדי עבודה זרה, והוא מה שדקדק לומר לאלהיו שנתקנא על עבודה זרה, שעליה נאמר (דברים ו) כי אל קנא וגו' עד שאמרו כל העם (מ''א י''ח) ה' הוא האלהים וגו'. לזה גם כן הוא יבשר ביום ההוא אשר יהיה ה' אחד ושמו אחד שהוא גם כן סוד ה' הוא האלהים, ואומרו ויכפר וגו' הוא כנגד יעוד והיתה לו וגו' ברית כהונת כי זה הוא לו חלק אשר כפר על בני ישראל כמו כן יהיה תמיד מכפר עליהם, על דרך אומרו (ויקרא ד) וכפר עליו הכהן.

{יד} ושם איש ישראל. קשה ממה נפשך, אם חפץ ה' לגלות המוכים, היה לו להזכירם בשעת מעשה, כשאמר (כ''ה ו') והנה איש מבני ישראל שם היה מקום להזכירו ולומר, והנה איש וגו' זמרי וגו', וכשהזכיר גם כן המדינית, היה לו להזכיר שמה. ואם תורה כסתה עליהם, כדרך שכסתה על המקושש בשבת, למה נמלך להזכיר שמם?

והוצרך גם כן להוסיף עוד תיבות יתירות בתורה, שאם היה מזכיר שמם למעלה, לא היה צריך לומר פעם ב' ושם איש וגו' ושם האשה וגו'.

אכן הנה האדון ברוך הוא אינו חפץ לזלזל אפילו ברשעים, לפרסם מי בעלי דברים המתועבים, ומקושש יוכיח. גם במה שלפנינו תראה, שלא גילה אותם בשעת מעשה, אלא דוקא אחר שהזכיר שבח פנחס. אשר פעל ועשה מהמפעל הטוב, שקנא לה' וכפר על בני ישראל, זכר גם כן, כי לא קנא באדם פחות אלא באדם גדול נשיא בית אב, עם האשה ראש הקליפות ואביה מלך, כאומרו ראש אומות בית אב. ונתעבה במיתה בזויה לעין כל. ובכל כיוצא בזה, שמו יתברך מתקדש, לזה יחסה לומר בת מלך היא, והגם שיש זלזול לאיש ישראל, לא יגרע מצדיק עינו, כדרך אומרו (משלי י) זכר צדיק לברכה הגם ששם רשעים ירקב באמצעות כן.

ואולי כי להודיעך בא הכתוב, שלא השיג השבת החמה וכו' אלא באמצעות דבר זה, שעשה הקנאה בנשיא ונתקדש שמו קידוש גדול, ונכנעה כח הס''מ ונמאס העון כל כך בעיני כל, בזה השיב חמה ויכפר וגו'. אבל זולת זה, הגם שהיה מקנא לה' באדם הדיוט, לא היה משיג כל הדרגות הרשומות, ודקדק לומר ושם האיש, ולא הספיק במאמר ושם המוכה וגו' לפי דרכינו ירצה, לשון חשיבות. לומר, כי היה חשוב ומעולה בישראל. ועם כל זה, לא נרתע צדיק זה, מעשות בו מעשה הנפלא.

עוד נראה, כי טעם שלא הזכיר ה' שמו למעלה, לפי שעדיין לא עשה מעשה, אלא חשב לעשות, וכל עוד שלא עשה, לא תבזהו התורה להזכיר שמו. ואחר שכבר עשה מעשה, פרסם ה' שמו, כי מצוה לפרסם הרשעים.

המוכה אשר הוכה וגו'. צריך לדעת למה כפל לומר המוכה אשר הוכה ולא הספיק באחת מהנה?

גם צריך לדעת למה שינה הכתוב מטבע המאמר שהתחיל לדבר בו, כשהזכיר שם ישראל, שהקדים לומר איש ישראל ואחר כך אמר המאורע המוכה וגו' וכשהזכיר המדינית הקדים המאורע ושם האשה המוכה, ואחר כן אמר המדינית?

אכן יתבאר הענין על פי דבריהם ז''ל (ברכות יח:) שאמרו, שהרשעים בחייהם קרויים מתים, והטעם הוא לפי שכח הרע שהוא בחינת המת דבוקה בהם. וכבר כתבתי בכמה מקומות, כי השם שיקרא בו האדם הוא שם הנפש, וה' שם שמות בארץ, כאומרם ז''ל (שם ז:) אל תקרי שמות אלא כו', וכשאדם חוטא, נפגמה , בדביקת הרע בחינת המרקיב, והוא אומרו (משלי י) ושם רשעים ירקב, ולזה היה רבי מאיר בודק בשם, (יומא פג:) לראות אם בעל נפש ישרה הוא, והנה זה אשר בעל ארמית, השחית נפשו בפגעו בה. והנה הוא מוכה מכת מות קודם שהרגו פנחס, והוא מה שנתכוון הכתוב לומר ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה וגו'.

כנגד הכאת הנפש אמר, ושם איש ישראל המוכה שמעת אשר געל נפשו ובא עליה, הוכה מכת נפש הישראלית, שהיא כינוי נפש קדושה, הנקראת ישראל.

וכנגד הריגתו שהרגו פנחס אמר, אשר הוכה את וגו' כאומרו (כ''ה ח') וידקור את שניהם.

או על זה הדרך המוכה פירוש, שהכהו פנחס, אשר הוכה את המדינית הוא הכאת הנפש שרשם בתיבת איש, וידויק על נכון, גם כן אומרו, הוכה את המדינית, כי לפי ששכב אותה, הוכה בנפשו, וכפי זה שיעור תיבת אשר הוכה, פירוש שכבר הוכה את המדינית, פירוש להיותו אתה.

עוד רמז באומרו את המדינית על דרך אומרו (בראשית לט) ולא שמע אליה לשכב אצלה להיות עמה. ואמרו ז''ל (יומא לה) לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא. והוא אומרו הוכה את המדינית שהכאתו היא, שיהיה אתה, עמה בעולם הבא, כי מן הסתם, מת שלא מתוך תשובה, שהרי דקרו בשעת מעשה, ובזה נתיישב מה שדקדקנו, למה כפל המוכה אשר הוכה.

גם טעם שהקדים לומר איש ישראל, קודם אומרו המוכה, כדי שיהיה חוזר אומרו, המוכה על השם. לומר, שההכאה באה לו, גם בשם איש ישראל, שהיא ענף הקדושה, ולזה כשהזכיר המדינית, לא הזכיר בה אלא הכאה אחת, דכתיב: ושם האשה המוכה. גם לא הקדים זכרונה, קודם זכרון ההכאה, כי בחייה קרויה מתה, ושמה מוכה ועומד, כרשום בתיבת מדינית, וכבר כתבנו בכמה מקומות, כי שם עובדי כוכבים ומזלות הוא שם הקליפות, שכולן הם בחינות המיתה.

עוד יתבאר על זה הדרך, על פי מה שקדם לנו מדברי המקובלים, שלא ידח נדח מכל ניצוצי הקדושה, וכלן לבסוף יזכו למקום שממנו באו. והגם שיריע איש ישראל אף יצריח נפשו, סוף כל סוף יחזור לשורשו. והוא אומרו, ושם איש ישראל הרי שאפילו אחר מעשה, בשם ישראל יכונה. הא למדת, שלא נעקר משורשו. המוכה, פירוש שהכה פנחס, מודיעך הכתוב, שלא הוכה באבדון נפשו, אלא אשר הוכה את המדינית. פירוש אותו החלק הרע, שנדבק בו מאת המדינית, שיתכנה אליו שם הכאה, הוא שהוכה ומת, באמצעות הכאת פנחס. הא למדת שיצא הפסדו מה שהפסיד בעבירה, נפרע ממנו העון בהכאתו של פנחס שהרגו ומיתתו כפרתו.

או על זה הדרך, שלא הוכה בנפשו, אלא כשהיה עמה. אבל אחר שנבדל ממנה, לא נשאר בו רושם החטא כי הוא נבדל במיתה ומיתתו טהרה נפשו. ובזה נתן טעם, למה קראו איש ישראל כי אחר הריגה בשם ישראל יכונה, זה כתבתי אם אפשר.

{טו} המדינית. אמר בה''א הידיעה, נראה לומר כי לא היתה אשה אחרת מדינית במופקרות זולתה. ולזה גם כן בפרשת בלק (כ''ה ו') כשהזכיר ויקרב אל אחיו אמר את המדינית בה''א הידיעה, ויחל העם לזנות אל בנות מואב, הא למדת כי המופקרות מואביות היו, וטעם שלא הפקירו מדין בנותיהם, לפי שלא היו בטוחים מהם כמואביות כמו שכתבתי למעלה (כ''ד י''ד) בפסוק אשר יעשה וגו' באחרית הימים, וזו שיצתה טעמה בצדה להיותה בת בלק השונא הגדול, אשר שכר עלינו את בלעם בן בעור וקבל עצתו והפקיר בתו, מה שאין כן אנשי מדין קטן וגדול לא הפקירו.

ובזה מצאתי נחת במאמר חז''ל (במד''ר פכ''א) שאמרו כי צור שנהרג עם נסיכי מדין הוא בלק ובשביל שהפקיר בתו הורידוהו מגדולתו שהיה ראש לכלם, דכתיב: ראש אומות ועתה מנאו ג' למלכי מדין, וצריך לדעת מי גילה סוד זה, כי צור הוא בלק?

ולדברינו יש טעם נכון לומר כן, כיון שלא מצינו אלא מדינית אחת, כאן הבן שואל, מה נשתנית מדינית זו שיצתה מכל בנות מדין?

אלא ודאי כי הוא זה בלק אשר שכר עלינו בלעם ויעצו וקיים עצתו בבתו. והוא צור שזלזל בכבודו, לקיים עצה רעה של בלעם. ואולי שלא רצו מואב להפקיר בנותיהם עד שקדם בלק שהיה אז מלך עליהם והפקיר בתו. והגם שכתבתי למעלה שלא עמד במלכותו אחר שהודיעם בלעם שלא יריעו ולא ישחיתו למואב, תיכף ומיד קיים העצה והלך לו לעירו, ובזה הפקירו מואב בנותיהם, וזולת זה איך יתכן שישתנה צור מכולן?!

אלא שבא לידי מדרש (ילקוט מטות) וזה לשונו:

הן הנה מלמד שהיו מכירין אותם ואומרים זה לזה: זו היא שחטא עמה פלוני, עד כאן.

כפי מדרש זה לא אחת ולא שתים היו, ואפשר לומר שמדין לא הפקירו מבנות הגדולים אלא מהמוניהם, ולזה הורידו בלק שהפקיר בתו והוא היה מלך, ולדרך זה אומרו המדינית, פירוש המכובדת שבכולן, שלא יצאה ממדין בת מלך, אלא היא, ולדרך זה יתאמת לנו מה שפירשתי בסוף פרשת בלק, שישראל לא היו מכירין אותם, שהרי היו שם מדיניות הרבה.

במדין הוא. מאמר זה קשה המשמעות, אם כוונתו לומר שהוא ראש אומות של מדין, היה לו לומר ראש וגו' בית אב למדין, כי שיעור תיבת במדין הוא משמע שמודיענו מקומו, ואין ידוע הכוונה בזה.

ונראה שהכוונה היא לפי שאמר צור ראש אומות על בלק יאמר האומר, והלא בלק מלך מואב היה שהמליכוהו עליהם, לזה הודיעך הכתוב ואמר לא כמו שאתה חושב שנשאר מלך למואב, אלא כבר נגרש מהם וחזר למקומו, והוא אומרו במדין הוא פירוש באותו מצב שהיתה מופקרת בתו היה במדין, ועיין מה שפירשתי בפסוק (כ''ד כ''ה) וגם בלק הלך וגו'.

{יז} צרור את המדינים וגו'. צריך לדעת למה כפל צרור והכיתם?

ורז''ל הרגישו ואמרו (במד''ר פכ''א) כי נתכוון בזה לומר שהגם שצוה ה' (דברים כ'):

כי תקרב אל עיר וגו' לא תשחית את עצה וגו' זו אומה קלה ובזויה להשחית את עצה וגו' עד כאן,

וצריך לדעת מה נקמה היא זו למדין, ואדרבה היה להם לקיים, (שם) ואכלת את שלל אויביך שזה הוא להם יותר נקמה ודאבון נפש, וכיוצא בזה מצינו בקללות התורה (ויקרא כו) ואכלוהו אויביכם.

עוד צריך לדעת אומרו כי צוררים למה הוצרך לנתינת טעם?

ולפי דברי רז''ל שאמרו שבא לומר ישחיתו עצה וכו' יש לנו מקום לומר, שבא לתת טעם לביטול מצות לא תשחית וגו' במקום הזה כי צוררים.

ובתנחומא אמרו וזה לשונם:

צרור וגו' למה?

כי צוררים וגו' מכאן אמרו: הבא להורגך וכו'.

ולדברי תנחומא בא הכתוב להודיעך משפט הבא וכו' וזה דרך דרש:

ונראה לפרש בהעיר למה צוה ה' מצוה זו שלא בזמנה?

כי מצינו שאחר כך הוצרך ה' לצוות לומר (ל''א ב') נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, הא למדת, כי מאמר זה לא היה בזמן הנקמה.

אכן נתכוון ה' במאמר זה לתקנתם של ישראל, לפי שכל אשר יטעום טעם חטא הטבעי השולט באדם, שלא לרצונו לוּ יהיה שלא טעמו, אלא בבחינת החושב, קשה הוא להפרידו, וכמו שהארכתי בפרט זה בפרשת אחרי מות (ויקרא יח) בפסוק: כמעשה ארץ מצרים וגו', וכל עוד, שלא נפרד מהחוטא תאות הדבר, ותשוקתו אליו הוא מושלל מהכפרה, וכמו שפירשתי בפרשת בראשית במה שאמר הכתוב (שם ד'): ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו, ומה שלפנינו עם בני ישראל, טעמו עריבת הזנות. מהם במעשה מהם במחשבה, גם נדבקו בפעור, דכתיב (כ''ה ג'):

ויצמד ישראל לבעל פעור.

ואמרו רז''ל (במד''ר פ''כ):

שנעשו כצמיד וכו' עד כאן.

וחפץ ה' לרפאותם בעצת ה' הנכונה כדי לסלק מעליהם המגפה, כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה' אלהיך מקרבך, ובהכרח אתה לומר, כי לא על הכ''ד אלף שאמר הכתוב (סו''פ בלק) ויהיו המתים וגו' ארבעה וגו' הוא אומר, שאלו היו משבט שמעון ומתו, על שרצו לשלוח יד בפנחס, כמאמרם ז''ל (במד''ר פ''כ) והכתוב אומר אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו', הא למדת שהשמיד גם כל הזונים לבד הכ''ד אלף, גם ממה שאמר הכתוב כאן המוכה ביום המגפה על דבר פעור, זה יגיד שמתו מישראל לבד אותם שמתו בשביל פנחס שרצו לשלוח בו יד.

והגם שנשכיל בעיקר הסיבה, אשר סבבה מעשה פנחס, לא היה אלא זנות זמרי, כי לא הרג פנחס לזמרי על עבודה זרה, אלא ודאי שהמגפה היתה שולטת בזונים. והגם שאמר הכתוב ויכפר על בני ישראל, פירוש שלא כילה כל העם מהם בשביל מחשבת עבודה זרה, מהם בשביל הערבות, ולעולם ה' לא ויתר על הזונים. ויעץ ה' ואמר צרור את וגו', הכוונה בזה להקדים לשנוא המחטיאם, גם להתעיב הערב והטוב הבא מהם, לאבד כל עץ נחמד וכל מעיין מתוק וכל טוב הבא מהם, על אשר גרמו להם עשות רע. והוא על דרך אומרו (תהלים קל''ט) הלא משנאיך ה' אשנא פירוש משנאיך כאלו אמר משניאיך שגורמים לשנאת בחור בטוב, כדרך שדרשו ז''ל (שבת קיד:) בפסוק כל משנאי אהבו מות אל תקרא וכו', ובאמצעות מחשבה זו, תהיה מתרחקת תאות העבירה מהם, ותהיה להם לזרה. כי על העבר שונאים הסובב, ויולד בהם טבע אלהיי, ומדה זו מדה סגוליית היא לחפץ בחיים, ובזה יתכפר עון הקודם במחשבת עבודה זרה, גם בארס תאות הניאוף, ולא יהיה בהם נגף.

והוא מאמר הכתוב כאן צרור את המדינים פירוש יהיו לכם בגדר צר ואויב לשנאתם, ולשנא כל הערב מהם, להשחית עצם ולקלקל מעינותיהם, זה תמורת מה שהתאוו להם, וזו היא אחד מתקוני התשובה. ואמר צרור לשון הווה, פירוש, יגבירו בהם השנאה, עד גדר שיהיה נקבע בהם טבע הצרירות. ואמר והכיתם אותם פירוש, תחכו ליום נקם שתכו אותם, ולזה לא אמר והכו אותם כי אין זמנו עתה, ואמר כי צוררים וגו', הכוונה בזה לומר, תנאי הוא הדבר שהשנאה ואויבות שתהיה לכם, לא על שסבבו נפילה מישראל, שאם כן נאבדה הכוונה של תיקון החטא, אלא כי צוררים הם וגו' על דבר פעור אשר החטיאו אתכם בעבודה זרה ועל דבר כזבי וגו' שגרמו לכם להכשל בזנות, וטעם שתלה פרט זה בכזבי לבד, לפי שהיא בת מלך והזכיר הגדולה, גם לפי שזנותה היה בפרסום, ואפשר שעל פיה היו כל המופקרות.

עוד אפשר שלזה נתכוון הכתוב במאמר בת נשיא מדין, שלא היה צריך, שכבר אמר בסמוך כזבי בת צור וגו', אלא בא לומר, שלהיותה בת מלך, יתפסו בשבילה כל האומה. ודקדק ואמר אחותם, לומר הגם שיציאתה היתה ממואב אחותם, פירוש אחותם בעצה, שבעצתם של מדין יצתה, ויחשב הדבר על כלן. ואומרו המוכה, לומר שמסרה נפשה עליהם כאח על אחיו, ואומרו ביום המגפה וגו' פירוש המגפה שהיתה על דבר פעור.

הא למדת שביום עצמו נגף ה' ההולכים אחר פעור, לבד מהכ''ד אלף שאמר הכתוב שאותם היו כלן משמעון, שמתו בשביל פנחס. והכונה בעיקר המאמר להעירם בשנאה טבעית, שהיו סיבה לחרות אף ה' בעם, ואין לטעות שהכונה בזה, היא שישנאום בשביל המגפה, שכבר אמר כי צוררים וגו' שלא יצררו אותם אלא על דבר פעור וגו'.