{א} ומקנה רב וגו'. טעם הודעה זו, להצדיק הכתוב, טעם הנמצא בפיהם לשאלת ארץ סיחון ועוג, כי אמת הוא. וטעם שהיה להם, יותר מכל השבטים, להיות שהיו גבורי כח בזזו אנשי הצבא חלק מרובה מכל השבטים.

{ב} ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה. צריך לדעת למה לא הספיק להם לדבר למשה לבדו, ואם אין צורך בדבר למה הוצרך הכתוב להזכירם?

ואולי שהכוונה היא לומר, שהיה הדבר כדרך שצוה ה' עשות בנחלת הארץ, דכתיב בפרשת אלה מסעי (ל''ד י''ז) אלה אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד וגו' שצריך מלך וכהן גדול, והנשיאים והם האמורים כאן. וטעם שהצריך ה' שלשתם, לפי שכל אחד יש לו כח אחר.

המלך תמצא שכתב רמב''ם בפרק ד' מהלכות מלכים וזה לשונו:

כל הארץ שכובש הוא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שיראה עד כאן.

הרי שהמלך בידו הכל.

אלעזר והנשיאים כשאין רצון המלך לתת אלא לכל אחד הראוי לו כפי החלוקה, צריכין כל בעלי החלוקה להזדמן לחלוק.

והכהן לדעת אשר יסכים אל עליון באיזה מקום, יטול פלוני חלקו.

הא למדת שכל הג' צריכין להיות בהסכמת נתינת חלק בארץ, כל אחד יש לו כח אחר, ומה גם שיש בזה לצדד, שאין דין מלך שנותן למי שירצה, אלא אחר חלוקת הארץ, וישיבת ישראל בעריהם. אבל לא בתחילת הירושה, שאין למלך משפט זה. ולכן הוצרכו בני גד ובני ראובן לעמוד גם כן לפני אלעזר והנשיאים. ואומרו לאמר, אולי ירצה שיאמרו לישראל כולן, דבר שיסכימו עליו, או ירצה אמירה רכה לשון ריצוי.

{ג} (ג~ד) עטרות וגו' הארץ וגו'. צריך לדעת:

א' למה הוצרכו לפרט כל העיירות ולא הספיק במאמר הכללי שאמרו הארץ אשר הכה ה' וגו' ששם כלולים כל הארצות ההם, או היה להם לומר כדרך שהזכירם הכתוב בסמוך בב' כללים, דכתיב: את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד?

ב' אומרו הארץ אשר וגו' וכי היו לפניהם ארצות אחרים ששמם כמו כן, שהוצרכו לסמן אלו, ואם לומר שה' הכה אותם מי לא ידע בזה?!

אכן הכוונה היא על זה הדרך, כי האנשים האלה השכילו לדבר בסדר, שלא יהיה מקום להקשות לשאלתם, מה שיש להקשות בענין.

א' כיון שהארץ הלזו, היא של כללות ישראל, מה כוחם לשאול דבר של אחרים?

ב' איך יעלה על דעתם שישבו בטח בארץ אשר כבר נכבשה, ושאר השבטים יכנסו בסכנת המלחמות העצומות המוכנות להם, וכל אחד מישראל יאמר כדבריכם אדבר גם אני, ולא אכניס עצמי בסכנת העמים, וכל זה למה שנוגע לשלילת הרצון ממשה וישראל?

לבד מה שיש להתרעם עליהם שבוחרים לשבת חוץ לארץ הקדושה והנבחרת לה'.

אשר על כן נתחכמו בני גד ובני ראובן במאמר ראשון, ונתנו תשובה לג' דברים הנזכרים, הַמְּרֵיעִים שאלתם, במה שאמרו עטרות וגו' הארץ אשר הכה ה' וגו'.

כנגד טענה א' שהארץ היא של כללות ישראל. יש במאמר זה תשובה לזה, שלא לקחו הארץ בדרך טבע, לומר הלא לנו היא אלא ה' הוא שהכה יושביה לפניהם, ואין זה אלא נכסי שמים ומנכסי גבוה אנו באים לשאול.

גם טענה ב' שאחיהם יכנסו בסכנת מלחמות וכו', סתרוה במאמר זה אשר הכה ה' פירוש, בשלמא אם ירושת הארץ היתה בדרך טבע, היתה טענה זו טענה, אבל כיון שה' הוא המכה את יושבי הארץ לפניהם, מה מקום לחשש סכנת מלחמות, וזה לך האות הארץ אשר הכה ה' לפניהם, וזה סימן לכל הארץ, דכתיב בפרשת דברים (ג' כ''א) ואת יהושע צויתי בעת ההיא לאמר עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלהיכם לשני מלכי האמורי כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה, מעתה אין מקום לטענת פחד המלחמה, ונתכוונו גם כן בזה, להסיר מיחוש הנופל בשאלתם שיאמרו שלא עשו כן, אלא לפחד מלחמת הארץ.

גם טענת מאיסת ארץ הקדושה נתנו תשובה במאמר אשר הכה ה' פירוש על דרך מה שכתב רמב''ם בפרק א' מהלכות תרומות וזה לשונו:

ארץ ישראל האמורה בכל מקום, הוא ארץ שכבשה מלך ישראל, או נביא מדעת רוב ישראל, אבל יחיד מישראל, או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שנתנה לאברהם, אינה נקראת ארץ ישראל עד כאן.

וכתב עוד שם בדין ארצות שכבש דוד וזה לשונו:

ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל, מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, שנשאר בה מז' עממין עד כאן.

ועיקר דין זה הובא בספרי (סוף פ' עקב) שלמדו דין שאר ארצות מארץ ישראל מפסוק (דברים י''א):

כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה ללמד על מקומות שכיבשו חוץ מארץ ישראל שהוא מן המדבר והלבנון וגו' עד הים האחרון וגו', ולמדו שצריך להקדים ארץ ישראל, מדכתיב קודם מאמר כל מקום וירשתם גוים גדולים וגו' שלא תהיה ארץ ישראל מטמאה בגילולים ואתם מכבשים חוצה לארץ וכו' עד כאן.

הדברים יגידו שזולת טעם הקדימה כל שכבשוה רוב ישראל דין ארץ ישראל יש לה לכל דבר. והוא מאמר בני גד ובני ראובן, הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל פירוש, ארץ זו, קדושת הארץ יש לה, לטעם שכבשוה לפני עדת ישראל, וכיבוש רבים דינה כארץ ישראל לכל דבריה.

ולטענת מה שדייקו בספרי לומר, שכיבוש חוץ לארץ קודם כיבוש הארץ, אין לו דין ארץ ישראל. ואם כן, ארץ סיחון ועוג קודם כבישת הארץ היתה. לזה שללו טענה זו במאמר אשר הכה ה', פירוש, משונה כיבוש זה לפי שהיה במאמר ה', כי הוא אמר אל משה על ארץ סיחון ואת ארצו החל רש כאמור בפרשת דברים (ב'), וגם על ארץ עוג (שם ג') אמר ה' שם בידך נתתי אותו ואת ארצו ואת כל עמו ועשית לו וגו'. מעתה, ה' הסכים על הקדימה. ויש גם כן טעם בדבר, שלא היו לפניהם ב' כבישות, אחת של הארץ, ואחת של חוץ לארץ, והקדימו של חוץ לארץ, כדרך שעשה דוד שלקח ארם צובה קודם שהוריש היבוסי כאמור שם. לומר, למה הנחתם מלכבוש ארץ ישראל קודם, ואדרבה כבישת ארץ סיחון ועוג היתה צורך כיבוש הארץ, כדי שיעברו דרך שם לכובשה, וכבר שלחו לו, דברי שלום, לתת להם מעבר דרך ארצו, ולא אבה, מעתה אין תרעומת נגד שאלתם מה' ומישראל.

ובזה יש טעם נכון למה הוצרכו להזכיר פרטי שמות הארץ, כי למה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה', לומר שלא באו לשאול אלא מנכסי גבוה, אמרו כי כל פרטי המדינות כלם לא כבשום דרך טבע, אלא ה' הכה אותם לפניהם, בין למה שבאו להחזיקם בחזקת קדושת הארץ, דקדקו להזכיר כל השמות, לומר שכל אחת מהם ישנה בקדושת הארץ, ומדינה אחרת, זולת אלו אינה בכלל, והיוצא מזה כל עיר שבעבר הירדן זולת אלו, אין להם דין ארץ ישראל, לפי שאינה כיבוש רבים.

ואומרו ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, נתכוונו להסיר טענה אחרת והיא, אחר שנסכים לכל הטענות שאמרו, עדיין כל שבט ושבט מישראל יבא ויאמר הטענות עצמן, ליטול את הארץ. כי הטענות עצמן צודקות לכל שבט מישראל, לזה אמרו, אין שבט אחר צריך לה, כמו שצריכין הם לה, לפי שהיא ארץ מקנה ולהם יש מקנה רב.

{ה} ויאמרו וגו' יותן את הארץ וגו'. הוצרך לומר תיבת ויאמרו הגם שהם עודם מדברים ולא היה הפסק לדבריהם, להעירך, כי עד עתה, היו מסדרים ההצעה, שבאמצעותם תתקבל השאלה, כדרך שפירשתי למעלה, ומכאן הוא מתחיל מאמר השאלה. ואומרו יותן, ולא אמרו תתן, לפי מה שפירשתי כי כח נחלת הארץ היא במלך וכהן וישראל לזה אמרו יותן, פירוש תהיה הנתינה באופן המועיל. או אם ירצה לתת משה לבדו כמשפט המלך שיכול לתת כמו שכתבתי, או בהסכמת אלעזר והנשיאים כדין חלוקת הארץ.

אל תעבירנו את הירדן. הכוונה בזה על דרך אומרם ז''ל (ב''ב קט:) בפסוק והעברתם את נחלתו לבתו שהבת מעברת הנחלה ממקומה, כמו כן נתכוונו לומר שאם לא יתן להם ארץ המקנה הראויה להם, הנה הוא מעביר נחלתם ממקומה.

עוד נתכוונו להרים מכשול החשד בהם, שבוחרים בארץ זו, לצד המנוחה, לבל יכנסו לארץ אויביהם, ואמרו שטעם דבריהם אינו אלא לפי שאינם רוצים לנחול בעבר הירדן, אלא כאן לצד ההכנה שיש להם. ולא כדי שלא יטריחו במלחמות יושבי הארץ, כי אין להם בזה אלא העברה.

עוד נתכוונו במאמר אל תעבירנו, לומר כי יש בזה דבר נאות לישראל שיקילו מעליהם עולם, ולא יצטרכו לנחל אותם בארץ.

עוד אפשר שנתכוונו לשלול העברתם עם ישראל, כדרך שהתנה עליהם משה לבסוף, וסמכו על הטעם שנתנו בתחילת דבריהם, שאמרו אשר הכה ה' ואין צורך לעבור כל חלוץ.

{ו} ויאמר משה וגו' האחיכם יבואו וגו' ולמה תניאון וגו'. הן האדון משה רבינו, השכיל בדברי בני גד ובני ראובן, כל מה שרצו לומר כמו שפירשנו, וטען כנגד מה שאמרו שמנכסי גבוה הם שואלים, כי העדה לא עשו דבר. גם מה שנתכוונו לטעון כנגד העתיד, שאין טורח בדבר, כי ה' הוא עושה נפלאות גדולות לבדו, אמר להם, האחיכם יבואו למלחמה פירוש, אמת כי ה' הוא הנלחם להם, אבל על כל פנים צריכין להזדמן במלחמה. והוא מה שדייק יבואו למלחמה ולא אמר האחיכם ילחמו, לומר שעל הביאה בלבד הוא תמה. ויש בזה סתירה על טענת מלחמה שעברה, וגם טענת מלחמה הבאה בארץ, שעל כל פנים כל איש ישראל יש להם יגיעה בדבר, ולמה יבקשו הם יגיע כפם של ישראל?!

וגמר אומר ואתם תשבו פה, נתחכם לומר, שהגם שהבטחת ה' היא מושגת, שאמירת הגבוה כמסירת הדיוט, ואין כאן יגיעה, הלא תשכיל ביאת ישראל למלחמה, בערך ישיבתכם פה. ותראו, כי יש הרגש ליגיעת ביאת המלחמה. ואם כן למה תרצו ליטול דבר שהיא יגיעה של ישראל, כיון שאין אתם יגיעים עמהם, בביאתכם למלחמת הארץ.

גם נתכוון במאמר תשבו פה בטענה הנשמעת, כי ארץ סיחון ועוג שהם שואלים, נתנה ה' כשהיו מקובצים יחד שבטי ישראל, שזכות כלן עמד להנחילם הארץ הלזו. וכשהם נוטלים חלקם בארץ נגרע מערך זכות הרבים, לפי שהם יושבים פה, ובזה סתר טענתם, שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' שזה יגיד על מלחמות הארץ, שאין טורח לישראל כמו שפירשתי למעלה, כי לא כן הוא שאין הדבר דומה.

{ז} ולמה תניאון וגו'. פירוש מלבד הטענות עוד קובל אני עליכם למה תניאון את לב וגו', פירוש לוּ יהיה, שאין כוונתכם אלא לטעמים האמורים בדבריכם, עם כל זה יש מקום לרוצה לחשוב שטענותיכם הוא ליראת עם הארץ. והגם שאתם שוללים הדברים, שאדרבה אתם חושבים הארץ, כאלו כבושה לפני ישראל. אפשר, שזה עצה ותחבולה לכסות טעם הניכר שהוא ליראת יושבי הארץ, והן הנה דברי המרגלים, שאמרו (י''ג ל''א) שחזק הוא ממנו, והוא אומרו כה עשו אבותיכם וגו'. עוד נתכוון לומר להם, שהיה להם לחוש לחשד זה, אחר שכבר קדם מעשה האבות והיה מה שהיה, שפחדו עם בני ישראל מעלות אל הארץ, ולזה יש מקום לחשוב הדבר עצמו, כשיראו שחלק מהשבטים מבקשים לשבת חוץ לארץ.

אשר נתן להם ה'. נתכוון גם בזה כנגד מה שנתכוונו במאמר אשר הכה ה' וגו', לומר, שדין הארץ יש לה, אמר להם, שעל כל פנים יש הפרש בין הארץ אשר הם באים שמה מארץ אשר הם רוצים, כי הארץ נתן להם ה' מה שאין כן ארץ סיחון ועוג אינה בכלל ארץ שנתן ה' לאברהם.

וכדתניא (ספרי ח''ב רצט) וזה לשונם:

לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך.

והגם שסברא זו סברת ר' שמעון אבל תנא קמא דורש דרשה אחרת מדרבי שמעון, נשמע לתנא קמא, כי מן הסתם אינם חולקים בעיקר הדבר, אם ארץ סיחון ועוג היא בכלל, מה שנתן ה' לאברהם אם לאו.

גם מצינו שאמרו רז''ל (במד''ר פ''ז) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן אמר הכתוב (יהושע כ''ב) אם טמאה ארץ אחוזתכם, הא למדת שיש הפרש בין ארץ סיחון ועוג לארץ ישראל, ואפשר כי מטעם זה, לא היה בדעת משה לחלקה לשבטים, והיה חפץ שיהיו כל ישראל בארץ אשר נתן ה' להם להיותה יותר קדושה, ועיין בפרשת דברים (ג' י''ג) בפסוק ההוא יקרא ארץ רפאים.

{טז} ויגשו וגו'. טעם אומרו ויגשו, הגם ששם היו עומדים לפניו לדבר אליו, אפשר שנהגו בעצמן הרחקה, כשכעס עליהם משה ואמר להם, קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, לזה כשרצו לדבר אמר הכתוב ויגשו.

או לפי שמדברי משה שתלה להם המניעה בדברים שבידם לתקנם, לזה היה להם אבירות לב וחזקו ידים רפות לגשת אליו ביותר ממקום שהיו בו, כשדברו אליו דברים הראשונים.

גדרות צאן וגו'. קשה, למה הוצרכו למאמר זה של גדרות צאן וגו', שלא היה להם לומר אלא תשובה הסותרת השגותיו של משה האמורה בדבריהם בסמוך, שהוא, אנחנו נחלץ חושים וגו' לא נשוב וגו' עד התנחל?

ויתבאר על פי מה שכתב רמב''ם בפרק י''א מהלכות מכירה וזה לשונו:

המוכר בית לחבירו או נתנו לו במתנה על מנת שילך עמו לירושלים ביום פלוני, והחזיק זה בבית קנה כשילך עמו לירושלים באותו יום, אבל אם התנה ואמר לו אם תלך עמי לירושלים ביום פלוני אתן לך בית זה וכו' והלך עמו באותו היום, אף על פי שהחזיק בבית אחר שקיים התנאי, לא קנה שזה אסמכתא עד כאן.

ובפרק א' מהלכות מכירה כתב וזה לשונו:

כיצד החזקה?

מכר לו בית מכר לו שדה, או שנתן וכו' כיון שנעל או פרץ או גדר כל שהוא, והוא שיועיל מעשיו, הרי זה קנה, עד כאן לשונו.

ועל פי הדינים, נתחכמו בני גד ובני ראובן לדבר דבריהם, כיון שמה שלפניהם הוא הדבר בתנאי במציאות עצמו, שכתב רמב''ם בפרק י''א מהלכות מכירה, שהם מקבלים הארץ, בתנאי שיעלו עמהם לארץ ישראל. ולזה הקדימו זכיתם בארץ קודם התנאי, שהוא מציאות שכתב בו רמב''ם, ואמרו גדרות צאן נבנה וגו', פירוש, נחזיק בארץ לזכותינו מעכשיו ותנאי הוא הדבר על מנת שנעלה לארץ עם אחינו ביום שיעלו, ואמרו אופן החזקה גדרות צאן וגו' נתכוונו לעשות החזקה בכל המקומות במה שיעשו בו גדרות לצאן וערים לטף, פירוש יבנו בדרך שיועילו מעשיהם בארצות כמשפט החזקה.

ואם תאמר למה הוצרכו לומר הדברים, והיו יכולין להחזיק מעצמן באין צורך הודעה?

הנה כתב רמב''ם בפרק א' מהלכות מכירה וזה לשונו:

במה דברים אמורים?

שהחזיק בפני המוכר או הנותן, אבל שלא בפני המוכר וכו' צריך שיאמר לו, לך חזק וקנה, ואחר כך אם החזיק קנה, אף על פי שהוא שלא בפני הבעלים עד כאן.

ולזה נתכוונו כאן לומר, ענין החזקה לפניהם, כדי שיסכימו. שזולת זה, אין חזקתם חזקה. ולזה כשהסכים משה על הדבר אמר להם בנו לכם ערים וגו', והוא מה שכתב רמב''ם שאמר לו לך חזק וקני.

ולסברת רמב''ן וסיעתו, שחולקים עם הרמב''ם בדין זה, וסוברים שכל שהתנאי קיומו תלוי ביד הלוקח, או המקבל מתנה, אין בו דין אסמכתא, משום שֶׁהַמַּקְנֶה גמר וְהִקְנָה. כפי זה צריך ליישב טעם מאמר בנין הגדרות וערים, כי הוא לבל יתחייבו לעבור הירדן עד שיכינו הגדרות ויבנו הערים, ואז יחלצו ללכת עמהם, והוא אומרו גדרות צאן נבנה למקננו וערים לטפנו ואחר כך אנחנו נחלץ חושים וגו'.

{יז} וישב טפנו וגו'. הוצרך לומר זה, גם לא אמרו כן למעלה כשהזכיר, וערים לטפנו, נתכוונו לומר שאם ישבו טפם בערים בצורות, אז יכולין להוסיף עוד תנאי אחר, שלא ישובו לבניהם עד התנחל איש נחלתו פירוש אחר שיעברו שבע שנים של כיבוש ושבע שנים של חילוק, ואם לא יהיו בערי המבצר, פירוש, ערים בצורות אלא לשמירה כמצטרך, לא יהיו בטוחים בהם להתעכב כל כך ארבע עשרה שנה, אלא שבע שנים, עד שיכבשו את הארץ. ולזה כתב מאמר וישב טפנו בערי המבצר באמצע שני המאמרים, שכולם ענין אחד, שהם מאמר ואנחנו נחלץ חושים וגו' עד הביאונום אל מקומם ומאמר לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו' ומן הראוי היה לו להסמיך שני המאמרים, שהשני גזרה של הראשון ולא להפסיק בשלא כענין, ולדרכנו יתישב על נכון.

גם יתישב למה אמרו ב' גבולים נגדיים:

א' עד אשר אם הביאונום וגו',

וב' עד התנחל,

והגם שהא' אמרו לענין נחלץ חושים, והב' לענין השבתם לארצם, עם כל זה מפסוק ראשון משמע שלא חייבו עצמן אלא עד הביאם למקומן ולא עד התנחל, ולדברינו עלה על נכון, ואמר להם משה, בנו לכם ערים לטפכם, דקדק לומר לכם, פירוש למה שברצונכם שהוא לבנות ערי מבצר, וכן היה דכתיב: ויבנו את דיבון ואת עטרות וגו' שאלו הם ערי המבצר שהם העיירות הגדולות שהזכירו בשאלתם, ותמצא שלא חזרו לבתיהם עד אחר י''ד שנה של כיבוש וחילוק.

{יט} כי לא ננחל וגו' כי באה וגו'. אומרו כי לא ננחל, הוא נתינת טעם למה שאמרו בסמוך עד התנחל בני ישראל וגו' שהוציאו עצמן מהנחלה, לזה אמרו טעם שאנו מיחסים הנחלה לישראל ולא לנו, מטעם כי לא ננחל אתם כי באה וגו' פירוש מטעם שבאה נחלתנו וגו'.

או נתכוונו לומר, שאחר שקבלו עליהם כל האמור, יודע עתה, שטעם שאלתם לא מטעם יראתם ממלחמת העמים הוא, כמו שבא החשד בדברי משה, אלא מטעם שאין להם נחלה בארץ, כי ה' נתן להם נחלתם כבר מעבר הירדן מזרחה.

{כ} ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו'. קשה למה כפל לומר אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו' ולא הספיק באחת מהנה?

ולכשנדייק, לא היה צריך להשיבם, אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך.

עוד למה דקדק לומר הזה?

עוד מה כוונתו באומרו בסמוך לפני ה'?

אכן כוונת מאמר משה היא, לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן, שרוצים לעבור עם ישראל, אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה. כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה, ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב''ם בפרק ז' מהלכות מלכים:

כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד, מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו' ויזכה לחיי עולם הבא עד כאן:

על כן האנשים ההמה, כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ, יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם. אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו', אמר, אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך.

וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי, אמר, אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב''ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו, פירוש, אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואין לפרש אויביו של ישראל, שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל, לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים, שתהיה כוונתם להנקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך. וכפירוש זה הרווחנו גזרת דברי משה, שלא נודע מקומה, שכל המאמרים הטיל להם וא''ו בתחילתה, ולדברינו הגזרה היא לפני ה'.

עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו, נחלץ וגו' לפני בני ישראל, שזה יגיד, שישראל צריכין עזר טבעי, לזה אמר אם תחלצו לפני ה', תחלצו פירוש להרבות זכותכם לפני ה', שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד.

{כא} ועבר לכם כל חלוץ. ולא הספיק מה שאמר אם תחלצו, בא להתנות דבר, שלא הוזכרו בדבריהם, והוא שיעברו כולם, פירוש כל הראוי לחלוץ צבא, אלא שעדיין קשה שהיה לו לומר בפסוק ראשון אם תחלצו כולכם או אם תעברו כולכם חלוצים.

אכן כוונת משה בזה הוא הבטחה והודעת דיוק הנשמע, על זה הדרך, שאם תעשו וגו' ותחלצו וגו' מבטיח, כי לא יפול מהם אחד ויהיו שלמים וכן רבים, והוא אומרו ועבר לכם כל חלוץ פירוש כולם ולא יפקד מהם איש, ומכלל זה אתה שומע שאם לא יעשו האמור הם מוכנים להשחתה, וכפירוש זה מאמר ועבר וגו' הוא גזירה לפסוק שקדם, לא תנאי במעשה, שהתנאי כבר אמר, אם תעשון הדבר הזה שפירושו הוא התנאי שהתנו הם כמו שכתבתי למעלה. ואומרו לפני ה' לומר שבזה לא יהיה מסך מבדיל בינם ובין ה', כאומרו (ישעי' נט) עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם, שס''מ הרשע וחילותיו הם המבדילים והם המכלים.

עוד נתכוון לומר לפני ה' פירוש שהוא המוריש אויביו כמו שגמר אומר עד הורישו, פירוש ה' לאויביו מפניו, וכפירוש זה שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אם תחלצו ותהיה כוונתכם לפני ה' וגו' אז אינכם צריכין למלחמה אלא העברה לבד לפני ה' והוא יוריש אויביו, והוא אומרו ועבר לכם וגו' לפני ה' היוצא להנקם עד הורישו אויביו, הא למדת כי הוא המוריש לפני בני ישראל, ודקדק לומר מפניו, לפי שה' שוכן בעיר אשר בחר לו ירושלים החביבה, ואינו חפץ לראות אויביו לפניו.

{כב} ונכבשה הארץ. צריך לדעת, למה לא הספיק במאמר עד הורישו שאמר בסמוך?

עוד צריך לדעת למה הוצרך לומר ואחר תשובו שמובן הוא מאומרו עד הורישו וגו' הרי גבול ההליכה ומובן מעצמו שישובו אחר כך. אכן כוונת משה בזה הוא הבטחת הטובה הנמשכת מקיום הדברים, כי באמצעות מעשה הקודם יובטחו בכמה הבטחות, א' ונכבשה הארץ פירוש ודאי שתכבש הארץ לפני ה', ב' ואחר תשובו פירוש הבטיח כל המדבר אליהם שלא יפקדו בכל זמן שיהיו בארץ במלחמות הגדולות, וישובו שלימים לביתם. והגם שמצינו (ב''ב קכא:) שיאיר בן מנשה נהרג במלחמת העי, חצי המנשה לא היה מאותם שדבר משה עמהם אז, כמובן מהכתובים.

עוד הודיעם, שבזה יהיו נקיים מה' ומישראל, פירוש מה' כשיעברו למלחמה, על דרך שכתבתי שתהיה כוונתם לקדש שם שמים, ולא להנאתם, בשביל קיום תנאי הארץ. ומישראל לבל יחשדו שטינא היתה בלבם מהמרגלים. כמו שאמר להם משה, קמתם תחת אבותיכם, תרבות אנשים חטאים שכוונתם לשוב מאחרי ה', ואומרו והיתה הארץ וגו' הבטיחם שבזה, תתקיים בידם הארץ לאחוזה, ולא תהיה נגזלת מהם. וממוצא דבר אתה למד, שאם לא יעשו כדבר משה, יושללו מכל הבטחות הטובות.

ואומרו לפני ה' אפשר שנתכוון להחזיקם בקדושת הארץ, מהטעמים עצמן שאמרו הם בתחילת דבריהם, וזה הוא שיעור דבריו והיתה הארץ הזאת וגו', הגם שהוא חוצה לארץ תהיה נחשבת לכם לאחוזה לפני ה' פירוש, תהיה נחשבת אחוזה זו, שהיא לפני ה' וזו היא קדושתה, שלטעם זה היא שנחשבת הארץ קדושה, לפי שהיא לפני ה' באין רצועת חול מפסקת בינה ובין ה' שוכן הבירה.

{כג} ואם לא תעשון כן הנה חטאתם. קשה לא היה לו לומר אלא, ואם לא תעשון כן לא תהיה הארץ הזאת לכם. אכן כוונת המאמר הוא שאם לא יעשו כדברי משה שצוה אותם, שילכו לקיים מצות מלחמת חובה לעשות נקמה באויבי ה', הגם שיעברו חלוצים, הנה חטאתם, פירוש מה שלפנינו כבר יש בידכם חטא, והוא מה שדקדק לומר חטאתם לה' כבר.

ודעו את חטאתכם וגו'. פירוש מודיעם שמי שיש חטא בידו, ימצאהו בשעת הסכנה, ויפרע ממנו, והוא אומרו אשר תמצא אתכם בפשיטות. וצא ולמד ממאמרם ז''ל (טוש''ע או''ח סי' נד) שחוזרים מעורכי המלחמה על חטא קל, אם שח בין ישתבח ליוצר. וכמו כן ימצאם עון זה ויחסרו כל ההצלחות הרשומים בדבריו, גם אז לא יהיו נקיים מה' ומישראל, כי מהמקרה הרע אדרבה יצדיקו כי לא נקיים היו, ועיין מה שפרשתי בתשובת בני גד ובני ראובן שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה.

{כד} והיוצא מפיכם תעשו. הכוונה במאמר זה שלא יבינו שהחליט להם מאמר בנין הערים וכו', על כל פנים, אלא תנאי הוא הדבר.

או נתכוון להשיב למה שאמרו שאם יבנו ערי מבצר וישבו שם טפם שיתעכבו עד שינחלו ישראל נחלתם בארץ, לזה אמר והיוצא וגו' פירוש פרט זה, אם לא הייתם אומרים אותו, אין צורך בו למיחוש שיש בענין. והיה די בעכבתכם שם, עד תשלום שבע שני כיבוש, ואין צורך להתעכב שם ארבע עשרה שנה, ולפי שאתם אמרתם כן, היוצא מפיכם תעשו, ותמצא שלא התנה עליהם משה אלא עד שנכבשה ולא עד שנחלקה, כאמור במאמר התנאים לומר שאין תנאי זה מעכב אלא לקיים היוצא מפיהם.

{כה} ויאמר בני גד וגו' לאמר עבדיך יעשו וגו'. קשה, א' אומרו לאמר למי יאמר משה?

ב' מה חידוש בדבריהם עבדיך יעשו, הלא כבר הם קדמו ואמרו מה שצוה אותם משה?

ג' אחר שאמרו בדרך כלל עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה למה הוצרכו לומר עוד טפנו וגו' יהיו שם וגו' ועבדיך יעברו?

עוד למה כפלו לומר כאשר אדוני דובר והלא כבר אמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה?

ד' למה שינה בפסוק ראשון אמר מצוה ובפסוק ב' אמר דובר?

אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה, שנתכוון לחדש להם, שתהיה כוונת עברתם למלחמה כמשפט אוהבי שמו, כמו שכתב רמב''ם בפרק ז' מהלכות מלכים. גם בענין פרט הקדמת ערים לטף לבנין גדרות צאן כאומרם ז''ל, (מד''ר כאן) שהם חבבו הממון מטף ומשה הפך להם, לזה השיבו יחד כאיש אחד, ויאמר בני גד והסכימו למאמר משה בב' הפרטים שחדש להם משה, והתחילו מהסמוך שהוא ענין חיבוב טפם מממונם ואמרו טפנו וגו' וכל בהמתנו, הרי שהקדימו טפם לבהמתם כדברי משה, ואחר כך אמרו גם כן, הודאתם עשות בפרט הראשון, שתהיה כוונתם במלחמה לפני ה', והוא אומרם ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' כאשר אדוני דובר ולא כמו שאמרו בתחילה נחלץ חושים לפני בני ישראל עד הביאונום וגו'.

והנה לצד כי ב' דברים אלו, יש עליהם חיוב לקיימם, בשביל שכך התנה עליהם משה. וכל תנאי שבממון קיים, הגם שיהיה הַמַּתְנֶה איש הדיוט, לזה נתחכמו בתחילת דבריהם ואמרו, כי גם בלא חיוב התנאי עליהם לקיים כל דברי משה נביא ה', דכתיב (דברים יח) אליו תשמעון, והוא מה שנתכוונו במאמר ראשון שאמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה אותנו לעשות, גם בלא טעם, שהוא תנאי נתינת הארץ, ולזה אמר תיבת לאמר, פירוש במאמרך לבד, חובה עלינו לעשות מצותך.

גם ירצה לשון עילוי ורוממות, כי דבר זה אמרוהו בני גד ובני ראובן לצד מעלת מלך ונביא, ואחר כך פירשו הדברים ואמרו עבדיך יעשו כאשר אדוני דובר, פירוש גם מלבד חיוב הבא מחמת המצוה, יש חובה עלינו לעשות, הגם שלא היה הדבר מצוה, אלא דיבור, כדברים העוברים בין אדם לחבירו בעניני תנאי מקח וממכר. זוכה ומזכה בעניני העולם, והכוונה בזה, שמקבלים גם כן עליהם הדבר כדברים שמתחייב אדם לחבירו בתנאי הממון, שקיימין כראי

מוצק.

{כט} ויאמר משה וגו' ונתתם להם. אמר ונתתם להם שנראה כי הם הנותנים, ובסמוך אמר הכתוב ויתן להם משה וגו' את ממלכת וגו', לפי שאין החלט הנתינה אלא אחר קיום התנאי לזה אמר ונתתם, ונשאר לדעת למה אמר ונתתם שהיה לו לומר תתנו להם?

ואולי שרמז להם הדברים עצמן שאמר לבני גד ובני ראובן שאם ילכו יצליחו כל ישראל בין הנוחלים בארץ בין הנוחלים בעבר הירדן, והוא אומרו אם יעברו וגו' ונכבשה וגו' הצלחת נוחלי הארץ, ונתתם וגו' הצלחת נוחלי עבר הירדן, ורמז זה לא היה נשמע אם היה אומר תתנו להם.

{ל} ואם לא יעברו חלוצים אתכם. פירוש הגם שיעברו אחר כך יאחזו בתוככם, וטעם אומרו ונאחזו בתוספת וא''ו ולא אמר יאחזו, נתכוון לרמוז דיוק הצלחתם הנשמע מפסוק אם יעברו על זה הדרך ואם לא יעברו אין הצלחתם בארץ הלזו, ומעצמן יאחזו בתוככם, לצד המצר להם בארץ, ונמצאו בטלו המצוה ושלהם לא הגיעם.

{לא} ויענו בני גד וגו'. הוצרכו להחזיר הדברים, גם אמר הכתוב ויענו ולא אמר ויאמרו, לפי שאמר משה ונתתם להם חשו שאז תתחיל הנתינה, לזה ענו ואמרו כי עברתם חלוצים, הוא דבר שחייבן לעשותו בדבר מלך שלטון ומלחמת חובה היא להם, והוא אומרו את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה נחנו נחלץ חושים לפני ה' להלחם באויביו, אבל הנתינה היא מעכשיו, והוא אומרו ואתנו אחוזת נחלתינו, והם לא הבינו כוונת דברי משה כמו שפירשנוהו, ולזה תכף נתן להם ובזה גילה דעתו כי כוונתו במאמר ונתתם להם היא בידם כמו שפירשתי.

או אפשר שגם משה דעתו היה שלא יתחיל זכותם בה אלא אחר התנאי, וכשראה חוזק רצונם במעשה הטוב הסכים ונתנה להם תכף ומיד.

חסלת פרשת מטות