{א} וידבר ה' וגו' לאמר נקום וגו'. קשה, אם הדיבור בא לאמר לישראל, כנשמע מתיבת לאמר, היה לו לומר נקמו נקמתכם מאת וגו'.

ובמדרש תנחומא אמרו וזה לשונם:

אין וידבר אלא לשון עז וכו'. התחיל משה לפייס הקדוש ברוך הוא על מיתתו ולא נתפייס וכו', אמר לו משה: לי ראוי מיתה שראיתי נפלאות וכו', ופייסו ה' בב' דברים:

אם אתה רוצה לחיות שנים רבות:

לא יראו ישראל במפלת אויביהם

ולא תכבש מדין לפניהם וכו'

וכיון שנתפייס משה, היה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שקנס עליו מיתה וכו', עד כאן.

הנה בעל המדרש הרגיש במה שדקדקנו. ולדבריו יתיישב הכתוב על נכון, וידבר לשון קושי, זה ירמוז לב' מיני קושי:

א' למשה על מיתתו,

וא' בעיני ה' על שקנס על ידידו המיתה.

ותיבת לאמר נתכוון לרמוז אל הפיוס שפייס ה' למשה להתפייס למות, מטעם נקום וגו' כאמור במדרש, או ירצה בתיבת לאמר, להודיע ריצוי שריצה משה לה' כדי שלא ימות, וענהו ה' נקום וגו' פירוש בשביל שינקום מאויבי ישראל.

ולפי פשט הכתוב יתבאר על זה הדרך, וידבר ה' אמר לשון דבור, לומר דיבר אליו דבר מלך שלטון כשאר כל הציווים שבתורה. ואומרו לאמר כפשטה לאמר לישראל, ככל לאמר האמורה בתורה. וכאן צריכה ליאמר יותר מכל המקומות, לפי שאמר נקום תבא לו הסברא שהוא לבד יעשה הנקמה כפשט המאמר, ואין זה דבר זר, כי גבור חיל היה וה' בעזרו. וצא ולמד מיהונתן בן שאול וגו' (ש''א י''ד) ומכל שכן משה גבור הגבורים לזה אמר אליו לאמר לישראל.

ואומרו נקום וגו', פירוש לפי שתלה לו ה' מיתתו בנקמת מדין, דכתיב אחר תאסף וגו' אמר אליו כי במה שיאמר הדברים הוא להם, בזה מעלה עליו הכתוב שהוא הנוקם, כי הוא מוסר נפשו ממש על הדבר, שהגם שיודע שבאמצעות כן ימות, אף על פי כן יאמר לישראל מה שאמר בסמוך, אין לך קיום מצות בכל נפשך כזו, ובסמוך יתבאר באופן אחר.

{ב} נקום נקמת וגו'. משמעות הכתוב יגיד, שהטיל ה' על משה להנקם ממדין. וראינו, שאפילו למלחמה לא יצא עמהם, והגם שפירשתי שהנקמה היא האמירה שיאמר להם, על כל זה פשט הכתוב משמע שהוא עצמו ינקום, לא שישלח פינחס במקומו?

עוד למה תלה אסיפת משה בנקמת מדין?

אכן כונת מאמר נקום סובלת ב' דרכים:

א' הוא השתדלות סדר המעשה, פירוש התחכמות סדר המלחמה לתועלת הניצחון, בין בשיעור הצריך, בין בסדר שבו ישיג לאבד קמיו, והערכת הלוחמים וכדומה.

ב' המלחמה עצמה שהיא פעולת הנקמה.

והבין משה פירוש צודק כי כונת נקום וגו' שאמר ה', היא התחכמות סדר הדבר, שבאמצעותו תהיה הנקמה, ופירוש זה, הצדקתו היא ממה שלא אמר לו ה' בפירוש, הלחם במדין שהוא לשון מוכרע. גם לפי שהשכיל במה שלפנינו, שהוא צריך להתחכמות בסדר הדבר, מטעם כי הנה העם אשר יצו ה' עליהם הנקמה, הם עם אשר נכשלו בני ישראל בהם בעריות, מהם במעשה, מהם במחשבה. והגם שנגף ה' כמה וכמה, סוף כל סוף ימנע מהם הנס בהם, ואדרבה יקטרג המקטרג להפילם במלחמותם, לצד שמץ העון. וזה ידמה למעשה העגל, שהגם שנגף ה' כל עובדיו, עם כל זה, יצו ה' לבל יכנס כהן גדול לפנים בבגדי זהב, גם צוה (פדר''א פ''ד) שוכני שמים, לכסות בכנפיהם את רגליהם שדומים לרגל עגל, לבל יתעורר המקטרג, ומכל שכן בעת המלחמה, שיתעורר המקטרג על החטא שבא מהם. וצא ולמד (סוטה מד:) שיעור החטא שיחזרו עליו מעורכי המלחמה, וכמו כן יתפסו בכל שהוא מהרהור התיעוב, ואין צריך לומר שיהיו מנועי הנס. ולזה כשאמר ה' למשה נקום אמר ודאי כונת ה' הוא התחכמות בסדר הענין, להרים המיחוש האמור, וזו היא עיקר הדבר, שתעלה בידם הנקמה. וכמו כן עשה בחכמתו עבד ה', כאשר אבאר בסמוך.

ואומרו אחר תאסף אל עמך, נראה כי נתכוין לומר לו, שקודם לכן אינו שלם התיקון, יאסף אל עמיו, פירוש שיהיה לו מונע בדין. וימנענו מגשת נפשו למקום מושבה, שיקרא עמיו כידוע, עד שיעמידנו במשפט, כי על הכל יביא ה' במשפט. וסביביו נשערה מאוד, והמונע הוא, לפי שהשלם הזה, נתרפה במעשה זמרי, ולא עשה דבר, כאומרם ז''ל (במד''ר פ''כ) שרפו ידיו והקפיד ה' עליו שלא נקם עד שעמד פנחס. ולזה כשהגיע זמן פטירתו, אמר ה' אליו תיקון לדבר זה, שנמנע מהתנקם מעושי רשע, יקום ויתנקם ממדין שסבבוהו. ואחר שישלים התיקון ליאסף אל עמיו באין שטן ואין וכו', וזה מחסדי אל ואהבתו לידידיו, ינחם במעגלי צדק.

מאת המדינים. אומרו מאת ולא הספיק לומר מהמדינים, אולי שרמז לזולתם הנמצא אתם, והוא בלעם שנמצא שם אז והרגוהו, דכתיב (ל''א ח') ואת בלעם וגו'. ואולי כי לזה מיהר ה' הדבר, קודם שיחזור בלעם לארצו, כי לא היה במדין, אלא לקחת שכרו, כאומרם ז''ל (סנהדרין קו.) ועומד לחזור. וה' פָּרַשׂ רשת לרגלו וצדו לחרב נוקמת.

{ג} וידבר וגו' לאמר החלצו וגו'. צריך לדעת:

א' אומרו לאמר למי יאמרו?

ב' אומרו החלצו וגו' למה לא צוה כסדר שאמר במלחמת עמלק ליהושע, (שמות י''ז) בחר לנו אנשים כמו כן כאן היה לו לצוות לפינחס ששלח עמהם ולא לכללות העם. גם שאין דרך זה נכון, כי מי מפיס לדעת מי זה הוא שיזרז עצמו לצאת, וכל אחד יאמר לא עלי המצוה לעשות? ג' אומרו ויהיו על מדין שהיה לו לומר וילחמו במדין, כדרך אומרו (שם) הלחם בעמלק?

ד' למה שינה מדברי ה' כי ה' אמר אליו נקום נקמת בני ישראל והוא אמר נקמת ה' והיה צריך לדייק מאמר ה'?

ה' אומרו אלף למטה למה לא שלח כל העם לעשות נקמה בגוים הרשעים, ועל מי סמך לשלוח אנשים מועטים י''ב אלף לעם רב?

וצא ולמד ריבויים מטפם הנשארים שהיו שנים ושלשים אלף.

אכן לפי מה שהקדמנו, כי יש בענין מלחמה זו מיחוש צודק. ולזה בא האלהים בנועם דבריו למשה, נקום וגו' להעירך סדר המלחמה, בסדר שבו יקיים דבר הנקמה, אשר צוה ה', לזה נתחכם ולא רצה לבחור אנשים על ידי הזולת, כי מי יודע האנשים, אשר לא חשבו מחשבות און, ולא טעו במכשול אומה זו. ויעץ ואמר להם שיחלצו מהעדה, פירוש הם מעצמן, כל מי שיודע עצמו, שהוא בר לבב ונקי כפים, ימסר לחשבון האלף למטה, והוא מה שרמז בתיבת לאמר, מאמר הנעלם, שהוא ענין נקיותם מחטא מדין להבחין בעצמו, כל אחד מהנמסרים, אם הוא נקי ובר.

ואולי כי רמז גם כן בתיבת לאמר ענין העריות, כאומרם ז''ל (סנהדרין נו:)

לאמר זו גילוי עריות.

שאמר להם שצריכין שיהיו החלוצים נקיים מהחטא, וכמו שגמר אומר אנשים לצבא.

ואמרו רז''ל (תנחומא) כל אנשים צדיקים והגם שפירשנו במקומות אחרים, שאין זה אלא כשתהיה תיבת אנשים יתירה, במה שלפנינו יגיד עליו ריעו, מה שדייקנו בענין. ולזה אין להם לחוש למכשול, כיון שהיוצאים לצבא צדיקים.

ועוד להם שיקראו חסידים, כיון שבא לידם עון זה וניצולו ממנו, כאומרם ז''ל (זוח''ג קצה:) שלזה יקרא חסיד, באמצעות כן, תהיה הנקמה באין מיחוש, ולזה לא רצה שירצו כל ישראל לצבא, כי בדרך זה יש מיחוש מניעת הנקמה, ואדרבה להיפך כנזכר.

ואומרו ויהיו על מדין יתבאר על פי מה שאמרו אנשי אמת, שבחינת הקדושה הוא יסוד העליה ובחינת הקליפה היא סוד הירידה, וכשאדם חוטא ונדבק בו חלק הרע, תפעיל בו טבעה ויסודה להשפילו. ופרט זה פירשנוהו בפרשת כי תשא את ראש בני ישראל שהחוטא יכוף כאגמון ראשו, ועומד בגדר השפלות. והוא אומרו ויהיו על מדין פירוש שלא יהיה בהם מהטומאה הסובבת השואתם למדין, אלא יהיו בגדר הטוב שעומדים למעלה.

ואומרו לתת נקמת ה', גם זה מההתחכמות להשגת הנקמה, שצוה אותם, שתהיה כוונת הנקמה לקנאת ה', אשר גרמו ביטול מצותיו ורצונו יתברך ולא להתנקם על המסובב מהחטא, שמתו כמה מישראל, כי לכשתהיה הכוונה על זה, אין במעשה מצוה, להסתייע באמצעותם להנקם מאויב. והגם שה' אמר אליו נקמת בני ישראל, לא אמר אליו שיאמר לישראל לשון זה, אלא שדבריו היו עם משה נקום נקמת בני ישראל, ומשה נתחכם לעשות הדבר בדרך זה, לקיים הנקמה של ישראל, שנצטווה עליה במאמר נקום.

עוד יתבאר הכתוב על זה הדרך שאין צורך שילחמו הם, אלא יהיו שם עליהם, פירוש בשבילם. והטעם לתת נקמת ה' פירוש נקמה שיתנקם ה' במדין באמצעותם, על דרך אומרו (שמות יד) ה' ילחם לכם, ואמר הכתוב וימסרו מאלפי ישראל, פירוש כל מי שהיה יודע בעצמו שעומד בצדקו, מסר עצמו לדבר, עד שבאו לכלל האלף, והגם שהיו בישראל כהנה וכהנה מהצדיקים, נתחכם ה' כדי שלא לבייש הנשארים, שלא יהיו ניכרים.

{ו} וישלח וגו' אותם ואת פנחס וגו'. אומרו וישלח, נתכוין לעשותן שלוחי מצוה לנקום נקמת ה', ושלוחי מצוה אינן ניזוקין, וכפל לומר אותם פעם ב' לרמוז, ששקול פנחס כנגד כלן. וטעם שבחר בפנחס ולא יהושע וכדומה, גם זה מהתחכמות הנקמה, כי זה הוא אשר קינא, ועשה בהם שפטים מופלאים, וסמוך הוא בכח מופלא, להשמיד כל האומה הטמאה. גם אפשר שחש משה לקטרוג האנשים, למה לא מיחו בזונים, הגם שהם נקיים, לזה נתחכם ושלח המקנא קנאת ה' במסירת נפשו.

ואולי, כי הוא מה שדקדק במאמר אותם ואת פנחס, לומר ישלים זה מה שחסר לזה.

ואולי כי דבר זה היה בלב תעלומות חכמה, שנקמת מדין צריכה להיות על ידי פנחס.

והן האדון חשב לטובה, שלא יכלים משה לומר לו בפירוש, שלח את פנחס, שזה יגיד שנפסל ח''ו הוא מהמעשה, לזה נתחכם ותלה הדבר ביד משה, ואמר לו נקום וגו' ומשה מעצמו ידע הנכון עשות וישלח פנחס, ובזה נעשית מחשבת ה' לטובה, ולא נכלם משה ידיד ה'.

{ח} ואת מלכי וגו' חמשת וגו'. טעם שהוצרך הכתוב להזכיר מניינם, לומר שנהרגו יחד, זה עם זה, וראו זה את זה במפלתן. ואומרו מלכי מדין, פעם ב', אולי שנתכוין בכפל הדברים לומר, שהרגום בידיעה שהם מלכי מדין ולא בהסח הדעת.

הרגו בחרב. הוצרך לומר הרגו, הגם שמובן הוא שהרגוהו, מסמיכות זכרונו עם הנהרגים, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ספרי) שאמרו:

כי בלעם הלך ממדין לקראת ישראל ליעצם לבל ילחמו במדין ואמר להם ומה כשהייתם כו', עד כאן.

הדברים יגידו כי בלעם נהרג קודם הריגת ה' מלכי מדין, והוא מה שנתחכם ה' ויחד לו הריגה בפני עצמו, להעירך שלא נהרג עמהם, שלא היה מובן כן, אם לא היה אומר הרגו, ואומרו בחרב, לומר שבטלו כְּשָׁפָיו בערך ישראל, והרגוהו בגשמי.

{טז} הן הנה וגו' בדבר בלעם. צריך לדעת כונת אומרו הן הנה?

עוד למה האריך לומר בדבר בלעם וגו' על דבר פעור?

ויתבאר הדבר בהעיר למה שגגו פינחס וצדיקי עליון שהלכו עמו בדבר זה.

אכן פינחס ואנשי הצבא דנו ופטרום, מטעם שהנשים כפופות הן לבעליהם ולאבותיהם, ואנוסים המה, והן האדון משה רבינו עליו השלום הרגיש שמטעם זה החיו אותם, ובא בטענה הנשמעת ואמר, בשלמא, אם לא היו עושים אלא מעשה הזנות, שבא להם עליו מצות גדוליהם, יש לדון אותם לזכות, אלא שהם עשו מעצמן מעשה אחר, מה שלא ציוו אותם גדוליהם, שהוא מעשה פעור, שאמרו רז''ל (במד''ר פ''כ) שהיו מוציאים להם צורת פעור ואומרים להם, השתחוה לזה ותהיה נשמעת לו, נמצא שמכשול עבודה זרה היה מהם. והוא אומרו הן הנה, פירוש מדנפשם היו סיבה לבני ישראל.

בדבר בלעם וגו' פירוש, באמצעות סיבת עצת בלעם שיעצם להפקיר בנותיהם לזנות, ותמצא שלא אמרו ז''ל שאמר בלעם אלא ענין הזנות, כאומרם (שם) אלהיהן של אלו שונא זימה וכו' והם היו סיבה למסר מעל בה' על דבר פעור שלא היו רוצים להשמע להם, אלא אם ישתחוו לפעור, ותהי המגפה בעדת ה', פירוש בסיבת עבודה זרה ולא בסיבת הזנות, ומי גרם עבודה זרה הן הנה, ואומר ועתה וגו' פירוש יתודו על השגגה ויהרגו כל וגו'.

{יז} הרוגו. הוצרך לומר פעם ב' הרוגו, אמר ר' ישמעאל (ספרי) להפסיק וכו', שאם לא כן יהיה מאמר וכל אשה וגו' שקול, אם נמשך למעלה או למטה, וקשה שהיה לו להקדים תיבת החיו לכם בפסוק וכל הטף על זה הדרך החיו לכם, ובזה אין צורך לכפול מאמר הרוגו?

ואולי שחש לומר כן, שאז תהיה הכוונה, שהוא מצווה אותם להחיותם, ולא כן מחשבת ה' אלא רשות הוא אומר, שאין מצוה להמיתם. ולזה הקדים מאמר וכל הטף וגו' לומר שלא בא אלא להודיע מה יהיה דינם לא לצוות בהם.

ועוד נשאר לנו ליישב מה שקשה עוד, למה אמר הרגו בתחילת הכתוב, ולא הספיק בהרוגו שאמר לבסוף?

ואולי שנתכוון להסמיך מאמר הרגו למאמר ועתה, לומר שהתשובה הרמוזה בועתה היא במעשה הריגה, וכל עוד שלא הרגו לא קיימו תשובת החטא.

או אפשר שנתכוון להסמיך הרגו לטף והרוגו לאשה וכו', לומר שיש מצוה על אלו בפני עצמן ועל אלו בפני עצמן.

או נתכוין להסמיך זכרון ההריגה לתיבת ועתה, לומר שיהרגום תיכף ומיד.

{יח} החיו לכם. פירוש יגיירו אותם, שבזה יקראו חיים, כדי שיהיו ראויות להם, להנשא לחפץ בהם.

{לב} (לב~מג) ויהי המלקוח וגו' ותהי המחצה וגו' ויהי המכס וגו' ותהי מחצת וגו'. צריך לדעת למה האריך כל כך בפרטי החשבון, בדבר שיכול כל הבא למנות ידע כי כך יעלה למחצה, וכן יעלה למכס וגו'?

גם בענין מחצת העדה לא האריך לומר כל פרטי הסכומים, אלא חשבון העולה במחצית המלקוח, וגם עליו דן אנכי, שלא היה צריך לאומרו, והרמב''ן עליו השלום כתב טעם הדבר:

שבא להודיע שלא נחסר אחד מזמן המספר לזמן שחצוהו עד כאן,

ואין נראה בעיני דבר זה, שמה שלא נחסר מהמקנה בזמן מועט שיש בו נס, ומה גם שיצטרך הכתוב לכתוב כל הדברים בשבילו.

והנכון בעיני הוא, שהודעת פרטי החשבון במחצית חלק היוצאים בצבא, הוא לגלות, שהמכס היה מלגיו, לא שהיה מונה חמש מאות ונותן אחד לה', מפאת המכס. אלא מונה תצ''ט ונותן אחד, ולזה העלה כל פרטי חשבון המכס וממנו תדע שהיו נותנים א' לתצ''ט. והודעת חשבון מחצת העדה, בא הכתוב להסיר טעות אחר, והוא שיאמר האומר, לעולם מכס שנתנו אנשי הצבא היה אחד מת''ק מלבר ואין ראיה מסכום המכס שעלה המכס, לומר שאם כן לא היה עולה מכס של של ל''ז אלף וחמש מאות צאן למספר האמור, יש לומר, שהיו נותנים אותו המכס ממחצית העדה, שבזה יעלה מספר האמור במכס חלק הצבא. הגם שיהיה ניתן מלבר, אשר על כן בא הכתוב ומנה מספר חלק העדה, ומנאו שלם להסיר מיחוש זה, ולזה לא פרט הכתוב במספר חלק העדה, אלא מספר המחצית, לצורך מה שכתבתי שהמכס ניתן מלגיו, וכל אחד שילם חלקו ממחציתו, והוא גם כן מה שציוהו ה' במאמר ממחציתם תקחו, לומר שלא יפרעו המכס אלא ממחציתם. וגם אמר אחד מחמש מאות, הא למדת שצריך שיהיה המכס מלגיו.

{מט} (מט~נ) ויאמרו אל משה וגו' ונקרב וגו'. פירוש מאמר ויאמרו וגו' ולא נפקד וגו' הוא להסיר מהם חשש מכשול עון, כמובן ממין הקרבן, אשר הקריבו תכשיטי נשים, ומאמר ונקרב וגו' הוא טעם הקרבן שהוא לכפר על הרהור עון, כמאמרם ז''ל בשבת (סד.) ופירשתיהו בחיבורי (חפץ ה').

{נא} כל כלי מעשה. הודיע בזה ריבוי השלל של מדין, לבד היה ששה עשר אלף ותש''נ. ואמר עוד אנשי הצבא בזזו איש לו, אחר שכבר הודיע הכתוב למעלה ביזת אנשי הצבא שבזזו לעצמן, גם אין זה מקום הודעה זו, אלא בא להודיע כי לא כל כלי זהב של מדין היו אלו, אלא מה שהביאו הממונים של הצבא, מלבד מה שבזזו אנשי הצבא כל אחד לעצמו, והכוונה בזה שמצאו להם עושר גדול.

{נד} אל אהל מועד זכרון וגו' לפני ה'. צריך לדעת למה כתב בסדר זה, שהפסיק בין זכרון המקום ובין מאמר לפני ה', שהיה לו לומר אל אוהל מועד לפני ה' זכרון לבני ישראל?

ויתבאר הכתוב על פי מה שאמרו במסכת כלה וזה לשונם:

אמר רב אחאי בר יאשיה: כל המפנה עצמו מן העבירה, אפילו הוא ישראל ראוי הוא להעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח וכו' עד כאן.

ומה שלפנינו כל כלי מעשה שהרימו הפקודים, היו מהאנשים שפינו עצמן מהעבירה. והכלים באו מגוף הדבר, שאמרו ז''ל (שה''ש) שכך היה מנהגם באותה מלחמה, כשהיו מפשיטים תכשיטיהם היו טחין פניהם בטיט ורפש, והיו פורקין נזמיהם מהם שלא יסתכלו בהם. והוא מה שנתכוון, במה שסמך מאמר לפני ה' למאמר לבני ישראל כי בני ישראל אלו, ראוים להיות לפני ה', כמאמר רב אחאי בר יאשיה והיה הדבר לזכרון.