{ב} צו את בני ישראל וישלחו וגו'. טעם סמיכות פרשה זו לשלפניה, לצד שצוה ה' על הרחקת הלוים מדברים המקודשים, ומינה עליהם הכהנים כאמור בסמוך, הטיל גם על ישראל הרחקת את שאינם ראוים ליכנס למחניהם הקדוש.

{ג} אשר אני שוכן. פירוש דוקא כל עוד שהוא שוכן, אבל הוגללו הפרוכות מותרים מצורעים ליכנס למחנות (מנחות צה.).

{ו} איש וגו' כי יעשו מכל וגו'. אמר למעול ולא אמר ומעלו מעל, יתבאר על פי דבריהם ז''ל (ספרי פסיקתא ב' ב''ק קי.) שאמרו שהכתוב מדבר במשקר בממון חברו ונשבע לו לשקר, והגם שכבר נאמר הדבר בפרשת ויקרא, חזר ונשנה לפרטי הדינים שנתחדשו בו, כפי זה יעיר הכתוב, כי משעת מעשה החטא שהוא הגזל וכפירת ממון, יחשוב הוא למעול מעל בה', לישבע בשמו, כשיתבעוהו לדין, שאם לא כן הרי הוא בהשבון, והוא אומרו כי יעשו מכל חטאת האדם שהוא גזילת ממון חברו משעת מעשה, הנה הוא מסכים למעול מעל בה'.

ואשמה הנפש ההוא. לצד שהוא חטא בשבועה בה', יפעיל הגרעון בנפש, ושינה ה' לומר לשון יחיד, וכל מה שלפניו ומה שלאחריו לשון רבים. מלפניו אמר כי יעשו וגו', מלאחריו והתודו, ותמצא שאמרו בגמרא כי כשירגישך הכתוב בכגון זה הוא הרגש גדול, ועיין מה שכתבנו מזה בפרשת ויקרא (ז' כ''א). גם דקדק לומר תיבת ההוא, ללא צורך, יעורר הכתוב שהפגם הלז יעשה רושם למקור נפשות עם בני ישראל שתקרא נפש, וכדי שלא תבין שעל המועל הוא מדבר, לזה אמר ההוא, ולא אמר ואשמה נפשו, ועיין מה שכתוב בזוהר (אחרי ס''ז.) בפירוש פסוק נפשי אויתיך בלילה בדיוק נכון.

{ז} והשיב את אשמו. שינה לדבר לשון יחיד, הגם שהתחיל לדבר לשון רבים, והתודו, לצד שהוידוי שוים הם בו, מה שאין כן האשם אינו בהשואה, לצד שהוא בעולה ויורד, כאמור בפרשת ויקרא, וגמר הכתוב לדבר בשיעור זה לשון יחיד, כי אין צורך לשנות לכתוב בענין אחר.

{ט} וכל תרומה וגו' לו יהיה וגו'. צריך לדעת למה כפל הכתוב ענין אחד ג' פעמים וכל תרומה וגו' לו יהיה, ואיש את קדשיו וגו', איש אשר יתן וגו'?

עוד למה כפל לומר ג' פעמים לו יהיה?

ורז''ל בספרי פירשו לו יהיה בא לתת הבכורים שנקראו ראשית כתרומה המובאים בית ה', שיהיו לו לכהן נתונים. לו יהיה שאמר בפסוק ב' לומר, שאם הכהן הקריב קדשיו, אפילו במשמרה שאינה שלו, הרי הם שלו. ואומרו ואשר יתן לכהן לו יהיה אם נתן לו פדיון בכור בנו, ומת אחר ל' יום, לכהן לו יהיה ולא יחזירם. והרבה דרשות כיוצא בזה, אבל צריכין אנו ליישב המקרא על פי פשוטו.

ונראה לפרש ג' כתובים הבאים כאחד, שהם מלמדים כללות כ''ד מתנות אשר חלק ה' לכהנים, וכתבם רמב''ם בפרק א' מהלכות בכורים וזה לשונו:

כ''ד מתנות שנתן לכהנים נחלקים לה' חלקים, שהם ג':

הא' הם קדשים שזוכים מן המקדש ואלו הם. בשר חטאת. בשר אשם. שלמי ציבור. מותר העומר. שירי מנחות. שתי הלחם. לחם הפנים. שמן מצורע. עורות קדשים. חזה ושוק של שלמים. המורם מן התודה. המורם מאיל נזיר. בכור בהמה טהורה. והבכורים. הרי אלו י''ד מתנות שכולן צריכין הבעלים להביאם וליתנם לכהן וכולן קדש.

חלוקה ב' הם התרומה. ותרומת מעשר. והחלה.

והג' הם המתנות. וראשית הגז. שדה אחוזה. פדיון הבן. פדיון פטר חמור. גזל הגר. והחרמים. שהם חולין ועל הכהן לחזר אחריהם, עד כאן:

ואלה הם דברי הכתובים, כנגד חלוקה ראשונה שהם י''ד מתנות שיש בהם ב' הדרגות שהם קודש, וצריכין ישראל להביאם וליתנם לכהן אמר וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל הרי הזכיר עליהם שם קודש, אשר יקריבו לה' הרי הזכיר הבאתם שהם יקריבו אותם למקום המקודש.

וכנגד חלוקה ב' שהם תרומה ותרומת מעשר וחלה, אמר ואיש את קדשיו לו יהיו, הזכיר לשון הקדש לומר כי מדבר במתנות המקודשים, ולא הזכיר בהם הקרבה, כי הכהן יחזר אחריהם.

וכנגד ז' מתנות אמר איש אשר יתן לכהן לא הזכיר שם קדושה לצד שהם חולין גמורים, ודקדק לומר אשר יתן שאין לכהן זכות בהם אלא משעת נתינה, כדין המתנות עד שיגיע ליד המקבל, ועיין מה שכתבתי בהלכות. מתנות כהונה (פרי תואר סי' ס''א), ואמר לו יהיה שאין הכהן יכול למאן שלא ליקחם כאמור בדבריהם (יו''ד ש''ו ד').

ומעתה יש טעם נכון במה שחלקם הכתוב לג' הדרגות לומר על כל אחת ואחת מג' חלוקות לו יהיה, שצריך לקחת כל הבא לו מהם, ולא היה נשמע אם היה אומר על חלוקה אחת מהם לבד.

{יב} דבר וגו' ואמרת וגו' איש איש וגו'. כפל לומר דבר ואמרת?

גם שינה את לשונו?

גם כפל לומר איש איש?

לצד שיש ב' הדרגות בסוטות:

אחת נקיה
ואחת טמאה,
הטמאה - תצבה בטנה ותפול ירכה וגו',
והטהורה - משבחת ונזרעה זרע,

לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה, אשר יקנא לה בעלה, כי ה' יתמוך לבה, ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה, ולטעם זה עצמו כפל לומר איש איש, והוא על דרך אומרם ז''ל (מגילה יב:) באומרו ומעלה בו מעל אם מעלה בו מעל - איהו בקרי וכו', ומעתה יאמר אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל, תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה. ויאמר להחזיקה בטהרה, אפילו אחר קינוי וסתירה, לזה אמר איש איש בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור, בין אשר לא טהור, צריך להביאה אל הכהן.

ואולי, כי לזה כיון הכתוב בכפל דבר ואמרת, בין למי שחושב, שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא יריע חזקתו, ואומרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד, ישנו בדיבור קשה ואמירה רכה, מי שיש בו מעל הגם שיש לו דיבור קשה, כי תגלה רעתו בקהל, אף על פי כן, יש לו טובה להרחיקו ממכשול, לבל ישכב עם טמאה בתמידות. ולמי שהוא נקי, יש לו דיבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו'.

{טו} והביא האיש את אשתו וגו'. עד סוף כל הענין. יש להעיר בענין. א' מה היא כוונתו במאמר מנחת זכרון מזכרת עון, למה הוצרך לזכרון, ומה גם שהמעשה אינו רחוק, להצריך זכרון, גם למה יתיחס למנחת שעורים שהיא מזכרת עון, והלא רואה אני, שהוא קרבן מנחה חדשה לישראל, ממחרת הפסח. עוד צריך לדעת הכוונה במעשה זה של מים קדושים, מה מעשיהם של מים, ולמה נקראו קדושים, ורז''ל אמרו (סוטה ט''ו: ספרי) שנתכוין לומר שקדשו בכלי שהוא הכיור, גם לזה יש להשכיל, למה יצו ה' על דבר זה, גם מה הוא פעולת הספר להשקותה בו, בשלמא מה שעשה משה בעגל שהשקה את ישראל, הוא על דרך תיסרך רעתך (ירמיה ב) גם למה מן המקדש, גם דקדק שיהיה מהמזומן במקדש (סוטה שם) ולא יחפור. נפלאים ממני הדברים.

גם אומרו ונתן אל המים ואמרו ז''ל (שם) שצריך שיהיה העפר צף על פני המים, ורבנן סוברים שאם הקדים העפר למים פסול, מה מעכב דבר זה?

ורואני שלא הזכיר הכתוב במצוה זו חוקה, לסתום פי שואל לאמר לא תשאל, גם אומרו מי המרים לא ידעתי למה יקרא להם מָרִים?

ורז''ל בספרי אמרו מרים נהפכים המים להיות מרים.

דבר אחר: על שם סופן ממרין את הגוף.

ובגמרא (שם כ.):

אמר אבוה דשמואל צריך שיתן דבר מר לתוך המים, מאי טעמא?

דכתיב: המרים שמרים כבר עד כאן.

והדברים תמוהים, למה סתם ה' הדברים במצוה זו, נוסף על תמיהת הדבר בכללותו?

ואפשר לפרש הענין על פי מה שקדם לנו מידיעה בפנימיות התורה. הלא השמעתיך בפרשת בראשית (ב) בפסוק ויכלו השמים וגו' ויכל אלהים וגו' כי כל נברא והווה, תכסוף ותכל תאותו להדבק אל האלהים חיים ברוך הוא, והרגש תיאבון זה ישנו גם בבלתי נוֹעֵעַ, כל אחד כפי שיעור הרוחניות אשר הטביע בו הבורא, כפי מה שצריך לקיומו. ולתת שבח לבוראו כאומרו (משלי טז) כל פעל ה' למענהו.

עוד מצינו לרז''ל שאמרו (ב''ד פ''ה) טעם שנקראו מים בוכים, לצד שה' פלג המים חציים למעלה וחציים נשארו למטה מתחת ליבשה, המים שנשארו למטה הם בוכים ומתאנחים על שלא זכו להתקרב לאלהים חיים בחצי העליון, כי הוא זה כוסף הנבראים יחד ותקותם.

עוד הן הראנו ה', את אשר יחפוץ לקבוע דירה בתחתונים מימי אדם, ובחטאו נתקללה האדמה וגבה כסא המלוכה, מקור הברכה מן העולם, (ב''ר פי''ט) עד עת בוא דברו, ביום מתן תורה ויחשוק למעשה ידיו לדור בתחתונים, וזה לך האות מאמרו במדבר לבני ישראל לעשות לו מקדש, ולא המתין עד בואם אל ארץ נושבת, שהיה נשאר זמן מועט, אם לא היה מעשה המרגלים, וכשהתעיבו עול, אפילו אחר שירדה שכינה, וישכון כבודו שנים רבות. סלק ה' שכינתו ושב למקומו הראשון שמים לרום. ומעתה זולת החטאים, אשר יסובבו, תהיה דירת אלהים חיים בתחתונים, ובזה ומחה ה' דמעת המים הבוכים, ויוסר חרפת הארץ. וישמחו המים ותגל הארץ אשר אררה ה' ורחק ממנה דוד עולם, והנה עתה עת דודים, ואם יסובבו החטאים ישוב הדבר לכמות שהיה וירום הכסא, ועל זה ידוו הדווים לקול תתו מים, וצריך להעיר אוזן בלימודים אלו, כי הטבת ישראל כשעמדו על הר סיני והכשרתם, היה גם כן ראוי להשרות שכינתו יתברך בארץ, ומלאה הארץ דעה ודירת ה' בתחתונים כבעליונים ויתעלה מקומנו זה, כי המעלה והירידה תלויה בקרבתם לפני ה.

ותמצא שאמרו ז''ל (שמו''ר פמ''א) חירות ממלאך המות וכו' חירות מיצר הרע, ועל ידי עון העגל חזר הכיעור לכמות שהיה, והוציא ראשו השטן, ולא הועיל הטבתם של ישראל אלא למקום מוגבל תוך מחניהם, אבל כללות העולם, נשמ''ו ביום זעם וחזר קב המות לעולם, מה שאין כן בזמן המקווה אשר יאבד כל בחינת הרע, כאומרו (זכרי' יג) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ שאז ארצנו תקרא ארץ החיים כי בלע המות לנצח.

ושמור לך הדברים ועל פיהם נעלה במסילת כוונת הענין על נכון, כי יצו ה' בקנאות איש אשתו, כי יבדקנה במעשה זה שיביאנה אל מקום אשר שם חונה האלהים, וכבר העירותיך כי למקום ההוא יקרא ארץ העליונה לצד ששכנה שם שכינה, ואינה בכלל ארור אשר אררה ה', גם מים אשר שם לא תרד עיניהם דמעה, כי למה יבכו ולמה ירע לבבם, וצוה ה' שיקח מהמים ההם קדושים, יקראו קדושים בקרבתם לפני ה' קדוש ונורא שמו, ובזה העירך מעשה המים, ואין דברי סותרים חס ושלום דברי רבותינו שאמרו שהיו מקודשים בכיור, אלא ממה שדבר ה' בדרך זה נתכוין לדברי גם כן אלהים חיים. גם צוה לקחת מן העפר המקדש דוקא לצד שהוא קרוב לקדוש ועליון ברוך הוא, וצוה שלא יחפור בדקר, אלא מן העפר המוכן לפני ה' בלא הפסק בנין, כמאמרם ז''ל (סוטה טו:) לצד היותם יותר קרובים ומרגישים בהשראת שכינה בהם, מה שהרגש זה, אינו בעפר שהוא חוץ למקדש, כי לא טָעַם טַעַם זה עד הנה, לעשות את אשר חפץ ה' עשות.

וצוה ה' שיתן המים תחילה והעפר למעלה, הטעם כסדר, אשר המה בעולם, ותמצא שחכמים שאמרו שאם הקדים העפר לא עשה כלום, אמרו, אם היו מעורבים כשרים. והוא הענין עצמו, שהם סדורים מים ועפר, כי יש חלק שהמים למטה והעפר למעלה, ויש חלק שהמים אצל העפר אבל עפר למטה אין דוגמא זו בסדר מים החיים, ולר' שמעון שאמר שם (טז:) אפילו עפר למטה סובר שאין להקפיד, כי יש מים למעלה מהעפר, ודי שיתקדשו המים בכלי. וזהו חיותם, להרגיש בהרגש הצריך לענין.

וצוה ה' לכתוב פרשת סוטה באזכרות שבה, ומוחקים כל הכתב במים ובעפר ההוא, והטעם, לתת כח בהם, לעשות מעשה אשר יחפצו עשות. וצוה עוד שיקריב מנחה מהשעורים, הטעם דוגמא למנחה פחותה, שהביא קין בתחלת העולם. וזה נסבב מחטא אדם וחוה, והוא הזכרת עון אשר גרם בכי למים וקללה לאדמה, והוא מאמר, מנחת זכרון מזכרת עון, ואז ישקה האשה המים. והנה בבוא המים ההם במעי האשה, במיחוי השם בתוכו, אם האשה טמאה הנה השם ההוא, על ידי המנחה שמזכרת עון יזכור עון הקודם וירגישו המים ובזה יהיו מרים, כי יזכרו יגונם ובכיתם, וה' מחה את דמעתם, והנה האשה הטמאה תסובב מרתם ובאו בה המים המרים למרים יחתכו מעיה, ויעשו בה נקמה, כי זאת האשה הגורמת בכיתם. ובכח השם הנתון בהם ינקמו נקמתם ממנה. והיודע חטא חוה בזוהמת נחש, ידע כי זה הוא עון הראשון אשר העלה שכינת אור עליון מעולם זה התחתון, וכפי זה האם ימצא איש את אויבו וישלחנו?! ויקיימו בה הבא להרגך השכם להורגו, ויעשו נקמה בה בין המים בין העפר שלשניהם יש גרם רעה, והגם שלא הזכיר הכתוב אלא מים יש בו גם העפר.

{כח} ואם לא נטמאה וגו' וטהורה וגו'. כפל לומר וטהורה, לצד שבא לומר כי מלבד שתנקה האשה מהמים ולא ישחיתוה, עוד לה ונקתה ונזרעה זרע. לזה התנה וטהורה פירוש לא נטמאת בנתינת שכיבתו של איש מבלעדי אישה, וטהורה מדבר מגונה שהוא מעשה הנואפים הקודמים לביאה חשק הזולת, וחיבוק ונישוק ודומה לו. אז הוא שיטיבו לה המים ככל הכתוב, אבל אם לא נטמאה אבל לא נטהרה מענפי החטא, הגם שתנקי מהעונש לא יגיעוה טובות האמורות, ותמצא שבשבועת הכהן אמר כי שטית תחת וגו' וכי נטמאת וגו', וקשה מה הוא כוונתו במאמר כי שטית, אם הוא כי נטמאת לא היה לו לומר וכי נטמאת בתוספת וא''ו, אלא ודאי שנתכוון לענין דברים הקודמים לטומאה שהוא חשק הזולת וכו'.

והתנה וכי נטמאת אז הוא שיהיה לה עונש, ואמר בהפכיות אם לא היו ב' החלוקות תנקה מהרע ותצליח בדבר טוב, וחלוקה האמצעית מובנת מאמצעות הדברים, ורז''ל אמרו (שם יח:) וטהורה היא מאיש אחר, ולדרכינו איש אחר נכלל במאמר לא נטמאה כי דרך כלל אמר בין מאיש זה בין מאחר.