{א} ותקרבנה בנות וגו'. אומרו ותקרבנה ולא הספיק במאמר ותעמודנה וגו' שאמר בסמוך, לומר שלא עמדו לפני משה, עד שהתוועדו יחד בעצה הגונה. וראו כי יש בפיהם נכונה בטענה הנשמעת כאשר אבאר בעזרת השם. ואחר כך עמדו לפני משה וכו'.

או ירצה על זה הדרך ותקרבנה וגו' למשפחות מנשה בן יוסף פירוש שנתועדו לקחת עצה מגדולי השבט, ולהמלך עמהם משום דרך ארץ. ואולי שרמז הכתוב באומרו בנות, לומר שהערתם היתה מה שאמר בסמוך איש לפי פקודיו, ואמרו בספרי וזה לשונם:

יצאו נשים וכו'.

או ירצה באומרו ותקרבנה וגו' להגיד שביישניות היו, וקודם שעמדו לפני משה, נתקרבו לפני גדולי השבטים, והוא אומרו למשפחות מנשה. ואחר שנתקרבו לבני משפחתם, הסירו מסוה הבושה לעמוד לפני משה, ולדברי האומר סרס המקרא ודרשהו, לא יכלו לעמוד לפני משה, עד שקדמו לעמוד לפני שלמטה ממנו, ודבר זה ממדת הבושת.

בנות צלפחד בן חפר וגו'. צריך לדעת לאיזה ענין יחסם הכתוב, ולא סמך על מה שהזכיר בסמוך, במספר בני מנשה ושם נאמר צלפחד ושם בנותיו. ורז''ל (ספרי) דרשו דרשות. ואפשר לומר, שרשם ה' בזה, הטענה שעליה נתקרבו יחד להתוועד, והיא על פי דבריהם ז''ל בבבא בתרא דף קי''ח וזה לשונם:

בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים היינו דקא צווחן בנות צלפחד, אלא למאן דאמר לבאי הארץ, אמאי צווחן, הא ליתיה דלישקול ומתרץ לחזרה, עד כאן.

פירוש, שאפילו למאן דאמר לבאי הארץ, הוכרח לומר מכח פסוק לשמות מטות אבותם וגו', שבאי הארץ יחזירו הנחלה ליוצאי מצרים, וחוזרים ונוחלים. ואם כן, כשיחזירו בני חפר נחלתם לחפר, ויחזרו לנחול מהם, יזכו הבנות עמהם בירושת חפר. והיא הטענה הבאה במאמר בנות צלפחד בן חפר. אם החלוקה תהיה למאן דאמר שנחלקה ליוצאי מצרים, באים בטענה ליתן להם חלק צלפחד אביהם. וחלוקה הנוגעת להם בחפר, מוריש מורישם, ולמאן דאמר לבאי הארץ, יתבאר על זה הדרך בנות צלפחד. והגם שנחלקה הארץ לבאיה, אף על פי כן נתועדו לצד טענת היות צלפחד בן חפר, וכשתחזור נחלת בני חפר לחפר ויחזור להנחיל, יהיה נוגע לבנות חלק יחד עם דודיהן.

ואומרו בן גלעד בן מכיר בן מנשה, כבר העירו רז''ל ואמרו בספרי וזה לשונם:

מגיד הכתוב כשם שצלפחד היה בכור, כך היו כולן בכורות עד כאן.

וכפי זה יכוין הכתוב להודיע שנתעוררו גם בפרט זה ליטול חלק הבכורה הנוגעת להאבות.

עוד אמרו שם וזה לשונם:

להודיעך שכולן צדיקים שכל מי שיחסו וכו' עד כאן.

וכן משמע מדברי רש''י בחומש, ואומרו ואלה בתוספת וא''ו לומר מה הראשונים צלפחד חפר מכיר גלעד כלם צדיקים, כאומרם ז''ל כמו שכתבתי בסמוך ואלה גם כן צדיקים כמותם.

ואלה שמות בנותיו. קשה אומרו בנותיו שנראה שלא הזכיר אלא צלפחד ולא הבנות שבזה יוצדק לומר ואלה שמות בנותיו, ולא כן הוא שאדרבא לא הזכיר אלא הבנות בכינוי אביהם ואם כן היה לו לומר ואלה שמותם. ולהבין הכונה אעיר גם כן בסדר שמות הבנות, שרואני שאין הכתוב מסדרן בסדר שוה שמזכירם במקום אחר שכן תמצא בפרשת מסעי (ל''ו י''א) שסדרם שלא כסדר זה, ובמסכת בבא בתרא דף ק''כ אמרו וזה לשונם:

להלן מנאן דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן.

ופירש רשב''ם להלן הוא בפרשת מסעי בשעת נישואין דרך גדולתן, וכאן פירוש כשבאו לפני משה, מנאן דרך חכמתן, ואין הדברים נראים מכמה טעמים:

א' במה מסוים הדבר, כי מנאן דרך גדולתן בענין הנשואין, כי מי יאמר שהכתוב דרך נשואיהן מני להו?

ב' למה כשמנאם הכתוב למעלה (כ''ו ל''ג) במספר בני מנשה, למה לא מנאן דרך גדולתן?

ושם אין דבר חכמה ולא תבונה.

ג' מדברי התלמוד קשה, למה הקדים לומר להלן ואחר כן אמר וכאן וכו' כיון שכונת אומרו להלן, הוא האמור לבסוף בפרשת מסעי, גם תיבת להלן פשטה הוא מקודם.

אכן הנכון בעיני הוא כי סדר גדולתן הוא סדר האמור במספר בני מנשה והאמור בפסוק ותקרבנה, וסדר חכמתן הוא סדר האמור בפסוק ותהיינה וגו', ולזה אמר הש''ס להלן וכו', פירוש לפי שהש''ס אמר בסמוך צדקניות הם, שלא נשאו אלא להגון להם. ואמר להלן, פירוש בזכרון הקודם לזכרון זה של נישואין, והוא זכרון האמור במספר בני מנשה גם בפסוק ותקרבנה מנאן כסדר גדולתן, כי כן ראוי לחוש לומר, דרך גדולתן בזכרון ראשון, להודעת הוייתן, וכאן פירוש בפסוק ותהיינה שאנו עוסקין בו, כאמור מנאן דרך חכמתן, והודיע בהם הכתוב ענין זה של דרך חכמתן, בפעם אחרונה שהזכירם. אבל בכל המקומות לא הזכירם אלא כסדר גדולתן, וכפי זה ידוייק דברי הש''ס על נכון.

ובזה נבא ליישב, מה שהקשינו בכתוב, והוא שנתחכם הכתוב להעיר כי דרך גדולתן מונה אותם. ולזה אם היה אומר, ואלה שמותם, היה צריך לסדרן כסדר חכמתן, וסדר חכמתן אינה כן. ולזה אמר ואלה שמות בנותיו, להעירך שסדר הוית בנות מאביהם הוא שמסדר הכתוב. וכן תמצא למעלה, במספר בני מנשה שנאמרו גם כן בסדר זה. דקדק הכתוב לומר, ושם בנות צלפחד להעיר כמו כן, והגם שגם בפסוק ותהיינה אמר הכתוב גם כן בנות צלפחד, שם הקדים זכרונם, ואחר כך שם אביהם, ואין במשמעותו שסדרן כדרך לידתן, אלא כשיקדים זכרון האב. ויסמוך לזכרונו זכרונם, זה יגיד כי מונה סדר יציאתן ממנו, ועיין מה שכתבתי בפרשת נח, בפסוק (א' י') ויולד נח שלשה בנים.

{ב} ותעמדנה לפני משה וגו'. בפרשת בהעלותך (ט' ו') פירשתי מחלוקת אבא חנן ור' יאשיה, גם למה נחלקו גם במקום זה. ולפי מה שפירשתי שם יתישב אומרו גם כן, כל הנשיאים והעדה לב' הסברות, להאומר חולקין כבוד וכו'. מכאן אתה למד שאפילו אין רבו חולק לו כבוד, מן הסתם אין הנשיאים חולקים כבוד לעם הארץ, ולמאן דאמר אין חולקין וכו' מכאן תתחייב לומר, סרס המקרא ודרשהו, והבן. וטעם שדברו בזמן שהיו יחד שבטי ישראל, לומר דבריהם בפני כולן, כדי שידעו תשובתו להם, שלא יערערו אחר כניסתם לארץ.

ובספר הזוהר הקדוש פרשת בלק דף ר''ה אמרו וזה לשונם:

דחב במדברא במלולא, חשיבו דמשה נטיר דבבו, ובגין כך קריבו עם משה לאלעזר וכל הנשיאים וכל ראשי אבהן וכו' עד כאן.

הדברים יגידו שמפרש טעם מאמר הנשיאים וכל העדה הוא שהבנות כנסו אותם לחשש שינטור משה להם איבת אביהם, ומה שאמרו בזוהר וכל ראשי אבהן, הוא פירוש אומרו וכל העדה, והוכרח לפרש כן, לפי מה שמפרש שהם כנסו אותם. לא יתכנסו העדה, כולם. זולת במאמר משה, ובתקיעה בחצוצרות כידוע. לזה פירש שהם ראשי האבות. ויש להעיר לדברי הזוהר איך יעלה על דעת הצדקניות לחשוד בכשר כמשה?

ואולי שאינו אלא ללמדנו דרך החיים, וכמו שפירש שם בזוהר וזה לשונם:

מכאן מאן דחייש מן דיינא יקרב אחריני ויסגי בגוברי עד כאן.

וכבר אמרו ז''ל (ב''ר קיט:) שהבנות חכמניות היו וצדקניות היו, ולעולם יודעים היו כי משה לא יעוול משפט.

או אפשר שחששו כי משה ישפוט בהם, כמשפט המתלוננים והמרגלים, שלא נטלו בניהם חלק בארץ, לפי שדברו בה' ובמשה, לזה כנסו כל האמורים, לצדד עמו במשפט, כדי שלא יטה בדעתו לחובתם.

או אפשר שנתחכמו בזה, כדי שירגיש משה ויעשה מה שעשה, כאמור שם בזוהר שנסתלק מן המשפט והקריבו לפני ה'.

ונראה שהגם שהיה יודע משה שנוטלות נחלה, עם כל זה, עשה כן ללמד לדיינים שרואים שנחשדים בדין שיסתלקו וכו', כדרך שעשה הוא.

או אפשר שחש להם שיהיו כמתלוננים וסלק עצמו מלצדד במשפטם, והקריבו לפני ה'.

{ג} אבינו מת במדבר. טעם אומרו מת במדבר, לשלול שלא מת במצרים, והכונה בזה בין למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ, בין למאן דאמר נתחלקה ליוצאי מצרים, זו היא עיקר טענתם. למאן דאמר ליוצאי מצרים אמרו מת במדבר, הרי שהיה מיוצאי מצרים, ודקדקו גם כן בתיבת במדבר, לומר שהיה מכלל אותם שנגזרה עליהם גזירת במדבר יפלו פגריכם (י''ד כ''ט). הא למדת שהיה בן עשרים כשיצא ממצרים, ולמאן דאמר נתחלקה הארץ לבאיה, הרי גם הוא מודה שתחזור ליוצאי מצרים וינחילו בניהם ונוגעת הירושה להם בחזרה.

עוד יתבאר על פי דברי הזוהר (ח''ב קנז.) שאמר, כי המדבר הוא מקום שליטת ס''מ הרשע, וזו סיבת פרעון עונם תכף ומיד, כי לפי שהיו דורסים עליו וכופין אותו לא היו משיגים גדר זה לשלוט עליו, עד שהיו מתרפאין מנגע עונם. והוא אומרו מת במדבר פירוש בשביל היותו במדבר, שזולת זה היה ה' מאריך אפו עד שהיה מתקן מעשיו ולא היה מת.

עוד יתבאר על דרך מה שאמרו בזוהר (ח''ג רה:) כי במדבר לשון דיבור, כי באו להסיר מלב משה, לבל יחשוד אותם שיש בלבם עליו ח''ו שיעוול משפטם, ואמרו אבינו מת במדבר פירוש איך יעלה על הדעת שיחשבו דבר זה, הלא המה ראו את אשר המית ה' אביהם בשביל שדיבר במשה, וזה אות להם, להרחיק מחשבות און באיש אלהים. ואמרו ראיה לדבר שמיתת אביהם היתה בשביל שדיבר במשה, שהרי לא היה בתוך העדה וגו' ודרשו ז''ל (ספרי), שכללו בדבריהם עדת מרגלים ועדת קרח ומתלוננים, והוא לא היה ביניהם. הא למדת שלא היה לו אלא חטא הדיבור, שהרי כמה כתות של רשע היו ולא נמנה עמהם. והוא מה שגמרו אומר כי בחטאו לשון יחיד, פירוש חטא אחד היה לו ולא יותר.

ואולי כי לזה נתכוונו לדבר דבריהם, בפני כל הנשיאים והעדה, להשמיעם דברים אלו, להגדיל אימת משה בלבם, ואפשר כי לזה נתכוון באומרו לאמר אבינו מת במדבר, פירוש טעם ותקרבנה לפני וגו' ולפני וגו' לאמר דבר זה אבינו מת, בשביל שדיבר במשה, הגם שהיה צדיק גמור ולא היה בידו אלא חטא אחד.

ובזה נתישבה תמיהת התוספות שהקשו שם, בפרק יש נוחלין (ב''ב קיח:) בדיבור המתחיל ולמאן דאמר לבאי הארץ וכו' שמדברי הגמרא מוכח כי למאן דאמר נתחלקה לבאי הארץ לא נטלו הבנות חלק צלפחד הנוגע לו לעצמו בנחלה, אלא הנוגע לו בנחלת חפר, כשחזרו לו בניו, אם כן למה הוצרכו הבנות לומר והוא לא היה בתוך העדה וגו', והלא אפילו בני העדה של המרגלים נטלו בזכות אבי אביהם?

ולדרכנו הוצרכו לומר והוא לא היה וגו', לומר כי בחטאו וגו' כמו שפירשתי. וחוץ מדרכינו יש ליישב קושית התוספות, שהבנות לא ידעו שלא נקנסו המרגלים ליטול בחזרה בנכסי אביהם, וחשבו שפקע מהמרגלים נחלה בארץ כל עיקר, לזה הוצרכו לומר והוא לא היה וגו'.

ובנים לא היו לו. ולא אמרו אין לו, יתבאר על דרך אומרם, בני בנים הרי הם כבנים, והעלו בגמרא (יבמות סב:) שהוא הדין בני הבנות, לזה אמרו לא היו לו כבר, אבל יש תקוה שיהיה לו והם אשר ילדו בנותיו שהם נקראים גם כן בניו.

{ד} למה יגרע. פירוש על פי מה שאמרו במשנה בפרק יש נוחלין (ב''ב קטז) וזה לשונם:

בנות צלפחד נטלו ג' חלקים בנחלה:

חלק אביהם

וחלקו עם אחיו בנכסי חפר

ושהיה בכור וכו' עד כאן.

והוא אומרו למה יגרע וגו' כנגד חלק צלפחד,

תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו פירוש חלק צלפחד שנוגע לו תוך אחיו בנכסי חפר, שהיה מיוצאי מצרים,

וחלק הבכורה כלול הוא במאמר בתוך אחי וגו'.

ודרך זה אינו, אלא למאן דאמר שהארץ נתחלקה ליוצאי מצרים. אבל למאן דאמר לבאיה נתחלקה, לא נטלו חלקו של צלפחד עצמו.

ויתבאר הכתוב בדרך אחר, על דרך מה שאמרו שם דף קי''ח וזה לשונם:

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו' היינו דכתיב חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וד' דידהו:

פירוש אחד חלק צלפחד,

ב' חלקו בחפר,

ג' בכורתו פי שנים,

ד' חלקו בירושת אחיו,

אלא למאן אמר לבאי הארץ וכו' ומתרץ תרי אחי אבא הוו ליה עד כאן.

מעתה אפילו לסברת מאן דאמר לבאיה נתחלקה, נטלו הבנות ב' ירושות:

ירושת צלפחד דאביו פי שנים
וירושת ב' אחיו שמתו,

לזה אמרו למה יגרע וגו' כנגד ירושת חפר שנוגעת לצלפחד בחזרה.

תנה לנו וגו' כנגד ירושת האחים שמתו, שנוגעת לצלפחד גם כן מצד החזרה.

עוד יתבאר הכתוב לב' הסברות בהעיר אומרו למה יגרע שם אבינו שהיה לו לומר למה תגרע נחלת אבינו?

עוד למה חזרו לומר כי אין לו אחר שכבר אמרו ובנים לא היו לו?

ויתבאר הכתוב על פי דבריהם ז''ל במסכת בבא בתרא דף קי''ט וזה לשונם:

תנא: בנות צלפחד וכו' חכמניות הן שלפי שעה דברו.

דאמר ר' שמואל מלמד שהיה משה יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר כי ישבו אחים וגו' אמרו לו: אם כבן אנו, תן לנו נחלה ואם לא תתיבם אמנו עד כאן.

והוא מה שאמר הכתוב כאן למה יגרע שם אבינו, פירוש זו היא טענת יבום להקים שם המת, ולזה דקדקו בלשונם, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, והגרעון הוא, כי אין לו בן וה' צוה כי ישבו אחים וגו' ובן אין לו וגו' יבמה יבא עליה וגו', מה תאמר שהבת כבן תחשב ופוטרת. אם כן, תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו, והגם דר' שמואל הקדים במאמר הבנות, טענת הנחלה לטענת היבום, לא נתכוין אלא לומר, ב' הטענות שאמרו, ולא דקדק לומר אותם כסדרן. ודרך זה ישנו בין לסברת ר' יאשיה שאמר הארץ נתחלקה ליוצאי מצרים, בין לסברת ר' יונתן שאמר לבאיה נתחלקה, לסברת האומר ליוצאי מצרים שואלים גם חלקו של צלפחד עצמו, ושאר חלקים הנוגעים לו מובנים מעצמן. ולסברת האומר לבאיה נתחלקה, שואלים חלקים הנוגעים לצלפחד בחזרה.

{ה} ויקרב משה וגו'. אפשר שנתכוין לפי דברי תנא דחכמניות וכו' שהבאתי בפסוק למה יגרע ששפטו אם אנו כבן נירש, ואם לאו תתיבם אמנו, כמו כן דבר משה לפני ה', וטעמו שאמר כן לְשֶׁאִם יאמר לו ה' אין להם נחלה, יתן לו טעם למה לא תתיבם אמם.

עוד יתבאר על פי מה שאמרו בבבא בתרא (קיט:) וזה לשונם:

אמר רבי חידקא שמעון השקמוני היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא וכך היה אומר: יודע היה משה שבנות צלפחד יורשות אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה. וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על פי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, וראויה היתה פרשת מקושש וכו' אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו עד כאן.

וכתבו התוספות שם בדיבור המתחיל:

יודע היה משה וכו' אף על פי שלא נאמרה פרשת נחלות, יודע היה מטעם אם כבן אנו נירש אם כבת תתיבם אמנו כדלקמן, עד כאן:

וקשה לדברי ברייתא זו מברייתא (זבחים קטו:) שנחלקו רבי עקיבא ורבי ישמעאל בסדר נתינת התורה, שכלם מודים שנאמרו כללות התורה ופרטיה בסיני, ולפי ברייתא זו, לא נאמר למשה אם יטלו חלק בכורה אם לא עד שנת הארבעים, שהיה בערבות מואב אחר מיתת אהרן. שכן אמר הכתוב ולפני אלעזר, הא למדת שמת אהרן, בשלמא פרשת מקושש, לפי שהיתה בשנה ראשונה כאומרם ז''ל (ספרי ח''א קיג:) נוכל לומר שהיה ה' אומרה למשה בסיני אלא שנתחייב מקושש וכו' מה שאין כן מה שלפנינו, ועוד כפי זה מת אהרן חסר ידיעת התורה בפרט דין זה.

ונראה כי לעולם כל משפטי התורה נאמרו למשה בסיני כללות ופרטות, וכמו כן פרשת נחלות והיה יודע משה ואהרן שהבנות יטלו גם חלק הבכורה, ומה שאמרו בברייתא לא היה יודע שיטלו חלק הבכורה פירוש בארץ ישראל, הכונה אם תחשב ראוי או מוחזק לפי שאין הבכור נוטל פי שנים, אלא במוחזק ולא בראוי, ודבר זה לא בא מחמת חסרון ידיעת ההלכה אלא חסרון ידיעת מציאות זה אם קרוי מוחזק או ראוי, וחסרון ידיעת דבר זה אינו חסרון דיני התורה, וכן מוכיחים הדברים ממה שאמרו שם בגמרא שמקשה מברייתא זו:

של ר' שמעון השקמוני לרבא שאמר ארץ ישראל מוחזקת היא ואמר ואי סלקא דעתך מוחזקת היא מאי קא מספקא ליה ומתרץ היא גופא מספקא ליה במשמעות דקרא (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה וגו', פירוש אם פירוש מורשה הוא ירושה וכפי זה הבכור יטול בה פי שנים או דלמא פירוש מורשה הוא שיהיו מורישין אותה, ופשטו ליה ירושה לכם ומורישין לבניהם והיינו דכתיב (שם ט''ו) תביאמו ותטעמו וגו' מלמד שמתנבאים ואינם יודעים מה וכו', עד כאן.

הדברים מגידים שהספק היה בארץ לא במשפט הבכורה, שכבר נאמרה פרשת נחלות, שאם לא כן מה מקשה התלמוד, במה נסתפק משה כיון שעדיין לא נאמרה פרשת נחלות עד אותה שעה.

ונתבאר גם כן מהגמרא שגם משפט ארץ ישראל אם היא מוחזקת או ראויה נאמרה בתורה אלא שנסתפק משה בפירוש מורשה, וגם אותו ספק יש לו בירור בתורה מפסוק תביאמו ותטעמו ולא הרגיש בו כאומרו מתנבאים ואינם יודעים וכו', ומעתה אומרו ויקרב משה את משפטן הוא טענת הבכורה בארץ, ואמר ליה רחמנא והעברת את נחלת וגו' ופירש שם שדורש רמז הבכורה מתיבת והעברת, כדכתיב (שם י''ג) והעברת כל פטר רחם, והגם שתמצא שכל ענין הנחלות כתוב כאן, בזמנו נאמר בסיני אלא שנקבע כאן, כדרך שאמרו ז''ל (סנהדרין נט:) בענין מילה וגיד הנשה (חולין ק:) שבסיני נאמרו אלא שנקבעו שם, אלא שנשאר לנו לידע היכן רמזו הבנות בדבריהם טענת הבכורה שאומר שעליה הקריב משה משפטן, ואולי כי אין צורך שישאלו אם הדיין יודע שיש להם זכות מה שלא הוזכר בדבריהם ונסתפק בו ישאל עליו לאלהי המשפט.

או אפשר שרמזוה במאמר למה יגרע שם אבינו שרצו שיהיה הדבר להם כאלו אביהם הוא הנכנס לארץ והדבר מובן שרצונם לומר שיטלו חלק הבכורה בארץ, ולפי זה אומרו משפטן פירוש המשפט שתבעו בחלק הבכורה.

{ו} ויאמר ה' וגו' לאמר. אומרו לאמר, פירוש שלא יחשוב משה, כי מאמר כן בנות וגו' הם הדברים הנאמרים למשה שהקריב המשפט, ואין צורך לאומרם לזולת, לזה אמר לאמר שיאמר כמו כן להם. ואפשר שלא להם לבד אלא לישראל, ולזה לא אמר לאמר להם.

או אפשר ממה שאמר אחר כך ואל בני ישראל וגו', גילה כי מה שקדם אין צורך לאומרו כי אם לבנות צלפחד, וכפי זה אומרו לאמר הוא לאמר לבנות.

{ז} כן בנות צלפחד וגו'. הוצרך לאמר כן, ולא הספיק במה שפרט המשפטים, לומר שדרך המשפט ששפטו בשכלם, לכל הפירושים שפירשנו, בין לפי מה שאמר התנא דחכמניות היו, ששפטו דין ירושה מדין יבום, הצדיק ה' מה שדנו בשכלם, בין מה שאמרו מדעת עצמן, שנוגע להם חלקי הבכורה, וחלק אחיהם. עוד נתחכם ה' לומר כן וגו' להעיר כי כל פרטי הדינים אשר יצו ה' בענין, כמו שדרשו ז''ל בברייתא במסכת בבא בתרא (קיח:) וזה לשונם:

נתן תתן זו נחלת אביהן, בתוך אחי וגו' זו נחלת אבי אביהן, והעברת זו בכורה וכו',

ואמר ר' אליעזר: אף חלק אחי אביהן וכו', דכתיכ נתן תתן וגו'.

לכל אלו הפרטים נתכוונו בנות צלפחד בדבריהם, והוא אומרו כן בנות וגו', וחזר לפרש דברים שכלל במאמר כן. הא למדת שהיתה כוונתם לשאול, כל האמור, וכבר רמזנום למעלה בדבריהם, ונתכוון ה' גם כן, לרומם הצדקניות החכמניות, ואולי כי לזה נתכוון בתיבת לאמר, לשון מעלה, כדרך אומרו (דברים כו) האמירך היום, לרוממם במאמר כן בנות צלפחד דוברות. עוד נתכוין ה' ליחד להם תשובה למשפטן, בפני עצמן, ולא כללן יחד, במצוה אחת עם ישראל. כשצוה בסמוך דכתיב: ואל בני ישראל תדבר לאמר, להראות את אשר יכבד מכבדיו ועושי רצונו.

{יג} וראיתה אותה. ולא הספיק מה שכבר אמר וראה את הארץ, על דרך אומרם ז''ל (ספרי ח''א קל''ו) שהראהו ה' ראיה נסיית, מה שאין כח בשיעור עין טבעיית, לראות באור השמש, זולת באור הגנוז, כידוע. ולזה הבטיחו ואמר לו וראיתה אותה, כי יאיר לפניו אור החיים. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב, (שם ל''ד) ויראהו ה' וגו' להעיר על האמור.

גם אתה כאשר וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ילקוט ריש פ' מסעי) שאמרו, שאמר אהרן למשה אילו היה יודע כן, היה רוצה בדבר מקודם לכן, והוא אומרו גם אתה סמוך למאמר ונאספת, לומר שלא יהיה נרתע מהאסיפה שמבטיחו, שגם הוא יחפוץ וירצה ליאסף, כשיראה עריבות המושג בשעת מיתה. וזה לך האות, כאשר נאסף אהרן אחיך, שהוא אמר לך, שאם היה יודע וכו' הרי שגם החפץ והרצון יסכימו ליאסף.

עוד ירצה להעירו במצוה המוטלת על הצדיקים, לעשות בשעת מיתה. והוא שיצדיק עליו את הדין, ויחפוץ בגזירת מלך שתתקיים, והוא אומרו ונאספת וגו' גם אתה, פירוש אפילו אתה תסכים ליאסף כדרך אומרו (תהלים לא) בידך אפקיד, ואומרו כאשר נאסף אהרן וגו' פירוש על דרך אומרם ז''ל (ילקוט שם):

שאמר לו משה לאהרן: אהרן אחי, מקובל עליך למות.

אמר לו: הן.

אמר לו: נעלה להר מיד עלו וכו' עד כאן,

והוא מה שרמז במאמר כאשר נאסף אהרן פירוש שהסכים גם הוא על האסיפה. וטעם הדבר שעושה ה' כסדר זה, לפי שאינו חפץ ליטול נפש הצדיק, אלא ברצונו, לרוב חיבת ידידיו, גם שבזה ישלמו האושר השלם, כאמור (דברים ו) ובכל נפשך.

{טו} וידבר משה וגו' לאמר. הנה למה שקדם לנו מדבריהם, שלשון דיבור יגיד על מענה קשה כפי זה, למה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה' שאין זה מהמוסר?!

עוד צריך לדעת אומרו לאמר, שאין לה משמעות במה שלפנינו, ואפשר, כי משה בא בטענת משפט לבל ימות, ולא למה שממנו, אלא בשביל ישראל, כאשר אבאר מאמריו. לזה אמר לשון דיבור, ולפי שבמאמר משה האמורים בענין, אינם אלא דברי חיבה ורחמנות על ישראל, אין תכלית הדברים עומד בנאמר, אלא במתחייב מהמאמר, שהוא מניעת המיתה ממנו. כאשר אבאר, והוא אומרו לאמר.

{טז} יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו'. צריך לדעת:

א' למה בחר כינוי זה מכל כינויי המעלה והשבח הידועים לה'?

ב' למה האריך לשון אשר יצא וגו' ואשר יבא ואשר יוציאם ואשר יביאם?

ג' אומרו ולא תהיה עדת וגו' מנין יעלה על הדעת שה' יעלים עינו מבניו, שיהיו כצאן אשר וגו'?

אכן יתבאר הענין על זה הדרך, דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים. וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם, ואין ההשתוות בהם. כמו כן ויותר מהמה, בענין השתנות הנבחר והנשלל, בבחינת ההשכל והרצון. נוסף על שינוי פרטי הטבע, בתכונת ההרכבה שביסודות, וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה במדומים. וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה, והוא נעלם. והוא מה שכיוונו רז''ל (נדרים לט:) לומר, בן גילו בענין ביקור חולים, ומזה תשער שיושלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ס' ריבוא, שהיו בדורו של משה לאחד, והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו, זולת האיש משה, שאמרו ז''ל (תיקונים סט) שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר, בסוד אומרו (ישעי' סג) משה עמו, ועיין מה שכתבתי בפסוק (לעיל י''א י''ב) האנכי הריתי וגו', וזו היתה סיבה שהפקיד והנפקדים נמזגו לגדר ההשתוות, וכל אחד היה לו כלבבו.

וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות שופטים לשבטיך וכו' לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו, וזה ידע ובחן משה עליו השלום, ואמר תשובה למאמר המיתה יפקד ה', פירוש ימנה, אל אלהי הרוחות פירוש, שיודע רוח של כל בשר, וגדר תכונתה. תמנה אחד, שיהיה טבעו שוה בתכונה לכל העדה, שיסכים הוא למה שיאמרו הם, ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם. והוא אומרו, אשר יצא לפניהם פירוש שיהיה לו הרצון בהם, ואשר יוציאם וגו' שיהיה להם הרצון כמוהו לצאת ולבא עמו, ותלה הדבר בו, כי הוא המלך. ובחירה כזאת, היא מוחלטת השגה מזולתו יתברך. כי הוא לבדו, יודע תוכן הרוחות, וידע רוח שתתמזג עם כלן. ואיש כזה אינו בנמצא, זולת אם יהיה אדם כמשה, שכל ישראל הם ענפיו, והוא שורש לכולם. וזולת זה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ותכלית כוונת דברי משה לה' הוא, על זה הדרך, אני אעשה כאשר אדוני דובר, אבל יתקן דבר זה קודם אם יוכל להכנס בגדר התיקון. ואם לא, תהיה עדת ה' כצאן וגו'. והיוצא מזה הוא ולא ימות. כרמוז בתיבת לאמר שאמרנו. ומתוך הדברים אתה למד, שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא ליאסף אל עמיו כמאמרו יתברך.

{יח} ויאמר ה' וגו' קח לך וגו' אשר רוח בו. צריך לדעת אומרו קח לך?

עוד אומרו אשר רוח בו, וכי יש אדם שאין בו רוח?!

עוד צריך לדעת מה זו סמיכה?

אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה, שפירש אומרו קח לך, פירוש כחששתך. ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו, פירוש אתה ישנך שורש כל הנשמות, והוא ישנו בבחינת הרוח, והוא אומרו אשר רוח בו, פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא. וצוה ה' לסמוך ידו, להעיר לרוח, מהות הנשמה שבמשה. והוא אומרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל, סמוכה למאמר ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות, ובזה ישמעו פירוש יקבלו מאמריו, כל עדת בני ישראל, פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מְרוּצֵית ממנו.

{כא} על פיו יצאו וגו'. פירוש חוזר על ה' האמור בסמוך, הוא המוציא והמביא בהודעת האורים והתומים.

{כב} ויעש משה כאשר וגו'. פירוש, סמוך למצות המלך. והגם שה' לא צוה לו כן, אלא תשובה למאמרו, ואין הכרח, שיעשה הדבר תיכף, אף על פי כן, מיהר עשות מאמר ה'.

{כג} ויסמוך וגו' ויצוהו. פירוש לשון צוותא, שהאיר בו הוד הנשמה, כמו שפירשתי למעלה במה שכתוב וסמכת. וידויק כפי זה אומרו כאשר דבר ה' ביד משה, שאין משמעות למאמר זה, וכי הדיבור הזה, ענין הנתפס ביד?

אלא פירוש כי ה' דבר. שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע.

עוד ירמוז אל המלכות, על דרך אומרם ז''ל אין צו אלא מלכות, (ש''א י''ג) דכתיב: ויצוני ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו, כאשר דבר ה' ביד משה, פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה, במקום שמן המשחה.