{א} ויהי אחרי המגפה וגו'. צריך לדעת למה עשה תחילת פרשה באמצע הכתוב?

ולפי מה שכתבתי למעלה יש טעם נכון, שנתכוון בזה לומר, כי באמצעות מצות צרור וגו' כדרך שפירשנו תקנו מחשבת עבודה זרה והטו עצמם לטבע האלהיי, ובזה ויהי אחרי המגפה פירוש נסתלקה המגפה שהיתה בישראל באמצעות תיקון זה, אשר צוה ה' עשות, ולזה התחיל הפרשה באמצע הכתוב, לומר כי מאמר אחרי המגפה מקושר עם מה שלמעלה ממנו, וטעם שלא עשאו פסוק בפני עצמו, נתכוון גם כן לקשרו למטה שאחר המגפה אמר ה' וגו' שאו וגו', נמצאת אומר כי מאמר ויהי אחרי המגפה משמש למעלה להגיד ענין אחד, ולמטה להגיד ענין אחר.

עוד נראה לתת טעם שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז''ל (ילקוט), שאמרו וזה לשונם:

ויהי אחרי המגפה שאו את ראש וגו' זה הוא שאמר הכתוב אם אמרתי מטה רגלי וגו' בשעה שקבלו ישראל התורה נתקנאו אומות העולם וכו'.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: הביאו לי ספר יוחסין שלכם וכו'. כשבאו לשטים קלקלו וכו'.

אמרו האומות: העטרה שהיתה בידם בטלה, שוים הם לנו.

זקפן ה', שנגף כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתם, עד כאן.

לפי זה יש טעם בהפסקה באמצע הפסוק, להעיר שהמאמר קשור, גם עם מה שלמעלה בענין רעות אשר גרמו מדין, על דבר פעור ועל דבר כזבי וגו' וגם ויהי אחרי המגפה, פירוש לשון צער, והוא מה שרמז בפסוק מטה רגלי שהיו אומות העולם מזלזלים בהם שניטלה העטרה שהיתה בידם, וזלזול זה לא נחלט מישראל, כשנסתלקה המגפה מהם עד שמנאם, ונמצאו כל אחד, מכיר אבותיו עד השבט. אז נשאו ראש, והוא אומרו ויהי לשון צער, גם אחרי המגפה, ולזה ויאמר ה' וגו' שאו, ולא החליט להפסיק, לעשותו פסוק בפני עצמו, וערבו עם מה שלמטה ממנו. לומר, כי בשביל מה שרמוז בתיבת ויהי שהוא זלזול האומות, הוא שאמר ה' שאו וגו'.

עוד יש לתת טעם, שהתחיל הפרשה מאמצע הכתוב על פי דבריהם ז''ל (במד''ר פכ''ג) שאמרו, וזה לשונם:

כשיצאו ישראל ממצרים ונמסרו למשה נמסרו במנין, כשקרב למות החזירם במנין, עד כאן.

והוא מה שנתכוון בהתחלת הפרשה, ויאמר ה' אל משה וגו' לומר, כי בלא טעם אחרי המגפה יש טעם במנין זה כדי להחזירם במנין כאמור, אלא שהיתה גם כן סיבה אחרת, שהיא אחרי המגפה, ונמצאו שתי סיבות המנין נרמזות באמצעות התחלת פרשה באמצע הכתוב.

{ג} וידבר משה וגו' בערבות מואב וגו'. יש להעיר, למה הוצרך לומר בערבות מואב, ואם יש צורך בהודעה זו, היה לו להזכירו במצות ה' כשאמר ויאמר ה' וגו'?

ואולי שנתכוין למה שאמרו ז''ל (שם) משל לרועה וכו', כי בהיותם בערבות מואב על ירדן יריחו נגמרה שמירת רועה נאמן והחזירם בחשבון, ולזה גם כן הקדים הכתוב לומר בתחלת הפרשה ויהי אחרי המגפה, להעיר שאפילו אחר שהיה בהם המגפה באו לכלל חשבון הראשון, ולטעם זה לא אמר הכתוב ענין זה במצות ה', כי דבר זה נוגע למשה להראות שלא הפסידו הצאן על ידו.

ואם תאמר והלא רואני כי ה' אמר אליו שאו את ראש, אין כוונתו במאמר זה לקבלם במנין, כי לכשיהיו נמצאים חסרים הרבה, אין לו טענה עליו, שאינו דומה למציאות הרועה, אלא היתה כוונת ה', כדרך שאמרו ז''ל משל לרועה שנכנס זאב לעדרו והרג בהם וכו', ומצא משה דרך לעשות חפצו בזמן שהיה צריך למנותם. ואומרו תיבת לאמר במקום זה, שאין להם למי יאמרו, פירוש שאמר להם המכוון הרמוז, בערבות מואב שהוא רוצה להחזירם במנין, כדי שידעו שלא חסרו ממניינם הראשון על ידו. או ירצה כי הוא מונה אותם, על פי הנאמר לו מה' ולא מלבו לבד הוא מונה אותם.

{ד} מבן עשרים שנה. צריך לדעת למה לא הזכיר המספר שעליו חוזר מאמר מבן עשרים, ואם סמך שעל המספר הוא אומר כאמור בסמוך, אם כן גם מאמר מבן עשרים וגו' היה לו לסמוך שהוזכר בסמוך ולא יצטרך להזכירו?

ולפי מה שפירשתי בפסוק שלפני זה, שבא המספר בערבות מואב, גם כן להראות שלא חסרו על ידו, יתחייב הדבר למנות גם הקטנים, שזולת זה אין שבח שלא חסרו. כי לעולם חסרו, אלא שגדלו הגדיים ונעשו תישים. ויש מקום לומר כי לכלן מנה, לזה אמר מבן כ' שנה, ונתן הכתוב טעם לדבר כאשר צוה ה' כי אם היה הדבר מצד משה לבד להחזיר הצאן במנין, ולא היה דבר ה' אלא לצותו על הדבר, דכתיב: שאו את ראש וגו' לא היה משה מונה את ישראל לרצונו הגם שיהיה לו טעם בדבר, לזה לא מנה אלא מבן עשרים כאשר צוה וגו'.

ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים. אין ידוע הכוונה במאמר זה, וראב''ע אמר, כי ירצה לומר, שהיו בספורים רבים מיוצאי מצרים, ואין טעם למה יודיע הכתוב ענין זה.

ועוד ודאי, שאני יודע שהיו בהם מיוצאי מצרים שלא נגזרה גזירה, אלא על היוצאים מבן עשרים, ואולי שכוונת הכתוב היא להודיעך שנמנו ונמצאו בני ישראל כמספר היוצאים מארץ מצרים, לא כמספר שבפרשת במדבר, ששם היו שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים ומספר זה עלה לשש מאות אלף ואלף ושבע מאות ושלשים שחסר למספר במדבר, ואין חיוב על משה, אלא להחזיר במנין שהופקדו אצלו בתחלה, והנה הוא מספרם שלם. ושיעור הכתוב הוא על זה הדרך, ובני ישראל עלה מניינם למנין היוצאים וגו' ולא למטה מהם. או ירצה על זה הדרך, כי מספרם היה כסדר מספר היוצאים מארץ מצרים שמנו למשפחות דכתיב: (בראשית מו) בני ראובן חנוך ופלוא בני שמעון ימואל וימין וגו', כמו כן מספר זה היו מונים למשפחות כרשום בענין ולא כדרך שנמנו במדבר סיני, שלא הוזכר שם פרטי המשפחות.

{ה} משפחת החנוכי. רז''ל (ילקוט) אמרו וזה לשונם:

אמר רב אידי הֵ''א בריש דתבותא ויו''ד בסופה יה מעיד עליהם שהם בני אבותיהם, ומה טעם שבטי יה עדות וגו' עד כאן:

וראיתי לתת טעם למה נקבע בהם השם שלא כסדרו ה''א בתחלה ויו''ד בסוף?

בהקדים דבריהם ז''ל (תיקונים י') כי כללות נשמות ישראל, הם מכסא כבודו יתברך אשר יקרא היכל קדשו, ויתכנה בשם אדנ''י, וכפי מה שקדם לנו מאנשי אמת (טוש''ע או''ח סי' ה') כי יתחייב כל המוציא מפיו הזכרת השם, לכוין לאותיות המוזכרות בפיו, והנעלמות במחשבה, המוזכרות שם אדנ''י, והנעלמות שם הוי''ה.

גם יכוין לשילוב האותיות שהוא סוד ה' בהיכל קדשו, (תהלים יא), ומעתה בהשתלב ב' שמות יעמדו יחד, ב' אותיות ה' י' ה''א קודם ליו''ד, והם האותיות הנרשמות במשפחות בית ישראל החנוכי הפלואי שקודמת ה''א ליו''ד שהם אותיות חותם ה' בהיכל קדשו ויבנה משניהם שם י''ה הרמוז במאמר שבטי יה.

{ט} הוא דתן ואבירם וגו'. צריך לדעת מה בא ללמדנו במאמר זה?

ואם להודיע כי הן הנה האמורים במעשה קרח, דבר פשוט הוא שאין לטעות שהיו דתן ואבירם אחרים בני אליאב אחר.

ועוד מעיקרא, לא היה לו להזכירם, והיו כלא היו כשאר המשפחות שספו תמו ולא נמנו.

עוד למה האריך בדברים אלו אשר הצו וגו' בהצותם על ה'?

ונראה כי לא בא הכתוב כאן אלא לומר, שהן הנה היו סיבה לכל מעשה קרח, כי יחפוץ ה' לפרסם הרשעים, שהם סיבה לרשע הנעשה, והוא אומרו הוא דתן וגו' אשר הצו וגו', פירוש את אחרים על ה' ומשה עבדו, וכן פרש''י, הא למדת שהם המחטיאים העדה הנועדת, ואפשר שגם את קרח הם החטיאוהו. והגם שאמר הכתוב ויקח קרח, שנראה שמעצמו עשה, אפשר שהיה למה שקדם לו מהם, ולעולם הם הצו אותו.

ואומרו ותפתח וגו' אחר שהדברים כבר כתובין בפרשת קרח, נתכוין לומר שגם בליעת קרח ואכילת האש ר''ן איש, הם היו סיבה למאורע מתחלה ועד סוף, הא למדת שהגם שנקהלו היהודים על משה ועל אהרן היו חוזרים בהם, אם לא היו ב' הרשעים.

וזה לך האות כי האיש משה לא היה משתדל לרצות אלא להם, דכתיב (ט''ז י''ב) וישלח משה לקרא לדתן וגו', וכתיב (שם כ''ה) וילך משה אל דתן וגו' שהרגיש שבהם הדבר תלוי, מעתה נפשות כל המתים תלויים בב' הרשעים ההם, ויש בזה לימוד זכות על קרח ועל הר''ן איש.

וכן תמצא שאמר הכתוב בפרשת עקב (דברים יא) ואשר עשה לדתן ולאבירם וגו' שאינו מונה המאורע אלא לדתן ואבירם, וכפי זה יכולין אנו להעמיד סברת האומר, (סנהדרין קח.) עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא בדתן ואבירם, ולהעמיד סברת האומר עליהם אמר הכתוב מוריד שאול ויעל בשאר העדה חוץ מהם.

{יא} ובני קרח לא מתו. הודיע הכתוב ענין זה כאן, ולא במקום עיקר המעשה, גם לא כתבו במקום מספר הלוים, כי שם מקום הודעת המתים מהם, לפי מה שכתבנו, כי כאן בא אלהים לקבוע העון בדתן ואבירם ולהקל מעל קרח, לזה גמר אומר ובני קרח לא מתו, הכוונה שזה יגיד זכות אביהם שלא שטפם חובו כדרך ששטף חובם של דתן ואבירם כל בתיהם להיותם עיקר המחלוקת.

{יג} לשאול משפחת וגו'. רז''ל (במד''ר פכ''א) אמרו וזה לשונם:

אמר ר' יוחנן: ה' שמות נקראו לו זמרי וגו' שאול בן הכנענית וגו', וקשה לדברי המדרש ששאול האמור כאן הוא זמרי, למה מיחס ה' שמו על משפחתו המתכנית עליו, והלא אמרו ז''ל (יומא ל''ח) בפסוק ושם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו, עד כאן.

ואין צריך לומר, להחתימו בשמו יתברך, ולפי אחד מהדרכים שפירשנו בפסוק (כ''ה י''ד) אשר הוכה את המדינית, שלא הוכה אלא בהיותה עמה, ולא אחר כך, הוא מה שהצדיק ה' במאמרו כאן שהחתים שמו עליו, וכן משמע גם כן מדבריהם ז''ל (במד''ר פכ''א) שאמרו וזה לשונם:

שאול שהשאיל עצמו לעבירה, וידוע הוא דין השאלה שחוזרת בעינה.

{טז} לאזני. פירש רש''י:

אומר אני שזו משפחת אצבון ואין אני יודע וכו' עד כאן.

ואין נראה להמציא דבר שאין לו טעם ואינו מדבריהם ז''ל.

ועוד קשה שבמדרש ר' תנחומא אמרו וזה לשונם:

וכשאתה מונה משפחת גד אין שם אצבון כי חסר על הזנות בעצת בלעם עד כאן.

אשר על כן היה נראה כי אזני היא משפחה אחרת שיצתה מגד, כי מן הסתם היו בכל שבט ענפים אחרים לבד מאותם שנבנית מהם המשפחה, והיו נקראים על אחיהם, ולפעמים יגדל הענף ההוא ותקרא המשפחה על שמו, אלא שמצאתי בפסיקתא וזה לשונם:

אזני זה אצבון שנאמר בפרשת ויגש מלשון אֲצֵית וְהַאֲזִין, עד כאן.

כפי זה הוא השם עצמו ואין הכתוב מקפיד על שינוי השם, כשיהיה במשמעו שם הראשון, ורש''י ז''ל רוח הקודש הופיע בו וכוון אל דברי חז''ל.

{יט} בני יהודה. פרשה זו תרמוז מאורעות עם בני ישראל, ובחר לרמוז ביהודה, מהטעם עצמו שאמרו ז''ל (ב''ר פ' צ''ח): למה נקראו ישראל על שם יהודה?

אומרו בני יהודה, הם התולדות יתכנו בשם בנים כידוע, ואומרו ער ואונן ירמוז לבית ראשון ובית שני.

ער - כנגד בית ראשון על דרך אומרו (שיר ה) אני ישנה ולבי ער שהיה הקב''ה בו ער בהשגחה גדולה עמנו בבית המקודש.

אונן - הוא בית שני וקראו אונן לשון אונאה, לפי שהיה חסר דברים העיקרים של בית המקודש.

ואומרו וימת ער ואונן הוא חורבן הבתים, כי סילוק שכינה מהם יקרא מיתה, שפרחה הנפש שהיא השכינה, ונשאר הבית מת בעונות ומלא טומאת הקליפה הנתונה בו כידוע. גם תמצא שעון שבו מת ער הוא העון עצמו שגרם החורבן, שאמרו ז''ל (שבת סב:) שהיו מסריחין על מטותיהם והוא מעשה ער, דכתיב (בראשית לח) ושחת ארצה, ועון אונן הוא עון שגרם חורבן בית שני, שהיה להם שנאת חנם (יומא ט:) וכמו כן אונן, דכתיב בו (שם) לבלתי נתן זרע לאחיו, גם לשון אונאה שהיו מאנים זה את זה.

ואומרו בארץ כנען רשם מקום המקודש, כי הוא בארץ כנען ושם מיתתו שחזר ליכנס ברשות ס''מ הנקרא כנען.

גם ירמוז סיבה אחת כללית והיא, שישראל לא הורישו הכנעני ונשארו יושבים בה וזה סבב להטותם מדרך המוסר כידוע, והוא מה שרמז במאמר בארץ כנען, ואומרו ויהיו בני יהודה ירמוז לצער הבא להם, אחר חורבן הבית, ווי היו בני יהודה בגלות, ביד אויביהם.

אשרי מי שלא טעם שליטת שונא, ותמצא שבכל השבטים לא הזכיר הכתוב לשון זה של ויהיו אלא כאן, ובבנימין כידוע הטעם שם ואומרו למשפחותם כי כל משפחות בית ישראל בכל מקום שהם, כל הנקרא בשם יהודה ווי היו.

ואומרו לשלה נתכוון למושיע ורב, הבא לגאול מגלות האחרון הנקרא שלה, והגם שיעקב קראו שִׁילֹה לא ישתנה השם בזה, וצא ולמד ממשפחות הרשומות, כמה השתנות בשמות, ואולי שרמז בסמיכות מאמר לשלה, עם מאמר ויהיו בני יהודה, שצריכין ישראל להצטער בשבילו ולקוות לישועתו. וכמו שאמרו רז''ל:

במעשה רבי יהושע בן לוי ששאלו המשיח אם ישראל מכירים בצערו וחולים עליו וכו' עד כאן.

וכדברי הזוהר (בשלח נה:) בפירוש פסוק קול צופיך נשאו קול וגו', והוא מאמר ויהיו פירוש יהיו בווי שהוא הצער למשפחותם בשביל שלה והוא אומרו לשלה וגו', ובזה יהיו משפחת השלני פירוש דור שבן דוד בא, ויקראו על שמו דורו של משיח.

עוד ירמוז במה שנדקדק אומרו השלני ואין אות הנו''ן בבנין השם, ואין כן מנהגו להוסיף בשם המשפחה אות חדשה זולת ה''א ויו''ד כאמור בכל הקודמות, חנוך משפחת החנוכי וגו'. אכן ירמוז למה שאמרו ז''ל (שבת לב:) בפסוק והחזיקו זה בכנף איש יהודי וגו' יעויין שם דבריהם, והוא זה שרמז במאמר השלני פירוש שהאומות כלן יאמרו לכל אחד מישראל שלו אני.

ואומרו לפרץ משפחת הפרצי ירמוז על דרך אומרם (סנהדרין כ:) שהמלך פורץ גדר לעשות לו דרך, והכוונה כי בבא הבא מפרץ יהיו כל ישראל משפחת הפרצי מלכים, ועל אותו זמן הוא שאמרו ז''ל (ב''מ קיג:) כל ישראל בני מלכים, וכן אמר הנביא (ישעיה מט) מלכים יראו וקמו וגו'. גם ירמוז על הפרצה הגדולה אשר יפרוץ באומות לאין תכלית, ואומרו לזרח משפחת הזרחי ירמוז מה שאמר הכתוב (שם ס') הנה החושך וגו' ועליך יזרח ה' וכתיב והיה לך ה' לאור עולם, והוא אומרו משפחת הזרחי אשר עלינו יזרח ה'.

או תרמוז הפרשה לג' ענינים שיהיו בעת הפקידה:

א' ביאת משיח בן אפרים, כמאמרם ז''ל (סוכה נב.)

ב' גילוי משיח בן דוד.

ג' כשימלוך ה' עלינו.

כנגד ביאת משיח בן אפרים אמר שלה ורמז שתפגע בו מדת הדין וימות בעונות ישראל, והוא הרמוז בתיבת שלה כדרך אומרו (ש''ב ו) ויכהו שם על השל.

וכנגד משיח בן דוד אמר לפרץ וגו' כי זה יעשה פרצה באומות וינקום דם צדיק.

וכנגד מלכות עולם אמר לזרח וגו' רמז לכבוד ה' עלינו יזרח.

ואומרו ויהיו בני פרץ אמר לשון צער, לרמוז על הצרות אשר יהיו בבא הגואל כאומרם בגמרא:

ייתי ולא אחמיניה מרוב הצער של חבלי משיח.

ואומרו בני פרץ וגו' פירוש תולדות היוצאות מביאת הגואל, הרמוז בפרץ הם ב' דברים:

א' שיבנה ה' חצר בית המלך והוא בית המקדש, אשר פעל ה' וכוננו ידיו, ויהיו ישראל מבני פלטין שלו, והוא אומרו לחצרון משפחת החצרוני והבן.

הב' לחמול משפחת החמולי שיחמול עלינו בכל ענפי החמלה.

ואומרו אלה משפחות יהודה. פירוש מה שיהיה להם מהמאורעות, גם הרעות גם הטובות, ואומרו לפקודיהם, פירוש כשיהיו נפקדים. יש פקידה לרעה ויש פקידה לטובה כאמור בדבריהם ז''ל (זוח''א קם.), ושני מיני פקידות נאמרו בכתוב. ואומרו ששה ושבעים אלף וחמש מאות, אולי שרמז ה' בזה מתי יהיה תכלית הפקידה טובה, הרשומה בסמוך שיזרח עלינו כבוד ה', ואמר עד עבור כל גליות, גלות מצרים, וגלות בבל, וגלות אדום.

כנגד גלות מצרים אמר ששה, לרמוז לגלות מצרים שהיה לששה דורות, דכתיב (בראשית טו) ודור רביעי ישובו הנה, ועיין מה שכתבתי שם שג' דורות סבלו גלות לבד מיצחק ויעקב ויהודה הרי ששה, כי התחלת הגלות היה משנולד יצחק.

וכנגד גלות בבל, אמר ושבעים דכתיב (ירמי' כט) עד למלאות לבבל ע' שנה.

וכגנד גלות אדום, שאנו עדיין בו אמר אלף וחמש מאות.

ואם היו זוכים ישראל היו נמנים קע''ב שנה שנשארו מאלף הד', וכיון שלא זכו, יתחיל החשבון מאלף הה', וחמש מאות מאלף הששי, ומקוים אנו כי הוא זה קץ גליותינו ויתקיימו כל היעודים הרשומים ויתחילו ניצוצי גילוי הגאולה בהתחלת חמש מאות הבאים לשלום.

{כג} בני יששכר וגו'. למה שקדם לנו, כי יששכר הוא בן תורה. רמזה התורה בשם זה של יששכר, כי דוקא זה ישנו לשכר, וכל חוץ ממנו מה יתרון לאדם בכל עמלו, והוא מה שאמרו בברכות בפרק תפלת השחר (כח:)

שצריך לברך ביציאתו מבית המדרש מודה אני לפניך וכו' אני עמל והם עמלים, אני עמל ומקבל שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר וכו', עד כאן.

והטעם כי לא יעמוד קנין המדומה, והגם שיעמוד, הבל הוא.

עוד ירמוז כי כל מה שיש בעולם הוא שכר לו, כי כל מה שברא ה' לא בראו אלא בשבילו, כמו שדרשו ז''ל (ב''ר פ''א) בפרשת בראשית וגו':

בשביל תורה וכו' ברא שמים וארץ.

עוד ירמוז למה שאמרו ז''ל (עוקצין פ''ג)

עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק שלש מאות ועשר עולמות, והוא אומרו יש שכר.

ואומרו לתולע וגו' רמז הכתוב תנאי השגת התורה בשמות משפחות יששכר, והם מ''ח כאומרם (אבות פ''ו) במשנה שהתורה נקנית בארבעים ושמנה דברים, הנה משמעות תולע, יגיד שני פרטים:

א' ישים עצמו כעדין זה כאומרם ז''ל (מו''ק טז:) על דוד שנקרא עדינו העצני.

ב' שיתעסק בפיו כתולע זה שכוחה בפיה, כי לעמל פה נברא האדם.

וב' דברים אלו כוללים כל ענפי הענוה וכל ענפי הלימוד המנויים במ''ח מעלות הנזכרים.

ואומרו לפוה משפחת הפוני, יש להעיר, למה הוסיף אות שאינה נמנית מאותיות השם, שהיה לו לומר משפחת הפוי?

אלא רמז לשאר מעלות המנויים שם במ''ח שהם מיעוט שיחה, מיעוט שחוק ושאר הענפים הדומים לאלו, והוא אומרו לפוה משפחת הפוני פירוש פוה הוא לשון פה, והוסיף לו אות ו' שהוא סוד עץ חיים, שהוא עוסק בה יתר על שאר הפיות. גם רמז בסמיכות אות הוא''ו לאות ה''א לומר סוד חיבור המדות באמצעות עסק התורה.

ואומרו משפחת הפוני, פירוש שצריך לפנותו ממותרות המורגשות, גם מהשחוק ומדברים בטלים, כי הם מונעים קיום התורה באדם.

ומצאתי לחסידי ישראל שכתבו (אלשיך תצוה כ''ח ל''א):

כי פה של לומדי תורה דינו ככלי שרת אשר ישרתו בם בקודש כי אין קדושה כקדושת התורה ולזה אסור לדבר בו אפילו דברי חול הגם שאין בהם דברים האסורים.

והוא מה שרמז במאמר לפוה שהוא פה העמל בתורה שבו שוכן חצי שמו יתברך, משפחת הפוני, פירוש צריך לפנות מפיו, כל חוץ מהגות בתורה. ובזה נכללים חלק אחד מהמ''ח מעלות שהם במיעוט שיחה במיעוט שחוק במיעוט תענוג, וכדומה להם שבענף המותרות.

ואומרו לישוב ירמוז שצריך להרבות בישיבה ולא דרך עראי, גם צריך להתישב בכל פרט ופרט מהתורה, עד שיעמוד על עקרו כמצטרך בעומק הלכה, כי הוא זה עיקר התורה, ובזה נכללים חלק אחד מהמ''ח מעלות שהם בישוב, ומתיישב לבו בתלמודו, שואל ומשיב, המכוין את שמועתו וכו', גם מה שמנו שם שמיעת האוזן, עריכת שפתים, בינת הלב וכו', וכדומה לזה שבענף הבנת השכליות.

ואומרו לשמרון משפחת השמרוני ירמוז לתוספת השמירה, המתחייב עשות בן תורה יתר על ההמון, כאומרם ז''ל (יומא פו.)

היכי דמי חילול השם אמר רב כגון אנא דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר, עד כאן.

מזה יקיש כמה צריך להשתמר בן תורה בכל פרטי המצות, ואמרו ז''ל (חובת הלבבות שער התשובה פ''ה)

כי חסידים הראשונים היו שומרים חמשים שערי היתר לבל יכשלו בשער האיסור,

והוא אומרו לשמרון משפחת השמרוני, ואומרו אלה משפחות יששכר לפקודיהם פירוש פקודיהם, פקידה לטוב, ומה היא הפקידה?

פירוש הכתוב ואמר ארבעה וששים אלף ושלש מאות, כאן רמז השגה בב' דברים:

הא' שבעולם הזה נעשים מרכבה לשכינה, והוא מה שרמז במאמר ארבעה וששים והוא בחינת נקודה אחת הרי ס''ה, שהוא מספר אדנ''י, ואמר בסדר זה לומר כי באמצעות הלמדן תתמתק בחינת הדין שחשבונו ס''ד, ותהיה נתקנת השכינה במספרה ס''ה כאומרם ז''ל בספר הזוהר (ח''ב ט') בפסוק והאם רובצת על האפרוחים וגו'.

והשגה שניה היא לעולם הבא, כרמוז בשמו שלש מאות ועשר עולמות, והוא מה שרמז במאמר אלף ושלש מאות, וקודם שנעמוד על הכוונה, אעיר במאמר רבי יהושע בן לוי (עוקצין פ''ג) שאמר:

עתיד הקב''ה להנחיל וכו' שלש מאות ועשר עולמות ומוכיח מאומרו (משלי ח): להנחיל אוהבי יש.

קשה לדבריו ז''ל, אם למספר יכוין הכתוב למה הקדים הכתוב מספר העשר למספר המאות, שהיה לו לומר להנחיל אוהבי ש''י?

ושמעתי מפי הראשונים טעם ערב, כי מספר זה ירמוז לארבע עולמות כידוע אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכל אחד כלול מעשר, ומאמר רבי יהושע בן לוי בא ללמד, כי הצדיקים יתענגו על רוב שלום בעולם העליון בארבע עולמות, אבל אין השגתם בכולם שוה אלא בג' ישיגו כל ההדרגות שישנם בהם, והם במספר שלש מאות. אבל בעולם העליון שהוא עולם האצילות לא יוכלו להשיג כל צדיק כי אם חלק מעשרה שבה, שהיא גם כן עשרה בפרטם כנזכר, שכל אחד כלולה מעשר.

ויש לך לדעת כי העשר המושג מעולם העליון, גדול ומהולל מאוד למעלה מכל השלש מאות, ולזה הקדים הכתוב העשר למאות ואמר להנחיל וגו' י''ש, ועל פי הדברים ירמוז באומרו אלף יכוין לחלק הקטן הרמוז ביו''ד ויחד לו מספר זה של אלף, כאומרם ז''ל שכל עשר כלולה מעשר, ועשר מעשר הרי שנקודה אחת תתכנה לאלף. ואומרו ושלש מאות כפשטה, והוא מה שרמוז בשמו של יששכר - יש שכר.

{כו} בני זבולון וגו'. רמז הכתוב מעשיהם והמושג ממנו, סרד כמו סדר, וכן דרך הכתוב לקרות לכבש כשב, והכוונה בזה שהיה מסדר לפני יששכר כל הצריך לו למזונותיו. ואלון לשון חוזק, ורמז על דרך אומרו (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה, ואמרו רז''ל (ויק''ר פכ''ה) ללומדיה לא נאמר וכו', ולזה לפי שזבולון היה מחזיק ביד לומדי תורה, יחס לו מדה זו, והוא אומרו לאלון.

{נב} וידבר וגו' לאמר. פירוש לאמר ליהושע והזקנים, כי הוא המנחיל את הארץ, ואין לפרש לאמר לישראל, כי תיבת לאלה שאמר בסמוך תכחיש זה.

{נג} לאלה תחלק הארץ וגו'. אומרו לאלה, נחלקו רז''ל בפרק יש נוחלין דף קי''ז וזה לשונם:

ר' יאשיה אמר: ליוצאי מצרים נתחלקה, שנאמר: לשמות מטות אבותם ינחלו, אלא מה אני מקיים לאלה וגו'?

לאלה להוציא את הטפלים, פירוש שלא יחלק אלא ליוצאי מצרים מבן עשרים.

ור' יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה, שנאמר לאלה תחלק הארץ ומה אני מקיים לשמות מטות?

משונה נחלה זו וכו' וכאן מתים יורשים וכו', עד כאן.

לדברי ר' יונתן אומרו לאלה להוציא דברי ר' יאשיה במשמעות פסוק לשמות מטות וגו', וראיתי ברייתא אחת (ספרי) וזה לשונם:

לאלה מבני כשרים וקדושים, להוציא רשעים שבהם, שלא היה להם חלק ונחלה, והוכיחו הדברים מבני המרגלים ומתלוננים, וסברא זו, הולכת לדרכו של ר' יאשיה שאמר, ליוצאי מצרים נתחלקה, ולזה כשאמר לאלה, כאלה שהיו צדיקים כלם למעט הרשעים, שהיו ביוצאי מצרים שהם המרגלים, שלא נטלו בניהם חלקם.

ונראה, שאין דרשה זו דלמעט רשעים דוחקת דרשתנו דלמעט יוצאי מצרים פחות מבן עשרים, ולא להפך, כי כולן נשמעים יחד ממאמר כאלה כל שאינו כאלה בין במספר בין בצדקות, אינו בכלל החלוקה. וראיתי לרש''י ז''ל שפירש לאלה על באי הארץ, כסברת ר' יונתן ואמר וזה לשונו:

לאלה וגו' ולא לפחותים מבן עשרים, אף על פי שבאו לכלל עשרים בטרם חלוק הארץ וכו', עד כאן.

וקשה, הלא לר' יונתן, צריך לאלה להשמיענו שהארץ נחלקה לבאי הארץ, וכמו שדקדק ר' יונתן באומרו:

לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר לאלה וגו' ומה אני מקיים לשמות וגו'? עד כאן,

הא למדת שלא הוכרח לומר לבאי הארץ, אלא מאומרו לאלה. ומכח זה, הוצרך לחפש במה יקיים מאמר לשמות וגו'?

הא למדת שצריך לומר לאלה, להודיענו שתחלק הארץ לבאיה. והן אמת, כי בעקרן של דברים שאומר רש''י שלא תחלק אלא לבן עשרים, אין אני מכריע לחלוק, הגם שלא נאמר בדברי רבי יונתן, עם כל זה, יכול להיות נכלל בתיבת לאלה ויסבול ב' הדרשות. אלא שאין הכרח לדבר זה, דלמא לא בא, אלא לשלול ליוצאי מצרים והדבר שקול, אלא דצריך עיון, למה לא פירש רש''י כאמיתתן של דברים אליבא דרבי יונתן.

וראיתי לרא''ם שפירש דברי רש''י, שדייק תיבת לאלה, ולא יצא ידי חובת עיונו הזך, אפילו בענין הקושיא, שיש על רש''י מהברייתא. ואני אומר כי רש''י ז''ל, לא נעלם ממנו כוונת דברי ר' יונתן, אלא שנראה לדעתו הזכה מוכרע מתיבת לאלה, שלא נתחלקה הארץ, אלא לאותם שהיו אז. ודווקא אותם שהיו מבן עשרים באותו מספר, ודבר חידוש זה הוא, שבא להשמיענו והדבר מובן הוא מעצמו שנתחלקה לבאי הארץ.

במספר שמות. פירוש שתהיה החלוקה למספר השמות האמורות שהם חמשים ושבע משפחות, הכוונה שיחלקו הארץ לנ''ז משפחות, וכל משפחה כפי מה שהיא. ודרך זה אינו אלא לרבי יונתן. דלרבי יאשיה, שסובר ליוצאי מצרים אין לחלק לנ''ז משפחות, שהרי צריך לחלק גם לששה משפחות שנחסרו מיוצאי מצרים כאמור בדבריהם ז''ל, (במד''ר כ''א) ויטלו חלקם השבט שממנו נחסרו, במשפט הנחלה. ואפשר שגם ר' יאשיה יצדיק לומר, במספר שמות על המשפחות של יוצאי מצרים.

{נד} לרב תרבה וגו'. אמרו במסכת בבא בתרא (קיז:) וזה לשונם:

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דכתיב: לרב תרבה וגו' אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי לרב וגו'?

קשיא עד כאן,

פירוש אם החלוקה היא לאותם המנויים בערבות מואב, מה מקום לומר לרב וגו'?

הנה קושיא זו אינה מאיזה דיוק רק, שנוכל לומר, לא נתן דעתו עליו, שהרי מקרא מלא דבר הכתוב.

ועוד, אין אלו דברי אמורא לדחותן, אלא דברי ר' יונתן שהוא תנא, ולפי מה שקדם לנו מכללי התלמוד, שכל שיאמר הגמרא קשיא היא עומדת לתירוץ, אלא שלא נזדמן להם תירוץ.

ונראה לפי מה שפירשתי במה שאמר במספר שמות, שחוזר על החמשים ושבעה משפחות, ידוייק על נכון אומרו לרב וגו' פירוש שיחלקו נ''ז חלקים ולא חלק כחלק יהיה, אלא לרב תרבה נחלתו, המשל משפחה שיש בה כ' אלף תיטול בכפלים מהמשפחה שיש בה עשרה.

עוד נראה לפי דרכו של רש''י ז''ל, כי רבי יונתן סובר, שלא יטלו חלוקה אלא אותם שהיו במספר ערבות מואב. כפי זה בא הכתוב לאם היו לאחד י' בנים בני עשרים, ולאחד שמנה בנים ד' מבן עשרים וד' למטה מעשרים, ובכניסתן לארץ, מי שהיו לו י' בני עשרים מתו לו ד', ומי שהיו לו ד' בשמנה למטה מעשרים, הגיעו לכלל עשרים בשעת החלוקה, לזה אמר הכתוב לרב, פירוש בזמן המספר תרבה נחלתו, פירוש מי שהיו לו י' בני עשרים במספר זה תרבה לו כשיעור עשרה, הגם שאין לו אלא ששה, ולמעט בזמן המספר, שלא היו לו אלא ד' בני עשרים, תמעיט לתת לו כשיעור ד', הגם שיש לו ח' בני עשרים. ואולי שרש''י ז''ל לתרץ קושיא זו נתחכם במאמרו.

איש לפי פקודיו וגו'. בספרי אמרו וזה לשונם:

לפי פקודיו מלמד שלא נתחלקה הארץ אלא לכל שבט ושבט לפי מה שהוא, עד כאן.

אין בזה סתירה למה שפירשתי בפסוק במספר שמות שנתחלקה לנ''ז משפחות, אפשר שנתחלקה לשבטים ולמשפחות, על זה הדרך חלקו הארץ לי''ב חלקים, והחלקים לנ''ז חלקים, שבט שיש לו ב' משפחות יטול ב' חלקים, ומי שיש לו ד' יטול ד' חלקים, והחלק יהיה כפי המספר. למר מספר יוצאי מצרים ולמר מספר ערבות מואב. ואם תאמר כיון שמחלקים למשפחות, למה הוצרכו לחלק לשבטים?

הטעם, כדי שיהיה כל שבט גורלו בפני עצמו, מה שלא יהיה כן, אם יחלקו למשפחות, שיכול לעשות גורל לשני משפחות, שמעון עם משפחות זבולן, ולהפך. ולא יהיו כל שבט ושבט יחד.

ובמסכת בבא בתרא דף קכ''ב אמרו וזה לשונם:

איבעיא להו ארץ ישראל לשבטים איפליג או לקרקף גברי איפלוג. תא שמע, בין רב למעט.

ועוד תניא:

עתידה ארץ ישראל שתחלק לי''ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי''ב שבטים עד כאן,

ונעלם מהש''ס ברייתא בספרי, שדרשוה מאיש לפי פקודיו, ומסתברא כי תנא די''ג שבטים גם כן דרשתו מאיש לפי פקודיו כתנא דספרי, ועיין בפסוק בין רב וגו'.

עוד יתבאר לדרכו של רבי יונתן, שסובר לאלה תחלק הארץ שהם באי הארץ, ועדיין אין אני יודע אם דוקא להבאים לכלל עשרים, או לכל באי הארץ, ואפילו לאותם שלא הגיעו לכלל עשרים?

תלמוד לומר: לפי פקודיו, הא למדת כי דוקא לבני עשרים, ובזה אנו מצדיקים דברי רש''י שפירש בפסוק לאלה ולא מטעמו.

{נה} לשמות מטות אבותם וגו'. לדברי רבי יאשיה בא הכתוב לשלול פשטיות הנשמע, מאומרו לאלה, שאין הכוונה היא על הנמנים בערבות מואב, אלא פירוש כאלה שהם בני עשרים. ור' יונתן מפרש שבא הכתוב לומר, שהגם שחלקו להנמנים בערבות מואב, חזרו הם והורישו יוצאי מצרים, וחזרו וירשום. כאומרם בברייתא (ספרי) וזה לשונם.

כיוצא בזה אתה אומר בבאי הארץ, זה נטל סאה ואלו נטלו ג' סאין והורישו אביהם, וירשו המתים את החיים, וחזרו וחלקו בשוה.

ולדרך זה ידוייק על נכון אומרו ינחלו, שכינה הדבר לנוחלים, מה שאין כן מטבע הדיבור עד עתה. כאומרו תחלק הארץ ולא אמר יחלקו,

וכן אומרו תרבה נחלתו וכו',

וכן אומרו יותן נחלתו, ולא אמר יקח נחלתו.

יחלק את הארץ ולא אמר יחלקו הארץ.

הא למדת שעד עתה היה הכתוב מדבר אשר יעשה בהנחיל אותם. ומאמר לשמות וגו' ינחלו, הוא מה שיעשו הנוחלים, אחר שהגיעתם הנחלה. ינחלוה בדרך זה, כאילו נחלו אותה אבותיהם מהם. וחוזרים ונוחלים אותה מהם, והוא אומרו ינחלו כי לא הזכיר נושא המנחיל להלביש הדבר בו.

{נו} בין רב למעט. במסכת בבא בתרא דף קכ''ב אמרו וזה לשונם:

אבעיא להו ארץ ישראל לשבטים אפלוג או לקרקף גברי אפלוג תא שמע בין רב למעט

ועוד תניא:

עתידה ארץ ישראל שתחלק לי''ג שבטים שבתחילה לא נחלקה אלא לי''ב וכו' ולא נתחלקה אלא בכסף, שנאמר בין רב למעט.

אמר רבי יהודה: סאה ביהודה שוה חמש סאה בגליל עד כאן,

וכתב רשב''ם שם וזה לשונו:

תא שמע בין רב וגו' שיקח כל שבט, מה שיתן לו הגורל, בין שהיה מגיע לו חלק מרובה כגון שבט שהיה לו אנשים מעט, בין שהיה לו חלק מועט כגון שהיו לו אנשים מרובים וכו', דכל השבטים חולקין בשוה וכו', עד כאן.

וקשה בדברי הגמרא למה מפשט מהכתוב כיון שאין לו הכרח ממנו, שהרי בברייתא שמביא מפרשו לקרוב לירושלים ורחוק ממנה, קרוב קוריהו רב, רחוק מעט לפי ששוה יותר.

ועוד נראים דברי הש''ס סותרים סופם לתחילתם, כי מאומרו תא שמע בין רב וגו', מגלה דעתו שסובר שנתחלקה בשוה לשבטים, ומאומרו ועוד תניא לא משמע כן, שהרי מפרש אומרו בין רב וגו' לריחוק מקום וקירוב מקום, ומכח זה מוכרחים אנו לומר, דסובר התלמוד כי תנא דעתידה ארץ ישראל, סובר שנתחלקה ארץ ישראל לשבטים בהשואה, ולזה העיר הש''ס במאמר תא שמע, בין רב למעט לומר, דסובר כדברי הברייתא, שנתחלקה לשבטים בשוה, ואין דברים אלו צודקים, שהרי אם נפרש בין רב למעט בין שבט שנוטל רב, לנוטל מעט, לשיעור אנשיו, מנין לנו לומר ריחוק מקום וקירוב מקום?

וכן להפך, אם נפרש לריחוק מקום וכו' מנין לומר שנחלקה וכו'?

ועוד אם נאמר שנחלקה בשוה לשבטים, אם כן נעמיד מחלוקת רבי יונתן ורבי יאשיה בחלוקת כל שבט ושבט בפני עצמו, למר ליוצאי מצרים, ולמר לבאי הארץ. כפי זה מה מקשה הגמרא שם דף קי''ח וזה לשונה:

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים, היינו דקא צווחן בני יוסף דכתיב (יהושע י''ז) וידברו בני יוסף אלא למאן דאמר לבאי הארץ, מאי קא צווחי כולהו שקול לטפלים, עד כאן.

אין אני רואה קושיא, כיון שלכל הסברות נטלו בני יוסף בשוה עם השבטים, וטענת בני יוסף הוא, שהם רבים מכל השבטים. ובין להאומר ליוצאי מצרים, ובין להאומר לבאי הארץ, מחלוקתם היא בחילוק השבט עצמו, אלא ודאי דבין לרבי יונתן בין לרבי יאשיה לא נתחלקה הארץ בהשואה לשבטים. ואין להעמיד תנא דברייתא הפך שניהם.

ועוד אם נאמר שנתחלקה לשבטים בשוה, יותר היה לו לצעוק שבט יהודה, שהרי כפי מספר באי הארץ יש במספר יהודה ע''ו אלף וחמש מאות ומספר מנשה ואפרים יחד פ''ה אלף ומאתים, נמצא שאין יתרים שניהם מיהודה, אלא שמנה אלפים ושבע מאות ונטלו בכפלים. שהרי הם נטלו שני חלקים ויהודה חלק אחד, כמו שמבואר שם, שלא נתחלקה אלא לי''ב שבטים, לבד מלוי שלא נטל חלק בארץ.

אלא הנכון בעיני כי לא עלה על דעת הגמרא לומר שנתחלקה לשבטים בשוה כדברי רשב''ם, ופירוש דבריו שאמר תא שמע בין רב למעט ממשמעות הכתוב מוכיח, שהחילוק היה לשבטים. ממה שהזכיר בגורל בין רב למעט, הרי שהחלוקה שהיתה על פי הגורל היה בו חלק רב וחלק מועט. ואם תאמר לקרקף דגברי, לא יוצדק ליאמר בין רב למעט, ופירוש רב ומעט הוא בין שבט שיש לו כפי אנשיו הרבה ובין שבט שיש לו כפי אנשיו מועט, הכל יהיה על פי הגורל, לענין המקום שיטלו בו חלקיהם. ואומרו ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' ירצה להביא הדבר ביותר ביאור, לפי שיש לבעל הדין לחלוק ולומר, שאין להוכיח מפסוק בין רב למעט אלא לומר שלא נתחלקה לקרקף דגבר.י אבל עדיין יש להסתפק אם למשפחות או לשבטים. לזה אמר ועוד תניא עתידה ארץ ישראל וכו' נתחלקה לי''ב שבטים. נמצינו אומרים, כי פירוש בין רב למעט לכל הסברות אין נשמע ממנו שיחלקו השבטים בשוה, ולא חלקו אלא כפי שיעור הפקודים. וכדברי תנא של ספרי שהבאתי בפסוק איש לפי פקודיו.