{ב} דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת גם במלות שונות.?

ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (תנחומא במד''ד פט''ו) וזה לשונם:

למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים?

לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן.

הנה דבריהם ז''ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל, הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה?

גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה?

ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות דף פ''ח וזה לשונם:

כיצד עושה?

מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן.

ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים, והיה כופפם למטה, עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה, כדמוכח שם מדברי רש''י ד''ה של פרקים וכו':

ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה, לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר.

ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר, (ד' ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם.

שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש''י ז''ל שם שכתב וזה לשונו:

להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן.

יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות.

וכפי זה נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקב''ה חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה, הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ''ג מ''ט)

כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה.

ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם:

להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן.

הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר - דיבור הצריך למצוה, ואמרת - מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו'.

גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה, על דרך אומרו (דברים כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן.

וגם לסברת האומר קביעי נרות, הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם, ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש, והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי.

בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך?

ורז''ל דרשו (במד''ר פט''ו ספרי) בו דרשות רבות.

גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון, כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה?

ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כה) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה?

עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'?

אכן במה שהקדמתי במאמר חז''ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם, ויעלה אותם לסדרם במקומם, יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר, כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן.

ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן, ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה', ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו, מה שנזכר במאמרם ז''ל.

אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו במסכת שבת דף כ''ב וזה לשונם:

מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך, והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?!

אלא עדות לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות?

אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן.

על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי, להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות. אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר, ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהה, וכי לאורה הוא צריך וכו'?!

מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום?

לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברים הבאים באמונה, כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם.

ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה, אלא להגיד נסה, שבנר מערבי היה מספיק. בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי, שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר, אין נכון להביא בית ה', אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות. ובדרך רמז ירמוז בז' נרות, לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב, כידוע ליודעי חן.

ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה, והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי' כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל, שהוא הולך ואור עד נכון היום. גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם, שתהיה הארתם למול פני המנורה, שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחס לה שם פנים כידוע למבינים.

{ג} ויעש כן וגו' כאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני וגו' ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו'?

עוד חזר לומר כאשר צוה וגו' והוא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו'?

יכוין לומר על זה הדרך, אומרו ויעש כן כנגד פירוק הנרות וקינוחם, כדי שתהיה כחדשה, שבזה יוצדק החינוך כמו שאמרנו.

ואומרו אל מול פני וגו' כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו' ואומרו כאשר צוה לצד שהדיבור היה ביום ותבא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור, לזה אמר כאשר וגו' לומר שעשה בזמן שצוה ה' שהוא בערב, והגם שאמרנו, כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה', שהיה כבה נר מערבי, (יומא לט:) לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באומרו כאשר צוה וגו' להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי.

{ד} וזה מעשה המנורה וגו'. טעם שהוצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן, ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה, ובפרשת ויקהל?

יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות, שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר בהעלותך שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר, כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם, ומצינו שהם מפורקים. ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו' ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב מקשה, זה היה בתחלה, אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפוץ, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו' שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד, כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה, ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה.

{ו} קח את הלוים וגו'. פרש''י:

קחם בדברים,

ונראה שנתכוין לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה, לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר.

{יט} ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו'. כפל לומר תיבת נתונים?

יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו, ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו, הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים, ויתחייבו מיתה עליה, כאומרם ז''ל בספרי (לקמן יח ג') וזה לשונם:

גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה.

והגם שהרמב''ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו:

לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו' חייבים מיתה בידי שמים, אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן.

על כל פנים ישנו לעונש ונגרע מעבודתם בעבודת הקודש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר נתונים בעל כרחך.

מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה' פעמים בני ישראל בפסוק זה ללא צורך, רז''ל דרשו (ויק''ר פ''ב) שהוא מראה החיבה כפל זכרון שמותם ה' פעמים בפסוק א' כנגד ה' חומשי תורה, והוא דרך דרש.

ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אומרו מתוך בני ישראל יכוין אל הכללות וכמאמר הקודם קח את הלוים מתוך בני ישראל, ואומרו לעבוד עבודת בני ישראל יכוין אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה, והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר בני ישראל ולא אמר עבודתם שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב.

ואומרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר לכפר עליהם, שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר בני ישראל לומר שעל הכללות הוא אומר, ואומרו ולא יהיה בבני ישראל וגו' ולא אמר ולא יהיה בכם נגף, נתחכם להודיע כי אומרו ולכפר וגו' ולא יהיה בכם נגף אין אחת גזרת חברתה. על זה הדרך לכפר וגו', כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם ב' הדרגות הטובה על זה הדרך לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכוונה זו מובנת ממה שאמר בבני ישראל שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה.

ואומרו בגשת בני ישראל נתכוון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים על כל בני ישראל יקצוף על הדבר, ומצינו כיוצא בזה שיקצוף ה' על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קורח מאמר ה' שם (ט''ז כ''א) הבדלו מתוך העדה וגו' והוצרך משה להתפלל לה' על הדבר, וע''ש הטעם.

{כ} ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר כן עשו?

עוד שינה, שהתחיל לומר כל עדת וגמר אומרו בני ישראל?

ונראה שנתכוין בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור.