{א} בשנה השנית וגו'. צריך לדעת למה שינה הכתוב סדר הרגיל, להקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שכן תמצא בתחלת הספר שאמר באחד לחדש השני בשנה השנית?

גם כי בסדר זה שכתב נתחייב הכתוב להפסיק באמצע זכרון הזמן במאמר לצאתם מארץ מצרים מה שלא היה עושה כן אם היה מקדים זכרון החודש ואחר כך זכרון השנה, שאז יאמר לצאתם מארץ מצרים אחרי כן.

עוד יש להעיר למה נשתנית פרשה זו שלא נאמר בה דבר אל בני ישראל ככל התורה כולה?

אכן יתבאר בהעיר עוד אומרו ויעשו בתוספת ו' בתחלת ענין?

עוד קשה למה הוצרך ה' לצוות בני ישראל על הפסח והלא כבר צוה כאמור בפרשת בא אל פרעה?

והיה נראה לומר לזה כי חש הכתוב לומר שאין מצות פסח אלא בארץ מצרים, ובבואם אל ארץ נושבת ולא במדבר, לזה בא לומר במדבר ויעשו בני ישראל את הפסח, וזה דבר רחוק.

ונראה כי כוונת הכתוב היא לצד שאמרה תורה (שמות יב) כל בן נכר לא יאכל בו, ותניא במכילתא וזה לשונם:

כל בן נכר אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע, עד כאן לשונם.

ולצד שמצינו שישראל עשו העגל וכו' ואמרו ז''ל (חולין ה.)

כל המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כולה, ויאמר עליו בן נכר.

מעתה יש מקום לדון בישראל שאינם יכולין לעשות הפסח, והגם שנתרצה ה' למשה בתפלותיו ובמשפטיו אשר עשה בישראל, עם כל זה עודם לא נתבשרו שנתכפר עון העגל ויש ספק בדבר, לזה בא הקדוש ברוך הוא ונתן רשות ואמר להם ויעשו בני ישראל את הפסח, ודקדק לומר ויעשו לומר מלבד מה שהובטחו שניחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות עוד להם שהוכשרו להיות ראוים לעשות הפסח, ומעתה באנו להשכיל להטיב שינוי הקדמת זכרון השנה, כי כיון שכל עצמו לא בא המאמר כאן אלא להכשירם לעשות הפסח, לזה פתח דבריו הזכיר שנה השנית להשכיל סובב המאמר שהוא לצד שהיה זה אחר מעשה העגל, מה שאין הדבר מושכל בהזכרת זמן החודש, שאינו מסתיים בזה הערת הדבר, ולזה לא אמר דבר אל בני ישראל שלא בא לצוות לזה אלא לרשיון, ודי בהודעת המשפט למשה שכן הוא הדין, ואולי לפי מה שאמרו בפסחים (ו:) שמאמר זה היה בראש חודש, נוכל לומר כי זה המאמר היה קודם ירידת שכינה למשכן ביום ר''ח ניסן והקדים ה' מאמר זה לבשרם, שכשרים הם לעשות פסח ואחר ירדה שכינה, ולזה תמצא שאמר בסמוך אחרי זה וביום הקים את המשכן כסה הענן.

{ו} ויהי אנשים וגו'. צריך לדעת למה אמר לשון יחיד על הרבים?

ועוד למה הוצרך לומר ולא יכלו לעשות הפסח, אחר שהודיע שהיו טמאים?

ואולי כי לצד שצוה ה' מראש חדש על הפסח כמו שפירשו בפסחים דף ו' שמאמר ויעשו בני ישראל את הפסח היה בראש חודש ניסן, ומן הראוי היה להם להשתמר מטומאה, ותבא הסברא להטיל בהם דופי אשר לא שמרו את מצות ה' ונטמאו ולא חששו למצות פסח?

תלמוד לומר: ויהי לשון יחיד, לומר כי לא היה אלא ענין טומאה אחת אשר נטמאו האנשים בה, וענין טומאה זה עצמו לא היה בידם להשתמר ממנו ובעל כורחם היו נטמאים כמאמרם ז''ל (סוכה כה:) בין לר' יוסי הגלילי שאמר נושאי ארונו של יוסף היו, בין לרבי עקיבא, בין לר' יצחק שאמר טמאי מת מצוה היו צריכין ליטמא הגם שידעו שטומאתם נמשכת עד ארבעה עשר, והוא מה שרמז מאמר ולא יכלו לעשות הפסח לומר שלא יכלו לשמור עצמן מהטומאה לעשות הפסח.

ואומרו ביום ההוא, כבר דקדקו רז''ל (פסחים צ:) למר כדעתו ולמר כדעתו, עוד ירצה באומרו לשון יחיד לומר כי לצד שהיו יחידים הוא שלא יכלו לעשות הפסח, אבל אם היו צבור היו יכולין לעשות הפסח כי בא בטומאה, שוב ראיתי בספרי מרז''ל שדייקו כן.

לנפש אדם. אומרו לנפש אדם, לומר אבל לטמא שרץ יכולין הם, על פי דבריהם ז''ל (שם) שאמרו שוחטין וזורקין על טמא שרץ וטובל ואוכל פסחו לערב, אבל טמא מת הגם שחל שביעי שלו ביום י''ד אין שוחטין עליו, והוא אומרו ביום ההוא.

ואמר ר' יצחק וזה לשונו:

שחל שביעי שלהם בערב הפסח, כתיב ביום ההוא, הוא שאינם יכולין אבל ביום שלאחריו היו יכולין,

וגם לסברת האומר ביום ההוא נטמאו ישנו לפירושינו במאמר לנפש אדם, לומר שאם היה שרץ שוחטין עליו.

ויקרבו לפני משה וגו'. טעם קרבתם לפני משה ואהרן, לפי פשט הכתוב כדי שתבא ההוראה ממשה, תיכף ומיד לכהן, להקריב את קרבניהם, אם כן יורה.

ורז''ל במסכת בבא בתרא פרק יש נוחלין דף קי''ט אמרו וזה לשונם:

אפשר עמדו לפני משה ולא אמר וכו', אלא סרס המקרא ודרשהו, דברי ר' יאשיה.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר: בבית המדרש היו יושבים ובאו וכו' ע''כ,

ואמרו בגמרא וזה לשונם:

במאי קא מפלגי?

מר סבר: חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב.

ומר סבר: אין חולקין,

והלכתא חולקין, והלכתא אין חולקין ולא קשיא הא דפליג ליה רביה יקרא, הא דלא פליג ליה רביה יקרא עד כאן לשונם.

הנה ממה שאמרו הלכתא חולקין והלכתא אין חולקין והעמידו אומרם הלכתא חולקין בדפליג ליה רביה יקרא והלכתא אין חולקין בדלא פליג ליה רביה יקרא הדברים מוכיחים שחולקין רבי יאשיה ואבא חנן בקצוות מר סבר חולקין אפילו אין רבו חולק לו כבוד ומר סבר אין חולקין אפילו חולק לו רבו כבוד שבזה יוצדק לומר הלכתא וכו' והלכתא וכו' מכלל דפליגי.

ויש לנו לחקור זאת מנין לו לש''ס להעמיד מחלוקת זו שחולקין בקצוות, ומה גם היות הפך הכלל שאנו אומרים שאין להעמיד מחלוקת רז''ל בקצוות, ואם לצד שלא נודע מחלוקתם אם בשחולק וכו' אם בשאין חולק וכו'. אין הכרע לומר שאין חולקין, אלא בשאין חולק לו רבו וכו'. אבל כשחולק לו רבו וכו' מודים שחולקין.

או נלך לצד זה, שאין חולקין התנאים אלא כשחולק לו רבו וכו', אבל כשאין רבו חולק מודים שאין חולקים לו כבוד. ואשר על כן העמיד הש''ס מחלוקת בקצוות, זה דוחק, שהיה לו להש''ס לעמוד על משמעות דברי התנאים, קודם כמנהג הש''ם ויגלה מחלוקתם, ואחר כך יאמר הלכתא וכו'.

והיה נראה לומר כי הש''ס דייק שחולקין בקצוות, מתוך מחלקותם ממה שחולקין, כי בשלמא אי אמרינן שחולקין בקצוות שפיר, אלא אם אינם חולקין אלא בחלוקה אחת ושוים בחברתה, למה פליג תנא על דברי חבירו, כיון שיכול להעמיד דבריו בחלוקה שיודה בה הוא, גם זה אינו מספיק, כי זה הטעם צודק בדברי אבא חנן שחולק בקצוות, אפילו דלא פליג לו רביה יקרא. אבל רבי יאשיה מי יאמר שסובר אין חולקין אפילו פליג ליה רביה יקרא, ועוד גם על החולק אני דן, מי גילה לו שתנא קמא בכל הקצוות הוא אומר.

אכן הטעם הוא, כי ממה שהוצרך רבי יאשיה לסרס המקרא ולדורשו, והוא היפך פשט הכתוב, הרי זה מגיד כי לא מצא לו דרך להעמידו בלא סירוס, ואם היה סובר רבי יאשיה שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, היה לו להניח הכתוב כפשוטו, ולהעמידו כשחולק לו רבו כבוד, ויוצדקו הדברים בהאיש משה רבינו עליו השלום, שהיה עניו מאד, שהיה חולק כבוד לאהרן אחיו, ומה גם שהיה גדול ממנו. עוד מצאנוהו שהיה חולק לו כבוד, כאמרם ז''ל (מכילתא פרשת בא יב) שאמרו כשהיו עומדים לפני פרעה משה חולק כבוד לאהרן שיקדים בדיבור ואהרן למשה והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, הנה הוא חולק לו כבוד.

וממה שסרס המקרא גילה דעתו שסובר שאין חולקין וכו', אפילו חולק לו רבו כבוד, וממה שמצינו שנחלקו גם כן בענין בנות צלפחד, דכתיב: ותעמודנה לפני משה ולפני אלעזר וגו', וזה לשונם:

אפשר עמדו לפני משה וכו' ולפני אלעזר ולא אמר וכו' ויעמדו לפני הנשיאים בעדה והעדה וכו' אלא סרס המקרא ודרשהו דברי רבי יאשיה.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר: בבית המדרש היו יושבים וכו',

ומביא הש''ס הענין עצמו שהבאנו למעלה, והנה ממה שראינו שחלק אבא חנן בעמידת בנות צלפחד לפני הנשיאים והעדה, מן הסתם לא היו הנשיאים חולקין כבוד לכל העדה, ואין צריך לומר משה מלך ישראל, ואף על פי כן אמר אבא חנן שחלקו להם כבוד, הא למדת שסובר שחולקין כבוד אפילו אין רבו חולק לו כבוד, ומעתה הרווחנו טעם נכון למה נחלקו ב' פעמים ר' יאשיה ואבא חנן.

{ז} למה נגרע וגו'. צריך לדעת טענת האנשים במאמר למה נגרע, הלא טעמם בפיהם יענו אנחנו טמאים, ומה מבקשים ליתן להם תורה חדשה?!

ואולי כי לצד שנטמאו ברשותו יתברך, בין למאן דאמר טמאי מת מצוה בין למאן דאמר נושאי ארונו של יוסף חשבו כי ידין ה' אותם כטהורים, וכשם שמצינו (פסחים עז.) שיתרצה ה' עשות הפסח בטומאה בציבור, לזה טענו למה נגרע, וכי בשביל שעשו מצוה יהיו נגרעים מקרבן פסח?!

או ירצה לומר שיעשו לפסח תשלומין כחגיגה שיש לה תשלומין כל ז' שאמרו (חגיגה ט.) חוגג והולך כל הרגל, כמו כן יצו ה' להם שיעשו פסח למחר, והוא מאמר במועדו שהוא מועד הפסח.

ואולי כי לזה דקדק הכתוב לומר ביום ההוא פירוש לדברי האומר יום ז' של טומאתם היה לזה באו ביום ההוא כדי שיאמר להם לעשותו תשלומין למחר.

ולדרך זה אנו מרויחים טעם שה' אמר מצוה זו של פסח שני, אחר ששאלו האנשים ההמה, לומר שהגם שיהיו טהורים, בתוך ימי הפסח כנדון שלפנינו, אף על פי כן אין לו תשלומין לעשותו בז' ימי הפסח כחגיגה, אלא בחודש הב'.

עוד ירצה אומרו למה נגרע פירוש כיון שהיה יום ז' לטומאתם טוענים שיכולין לשחוט עליהם פסחיהם כדרך ששוחטין וזורקין על טמא שרץ, כיון שהם נטהרים לערב ואין להם טומאה, אלא ביום ההוא, והוא מאמר ביום ההוא. ורז''ל אמרו עניינים אחרים, ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

{יג} והאיש אשר הוא טהור וגו'. צריך לדעת למה לא כתב עונש המבטל פסח בזמנו עד עתה, ולא כשכתב מצות הפסח?

ולפי מה שנחלקו בענין זה (פסחים צג.) וזה לשונם:

תנו רבנן: חייב על הראשון וחייב על הב' דברי רבי,

רבי נתן אומר: חייב על הראשון ופטור על הב',

רבי חנינא בן עקיבא אומר: אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה הב',

ואמרו שם בפסחים:

ושלשתם מקרא א' דרשו יעיין שם,

מעתה לכל אחת מהסברות הניח הכתוב לומר עד כאן לכל א' מהסברות כדרכו, מה שלא היינו שומעין כן אם היה מצוה במקומו.

{יד} וכי יגור. אמר בתוספת ו', נתכוון בזה להטיל על ישראל משפט הגרים לבל יזלזלו במצות, ולזה אמר וכי יגור מוסיף על ענין ראשון, ומה ענין ראשון לבני ישראל גם זה לישראל:

ועשה וגו'. צריך לדעת למה כתב ועשה בתוספת ו' בתחלת ענין?

עוד למה הוצרך לחזור לומר כן יעשה, והיה נראה לומר שבא לשלול גר תושב, ולזה אמר וכי יגור אתכם גר ויהיה מאותם שעושים פסח, דהיינו גר שמקיים התורה על זה אני מצוך כחקת הפסח וגו' כן יעשה, ואין פירוש זה מספיק, כי מובן הוא הדבר שאינו מדבר אלא בגר גמור, ויתבאר על פי דבריהם ז''ל בספרי (כאן) וזה לשונם:

ר' שמעון בן אלעזר אומר: הרי שנתגייר בין ב' פסחים שומע אני יעשה ב'?

תלמוד לומר: ולאזרח, מה אזרח שלא עשה וכו' ע''כ,

והוא מאמר הכתוב ועשה בתוספת ו' לומר, אם היה בן מעשה הראשון אז יתחייב לעשות ב', כשלא הוכשר, וכפי זה אומרו ועשה תנאי הוא אז הוא כחקת הפסח וגו' יעשה, פירוש חקת הפסח הוא שישנו גם כן בתשלומין, אבל אם אינו בפסח אחד אינו בפסח ב'.

עוד נראה לפרש בהעיר עוד למה פרט הכתוב הגר במצוה זו מכל המצות, והגם שאמרו ז''ל (ספרי) וזה לשונם:

אין לי אלא פסח שהשוה הגר לאזרח, כל המצות שבתורה מנין?

תלמוד לומר: חקה אחת וגו' עד כאן.

עם כל זה למה לא בחר לפרט אלא במצות פסח?

אכן לצד שיש מקום לומר שאין הגר חייב בפסח, לפי שלא היה לא הוא ולא אבותיו במצרים, ואין מקום למעשה פסח אצלם, כי לא פסח ה' על בתיהם במצרים, וזה דומה למאמרם ז''ל שאמרו (ביכורים פ''א):

גר מביא ואינו קורא שאינו יכול לומר וכו'

כמו כן הדבר הזה, לזה חידש הכתוב דין זה כאן, ואמר וכי יגור אתכם גר ועשה פסח הוסיף בו תוספת, פירוש שהגם שאינו מהיוצאים ממצרים, אף על פי כן מלבד שצריך לעשות כל המצות ואף גם זאת ועשה פסח וגו'.

ודקדק לומר אתכם לומר שהגם שאתם רואים זה חדש מקרוב בא, עם כל זה אתכם הוא כאחד ממנו, ויציאתנו ממצרים היתה גאולת עולם גם לנפש הגר, הגם שלא היה בנגלה היה בנסתר, כי שורש הקדושה אחד הוא. וכשהיו אבותינו במצרים היתה כללות הקדושה טבועה בטומאת מצרים. ואם חס ושלום היה כללות הקדושה נטבע אין תרופה לענפים. כי הכל הולך אחר העיקר והצלת העיקר נוגעת גם לענפים.

ואמר כחקת הפסח, חש הכתוב שיאמר האומר הן האמת כי עשה יעשה כל משפטי פסח, אבל דברים שהם ממש דברי שקר, כמו שתאמר להגיד עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו וגו' וכדומה עדיין דן אנכי כי לא ישעו בדברי שקר?

תלמוד לומר: כחקת הפסח כי יכול יוכל דבר כדברים האלה. כי היה היה גם הוא במצרים בבחינת השרשים, ועיין מה שפירשתי בפסוק (שמות כג) ואתם ידעתם את נפש הגר, ואומרו כן יעשה, בא לחובה שלא תאמר שלא בא הכתוב אלא לרשות, שיכול לומר כן?

תלמוד לומר כן יעשה חובה, ומאמר חקה אחת בא להשוות כל התורה כולה.

{יז} ולפי העלות. אמר ו' בתחלת ענין, לומר כי ענין הענן אשר על המשכן היה משמש ב' דברים:

אחד הוא למכסה על האהל לכבוד ולתפארת, והוא מאמר כסה הענן את המשכן לאהל על העדות, והוסיף עוד ואמר ולפי וגו' פירוש ועוד היה הענן לצורך זה שלפי העלותו יסעו בני ישראל כדי שידעו זמן הנסיעה וזמן החניה.

ואחרי כן יסעו וגו'. צריך לדעת מה הוא אומרו ואחרי כן וגו' שהיה צריך לעשות גזירה במאמר על זה הדרך, ולפי העלות וגו' יסעו כשיעור מאמר הסמוך ובמקום אשר ישכון וגו' שם יחנו. ונראה שאם היה אומר אחרי כן יסעו היה נשמע שזה הוא גזרת הכתוב, ולא כן הוא הכוונה, אלא שהגזירה הוא במאמר הבא אחר כך על פי ה' וגו', וזה הוא שיעור הכתוב ולפי העלות וגו' ואחרי כן הוא שיהיו נוסעים וגו' וכיון שכן על פי ה' וגו' הרי הם נוסעים על פי ה'.

עוד נתכוון לומר בדרך זה, שזולת כן אם היה אומר אחרי כן יסעו, היתה הגזירה בתיבת אחרי כן, והיה המשמעות שלא היו נוסעים קודם אלא אחרי כן, ואין בנשמע שהיו על כל פנים נוסעים, כשהיה נוסע הענן. לזה אמר ואחרי כן כדי שתהיה נרדפת למעלה, ותבא הגזירה במאמר יסעו בני ישראל, כאלו אמר ולפי העלות וגו' יסעו, ואם היה אומר בסדר זה ולפי העלות וגו' יסעו, אז היה נשמע שבעלותו הוא שמתחייבים ליסע, ואין במובן שאם ירצו ליסע, שתמנעם מניעת עליית הענן, לזה אמר ולפי העלות וגו' ואחרי כן לומר ולא קודם.

{יח} על פי ה' יסעו בני ישראל וגו'. והענן יגיד אשר פי ה' יקבנו.

כל ימי וגו' ובהאריך וגו'. בא הכתוב לסדר כל בחינות הנהגות הענן, וללמד שבחן של ישראל שהיו חפצים באשר יחפוץ ה', והתחיל בענין אריכות זמן החניה ואמר כל ימי אשר ישכון הענן יחנו פירוש יחנו יחפצו לחנות, ולזה לא אמר חנו בני ישראל, שיהיה נשמע שעשו לצד ההכרח מהמנהיג, והוסיף לומר ובהאריך וגו' לומר שאפילו יאריך כל כך ימים רבים, אף על פי כן יחנו, ואומרו ושמרו וגו' לומר כי מלבד שהיו חונים כל זמן וכו' עוד מודיע כי לא היו עושים הדבר לצד שהיו חפצים בשבת ולא בהילוך אלא לצד שמירת דבר ה', והוא אומרו ושמרו וגו' הגם שהם ימים רבים, ואומרו ולא יסעו ולא אמר ולא נסעו, לשלול בחינת החושב כאלו אמר ולא יחפצו ליסע.

{כ} ויש אשר וגו' ימים מספר. גם זה מספר בשבח ישראל שהגם שלא יחנו לפוש אלא ימים מועטים, יסעו בהעלות הענן, ואמר על פי ה' יחנו, ואין שייכות לזכרון שניהם אלא למסע, נתכוון להשוות הנסיעה לחניה, לומר כשם שעל פי ה' יחנו ברצון והשלמת דעת לנוח מהדרך, כמו כן ברצון השלם, היו נוסעים הגם שהיו נוחים זמן מועט.

וראיתי שתרגם יונתן בן עוזיאל ימים מספר שבעת יומין, ולפי דבריו ז''ל אין מקום לדברינו לומר שבא לשבח ישראל, כי יש במשך ז' ימים לנוח מן הדרך, ולדבריו ז''ל יתבאר הכתוב על זה הדרך שבא לומר, שבין בפרק החניה ובין בפרק הנסיעה הגם שהיה להם הרצון, לא היו עושים הדבר אלא לצד היות הדבר מאמרו יתברך, והוא אומרו על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו.

{כא} ויש אשר וגו' מערב עד בקר וגו'. מכאן ואילך בא הכתוב להודיע ההדרגות שהיו בשינוי חנייתם, והתחיל מזמן חניית לילה, והוא אומרו מערב עד בקר, ואמר סמוך לה זמן חניית יום ולילה כאומרו יומם ולילה, ואמר סמוך לה, זמן ב' ימים כאומרו יומים, וסמוך לה חודש, וסמוך לה ימים שהוא שנה. והודעה בזה אינו כהודעה בפסוקים הקודמין פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר וגו' ימים מספר, שאם כן לא היה לו להקדים זכרון ימים מספר לזכרון ערב עד בוקר, ואין לומר כי שני פסוקים ובהאריך ויש וגו' ימים מספר הם זכרון דרך כלל מה שפרט אחר כך, שהרי אין בכלל מה שבפרט, שהוא מערב עד בוקר ויומם ולילה. אלא ודאי כי ב' כתובים הראשונים יגידו ענין אחד כמו שכתבנו, וג' כתובים האחרונים יגידו הדרגות שינויי העכבה, שהיו משתנים מגדר לילה אחת לגדר שנה אחת.

והטעם בזה לפי מאמר אנשי אמת, שטעם העברתם במדבר הוא, לברר ניצוצי הקדושה השבויות ביד שוכן מדבר ציה, אשר על כן היודע נסתרות היה משער שיעור אשר יספיק לבירור במקום ההוא, אם מעט ואם הרבה, והיו מתעכבים כפי הצורך, גם לא היו חונים אלא במקום שיש לברר, ולא במקום שיספיק בו הבירור במשך זמן הילוכם בו.

{כב} בהאריך הענן וגו'. פירוש יספר כאן בשבח ישראל, שאפילו כל כך נתעכב הענן שנה אחת, יחנו ברצונם, ובהעלותו אפילו לא יתעכב אלא מערב עד בקר ונעלה הענן נוסעים, והשוה הכתוב שניהם, רצון הנסיעה שהיתה להם, בשלא היה מתעכב אלא לילה אחת, לרצון שהיה להם לנסוע אחר שנה אחת, כי ודאי יחפצו ליסע. והשוה הכתוב רצון שהיה להם בנסיעה אחר שנה אחת לנסיעה אחר לילה אחת לחניתם, שלא היו קצים בעכבת החנייה, לצד הזמן שלא היה כל כך ארוך כמו כן בחנייתם שנה אחת. וגמר אומר הטעם, על פי ה', שלא היו חפצים אלא לעשות מאמר ה'. ואומרו שמרו את משמרת ה' פירוש היו ממתינים כשיעור אשר ימתין ה' ליסע, אם מעט ואם הרבה.

ואם תאמר אם כן למה הוצרך להקדים ב' פסוקים ראשונים, פסוק ובהאריך ופסוק ויש אשר יהיה וגו'?

אם להגיד שבחן של ישראל, הנה הוא ביתר שבח בגמרן של דברים כמו שפירשנו. הנה אם לא קדם מאמר ובהאריך הענן על המשכן וגו' ויש וגו' לא היינו מפרשים במאמר ובהאריך על המשכן וגו' על פי ה' וגו' כדרך שפירשתי, אלא היינו אומרים שהיו ממתינים בזמן הארוך והיו נוסעים בזמן המועט ולא אחרו ולא קדמו, אבל ידיעת הרצון השלם כדרך שפירשתי לא היינו יודעים, אלא אחר שהקדים, שלא קדמו ולא אחרו בפסוקים הראשונים כדרך שפירשנו, שאפילו כחושב לא חשבו להקדים ולאחר. בא הכתוב והעירנו, בגומרן של דברים, להבין מה שפירשנו בהם, ומה שאמר עוד על פי ה' ביד משה, רז''ל כבר דרשו (ספרי ח''א פ''ד) שהיה הענן מתעגל ולא היה מזדקף עד שהיה משה אומר קומה ה' וגו'.