{ב} צו את בני ישראל וגו'. צריך לדעת למה סידר פרשת הקרבנות במקום זה אחר מינוי יהושע ולא במקום שצוה על הקרבנות בפרשת אמור, שהרי מצוה זו מוכרח אתה לומר שנהגה משהוקם המשכן ויהושע נסמך בשנת הארבעים?!

ואולי שבא לומר, שאם ירצה יהושע להקריב תמידין ומוספין משלו, שאינו רשאי. הגם שדין ציבור יש לו כדמוכח מכמה מקומות, לזה סדר מצוה זו אחר מינוי יהושע, וצוה בה שתהיה משל ציבור, כאומרו צו את בני ישראל וגו' לומר שאין התמידים באים אלא משל ציבור, ולזה כפל לומר ואמרת אליהם לעיכוב, ודקדק גם כן באומרו אליהם ולא אמר להם, לפי מה שפירשתי בפרשת וירא אליו, כי ירצה מיעוט זולתו. כמו כן במה שלפנינו, העיר אותנו שכוונתו למעט.

שוב ראיתי לרז''ל (ילקוט) שאמרו וזה לשונם:

לפי שהיו ישראל אומרים: לשעבר היו המסעות נוהגים והתמידין נוהגים, פסקו המסעות פסקו התמידין?!

אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אמור להם, שיהיו נוהגין תמידין, עד כאן לשונם.

וע' פנים לתורה.

את קרבני לחמי וגו'. פירוש לפי שיש בתמידין שלשה מיני קרבן:

אחד הקרבת התמיד,
ב' עשירית האיפה של מנחת התמיד,
שלישי הנסכים.

כנגד הקרבת התמיד, אמר קרבני,

וכנגד המנחה אמר, לחמי שנקראת לחם, ושניהם כליל לאישים לזה אמר לאשי.

וכנגד הנסכים אמר, ריח ניחוחי שאין בו אלא ריח, שהוא אינו לאישים אלא יוצק על היסוד ויורד לשיתין.

ובשלשה דברים דקדק לומר בכינוי, קרבני, לחמי, ניחוחי, לומר שכולן של הקדוש ברוך הוא בורא הכל, ועדיין ברשותו, כאומרו (תהלים כד) לה' הארץ ומלואה ופרשנוהו במקומו. ודקדק גם כן לומר לאשי בכינוי, לומר שגם האש היא של הקדוש ברוך הוא, ומעתה מה שישראל מקריבין הוא מנכסיו של הבורא.

לזה נתחכם ה' ונתן אזהרה ואמר תשמרו, לומר שאם לא יעשו, הנה הם גוזלים נכסיו ועוברים בלאו. ואומרו להקריב לי וגו' פירוש, כי מה שיעשו הוא הקרבת חלק מנכסיו לפניו, אבל עקרן של נכסים הם של המקום.

עוד נתכוון בזה, להודיע סוד הקרבן, שהוא לקרב ענפי הקדושה שהם חלק ה'. והוא מה שנתכוין באומרו קרבני, בכינוי אליו, והבן. ואומרו לחמי לאשי, פירוש לחם זה שאני מצוה להביא לאישים, סודו הוא קרבני, שכשעולה לה' ריח ניחוח, מתקרבים כל ניצוצי הקדושה שנתרחקו.

{ג} ואמרת להם זה האשה וגו'. יִחֵד אמירה אחרת, גם אמר זה הָאִשֶּׁה, לבל יחשבו כי מה שיצו ה' כבש אחד וגו' לתמידין הוא לצד ההסתפקות, ולא לשיעור הנגבל בשלילת היותר ממנו, והפחות ממנו. לזה יחד אמירה להגביל הדבר, ואמר זה האשה, זה ולא יותר ממנו.

את הכבש אחד וגו' ואת הכבש וגו', נמצאת אומר שבפסוק ראשון צו את וגו' נצטוו על התמדת הקרבת התמידין, ובפסוק זה נצטוו על שיעור הקרבת התמידין.

{ט} וביום השבת שני כבשים וגו'. טעם שמוסף שבת הוא מועט, מכל מוספי ראש חודש ומוספי יום טוב והמועדים. הוא סוד לחם משנה, ולזה מוספיו שני כבשים על שני כבשי תמיד, וסוד השביעיות רמוז ביום עצמו, כי הוא שביעי. מה שאין השביעיות מסוים לא בראש חודש ולא בשאר ימים טובים, והגם שיש שביעי של פסח, אין השביעיות קבוע בו כיום השבת, והבן.

{יא} ובראשי חדשיכם. אמר בכינוי חדשיכם, לפי שקידוש החודש תלוי בבית דין של מטה.

{יז} לחדש הזה. תיבת הזה מיותרת, ודרשוה רז''ל (תו''כ כ''ג ו') למעט סוכות ממצה, וכבר פירשתיה בפרשת תזריע.

{כו} בהקריבכם וגו' בשבועותיכם. נתכוון לומר כי אין החג על סיבה מנחה חדשה לבד, אלא גם לתשלום ספירת השבועות, כי הוא תיקון גדול לנשמות עם בני ישראל, כאמור בספרי אנשי אמת, ודקדק לומר בשבועותיכם בכינוי, להעיר כי השבעה שבועות הם בחינת שבעה הצדיקים יסודי עם בני ישראל, כאמור בספר הזוהר (תיקונים כא).

עוד נתכוין באומרו בשבועותיכם לשלול דעת שוטים (מנחות סה:) שסוברים במה שאמר הכתוב ממחרת השבת הוא שבת בראשית, לזה אמר בשבועותיכם, פירוש השבועות שלכם, ואם פירוש מאמר ממחרת השבת שבת כראשית, אין שביעיות אלו שלהם אלא שביעיות עולם, כיוצא בדבר מצינו שאמרו בברייתא (שם ע''ב) וזה לשונם:

ר' יהודה אומר: תספור לך, יצתה שבת בראשית שספירתה בכל אדם.