פרשה ז: שילוח הטמאים מן המחנה
פרשה ח: גרים
פרשה ט: פרשת סוטה



צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה וגו'
הה"ד (משלי כה) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי.

אמר רבי תנחומא ב"ר אבא:
מהו הגו סיגים מכסף?
כל זמן שהפסולת הזו בכסף אינו מראה יופיו לא עשה אלא נסתננו הפסולת ממנו, מיד הוא מראה שבחו, הגו סיגים מכסף, אח"כ ויצא לצורף כלי.

כיצד?
בשעה שיצאו ישראל ממצרים, היו כל רובן בעלי מומין.

למה?
מפני שהיו יגעים בטיט ובלבנים ועולים לראש הבנין, ומי שהוא בונה על ידי שהיו עולין לראשי הדמוסין או האבן נופלת וקוטעת ידו או הקורה או הטיט נכנס בעיניו והוא נסמא, והיו בעלי מומין.
כיון שבאו למדבר סיני אמר האלהים: כך הוא כבודה של תורה שאתן אותה לדור בעלי מומין, ואם אמתין עד שיעמדו אחרים הרי אני משהא במתן תורה.

מה עשה האלהים?
אמר למלאכים שירדו אצל ישראל וירפאו אותן.
ותדע לך שכן.

אמר רבי יהודה, אמר רבי סימון:
מנין שלא היה בהן חגרין?
שנאמר: (שמות יט) ויתיצבו בתחתית ההר, ואין נצב אלא על רגליו.

מנין שלא היה בהן גידמין?
שנאמר: (שם כד)כל אשר דבר ה' נעשה.

ומנין שלא היה בהן חרשין?
שנאמר: ונשמע.

ומנין שלא היה בהן סומין?
שנאמר: (שמות כ) וכל העם רואים את הקולות.

ומנין שלא היה בהן אלמים?
שנאמר: (שם) ויענו כל העם.
נמצאת אומר שהרי נתרפאו כולן.

ואם אין אתה למד מכאן יש לך ללמוד ממקום אחר, שנאמר: (שם טו)כל המחלה אשר שמתי וגו', הרי לך שנתרפאו.
אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין שכן משה רואה אותן, שנאמר: (שם לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא ואין פרוע אלא לשון צרוע, כמה דתימא: (ויקרא יג)והצרוע אשר בו הנגע וגו' ראשו יהיה פרוע וגו'.

אמר האלהים למשה: עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצורעים מעורבים עמכם, עכשיו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם הפרישו אותם מכם: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

בשביל מה?
ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם.


וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'
למה נסמכה פרשת מצורעים לפרשת הלוים?
את מוצא ישראל והלוים קבלו עליהם מלכותו של הקב"ה בסיני, שנאמר: (שמות יט) ויענו כל העם יחדיו, לסוף מ' יום מרדו ישראל בהקדוש ברוך הוא, (שם לב) ועשו להם עגל מסכה וגו', ויאמר אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים,אבל הלוים נמצאו מושלמים עם הקב"ה, שנאמר: (שם) ויעמוד משה בשער המחנה וגו'.

אמר הקדוש ברוך הוא (ש"א ב)כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, בני לוי שכבדוני שלא כפרו בי להם אני מכבד, אבל ישראל שביזוני שאני העליתי אותם ממצרים והם אמרו לעגל שהוא העלם בדין הוא שיקלו.

מה כבוד כיבד הקב"ה את הלוים?
שלקחם לחלקו, שנאמר: (במדבר ג) ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכיון שבא למנותם לעמוד בשימושו הוא בעצמו מנאם.

ומנין שכן הוא?
אמר רבי יהודה ב"ר שמעון:
כתיב למעלה מן פרשת מצורעים: ע"פ ה' פקד אותם ביד משה, ואומר:ופקודיו אשר צוה ה'.וכתיב בראש הענין: ויהיו פקודיהם.

אמר רבי יהודה ב"ר שמעון:
האיך ימצא הדורש ידיו בין פקודיו לפקודיהם, אם פקודיו למה פקודיהם?
אלא פקודיהם מה שמנו משה ואהרן, ופקודיו מה שמנה האלהים.

ולמה מנאם האלהים?
אמר הקדוש ברוך הוא: שלא יאמר אדם וכי משה ואהרן היו יכולים למנות כל אותן האוכלוסין?!
אמר האלהים: אם הרהרת אחריהם כאלו אחרי אתה מהרהר, לכך כתב: ופקודיו ופקודיהם.

והאיך מנאם משה?
אמר רבי ברכיה:
הקב"ה אמר לו למשה: במשפחת פלוני כך וכך עד שמנה אותן.
הה"ד:ע"פ ה' פקד אותם ביד משה.
לכך כשמנאם משה מבן חודש ע"פ הקדוש ברוך הוא מנאם, שנאמר: כל פקודי הלוים וגו'.

אמר רבי ברכיה הכהן:
כך את סבור שהיה משה הולך ונכנס לאהלו של כל אחד ואחד לראות כמה בנים היו לו, לאו! אלא, אמר האלהים למשה: יש באהלו של פלוני שניים ובאהלו של פלוני שלושה עד שמנה אותן.
מנין?
שנאמר:ע"פ ה', הוי כבוד גדול חלק להם שהוא בעצמו מנאם, אבל במנין ישראל אין את מוצא ע"פ ה', לפי שהם לא כבדוהו אף הוא לא כבדם.

וכן כשבא הקב"ה לעשות משכן קירב הלוים לשימושו כשם שאמר בפרשה.
אמר הקדוש ברוך הוא: הלוים שכבדוני יהיו אצלי, אבל אותן שטעו בעגל הם ילקו בצרעת, שנאמר: (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע.
וכן הוא אומר: (תהלים קא)עשה סטים שנאתי וגו'.


(במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.
את מוצא, מלך בשר ודם יש לו פריפיסיטין.
אף האלהים יש לו פריפיסיטין, שנאמר: (שם א)שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו'.

מלך בשר ודם יש לו דוכוסין.
אף האלהים יש לו דוכוסין, (שם ג)ונשיא נשיאי הלוי וגו'.

אמר רבי יהושע בן לוי:
דוך דוכנין היה.
מלך בשר ודם מחלק דונטיבא ללגיונותיו.
האלהים מחלק דונטיבא, שנאמר: (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים.

מלך בשר ודם, מחלק כלים ובסטיא לאיסרטיוטות שלו.
ואף האלהים כן, שנאמר: (דברים ח) שמלתך לא בלתה וגו'

מלך בשר ודם יש לו ספקולא.
ואף האלהים יש לו ספקולא, שנאמר: (ויקרא כ)מות יומת הנואף והנואפת.

מלך בשר ודם יש לו קטריקס.
אף האלהים יש לו קטריקס, שנאמר: (דברים כב) וענשו אותו מאה כסף.

מלך בשר ודם יש לו קטפירס.
אף האלהים יש לו קטפירס, שנאמר: (שם כה)ארבעים יכנו לא יוסיף.

מלך בשר ודם יש לו מטלון של טרודין.
אף האלהים יש לו מטלון של טרודין, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו':


וישלחו מן המחנה וגו'
מהיכן באת עליהם הצרעת?
רבי יהודה ב"ר סימון אמר:
מן מעשה העגל.

ורבותינו אומרים:
מן המתאוננים.

לדעת רבותינו
מן המתאוננים באת עליהם הצרעת, כיצד?
בשעה שהוריד להם האלהים את המן עשה להם אלהים כמה נסים.

אמרו רבותינו:
לא היו נצרכין לְהִפָּנוֹת כדרך בני אדם.

למה כן?
אלא, אמר האלהים: יהיו בני נצרכין להפנות והאיך הכתבתי עליהם שהם אלהים, שנאמר: (תהלים פב) אני אמרתי אלהים אתם אלא כשם שאין המלאכים צריכין לדבר זה אף הן לא יצרכו לדבר זה עוד.

דבר אחר:
אמר האלהים: האומות אוכלין ונצרכין, והאיך אני נותן הפרש בין בני לבין האומות?
לפיכך, לא היו נצרכין.

מה עשו?
בטובה שעשה להם האלהים התחילו אומרים ליצנות עליו.
אומר זה לזה: אי אתה שומע שמעון אחי?
וזה אומר: מה אתה אומר ראובן אחי?
אמר לו: בחייך ראית בימיך אדם נותן חטים ברחים ואינן נטחנות ויורדות?!
אף אנו אוכלין את המן ואינו יורד!
אומר לו חבירו: מתיירא אני שליום אחרון תנפח כריסי ותבקע, מפני שאין אנו מוציאין אותו.
באותה שעה אמר האלהים למשה: איני יכול לסבול ולכבוש: (במדבר יד) עד אנה ינאצוני וגו' ועד אנה לא יאמינו בי בכל נפלאותי אשר אעשה עמו אין כתיב כאן, אלא אעשה בקרבו.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:
כמה אותות ונפלאות עשיתי בקרביהן והן מנאצין אותי, כענין שנאמר: (ויקרא א) והקרב והכרעים וגו'.

ומנין שלא היה יוצא מהן?
שנאמר: (תהלים עח)לחם אבירים אכל איש.
אל תהי קורא אַבִּירִים, אלא לחם אֵיבָרִים, לחם שהוא נמוח באיבריהם, אעפ"כ למד משה סניגוריא עליהם וחזר בו אלהים מן הרעה ואח"כ אמרו זה לזה: יהיו זכורין אותן הימים שהיינו במצרים בשעה שהיינו מבשלין קדירות קדירות של בשר ויושבין ואוכלין פכסמין ופותין בתוך הזום של בשר, לואי מתנו שם ולא הוציאנו האלהים משם, שנאמר: (שמות טז) מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו וגו'.
ועכשיו אין לנו אלא המן הזה בלבד בערב כן בבוקר כן בחול כן בשבת.
עשה אדם יו"ט אין לו לאכול אלא מן.
עשה יום רע אין לו לאכול אלא מן.
הרי נפשות יבשים, שנאמר: (במדבר יא) ועתה נפשנו יבשה אין כל וגו'.

אמר רבי שמעון בן יוחאי:
וכי בשר היו מבקשין והלא כל מעדני עולם טועמין במן.
כל מי שהיה מתאוה בשר היה טועמו.
וכל מי שהיה מתאוה דגה היה טועמו.
מי שהיה מתאוה תרנגול או פסיון או טווס, כך היה טועם כל מה שהיה מבקש.

ולמה מתרעמים?
אלא שהיו מבקשים עלילה היאך לחזור למצרים ואף על פי כן אמר האלהים למשה: מה הם מבקשים בשר אמור להם שאני אתן להם בשר ואין אתם אוכלים ממנו יום אחד בלבד או יומים אלא חדש ימים. הה"ד: (שם)לא יום אחד תאכלהו וגו' עד חדש ימים.
באותה שעה נתן להם האלהים בשר כל מי שלא נתרעם לפני האלהים היה אוכלו ונהנה ממנו, ומי שהיה מנאץ לפני האלהים היה אוכלו והיה בודקו ויוצא מאפו, שנאמר: (שם) עד אשר יצא מאפכם וגו'.

ר"ש בן לקיש אומר:
לאסכרא.

ר' הונא הכהן בר אבין, בשם רבי שמואל בר נחמן, בשם רבותינו שבגולה אומר:
לזרא ולבוטנא.

רבי אביתר אומר:
מאי לזרע לקרדא, או שאהיה אותן דורא במעיהן.

רבי איבו בר נגרי אומר:
והיה לכם לאזהרה שמיכן ואילך יזהירו להם.

רבי יהודה ב"ר סימון אמר:
מה והיה לכם לזרא?
שנעשו כלם זרים, כמה שנאמר: (ויקרא כב) וכל זר לא יאכל בו, כך כל מי שניאץ לאלהים נעשה זר.

והיאך נעשה זר?
אלא שבאת עליהם הצרעת.
אמר לו האלהים: למה הם נאצו אותי הרי הם זרים מן הקהל, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.

ועל דעתיה דרבי יהודה ב"ר סימון:
דאמר מן מעשה העגל באת עליהם הצרעת, מפיק ליה מהאי קרא: (ישעיה יז)ביום נטעך תשגשגי וגו'.

אמרו רבותינו:
אחר מ' יום שקבלו ישראל את התורה עשו ישראל את העגל.

מנין?
שכן אתה מוצא שהאלהים רמז למשה על כך.
אמר לו האלהים: משה! אין את רואה לישראל היכן הם עומדים ואומרים: (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע חייך, בכזבים הם עומדים אינם משלמים לי אלא מ' יום, שנאמר: (שם יט)ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו'. חסר מקרא כלום לי, למאן דאמר שלשים, יו"ד עשרה, הרי מ'.

רבי שמעון בן יוחאי ורבי אליעזר בן יעקב.
אחד מהם היה אומר:
כ"ט יום היו ישראל מושלמין.

וחד מנהון היה אומר:
י"א יום היו ישראל מושלמין.

ותרויהון מחד קרא, שנאמר: (דברים א) אחד עשר יום מחורב וגו'.

אחד מהן אומר:
מהו י"א?
אמר להם משה: לא כ"ט יום הייתם מושלמין לאלהים וי"א אחרונים הייתם מתחשבין האיך לעשות את העגל, שנאמר:אחד עשר יום.

וחבירו אומר:
אחד עשר יום היו מושלמים לאלהים, וכ"ט היו מתחשבין האיך לעשות את העגל.

ר' שמעון בן חלפתא אומר:
יום אחד היו מושלמין, שנאמר: (שם ד) יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב.

ר' מאיר אומר:
לא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא אפילו בשעה שהיו אומרים: (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע,היו אומרים בפיהם אחד ובלבם אחד, שנאמר: (תהלים עח) ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו,הרי אפילו באותו היום שהיו עומדים לפני הר סיני, לא היה לבם נכון לבוראם הוא שישעיה אומר להם: ביום נטעך תשגשגי.
אמר להם האלהים: ביום שבקשתי לעשות אתכם נטיעה לשמי, עשיתם סיגים.
הוי, ביום נטעך תשגשגי.

מהו (ישעיה יז) ובבקר זרעך תפריחי?
ר' חמא ור' חנינא ורבי שמואל בר נחמן:
חד מנהון אמר:
למה הדבר דומה?
למלך, שהיה לו גינה אחת מליאה בכרוב נאה ומשובח, נכנס לתוכה בין הערבים וראה אותה, ואמר: מה נאה ומשובח, לבקר אני מוכר אותה לתגרין ואמלא כיסי זהובים. בבקר נכנס לראותה ומצא אותה שהפריגה, א"ל תיפח רוחך! בערב היית נאה ומשובחת ובבקר הרי הפרגת!
כך אמר האלהים לישראל: ובבוקר זרעך תפריחי.

וחבירו אומר:
למי שהיה לו שדה של פשתן נכנס לתוכה בערב והיתה נאה, בא להכנס בבקר ומצאה שנעשה גבעולין.
כך אמר להם אלהים: בבקר זרעך תפריחי, ביום נחלה,ביום שסברתי לעשותכם נחלה לשמי, לא קיימתם מלכותי עליכם. (שם) וכאב אנוש בואו וקבלו את הצרעת.
ולמה קורא אותה וכאב אנוש לשון גבר?
מפני שהיא מכה הגברתנית.

דבר אחר:
וכאב אנוש,היא מנתשת את הגוף שהיא נכנסת בו, לפיכך אמר האלהים למשה: הפרש המצורעים שביניהם שהם עשו אותה המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'.


מכאן אמר רבי יהודה הלוי ב"ר שלום:
על י"א דברים הצרעת באה:
על קללת השם,
ועל גילוי עריות,
ועל שפיכות דמים,
ועל האומר על חבירו דבר שאינו בו,
ועל גסות הרוח,
ועל הנכנס בתחום שאינו שלו,
ועל לשון שקר,
ועל הגניבות,
ועל שבועת שקר,
ועל המחלל שם שמים,
ועל עבודת כוכבים.

רבי יצחק אמר:
על עין רעה.

ורבותינו אומרים:
על מי שמנאץ בדברי תורה.

ועל דעתייהו דרבנן דאמרין על מי שהוא מנאץ בדברי תורה:
שנאמר: (ישעיה ה) לכן כאכול קש לשון אש וגו' ופרחם כאבק יעלה, זה צרעת, שנאמר: (ויקרא יג)ואם פרוח תפרח הצרעת.

מהו כאבק יעלה?
כאותו פיח כבשן שזרק משה השמימה: (שמות ט) והיה לאבק על כל ארץ מצרים, וממנו לקו המצרים בשחין אבעבועות פורח באדם ובבהמה.

על דעתיה דרבי יצחק דאמר על עין הרע:
כשאדם צר עין ואינו משאיל את כליו הקב"ה משלח צרעת בביתו ומוציא כליו לחוץ, והבריות אומרים: פלוני שלא היה משאיל כליו ואומר שלא היו לו כלים, הרי שהיה לו כלים ועליו הכתוב אומר: (איוב כ) יגל יבול ביתו.

ועל דעתיה דרבי יהודה הלוי דאמר על קללת השם:
מפיק ליה מגלית, שנאמר: (שמואל א יז) כי חרף מערכות אלהים חיים.

מה כתיב בו?
(שם) היום הזה יסגרך ה' בידי,ואין יסגרך הצרעת, שנאמר: והסגירו הכהן.

ועל גילוי עריות מנין?
שנאמר: (ישעיה ג) וספח ה' קדקד בנות ציון.

אמר רבי אלעזר בן פדת:
אין וספח אלא הצרעת, שנאמר: שאת או ספחת וגו'.

ועל שפיכות דמים מקין, שנאמר: (בראשית ד) וישם ה' לקין אות

אמר רבי נחמיה:
זו הצרעת.
נאמר כאן אות, ונאמר בחזקיהו אות, מה אות האמור בחזקיהו שחין, אף כאן שחין.
ואם אין את למד מיואב ששפך דמים, מה כתיב בו: (שמואל ב ג) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע.

ועל האומר דבר לחבירו שאינו בו, זה משה בשעה שאמר לו האלהים שילך אצל ישראל, אמר לו: רבוני! והרי אינן מאמינין אותי, שנאמר: (שמות ד) והן לא יאמינו לי וגו'.
אמר לו האלהים: הא משה! הא משה! כבר את יודע שאינן מאמינין אותך, מאמינין בני, מאמינין הם! אמרת לי: (שם)והן לא יאמינו לי וגו', הבא נא ידך בחיקך וגו',מיד ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג.

ועל גסות הרוח, זה נעמן, שנאמר: (מלכים ב ה) (ונעמן) [שר צבא מלך ארם] היה איש גדול.
מהו גדול?
שהיתה רוחו גסה, מפני שהיה גבור חיל, ועל ידי כך נצטרע.

ועל הנכנס בתחום שאינו שלו, זה עזיהו, שביקש להכנס בתחום הכהונה.
ומה כתיב בו?
(ד"ה ב כו) והצרעת זרחה במצחו.

ועל לשון שקר, זו מרים, שנאמר: (במדבר יב)ותדבר מרים ואהרן במשה.
ומה כתיב אחריו?
(שם) ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת.

ועל הגנבות, ועל שבועת שקר, דכתיב: (זכריה ה) ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וגו'.
אי זו היא מכה שהיא מכלה את העצים ואת האבנים?
הוי אומר: זו הצרעת, שנאמר: (ויקרא יד)ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו וגו'.

ועל המחלל שם שמים, זה גיחזי שרץ אחר נעמן ליטול ממנו ממון, שנאמר: (מלכים ב ה) וירדוף גיחזי אחרי נעמן וגו'.

אלישע קידש שמו של הקדוש ברוך הוא שלא רצה ליטול מנעמן כלום. וגיחזי רדף אחריו ונשבע לו לשקר ששלח אצלו, שישלח לו ממון נמצא זה מחלל שם שמים מה שקידש אלישע.
אמר לו הקב"ה לגיחזי: רשע! אתה אמרת (שם) חי ה' כי אם רצתי אחריו ולקחתי מאתו מאומה, נשבעת בשמי כדי לחללו, חייך, מאומה אמרת ומומו אתה נוטל, וצרעת נעמן תדבק בך.

ועל ע"ז, אלו ישראל, כשעשו אותו מעשה נעשו מצורעים, שנאמר: (שמות לב) וירא משה את העם כי פרוע הוא. ואומר: (ישעיה יז) וכאב אנוש.
לפיכך, אמר אלהים למשה: הפרש המצורעים שביניכם, ממחנה ישראל, שהם עשו אותו המעשה, וישלחו מן המחנה כל צרוע.

אמר רבי יוסי הגלילי:
בא וראה מה כח עבירה קשה שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה לא היו בהן זבין ומצורעים. משפשטו ידיהם בעבירה היו בהן זבין ומצורעין. לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו אירעו בו ביום.

צו את בני ישראל
כל מקום שנאמר: צווי, הצווי מיד בשעת המעשה ונוהג לדורות.

רבי יהודה בן בתירה אומר:
אין צווי בכל מקום אלא זירוז, שנאמר: (דברים ג) וצו את יהושע וחזקהו,לפי דרכנו למדנו, שאין מחזיקין אלא המוחזקין ואין מזרזין אלא המזורזין.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, שנאמר: (ויקרא כד) צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך.


(במדבר ה) צו את בני ישראל וישלחו.
(שם לה) צו את בני ישראל ונתנו ללוים.
(שם כח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני.
הא אין צווי בכל מקום אלא חסרון כיס, חוץ מאחת.

ואי זה?
זה: (שם לד) צו את בני ישראל ואמרת אליהם כי אתם באים אל הארץ כנען.
תייחס לענין חילוק הארץ.

רבי אומר:
אין צווי בכל מקום אלא אזהרה, שנאמר: (בראשית ב)ויצו ה' אלהים על האדם ומעץ הדעת טוב ורע.


וישלחו מן המחנה
ממחנה שכינה. מלמד שמצורעים וטמאי מתים משתלחים משם.
צרוע
זה מוסגר.

כל צרוע
זה מוחלט.

זב
זה זב גמור.

כל זב
לרבות זב שתי ראיות.

וכל זב
לרבות זב ראיה אחת.

טמא לנפש
זה אדם שהוא יכול להשתלח.

כל טמא
לרבות כלים הנוגעים במת.

וכל טמא
לרבות כלים הנוגעים בשרץ.

ויש אומרים:
טמא לנפש
זה אדם וכלים הנוגעים.

כל טמא
לרבות הנוגעים בשרץ מזכר ועד נקבה.
בכל אדם הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בלוים נושאי ארון?
תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלחו, בכל אדם הכתוב מדבר.

מזכר עד נקבה
אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.

מזכר
טבול יום.

ועד נקבה
לרבות מחוסר כפרה.

ולא יטמאו את מחניהם
יכול כלם ישתלחו חוץ למחנה אחת?
אמרת: צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה
ריבה כאן מחנה אחת.

אל מחוץ למחנה תשלחום
ריבה כאן ב' מחנות.

ולא יטמאו את מחניהם
ריבה כאן ג' מחנות.

מכאן אמרו ג' מחנות הן:
מחנה ישראל,
ומחנה לויה,
ומחנה שכינה.

מפתח ירושלים ועד הר הבית מחנה ישראל.
מפתח הר הבית ועד העזרה מחנה לויה.
מפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה.
יכול כולם ישתלחו למקום אחד?
תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו.

כל שהזב מטמא, מצורע מטמא.
חמור מצורע שמטמא בביאה.

כל שטמא מת מטמא, הזב מטמא.
חמור הזב, שהוא מטמא תחת אבן מְסָמָא.

כל שטבול יום מטמא, טמא מת מטמא.
חמור טמא מת, שהוא מטמא את האדם.

כל שמחוסר כפורים פוסל, טבול יום פוסל.
חמור טבול יום, שהוא פוסל את התרומה.

מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו: עשר קדושות הן:
ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות.
ומה היא קדושתה?
שמביאין ממנה העומר, והבכורים, ושתי הלחם, מה שאין כן בכל הארצות.

ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, ארץ כנען כשרה לבית שכינה ואין עבר הירדן כשר לבית שכינה.

עיר חומה מקודשת מן הארץ, שמצורעים הולכים בכל הארץ ואינם הולכים בערי חומה.

ירושלים מקודשת מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואינן נאכלים בערי חומה.

הר הבית מקודש מירושלים, שזבים וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית.

החיל מקודש מהר הבית, שנכרים וטמא מת נכנסין להר הבית ואין נכנסין לחיל.

עזרת הנשים מקודשת הימנו, שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבים עליו חטאת.

עזרת ישראל מקודשת הימנה, שמחוסר כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסים לעזרת ישראל.

ישראל מעורבין שמש נכנסים לעזרת כהנים, ברוחב י"א אמה על אורך קל"ה, אבל לא היו עומדין על הדוכן.

והלוים היו עומדים על הדוכן, אבל לא היו נכנסין מיכן ולפנים ובעלי מומין כהנים ופרועי ראש ושתויי יין היו נכנסין מיכן [ולפנים], אבל לא היו נכנסין בין האולם ולמזבח ולא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ד' אמות.

ושאר כהנים נכנסין, לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ד' אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדשי הקדשים.

וכהן גדול היה נכנס לבית קדשי הקדשים ד' פעמים ביוה"כ.

אמר רבי יוסי:
בחמישה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל:
שאין פרוע ראש ושתוי יין,
ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסין לשם,
וכדרך שהם פורשים מן ההיכל בשעת הקטרה,
כך היו פורשין מבין האולם בשעת הקטרה.

הוימה מעלה בין האולם ולמזבח ולהיכל?
אלא שבין האולם ולמזבח נכנסין לעבודה ושלא לעבודה.
ולהיכל אין נכנסין אלא לעבודה בלבד.

וכשם שהיו במדבר שלושה מחנות:
מחנה שכינה,
מחנה לויה,
מחנה ישראל,

כך היו בירושלים:
מפתח ירושלים ועד פתח הר הבית, מחנה ישראל.
מפתח הר הבית ועד שער ניקנור, מחנה לויה.
משער ניקנור ולפנים, מחנה שכינה.

והן הן קלעים שבמדבר ובשעת מסעות אין בהן משום קדושה ואין חייבין עליהם משום טומאה.

ולא יטמאו את מחניהם
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין, אבל יקצו להם מקום בפני עצמן.
תלמוד לומר: ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם.
חביבין הן ישראל שאע"פ שהן טמאין שכינה ביניהם, שנאמר: (ויקרא טז) השוכן אתם בתוך טומאותם.
ואומר: ולא יטמאו את מחניהם.
ואומר:ולא תטמא את הארץ וגו'.


ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו, כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל.

ר' אלעזר ב"ר שמעון אומר:
אין במשמע אלא המשלחים לא הוצרכו.

ומנין אף המשתלחים לא הוצרכו?
תלמוד לומר: כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל, מעצמן. לא הוצרכו שיעשיאום את משה ואת אהרן.


דבר אחר:
צו את בני ישראל
רבנן פתרין קרייה בגלות.
צו את בני ישראל
על שעברו ישראל על המצות נתחייבו שילוח, זה גלות. הה"ד: וישלחו מן המחנה.
אין וישלחו אלא לשון גלות, כמה דתימא: (ירמיה טו) שלח מעל פני ויצאו.

מן המחנה
זו א"י ששם השכינה חונה.

כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש,
רמז להם שאם יעברו ישראל על שלש עבירות הלל:
עבודת כוכבים
וגילוי עריות
ושפיכות דמים
יתחייבו גלות.

צרוע
זו עבודת כוכבים, מה מצורע מטמא בביאה אף עבודת כוכבים מטמא בביאה.

זב
זו גילוי עריות, שאלו ואלו מטמאין על ידי שכבת זרע.

טמא לנפש
אלו שופכי דמים, שהן מטמאין עצמן ומטמאין הארץ בשפיכות דמים.

ותנינן כן:

גלות בא לעולם על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים
ועל שמיטת הארץ.

על עבודת כוכבים כיצד?
הוא אומר: (ויקרא כו) והשמדתי את במותיכם וגו'.
וכתיב: (שם) ואתכם אזרה בגוים וגו'.
אמר להם המקום לישראל: הואיל ואתם רוצים בעבודת כוכבים, אף אני אגלה אתכם למקום שיש עבודת כוכבים, לכך השמדתי את במותיכם.

ועל גילוי עריות כיצד?
אמר רבי ישמעאל בר' יוסי:
כל זמן שישראל פרוצין בעריות שכינה מסתלקת מהם, שנאמר: (דברים כג)ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

ועל שפיכות דמים כיצד?
שנאמר: (במדבר לח) ולא תחניפו את הארץ וגו'.
מגיד הכתוב ששפיכות דמים מטמא את הארץ ומסתלקת השכינה.
ומפני שפיכות דמים חרב בית המקדש וגלו ישראל מארצם.
ודברים הללו היו במקדש ראשון ולכך גלו וחרב בהמ"ק.

דאמר רבי יוחנן בן תורתא:
מקדש ראשון מפני מה חרב?
מפני שהיו בה שלושה דברים:
עבודת כוכבים,
וגילוי עריות,
ושפיכות דמים.

עבודת כוכבים
דכתיב: (ישעיה כח) כי קצר המצע מהשתרע וגו'.
אמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן:
קצר מצע זו מלהשתרר עליו שני רעים כאחד. והמסכה צרה כהתכנס.

אמר רבי שמואל בר נחמני, כי מטי רבי יונתן להאי קרא בכי אמר:
מאן דכתיב ביה: (תהלים לג) כונס כנד מי הים, תעשה לו מסכה צרה.

גילוי עריות
ויאמר ה' (ישעיה ג) יען כי גבהו בנות ציון וגו'.

שפיכות דמים
דכתיב: (מ"ב כא) וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד וגו'.
ולפיכך הביא עליהם הקדוש ברוך הוא שלש פורעניות, כנגד עבירות שבידם, שנאמר: (מיכה ג) לכן בגללכם ציון שדה תחרש וגו'.
והשילוח הזה אמור בגלות בבל.

מזכר עד נקבה תשלחו
הרי זה אמור כנגד גלות מדי שהלכו מבבל למדי ולפי שלא יצאו מא"י כשגלו למדי לכך לא נאמר כאן מחנה.

ולמה כתיב בגלות מדי מזכר עד נקבה?
רמז להם שעתידה מלכות מדי לגזור עליהם גזירות מזכר ועד נקבה, שנאמר: (אסתר ג) ונשלוח ספרים ביד הרצים אל כל מדינות המלך להשמיד וגו'.

אל מחוץ למחנה תשלחום
הרי זה אמור כנגד גלות אדום שהחריבו ביהמ"ק והגלו את ישראל מארצם.

ולמה סמך גלות אדום אצל גלות בבל?
לפי שכשם שבבל חרב המקדש והגלה ישראל, כך עשו אדומיים.
וכן הוא אומר: (תהלים קלז) בת בבל השדודה.
הכתוב קרא לאדום בת בבל. ואף על פי שגלות מדי מבדיל ביניהם במקרא לא עשה הכתוב כן, אלא מפני שגלות מדי לא בא אלא מכח גלות בבל שכשגלו למדי מבבל יצאו.

ולא יטמאו את מחניהם
הרי זה אמור כנגד שעבוד יון, ולכך לא נאמר בזה שילוח שלא הגלום מארצם, ולכך נאמר בזה טומאה, שטמאו יונים את ההיכל בעבודת כוכבים שלהם.

אשר אני שוכן בתוכם
רמז להם שבכל מקום שיגלו שכינה עמהם.

תני ר' נתן אומר:
חביבין ישראל שכל מקום שגלו שכינה עמהם.
גלו למצרים, שכינה עמהם, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך וגו'.
גלו לבבל, שכינה עמהם, שנאמר: (ישעיה מג)למענכם שלחתי בבלה וגו'.
גלו לעילם, שכינה עמהם, שנאמר: (ירמיה מט) ושמתי כסאי בעילם.
גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר: (ישעיה סג)מי זה בא מאדום.
וכשהן פזורין שכינה עמהם, שנאמר: (דברים ל) ושב ה' אלהיך את שבותך וגו'והשיב לא נאמר, אלאושב.
ואומר: (שיר ד)אתי מלבנון כלה וגו'.

ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה
כיון שחטאו גלו.

כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל
מה דבר הקב"ה למשה?
שאם יעשו תשובה במלכיות שיהיו שם, הקדוש ברוך הוא מקבצם, שנאמר: (דברים ל)והיו כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה וגו', והביאך ה' אלהיך וגו', ומל ה' אלהיך וגו'.

כן עשו בני ישראל
שעתידין ישראל שיעשו תשובה באחרית הימים והם נגאלים, שנאמר: (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון.
וכשם שמצורע וזב וטמא נפש לא יטהרו לעולם עד שיבואו במים טהורים,
כך עתיד הקב"ה לזרוק עליהם מים טהורים ולטהרם, שנאמר: (יחזקאל לו)וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.



איש או אשה כי יעשו מכל חטאת וגו'
רבי אבהו אומר:
(הושע יד) ישובו יושבי בצלו, אלו הגרים שהם באים וחסים בצלו של הקדוש ברוך הוא.
יחיו דגן,בתלמוד.
יפרחו כגפן, באגדה.

זכרו כיין לבנון
אמר הקב"ה: חביב עלי שמותן של גרים כיין נסך שהוא מתנסך על גבי המזבח.

ולמה הוא קורא אותו לבנון?
שמלבין עונותיהם של ישראל כשלג, שנאמר: (ישעיה א) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
שכל הלבבות שמחים בו. הה"ד: (תהלים מח) יפה נוף משוש כל הארץ.

ורבנן אמרי:
על שם: (מ"א ט) והיו עיני ולבי שם כל הימים.

דבר אחר:
יחיו דגן,יעשו עיקר הם כישראל, כמה דתימא: (זכריה ט)דגן בחורים.
יפרחו כגפן,כישראל, כמה דתימא: (תהלים פ)גפן ממצרים תסיע.
וכן את מוצא כשם שכתובה פרשה בתורה בין ישראל לחבירו, אם מועל בו שהוא חייב קרבן, שנאמר: (ויקרא ה) נפש כי תחטא ומעלה וגו'.
כך הקדוש ברוך הוא כתב פרשה בתורה בין ישראל לגרים, שאם גוזל אדם מישראל לגר דינו כגוזל מישראל.
את מוצא בזה כתב חטא, כי תחטא
ובגוזל הגר כתיב: מכל חטאת האדם.

בזה כתיב:ומעלה מעל בה'.
ובזה כתיב: למעול מעל בה'.

בזה כתיב: והיה כי יחטא ואשם.
ובגר כתיב: ואשמה הנפש ההיא.

בזה כתיב: ושלם אותו בראשו.
ובגר כתיב: והשיב את אשמו בראשו.

בזה כתיב: וחמישיתיו יוסף עליו.
ובגר כתיב: חמישיתו יוסף עליו.

בזה כתיב: ואת אשמו יביא לה'.
ובגוזל הגר כתיב: מלבד איל הכפורים.
הא למדנו, שהגרים עיקר הם כישראל.
הוי, יחיו דגן ויפרחו:


איש או אשה וגו'
הה"ד: (תהלים קמו) ה' אוהב צדיקים וגו'.
כך אמר הקב"ה: אני אוהבי אהב.

וכן הוא אומר: (ש"א ב) כי מכבדי אכבד.
הם אוהבים אותי ואף אני אוהב אותם.

ולמה הקדוש ברוך הוא אוהב צדיקים?
שאינן נחלה, אינם משפחה.
את מוצא הכהנים בית אב הם, הלוים בית אב הם, שנאמר: (תהלים קלו)בית אהרן ברכו את ה' בית הלוי ברכו את ה',אם מבקש אדם להיות כהן אינו יכול להיות לוי אינו יכול.
למה?
שלא היה אביו לא כהן ולא לוי, אבל אם מבקש אדם להיות צדיק אפילו גוי יכול הוא שאינו בית אב, לכך הוא אומר: יראי ה' ברכו את ה' בית יראי ה' לא נאמר אלא יראי ה', אינו בית אב אלא מעצמם נתנדבו ואהבו להקב"ה, לפיכך הקדוש ברוך הוא אוהבם, לכך נאמר: (שם קמו)ה' אוהב צדיקים וגו'.

הרבה הקב"ה אוהב את הגרים.
למה הדבר דומה?
למלך, שהיתה לו צאן והיתה יוצאת בשדה ונכנסת בערב, כן בכל יום. פעם אחד נכנס צבי אחד עם הצאן, הלך לו אצל העזים היה רועה עמהם, נכנסה הצאן לדיר נכנס עמהם, יצאת לרעות יצא עמהם.
אמרו למלך: הצבי הזה נלוה עם הצאן והוא רועה עמהם כל יום ויום יוצא עמהם ונכנס עמהם, היה המלך אוהבו. בזמן שהוא יוצא לשדה היה מפקיד מרעה יפה לרצונו, לא יכה אדם אותו הזהרו בו ואף כשהוא נכנס עם הצאן היה אומר להם: תנו לו וישתה. והיה אוהבו הרבה.
אמרו לו: מרי! כמה תישים יש לך כמה כבשים יש לך כמה גדיים יש לך ואין את מזהירנו, ועל הצבי הזה בכל יום ויום את מצוינו?!
אמר להם המלך: הצאן רוצה ולא רוצה כך היא דרכה לרעות בשדה כל היום ולערב לבא לישן בתוך הדיר. הצביים במדבר הם ישנים אין דרכם ליכנס לישוב בני אדם לא נחזיק טובה לזה שהניח כל המדבר הרחב הגדול במקום כל החיות ובא ועמד בחצר?!
כך אין אנו צריכין להחזיק טובה לגר שהניח משפחתו ובית אביו והניח אומתו וכל אוה"ע ובא לו אצלנו?!
לכן הרבה עליו שמירה שהזהיר את ישראל שישמרו עצמם מהם שלא יזיקו להם.
וכן הוא אומר: ואהבתם את הגר, וגר לא תונה וגו'.
וכשם שחייבה תורה לגוזל לחבירו תשלום ממון וקרבן איל הכפורים, כן חייבה תורה לגוזל את הגר לשלם לו ממונו ויביא קרבן איל הכפורים, שכן כתיב: דבר אל בני ישראל איש או אשה.
והפרשה הזו בגוזל הגר אמורה דכתיב: (תהלים קמו) ה' שומר את גרים,שהרבה בשמירתם כדי שלא יחזרו לסורן.

חביבין הגרים שבכל מקום הכתוב מקיש אותם בישראל, שנאמר: (ישעיה מא) ואתה ישראל עבדי יעקב וגו'.
נאמרה אהבה בישראל, שנאמר: (מלאכי א)אהבתי אתכם אמר ה'.
ונאמרה אהבה בגרים, שנאמר: (דברים י) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.

נקראו ישראל עבדים, שנאמר: (ויקרא כה)כי לי בני ישראל עבדים.
נקראו גרים עבדים, שנאמר: (שם כו) מהיות להם עבדים.

נאמר רצון בישראל שנאמר: (שמות כח) והיה על מצחו תמיד לרצון וגו'.
ונאמר רצון בגרים, שנאמר: (ישעיה נו) עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי וגו'.

נאמר שירות בישראל, שנאמר: (שם סא)ואתם כהני ה' תקראו וגו'.
ונאמר שירות בגרים, שנאמר: (שם נו) ובני הנכר הנלוים וגו'.

נאמר שמירה בישראל, שנאמר: (תהלים קכא) ה' שומרך וגו'.
נאמר שמירה בגרים, שנאמר: (שם קמו) ה' שומר את גרים.

וכן את מוצא בד' כתות העומדות לפני המקום, שנאמר: (ישעיה מד) זה יאמר לה' אני וגו'.
זה יאמר לה' אני,הרי כולו למקום לא נתערב בו חטא.
(שם) וזה יקרא בשם יעקב, אלו גרי צדק.
(שם) זה יכתוב ידו לה', אלו בעלי תשובה.
(שם) ובשם ישראל יכנה, אלו יראי שמים.
הא למדנו שהגרים הרי הם כישראל, ולכך נאמר פרשה זו: איש או אשה וגו'.


הה"ד: (ש"א ב) כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו.

תני, רבי יוסי אומר:

כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות, וכל המבזה את התורה גופו מבוזה על הבריות, שנאמר: (שם) כי מכבדי אכבד וגו'.

דבר אחר:
כי מכבדי אכבד, זה פרעה שנהג כבוד במי שאמר והיה העולם ויצא בראש פמליא שלו, שנאמר: (שמות יד) ופרעה הקריב וגו'.
אמרו לו עבדיו: אדונינו! כל המלכים אינם יוצאים אלא לאחר פמליא שלהם, אתה מפני מה אתה יוצא בראש פמליא שלך?
אמר להם: וכי לפני בשר ודם אני הולך הריני הולך להקביל פני ממ"ה הקדוש ברוך הוא. לפיכך נהג הקב"ה בו כבוד ולא נפרע ממנו אלא הוא בעצמו, שנאמר: (שיר א) לסוסתי ברכבי פרעה וגו'.
ובוזי יקלו,זה סנחריב מלך אשור, שנאמר: (מלכים ב יט) ביד מלאכיך חרפת ה' וגו', לפיכך הקדוש ברוך הוא נוהג בו בזיון ולא נפרע ממנו אלא ע"י מלאך, שנאמר: (שם)ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו'.

דבר אחר:
כי מכבדי וגו',מדבר בגרים.
הם מכבדים להקב"ה, שמניחים מעשיהם הרעים ובאים וחסים תחת כנפי השכינה. הקדוש ברוך הוא מכבדם. ללמדך, שכל המיישר אורחותיו הוא מכבד להקב"ה, שנאמר: (תהלים נ) זובח תודה יכבדנני.
ואומר: (ירמיה יג) תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך וגו'.

ובוזי יקלו,אלה הרשעים שהרי סרים מאחרי המקום הקדוש ברוך הוא מקילם.

מי היו שבזו המקום?
אלו עובדי העגל.

מה ביזוי עשה להם?
שלקו בצרעת ובזיבות ושלחם מן המחנה, שנאמר: וישלחו מן המחנה וגו'.

מה כיבוד עשה הקב"ה לגרים?
שאחר פרשת שילוח טמאים כתיב פרשת אזהרת גרים.
ללמדך, לחוטאים מישראל הרחיק המקום ולגרים הבאים לשמו קירב המקום, שעשה דינם חמור כדין ישראל שכל הגוזל להם כאילו גוזל לישראל.
הוי, כי מכבדי אכבד.


איש או אשה וגו'
הה"ד: (תהלים קלח) יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך.

אמר רבי פנחס:
שני דברים שמעו מלכי אוה"ע מפי הקב"ה ועמדו מכסאותם והודו:
בשעה שנתן הקדוש ברוך הוא תורה לישראל, ואמר: (שמות כ) אנכי ה' אלהיך,
אמרו מלכי אוה"ע: זה כמוני אומר:
אי זה מלך רוצה שיהא אחר מכחיש?!

וכן הקב"ה בשעה שאמר:לא יהיה לך.
אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיה לו שותף?!

וכן הקדוש ברוך הוא בשעה שאמר: לא תשא.
אמרו: אי זה מלך רוצה שיהיו נשבעים בו ומשקרים?!

וכן הקב"ה, בשעה שאמר: זכור את יום השבת.
אמרו: אי זה מלך רוצה שלא יהיו הבריות מכבדים את יום השביעי?!

אבל בשעה שאמרכבד!
אמרו: בנימוסות שלנו כל מי שמכתיב את עצמו סיגרון למלך הוא כופר באבותיו וזה מכריז ואומר:כבד את אביך ואת אמך,עמדו מכסאותם והודו לו.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם.
אמרו: בנימוסות שלנו כל דאכיל צינורא מן קיסר יהב ביה סכין דפדן וזה מכריז ואומר: ואת אשר חטא מן הקדש ישלם.

ולא עוד, אלא שהחמיר בהדיוט יותר מגבוה, שבגבוה כתיב: (ויקרא ה)נפש כי תמעול מעל וגו'. ובהדיוט כתיב: נפש כי תחטא וגו' עשאו כמזיד.
ולא עוד, אלא שבזה הקדים מעילה לחטא ובזה הקדים חטא למעילה.
ולא עוד לישראל אלא אפילו בגוזל הגר כן.

מי הוא אלוה כזה האוהב את אוהביו ומקרב רחוקים כקרובים הבאים לשמו?
עמדו מכסאותם והודו לו.
ולא תאמר בגירי הצדק שנתגיירו לשם שמים קירב הקב"ה, אלא אפילו אותן שנתגיירו שלא לשם שמים, מצינו שתבע הקדוש ברוך הוא עלבונם. הה"ד: (שמואל ב כא)ויהי רעב בימי דוד וגו',

מהו שנה אחרי שנה?
מלמד שהיו שלוש שנים רצופות.
כשראה דוד שהתחיל הרעב לבא בימיו אמר בעון חמישה דברים הגשמים אינן יורדין:
בעון עובדי עבודת כוכבים,
ומגלי עריות,
ושופכי דמים,
פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין,
ובעון שאינן נותנין מעשרותיהם כתקנן.

בעון עובדי עבודת כוכבים מנין?
שנאמר: (דברים יא) השמרו לכם פן יפתה וגו'.
ואומר: וחרה אף ה' בכם וגו'.

בעון מגלי עריות מנין?
שנאמר: (ירמיה ג) ותחניפי ארץ בתזנותיך וגו'.
ואומר: (שם) וימנעו רביבים ומלקוש וגו'.

בעון שופכי דמים מנין?
שנאמר: (במדבר לה) כי הדם הוא יחניף את הארץ, כי הדם הוא יחן אף על הארץ.

בעון פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין מנין?
שנאמר: (משלי כה)נשיאים ורוח וגשם אין.
למה?
(שם) איש מתהלל במתת שקר.

בעון שאין נותנין מעשרותיהן כתקנן, מנין?
שנאמר: (מלאכי ג) הביאו את כל המעשר אל בית האוצר וגו'.

שנה ראשונה התחיל דוד להוכיח דורו בעת הרגל, ואמר להן: שמא יש בכם בני אדם שהן עובדים עבודת כוכבים, שאין השמים נעצרים מהוריד טל ומטר, אלא בעון זה?
יצאו ובקשו ולא מצאו.

שנה שנייה אמר להם: שמא גלוי עריות יש בכם, שאין השמים נעצרים אלא מפני כך?
יצאו ובקשו ולא מצאו.

שנה שלישית אמר להם: שמא שופכי דמים או פוסקי צדקה ברבים ואינן נותנין יש בכם, או מונעי המעשרות יש בכם, שאינן הגשמים נעצרים, אלא עליהם?
יצאו ובקשו ולא מצאו.
מכאן ואילך אמר דוד: אין הדבר תלוי אלא בי התחיל שואל באורים ותומים. הה"ד: (שמואל ב כא) ויבקש דוד את פני ה'.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
ששאל באורים ותומים.

אמר רבי אלעזר טעמיה דרבי שמעון בן לקיש
אתיא פני פני.
כתיב הכא: ויבקש דוד את פני ה'
וכתיב התם:ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל לו וגו'.
אמר לו הקב"ה: דוד מוצל אתה אלא על שאול ועל בית הדמים. הה"ד: (שם)ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים וגו'.
על שאול, שלא עשיתם עמו חסד ולא נספד כהלכה.
א"ל הקדוש ברוך הוא: דוד אינו שאול שנמשח בשמן המשחה?!
אינו שאול שבימיו לא נעשה עבודת כוכבים בישראל?!
אינו שאול שחלקו עם שמואל הנביא?!
ואתה בארץ והוא בחוצה לארץ?!
ואל בית הדמים,(שם) על אשר המית את הגבעונים.

והיכן מצינו שהמית גבעונים?
אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליו הכתוב כאלו הרגן.

אמר רבי אלעזר:
כתיב: (צפניה ב)בקשו את ה' כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו.

מהו אשר משפטו פעלו?
שהוא עושה משפטו ופעלו כאחת.
את מוצא הקב"ה תובע משפטן של גבעונים מן שאול וזוכר פעולתו של שאול לשלם לו שכר טוב.
באותה שעה אמר דוד: וכי בשביל הגרים הללו עשה הקדוש ברוך הוא לעמו כן?!
א"ל הקב"ה: אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים.
צא ולמד, יהושע רבך שבשעה שאמרו הגבעונים (יהושע י) עלה אלינו מהרה והושיעה לנו ועזרנו, באותה שעה אמר יהושע: וכי בשביל הגרים הללו אנו מטריחים על הצבור?!
א"ל הקדוש ברוך הוא: יהושע! אם תרחיק את הרחוקים סופך לרחק את הקרובים.
צא ולמד, מהיכן הוא מטעך לא מן הגרים?! שנאמר: (בראשי' מו)ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו'.וכתיב: למטה אפרים הושע בן נון.
מיד (שמואל ב כא) ויקרא המלך לגבעונים ויאמר אליהם, והגבעונים וגו'.
מה שאמר הכתוב (שם) והגבעונים לא מבני ישראל המה.

וכי מה ענין זה לזה?
אלא כך אמר הכתוב: לפי שקרא דוד לגבעונים ואמר אליהם מה שאמר ולא קבלו ממנו, לכך:והגבעונים לא מבני ישראל המה, שעמד דוד וריחקן שלא יבאו בקהל.

וזו היא ששנינו:

שנתינים אסורים לבא בקהל.

באותה שעה אמר דוד:
ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל:
רחמנין,
וביישנין,
וגומלי חסדים.

רחמנין?
דכתיב: (דברים יג) ונתן לך רחמים ורחמך והרבך.

ביישנים?
דכתיב: (שמות כ) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו,זה סימן לביישן שאינו חוטא וכל מי שאין לו בושת פנים דבר ברי שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

גומלי חסדים מנין?
דכתיב: (בראשית יט) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו'.
וכתיב: (דברים ז) ושמר ה' אלהיך את הברית ואת החסד .
ואלו אין בהם אחד מאלה מיד עמד וריחקן. הה"ד:והגבעונים לא מבני ישראל המה, אין ראויין אלו להתערב עמהם אע"פ שגרים הם לא עמדו אבותיהם על הר סיני, כי על שם כנענים מתחשבים. הה"ד: (שמואל ב כא) כי אם מיתר האמרי.

מה כתיב בהם?
(דברים ז) לא תתחתן בם וגו'.
אף אלו כמותן אינן ראוין לידבק בישראל.

כתוב אחד אומר: ויאמר איש ישראל החוי וגו'.
וכאן קרי ליה: אמורי?!
אלא מן האמרי היו.

ולמה קורא אותן חוי?
על שעשו מעשה חוי, מעשה נחש.
הנחש אמר: יודע אני שאמר להם הקדוש ברוך הוא: (בראשית ב) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא הריני הולך ומרמה בהם והם אוכלין ונענשים ואני יורש את הארץ לעצמי.
כך עשו הגבעונים, אמרו: יודעים אנו שאמר הקב"ה לישראל:כי החרם תחרימם החתי והאמרי וגו' (דברים ו) לא תכרות להם ברית וגו', אלא הרי אנו הולכין ומרמין בהם והם כורתים אתנו ברית.
מה נפשך יהרגו אותנו יעברו על השבועה, יקיימו אותנו עוברים על הגזירה, בין כך ובין כך נענשים ואנו יורשין את הארץ לעצמנו.
לפיכך כשראה יהושע כן, אמר להם: (יהושע ט) למה רמיתם אותנו וגו'.
אמר להם יהושע: אתם עשיתם מעשה נחש לפיכך תטלו שכרו של נחש.

אמר רבי אלעזר:
אררן כנחש, דכתיב: (שם)ועתה ארורים אתם.
כשם שכתוב בנחש: (בראשית ג)ארור אתה מכל הבהמה.

מהו ובני ישראל נשבעו להם?
אמר דוד: בעת שבני ישראל נשבעו להם תלוי הדבר בי שאם אחפוץ לרחקן ולקרבן הרשות בידי הריני מרחקן.

ומנין שתלוי הדבר בדוד?
דכתיב: (יהושע ט) ויתנם יהושע ביום ההוא חוטבי עצים ושואבי מים וגו'.

אמר רבי אמי, בשם רבי יהושע בן לוי:
אחר שאמר לעדה ולמזבח ה' מה צורך לומר אל המקום אשר יבחר?!
אלא תלאו יהושע בדוד, אמר: אני איני לא מקרבן ולא מרחקן, אלא מי שהוא עתיד לבנות בית הבחירה אם ראתה דעתו לקרב יקרב לרחק ירחק, וכיון שבא דוד וראה שהיו אכזרים ריחקן.
אף עזרא ריחקן, דכתיב: (נחמיה יא)והנתינים יושבים בעופל וגו'.
אף לעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מרחקן, שנאמר: (יחזקאל מח) והעבד העיר יעבדוהו מכל שבטי ישראל, יאבדוהו מכל שבטי ישראל.
(שמואל ב כא) ויבקש שאול להכותם. אף על פי שלא הכם נתאכזרו עליו.
ללמדך, שלא על חנם ריחקן דוד בקנאתו לבני ישראל ויהודה, אע"פ שלא כעס עליהם שאול, אלא בשביל קנאה שהיה לו על ישראל ויהודה ולא עשה בשביל שנאה שהיה שונאם ולא ריחמו על בניו.

מה היא הקנאה?
שלא היו מגלים לו היכן דוד מתחבא.
מיד שלח דוד וקרא להם: מה לכם ולבית שאול?
אמרון ליה: על שפסק מזונינו, ועל שהמית ממנו שבעה אנשים: שני חוטבי עצים ושני שואבי מים וחזן וסופר ושמש.

אמר לון: ומה אתון בעי כדון?
הה"ד: (שם) ויאמר דוד אל הגבעונים מה אעשה לכם ובמה אכפר וברכו את נחלת ה'.
אמר להם: מה הנייה ליהוי לכון, אם תקטלון מן בית שאול נפשא?
אלא אמרו לי: מה תקנה אעשה לכם, שאתם מתפייסין, וכמה כסף וזהב אתן לכם כופר נפשכם? ובמה אכפר? כמה דתימא: (שמות כא)אם כופר יושת עליו ונתן פדיון נפשו, כדי שיפסוק הרעב?
הה"ד:וברכו את נחלת ה' וכמה דתימא: (בראשית מז) ויברך יעקב את פרעה שברכו שיכלה הרעב.
(ש"ב כא) ויאמרו לו הגבעונים אין לנו כסף וזהב עם שאול ועם ביתו.
לי כתיב, לנו קרי, למה כן?

אמר להם דוד: מה הנייה לכון דאינון מתקטלין סבו לכון כסף וזהב!
אמרו לו: אין אנו מבקשין כסף וזהב עם שאול ועם בני ביתו לא היה לנו חייב ממון שממון ניטול ממנו, אלא נפשות חייב לנו ונפשות אנו מבקשין!
אמר דוד: דלמא דאינון בהתין פלגין מן פלגין נסב כל חד וחד מנהון, והוה מפייס ליה קבל גרמיה והוה אמר לו: מה הנייה לך ואינון מתקטלין סב לך ממון.
והוא אמר ליה: אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו לחזור על אחרים אלא עליו, שעבדיו לא רצו לשלוח יד בכהנים ולא בנו, שנאמר: (שמואל א כב)ולא אבו עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה' הוי, ואין לנו איש להמית בישראל.

כיון שראה דוד שלא קבלו ממנו אמר להם: מה אתם אומרים אני עושה לכם אם נפשות אתם מבקשים אני אעשה. הה"ד: (שם כא) ויאמר מה אתם אומרים אעשה לכם.
כיון שאמר להם דוד כן, אמרו לו: אין אנו מבקשין לפרוע לו ככל מדתו הוא כלנו וחשב להשמידנו שלא יהיה לנו עמידה בכל גבול ישראל אין אנו מבקשים מכל בניו אלא ז', כנגד השבעה אשר הרגם ממנו.
הה"ד: ויאמר אל המלך האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו וגו'.
אשר כלנו,ז' אותיות הן כנגד ז' נפשות שהרג מהם, לפיכך (שם) יותן לנו ז' אנשים מבניו והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה' וגו', כדי שיראו כל העולם ויתיראו ולא יוסיפו עוד להרע לגרים, לכך כתיב: לה', שהוא צוה להיטיב לגרים והוא הרע להם.

למה בגבעת שאול?
כדי שידעו אם למלך לא נשא הקב"ה פנים ק"ו להדיוטים!
בחיר ה', אתמהה, הם מקטרגים עליו וקריין ליה בחיר ה'?!
אלא הם אמרו: בגבעת שאול.
יצתה בת קול ואמרה: בחיר ה'.
כיון שראה דוד צרתו צרה התחיל אומר להם: אני אתן.
הה"ד (שם)ויאמר המלך אני אתן (שם)
ויחמול המלך על מפיבושת בן יהונתן וגו',על שהיה אדם גדול בתורה נתן דוד עיניו בו להצילו מידם.
אמר דוד: הריני מעבירן לפני המזבח וכל מי שהמזבח קולטו הרי הוא שלו והעבירן לפני המזבח ונתפלל עליו והלך המזבח וקלטו. הה"ד: (תהלים נז) אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי, שהסכים הקדוש ברוך הוא עם דוד.
ויקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול וגו', והכתיב (שמואל ב ו)ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עד יום מותה.

ומירב היכן היא?
אמור מעתה בני מירב היו וגידלתם מיכל ונקראו על שמה, ויתנם ביד הגבעונים ויוקיעום בהר לפני ה' ויפלו שבעתם יחד.
שבעתם כתיב חסר יו"ד, זה מפיבושת בן יונתן שניצל שהיה חסר מן השבעה.

והמה הומתו בימי קציר בראשונים בתחלת קציר שעורים,
מלמד שהומתו ט"ז בניסן יום שהיו קריבים את העומר.
(שם ב כא) ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור.

מהו אל הצור?
אמר רבי הושעיא:
שהיתה אומרת:הצור תמים פעלו, מתחלת קציר שעורים עד נתן עליהם מים מן השמים.

ר' אחא בר זבינא אמר, בשם ר' הושעיא:
גדול הוא קידוש השם מחילול השם.
בחילול השם כתיב: (דברים כא)לא תלין נבלתו על העץ.
ובקידוש השם כתיב: מתחלת הקציר עד שניתך מים עליהם מן השמים.
מלמד שעמדו תלוים מט"ז בניסן עד י"ז במרחשון.

והכתיב: (שם כד)לא יומתו אבות על בנים ובנים מתו בעון אביהם?
אמר רבי חייא בר אבא, בשם רבי יוחנן:
מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא והיו אוה"ע אומרים: תורתן של אלו פלסטון היא.
כתוב בתורתן: לא תלין נבלתו ואלו תלוים ז' חדשים?!
כתיב בתורתן: אין דנים שנים ביום אחד, ואלו שבעתם יחד?!
כתוב בתורה: לא יומתו אבות על בנים, ואלו מתים בעון אבותם?!

והיו שואלים עליהם: מה חטאו אלו שנשתנית מדת הדין?
והיו ישראל אומרים להם: אבותיהם של אלו פשטו ידיהם בגרים גרורים.
א"ל: וכי מה טיבן?
אמרו להם: אלו הגרים שנתגיירו בימי יהושע.
אמרו להם: וכי בשביל הגרים הגרורים הארורים הללו עשה הקב"ה לעמו כן, מה בבני מלכים כן בהדיוטות על אחת כמה וכמה!
מה אם אלו שלא נתגיירו לשם שמים ראו היאך תבע הקדוש ברוך הוא את דמן, המתגייר לשם שמים על אחת כמה וכמה!
ודאי אין אלוה כאלהיהם ואין אומה כאומתם ואין לנו לידבק אלא באומה זו, שאלהיה גדול מכל אלהים מיד נתגיירו הרבה גרים מאוה"ע באותה שעה ק"ג אלף, שנאמר: (ד"ה ב ב) ויספור שלמה כל האנשים הגרים אשר בא"י אחרי הספר אשר ספרם דוד אביו וימצאו ק"ג אלף וג' אלפים ושש מאות, מהם עשה שלמה ע' אלף נושא סבל, ופ' אלף חוצב בהר, שנאמר: (שם)ויספור שלמה ע' אלף איש נושא סבל וגו'.

וכל כך למה?
להודיע שהקב"ה הוא מקרב את הרחוקים וסמך לרחוקים כקרובים.
ולא עוד, אלא שמקדים שלום לרחוקים מן הקרובים, שנאמר: (ישעיה נז)שלום שלום לרחוק ולקרוב. הוי, עד נתך מים עליהם מן השמים.

מהו ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם?
בוא וראה החסד שעשתה רצפה בת איה עמהם שהיתה שומרם ביום מעוף השמים ובלילה מחית השדה ז' חדשים ואף על פי שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד על שאול שלא נספד כהלכה והוא נקבר בחוצה לארץ היה דוד מתעצל בהספדו שאמר שאול כבר עברו עליו תריסר ירחי שתא ולא ארחיה לאספודי, כיון שהגידו לו מעשים של רצפה בת איה נשא ק"ו בעצמו, ואמר: מה זו שהיא אשה כך עשתה לגמילות חסדים, אני שאני מלך על אחת כמה וכמה!
מיד הלך לגמול חסד עמהם. הה"ד: (שמואל ב כא)ויגד לדוד את אשר עשתה וגו'(שם) וילך דוד ויקח את עצמות שאול וגו' ויעל משם את עצמות שאול וגו'.

מה עשה דוד?
עמד וכנס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד ומצאו את עצמות שאול ויהונתן בנו ונתנו אותם בתוך ארון המת ועברו את הירדן, שנאמר: (שם)ויקברו את עצמות שאול ויהונתן בנו וגו'.

מהו בצלע בקבר קיש אביו?
מלמד שהביאוהו לגבול ירושלים וקברוהו שם וצלע היא בצד ירושלים, שנאמר: (יהושע יח)וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים וגו'. (ש"ב כא) ויעשו כל אשר צוה המלך.

ומה צוה?
המלך צוה להיות מעבירים ארונו של שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שהיה נכנס בו ארונו של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וגומלים חסד עם שאול ובניו, כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים עד שבאו לארץ אחוזתו לגבול ירושלים.
וכיון שראה הקב"ה שגמלו לו כל ישראל חסד ועשו דינם של גבעונים, מיד נתמלא רחמים ונתן מטר על הארץ, שנאמר: (שם) ויעתר אלהים לארץ אחרי כן.
הא למדנו, כמה קירב הקדוש ברוך הוא את הרחוקים אפילו שנתגיירו שלא לשם שמים, ואין צריך לומר על גירי הצדק.
הוי, יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו'.


דבר אל בני ישראל
תני:
דבר אל בני ישראל
על ידי ישראל מתודים ואין מתודים לא על ידי גוים ולא ע"י תושבים.

איש או אשה
להשוות אשה לאיש בכל חטאת ונזקין שבתורה.

כי יעשו מכל חטאת האדם
למה נאמרו פרשה זו?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא וגו', אבל בגוזל הגר לא שמענו בכל התורה, לכך נאמר: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, בא הכתוב ולימד על גוזל הגר, ונשבע לו שישלם קרן וחומש לכהנים, ואשם למזבח זו מדה בתורה, כל פרשה שנאמר: במקום אחד וחיסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר לא שנאה אלא על שחיסר דבר אחד.

כי יעשו
שחשבו לעשות ולא עשו.
ללמדך שמשעה שמחשב אדם לחטוא כמועל במקום.

מכל חטאת האדם
ממה שבינו לבין חבירו על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע.

למעול מעל בה'
לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.

דבר אחר:
מכל חטאת האדם למעול מעל בה'
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא וגו', או מצא אבידה, אין לי אלא במשקר באלו מעלה עליו הכתוב כאלו משקר במקום.

בשאר כל דבר מנין?
תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' וגו'.

למעול מעל
אין מעילה בכל מקום אלא שיקור.
וכן הוא אומר: (ד"ה א ה) וימעלו באלהי אבותיהם.
ואומר: (יהושע ז) וימעלו בני ישראל מעל בחרם.
ואומר: (ד"ה א י) וימת שאול במעלו אשר מעל.
ואומר: בעזיה (שם ב כו)צא מן המקדש כי מעלת.
ואומר: ומעלה בו מעל ואשמה הנפש ההיא.

מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו ונלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שיהיו היורשים פטורים?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.

או כשם שפטורים מן האשם, כך הם פטורים מן הקרן?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו.

ואשמה הנפש ההיא
הכל במשמע האנשים והנשים והגרים במשמע.
משמע מביא את אלו ומביא את הקטן.
אמרת: מה אם עבודת כוכבים החמורה פטר בה את הקטן, ק"ו לכל מצות שבתורה.

ואשמה הנפש ההיא והתודו
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והתודה מאשר חטא עליה, אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי.

אשם מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא והתודו.

ר' נתן אומר:
בנה אב לכל המתים שטעונין וידוי, אין במשמע וידוי אלא בארץ.

ומנין אף בגלות וידוי?
אמרת:והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו'.
וכן דניאל אומר: (דניאל ט) לך ה' הצדקה וגו'

מפני מה?
כי חטאנו לך.

והתודו את חטאתם אשר עשו
ולא על מה שעשה אביו שאם אמר לו: תן פקדון שהפקדתי אצל אביך, והוא אומר: לא נתת פקדון, משביעני ואמר אמן, ולאחר מכאן נזכר, שומע אני שהוא חייב?
תלמוד לומר: והתודו את חטאתם אשר עשו ולא על מה שעשה אביו.

והשיב את אשמו בראשו
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושלם אותו בראשו, אין לי אלא עיקר דמים.

חומש מנין?
תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו.

בראשו וחמישיתו יוסף
כשהוא בראשו מביאים חומש ואשם ואין מביאים על תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה, חומש ואשם.

וחמישתו יוסף עליו
שיהא הוא וחומשו חמשה.

ונתן לאשר אשם לו
למי שנגזל משלו.

ר' נתן אומר:
הרי שהיה הנגזל חייב מנה לחבירו ובא בב"ד ולא הספיק ליתנו, עד שנמצא בעל חוב של נגזל.

מנין שמוציאין מן יד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו מכל מקום.

ואם אין לאיש גואל
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: להשיב האשם אליו, האשם המושב לה' לכהן, בכסף הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא באשם?
כשהוא אומר: מלבד איל הכפורים, הרי אשם אמור.

הא מה תלמוד לומר, האשם המושב לה'?
בכסף הכתוב מדבר.
האשם, זה הקרן.
המושב, זה החומש.
לה', לאסרו לזרים, או יכול מקודש?
תלמוד לומר: לכהן, קנאו השם ונתנו לכהנים לכהן שבאנשי משמר.

מלבד איל הכפורים
מכאן אמרו: משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל.

באיזה איל הכתוב מדבר?
באיל האמור להלן במכחש בפקדון ובגזל.
ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן וגו'

אשר יכפר
צריך שיקדים כסף לאיל.

בו
פרט לאיל שמת.

עליו
היה ר' עקיבא אומר:
הרי שגזל את חבירו ונשבע לו ונתן הכסף לאנשי משמר והלך להביא את האשם ולא הספיק להביא עד שמת.
מנין אתה אומר שיורשיו פטורים להביא איל הכפורים במקומו?
שנאמר: אשר יכפר בו עליו, יצא זה שכפרה לו נפשו.


וכל תרומה
מגיד הכתוב על התרומה שהיא נוהגת בכל.

לכל קדשי בני ישראל
ריבה קדשים אחרים סתומין שאין מפורשין בענין הזה, שהם לכהנים ואין בהם לשם כלום, כשם שאמור המושב על גזל הגר, ואתמהה מה אני מרבה?
החלה והחרמים והעורות והבכורות פדיון הבן ופדיון פטר חמור.

אשר יקריבו
רבי ישמעאל אומר:
וכי תרומה מקריבין, מה תלמוד לומר אשר יקריבו?
לפי שהוא אומר:ראשית בכורי וגו', אבל לא שמענו מה יעשה להם.
תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה, בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהיו נתונין כלם לכהנים.


ואיש את קדשיו לו יהיו
למה נאמר?
לפי שהוא אומר:וכל תרומת הקדשים אשר יקריבו בני ישראל וגו', שומע אני יטלו בזרוע?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, מגיד שטובת קדשים לבעליהן.

ואיש את קדשיו לו יהיו
קדשי ישראל לישראל:
מעשר כספו,
מעשר בהמתו,
ושלמים,
ונטע רבעי,
ותודה,
ופסחו.

קדשי כהן לכהן:
חטאתו,
ואשמו,
מעשרו,
ובכורו.

איש אשר יתן לכהן לו יהיה
לפי שאמרו משמרת שזכתה בכסף זכתה באיל, הרי מי שנתן כסף לכהן ולא הספיק להביא את האיל עד שמת האיש.

יכול יטול הכסף מכהן ויחזיר ליורשי האיש?
תלמוד לומר: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.

אמר רבי אלעזר ב"ר שמעון:
זו היתה משנת ר' עקביא עד שלא בא מזיפרין. משבא מזיפרין אמר: מה לי בין יהויריב נוטל את הכסף בין ידעיה נוטל את הכסף?
הרי שנתן כסף ליהויריב ולא הספיק להביא את האיל עד שנכנס ידעיה.

יכול יטול הכסף מיהויריב ויתן לידעיה?
אמר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
אמרת: מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה אין לי אלא מתנת איש.

ומנין את מרבה מתנת אשה ויורשי (ויורש) קטן?
אמרת: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.

ואיש את קדשיו לו יהיו
הרי שמדד לכהן בארץ ונתוספו אחרים עליהם.

יכול קורא אני עליו: ואיש את קדשיו לו יהיו?
תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

או יכול אפילו מדד לו בקופה ונתוספו אחרים, יכול קורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו.

רבי יוסי אומר:
הרי שפדה בנו בתוך שלשים יום ומת.

יכול קורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו.
לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן. וקורא אני עליו: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה.


דבר אחר:
ואיש את קדשיו לו יהיו
מה כתוב למעלה?
וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל וגו'.
אמר הקב"ה: כל מי שיתן תרומה וקדשים לכהן כראוי יזכה שישיא בנותיו לכהונה ויהיה זרעו אוכל בקדשים. ועל זה נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, שזרעו יהיה אוכל קדשים בזכות תרומה ומעשרות והקדשים שנתן לכהן בעין יפה.


דבר אחר:
ואיש את קדשיו לו יהיו
הה"ד: (תהלים קכח)אשרי כל ירא ה' ההולך בדרכיו.
אינו אומר אשרי ישראל אשרי כהנים אשרי לוים, אלא אשרי כל ירא ה', אלו הגרים שהם יראי ה' שהם באשרי, כשם שנאמר בישראל: (דברים לג)אשריך ישראל, לכך נאמר בהם: אשרי כל ירא ה'.

ובאיזה גר אמור אשרי?
בגר שהוא גר צדק לא בכותיים הללו, שכתוב בהם: (מ"ב יג) את ה' היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים, אלא בגר שהוא ירא מן הקדוש ברוך הוא והולך בדרכיו של הקב"ה.
הה"ד: ההולך בדרכיו.

יגיע כפיך כי תאכל,זה הגר שאין לו זכות אבות וכדי שלא יאמר אוי לי שאין לי זכות אבות, כל מעשים טובים שאסגל אין לי שכר אלא בעוה"ז, לכך הכתוב מבשר לגרים שבזכות עצמו יאכל בעוה"ז ובעוה"ב. הה"ד:יגיע כפיך כי תאכל, אלו מעשים טובים שיגע בעוה"ז, כמה דתימא: (איוב ג) ושם ינוחו יגיעי כח.
ואומר: (קהלת ט)כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה וגו'.

ומה שכרו?
(תהלים קכח) אשריך וטוב לך.
אשריך,בעולם הזה.
וטוב לך, לעולם הבא.

אשתך כגפן פוריה,אע"פ שאשתו נתגיירת עמו ואינה מבנות ישרא, הרי היא כבנות ישראל. הה"ד:כגפן פוריה, אלו ישראל, שנאמר: (שם פ) גפן ממצרים תסיע.
פוריה, שהיא טוענת פירות ולא כגפן בוקק שהוא זוכה לבנים.
בירכתי ביתך, בזמן שהיא נוהגת בעצמה דת יהודית שהיא צנועה, זוכה שיוצאין ממנה בנים בעלי מקרא בעלי משנה בעלי מעשים טובים. הה"ד: (שם קכח) בניך כשתילי זיתים.
מה הזית הזה, זיתים לאכילה, זיתים ליבש וזיתים לשמן ושמנו דולק מכל השמנים, ואין עליו נושרין לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, כך באים בני הגרים.
מהם בעלי מקרא,
מהם בעלי משנה,
מהם בעלי משא ומתן,
מהן חכמים,
מהם נבונים,
ומהם יודעי דבר בעתו,
ויש להם זרע קיים לעולם.

סביב לשולחנך,שלבניך יעמוד זכותך שמשלחנך יזכו בניך למעלות גדולות.
(שם) הנה כי כן יבורך גבר ירא ה', שכן מצינו באברהם ושרה שהיו גרים והיה אברהם ירא ה' הוא נתברך בענין הזה וכן יתברכו כל הגרים שינהגו כמנהגם.

יברכך ה' מציון
מלמד שהקדוש ברוך הוא מברכם ממקום שהוא מברך את ישראל. [

ומנין שהברכות יוצאות מציון?
שנאמר: (שם קלג)כטל חרמון שיורד על הררי ציון וגו'.
ואומר: יברכך ה' מציון וגו' וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך, שיזכו לראות בטוב ירושלים, לעתיד לבא.

וראה בנים לבניך שלום על ישראל
וכי בשביל שיראה הגר בנים לבני, לכך יבא שלום על ישראל?!
אלא בגר צדק הכתוב מדבר שזוכה שמשיא בתו לכהן וזוכה ועומדים מבניה שהם בני בניו כהנים שמברכין את ישראל, ואומר: יברכך וגו' יאר ה' וגו' ישא ה' וגו',לכך נאמר: שלום על ישראל, כשם שמצינו ברחב הזונה על שהכניסה את המרגלים לביתה ומלטה אותם, העלה עליה הקב"ה, כאלו עמו עשתה ונתן לה שכרה.
וכן הוא אומר: (יהושע ב) ותקח האשה את שני האנשים ותצפנם אין כתיב כאן, אלא ותצפנו.

ומה שכר נטלה?
שנשאו מבנותיה לכהונה וילדו בנים שהיו עומדים ומשמשים ע"ג המזבח והיו נכנסין למקדש ומברכין את ישראל בשם המפורש, ואלו הן:
ברוך בן נריה
ושריה בן מחסיה
וירמיה בן חלקיה
וחנמאל בן שלום
הרי למדנו שאין הכתוב מדבר אלא בגרי הצדק, לכך נאמר: (תהלים קכח) וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

וכן רמז משה בתורה כן שאחר פרשת גזל הגר, כתיב: ואיש את קדשיו לו יהיו, לומר שגר שמתגייר לשם שמים זוכה שיוצאים מבניו בנים שיהיו הקדשים שלהם.

וכן הוא אומר: (דברים י) ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה.
עקילס הגר נכנס אצל ר' אליעזר אמר לו: הרי כל שבחו של גר, ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה?!
אמר לו: וכי קלה היא בעיניך דבר שנתחבט עליו אותו זקן: (בראשית כח) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבושובה זה והושיטה לו בקנה?!

נכנס אצל ר' יהושע התחיל מנחמו בדברים.
לחם, זו תורה, שנאמר: (משלי ט)לכו לחמו בלחמי.
שמלה,זו טלית.
זכה אדם לתורה, זכה למצות.
ולא עוד, אלא שמשיאין בנותיהם לכהונה, ויהיו בני בניהם מקריבים עולות ע"ג המזבח.
לחם,זה לחם הפנים.
ושמלה,אלו בגדי כהונה גדולה.
הרי במקדש.

בגבולים מנין?
לחם,זו חלה.
ושמלה,זו ראשית הגז, לכך נאמר: ואיש את קדשיו לו יהיו, בפרשת הגר.



איש איש כי תשטה אשתו וגו'
הדא הוא דכתיב: (דברים לב) צור ילדך תשי וגו'.
צור ילדך,הדא הוא דכתיב: (איוב כד) ועין נואף שמרה נשף וגו'.
הנואף אומר: אין בריה יודעת בי לפי שכל מעשיו אינן אלא בחשך.
וכן הוא אומר: (משלי ז) עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד,בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה, הוא סבור לפי שעושה מעשיו בחשך שהקב"ה לא ידע בו.
וכן הוא אומר: (ישעיה כט)הוי המעמיקים מה', לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם, ויאמרו: מי רואנו ומי יודענו,שכן דרך כל עוברי עבירה הם חושבים שהקב"ה לא יראה במעשיהם.
וכן הוא אומר: (איוב כב) הלא אלוה גובה שמים וראה ראש כוכבים כי רמו, ואמרת מה ידע אל וגו', עבים סתר לו ולא יראה וגו', האורח עולם תשמור וגו'.
וכן הוא אומר: ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין,אינו אומר לא יראני אדם אלא לא תשורני עין, לא עין של מטה ולא עין של מעלה.

מהו וסתר פנים ישים?
הקב"ה שהוא יושב סתר ישים פנים של נואף באותו העובר, לפי שהנואף והנואפת רוצין שלא תתעבר, אלא שיעשו תאוותן בלבד והקב"ה מפרסמן בעולם, כדי שידעו הבריות ויאמרו: פנים של זה הם פני הנואף שצר צורת העובר בדמות הנואף. הוי, וסתר פנים ישים.
ולפיכך נקרא זימה לפי שהן כופרין שניהם ואומרים: לא עברנו עבירה והבריות אומרים: אם כן, זה מהו?
ולא תאמר בזמן שהיא מתעברת מן הנואף אותה שעה דומה צורת הולד לצורת הנואף אלא אפילו היא מעוברת מבעלה ובא עליה הנואף, הקב"ה מהפך צורת הולד לצורת הנואף.
וכן הוא אומר: (דברים לב) צור ילדך תשי.

א"ר יצחק:
הנואף הזה כביכול מרשל כוח השכינה.

כיצד?
העובר שהיא מתעברה מן האיש צר צורתו בתוך מ' יום לאחר מ' יום הנואף בא עליה, והקב"ה עומד ותוהה, ואומר: של מי אצור של צורת הבעל או של צורת הנואף?
כביכול, צור ילדך תשי.
יו"ד של תשי זעירה, תש ידי הצייר.

אמר ר' אבהו:
למה הדבר דומה?
לצייר שהיה צר איקונין של מלך בא לגמור הפרצוף, אמרו לו: מת המלך ועמד מלך אחר, כיון ששמע הצייר כך, נתרשלו ידיו התחיל אומר: מה אעשה מאלו הסימנין אם אצור אותו בצורת המלך הראשון או בצורת השני התחיל תמה.
כך האיש משמש הקב"ה צר צורת העובר בדמות אביו,חזר הנואף ובא עליה, הרי נתערבו הסממנין, הדא הוא דכתיב: (הושע ד) אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו ודמים בדמים נגעו.

מה עשה הקב"ה?
כביכול חזר והפך את הצורה שצר בתחילה בדמות האיש לדמות הנואף, לקיים מה שנאמר: וסתר פנים ישים.
הוי, צור ילדך תשי ותשכח אל מחוללך.

משל לארכיקיטין קטאדיקוס על אותה מדינה, התחילו בני המדינה מטמינים כספם וזהבם לתוך המטמונים.
אמר להם הארכיטיקון: אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים?!
כך אמר הקב"ה למנאפים: ממני אתם מסתירים את עצמכם, והלא אני הוא שבראתי את הלבבות! הדא הוא דכתיב: (ירמיה יז) אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגו', לכך נאמר: ותשכח אל מחוללך.
אני בראתי אתכם ועשיתי אתכם מחילים מחילים אלו הלבבות והכליות ואתם שוכחין אותי ומשקרין בי, כי איני רואה ואיני יודע מעשיכם וכן רמז משה דבר זה בפרשת סוטה, הדא הוא דכתיב: (במדבר ה) איש איש כי תשטה אשתו וגו'.


לא היה צ"ל אלא איש כי תשטה אשתו.
מה תלמוד לומר: איש איש?
שאע"פ שהיא משמשת לאחד אעפ"כ לשנים היא זקוקה צ"ל שהיא כופרת בשנים:
האחד כשהיא מזנה היא כופרת באישה, שהפקיד גופו אצלה לשמרו.
והאחד שהיא כופרת בהקב"ה, שציווה אותה (שמות כ)לא תנאף.
ואומר: (ויקרא כ) מות יומת הנואף והנואפת.

ומנין שהקב"ה נקרא איש?
שנאמר: (שמות טו)ה' איש מלחמה וגו'.
ולכך כתיב בסוטה: ומעלה בו מעל, לפי שהיא כופרת בפיקדון, כמה דתימא: (ויקרא ה)נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגו'.

והרי דברים ק"ו:
מה ממון הקל כל הכופר בפיקדון כאילו כופר בהקב"ה, שנאמר:ומעלה מעל בה' וכחש, הכופר בפיקדון הגוף עאכ"ו, שכל הכופר בו כאלו כופר בהקב"ה, לכך נאמר: איש איש, על שהיא כופרת בשני אישים:
בהקב"ה שנקרא איש,
ובבעלה שהוא איש.

וכן הוא אומר: (משלי ב) העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה.

דבר אחר:
איש איש
לימדה אותך התורה, שתהא ותרן בתוך ביתך.
נשפך יין הוי וותרן, להנחיל וגו'.
וכן שמנך, ואוצרותיהם אמלא.
נקרע כסותך: (תהלים כ)ימלא ה' כל משאלותיך.
אבל אם שמעת דבר על אשתך קום כגבר.
למה?
שגבר את הוי גבר, לכך נאמר: איש איש.


דבר אחר:
איש איש
הוי שוי לבני אינשא.
מעשה באשה אחת שנזדקק לה אדם אחד ואמרה ליה: לאיזה מקום תלך.

מה עשתה האשה?
הלכה ואמרה לאשתו והלכה אשתו לאותו מקום ונזקק לה אח"כ תוהה בו ובקש למות.
אמרה לו אשתו: מפתך אכלת ובכוסך שתית, אלא מי גרם לך?
שאת גס רוח הוי שווה לבני אדם.


דבר אחר:
איש איש
הרבה פורשין לים ורובן חוזרין. יחידים הם שהולכים ולא חוזרין.
כך, הרבה נוטלים נשים רובן מצליחין ויחידים נכשלים (קהלת ז)וחוטא ילכד בה.


דבר אחר:
איש איש
מה כתיב למעלה?
(במדבר ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו'

א"ר תנחום בר חנילאי:
למה נכתב פרשת מצורע למעלן, ואחריה פרשה סוטה?
משל לחמורה, שהייתה חולה והוליכה אצל האפייטרוס, וכיוה אותה וילדה בן מרושם.

למה?
שנכות אמו.
כך הולידה פרשת מצורע בן מרושם זה הנואף, שכתוב בו: לצבות בטן ולנפיל ירך.
וכן הוא אומר: בתת ה' את ירכך נופלת ואת בטנך צבה הוי, איש איש וגו'.


כי תשטה אשתו
הדא הוא דכתיב: (משלי ו) נואף אשה חסר לב וגו', נואף אשה וגו' הדא הוא דכתיב: (קהלת א) מעוות לא יוכל לתקון וגו'.
תני:
מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית או תפלה של שחרית או תפלה של ערבית.
(שם קהלת א) וחסרון לא יוכל להימנות,זה שנמנו חבריו לדבר מצווה ולא נמנה עימהם.

דבר אחר:
מעוות לא יוכל לתקון
תני:

מי שלא חג יו"ט הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויו"ט האחרון של חג.
עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו.

על זה נאמר: מעוות לא יוכל לתקון.

ר' שמעון בן מנסיא אומר:
איזהו מעוות שאינו יוכל לתקון?
זה הבא על הערווה פנויה והוליד בן או בא על אשת איש אע"ג דלא הוליד.
כל עבירות הכתובים בתורה יש להם תקנה:
גונב אדם אפשר יחזיר גניבתו ויתקן.
גוזל אדם, אפשר יחזיר גזילתו ויתקן.
וכן השולח יד בפיקדון.
וכן העושק שכר שכיר.
אבל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם והלך לו שאינו יכול לתקן שתהא אשתו מותרת לו כבתחילה.
הוי, מעוות לא יוכל לתקון.

ואומר: (תהלים לז) לוה רשע ולא ישלם וגו'.
יש אדם לוה ואינו פורע שאין הדניסטיס משבר שיניו וגובה אותו?!

מהו לוה רשע ולא ישלם וגו'?
יש אדם שהוא גוזל בית או שדה או ממו, ב"ד מוציאים ממנו.

אבל אם בא על אשת איש מהו משלם?
אם משלם כך שגם הוא יתן לו אשתו לזנות עמה נמצא העולם מלא ממזרים! הוי, לוה רשע ולא ישלם.הרשע עושה מלוה שאינו יכול לשלם, שאוסר אשה על בעלה.
אבל מי שהוא צדיק אינו לוה דבר מן חברו, אלא מה שהוא חונן ונותן, לכך נאמר: מעוות לא יוכל לתקון, שעושה מעשה מעוות שלא יוכל לתקנו.
וחסרון לא יוכל להמנות,שהוא נקרא חסר לב ולא ימנה במנין הצדיקים.
וכן הוא אומר: (משלי ו) נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה.

מהו חסר לב?
מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו.
וכן הוא אומר: (שם)מי פתי יסור הנה וחסר לב ואמרה לו מים גנובים ימתקו וגו'.
(שם) ולא ידע כי רפאים שם וגו'.
וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיות שאינה מזנה עד שתצא מדעתה, שכן כתיב: (שם) אשת כסילות הומיה פתיות ובל ידעה מה, לקרא לעוברי דרך וגו'.
וכן רמז משה בתורה על חסרון דעתה, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו.
תשטה כתיב בשין, לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה השטות.
הוי, כי תשטה אשתו.


דבר אחר:
איש איש וגו'
הדא הוא דכתיב: (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו'.
ונתתי לך, הדא הוא דכתיב: (דברים כג)כי ה' אלהיך מתהלך וגו' הדא הוא דכתיב: (משלי ה) ועתה בנים שמעו לי וגו', הרחק מעליה דרכך וגו', פן תתן לאחרים וגו', פן ישבעו זרים כחך וגו'.

מהו ועתה בנים שמעו לי?
מדבר בעשרת השבטים ובשבט יהודה ובנימין. שכל ישראל נקראו בנים, שנאמר: (דברים יד) בנים אתם לה' אלהיכם וגו'.
שמעו לי,הזהירם שיקיימו את השמועה.
ואל תסורו מאמרי פי,הזהירם שיקיימו את העשייה, כשם שקבלו עליהם בסיני (שמות כד) כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע, לפי שעל עבירות שניהם גלו, שנאמר: (מלכים ב יח)ויגל מלך אשור את ישראל וגו' (שם) על אשר לא שמעו בקול ה' ולא שמעו ולא עשו.

(משלי ה) הרחק מעליה דרכך, הזהירם שיתרחקו הזנות מהם.
ואל תקרב אל פתח ביתה,הזהירם על העריות שנאמר: בהן (ויקרא יח) איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה.
(משלי ה) פן תתן לאחרים הודך, שיאבדו מלכותם ותנשא לגוים. ואין הודך,אלא מלכות, כמה דתימא: (דניאל יא) ולא נתנו עליו הוד מלכות.
(משלי ה) ושנותיך לאכזרי,נתנו שנותיהם למלאך אכזרי, שקרבו ימיהם ושנותיהם ליאבד, כמה דתימא: (יחזקאל כב) ותקריבי ימיך ותבואי עד שנותיך וגו'.
(משלי ה) פן ישבעו זרים כחך, שגלו מארצם וישבו זרים במקומם, ואכלו כחם ויגיעם. ואין כחך, אלא כח ארצם, כמה דתימא: כי תעבוד את האדמה וגו'.
וכן את מוצא, כשהגלה מלך אשור לעשרת השבטים, הושיב זרים בארצם, שנאמר: (מלכים ב יז) ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעוא ומחמת וגו'.
הוי, פן ישבעו זרים כחך.
(שם) ועצביך בבית נכרי, אין עציבה אלא בנים, כמה דתימא: (בראשית ג) בעצב תלדי בנים.

דבר אחר:
ועצביך, זה יגיעת הארץ, לומר
שיאכלו בעיצבון כל מה שיאכלו בארץ נכריה, כמה דתימא: (שם בראשית ג) בעצבון תאכלנה וגו'.
וכן הוא אומר: ויגל מלך אשור את ישראל אשורה וגו'.
כל זאת אירע להם, לעשרת השבטים, על שהיו שטופים בזנות אשת איש, שעליו נחתם גזר דין, שנאמר בהם: (עמוס ו) השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערסותם וגו', שהיו מסריחים מטותיהם בשכבת זרע שאינה שלהם, שהיו מחלפים נשותיהם זה לזה.
מה כתיב אחריו?
(עמוס ו) לכן עתה יגלו בראש גולים וסר מרזח סרוחים, אותה שעה תסור שמחת הסרוחים. וכן מיכה מתנבא עליהם: (מיכה ב) נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה מעל עולליה תקחו הדרי לעולם, מגיד הכתוב שהיו מענים נשי אנשים ואסרום אותן על בעליהן והן מגרשין אותן.
הוי, נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה, זה בית בעלה שהייתה מתענגת בו.

מהו מעל עולליה תקחו הדרי לעולם?
לא היה לי בעולם הדר, אלא העוללים, שנאמר: (תהלים ח)מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואני מתהדר בהם, כמה דתימא: (משלי יד) ברוב עם הדרת מלך, ואתם עשיתם אותם ממזרים בטלתם אותו הדר שלי שאין אני חפץ בממזרים, שכן כתיב: (דברים כג) לא יבא ממזר בקהל ה' וגו'.

מה כתיב אחריו?
(מיכה ב) קומו ולכו כי לא זאת המנוחה בעבור טמאה תחבל וחבל נמרץ.
אמר להם הקב"ה: על שאר עבירות הייתי מאריך אפי עמכם, כיון שפשטתם בניאוף, קומו ולכו וגו'.

מהו וחבל נמרץ?
אני אמרתי:כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, אני נטלתי יעקב לנחלה והוא היה חלקי, לפי שהיה זרעו דומה לחבל שהוא משולשל זה בזה שהיו כולם מיוחסים בני אבותיהם ולא היה זרע אחר מפסיק ביניהם שכולם שומרים עצמן מן הניאוף ולא היה שם ממזרות.

כיצד כתיב?
אלעזר הוליד את פנחס, פנחס הוליד את אבישוע וכן כולם, והשלשלת באה כך ואת נכנס על אשת חברך וטמאת את הנחלה היאך הוא מונה פלוני בני והוא אינו בנו, שהוא ממזר?!
פסקת את החבל.
הוי, וחבל נמרץ.

מהו נמרץ?
נואף,
ממזר,
רשע,
צורר,
הא למדת בעשרת השבטים שלא נחתם גזר דין אלא בעון הניאוף.

ומנין לשבט יהודה ובנימין, שלא נחתם גזר דינם אלא על הניאוף?
שכן ירמיה צווח לפני האלהים בימי מנשה עשו ישראל רעות יותר מהם לא החרבת אותם, אלא בימי?!
הדא הוא דכתיב: (ירמיה ד) מעי מעי אוחילה קירות לבי וגו'.
אמר לו הקב"ה: בימי מנשה אף על פי שהכעיסו אותי היו הבנים בני אבותם עכשיו בני יזמה הם, הדא הוא דכתיב: ירמיהו ד) כי אויל עמי וגו'.
מה כתיב בסוף הפרשה?
(ירמיהו ה) סוסים מיוזנים משכים היו איש אל אשת רעהו יצהלו, אע"פ שעברו על המצות כולם וכפרו בהקב"ה, כמה דתימא: (ירמיהו ה) כחשו בה', הוא מאריך אפו ועל הניאוף נחתם עליהם גזר דין שכן כתיב אחריו: (ירמיהו ה) העל אלה לא אפקד בם נאם ה' וגו'.
אמר הקב"ה: על הכל אני כובש ועל הזימה אני כועס הריני מוסרן למלכיות, הדא הוא דכתיב אחריו: (ירמיהו ה) עלו בשרותיה וגו', (משלי ה) פן ישבעו זרים כחך.

וכן אמר להם משה לישראל: בשעה שאתם יוצאים למלחמה היזהרו שלא יהיה בכם עוון ניאוף שאם יש עוון זימה ביניכם הקב"ה הנלחם לכם, הוא ישוב מאחריכם ואתם נמסרים ביד שונאיכם, הדא הוא דכתיב: (דברים כג) כי ה' אלהיך מתהלך וגו', לא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך.

מהו כי ה' אלהיך?
אמר להם משה לישראל: הוו יודעין שאין הקב"ה מייחד שמו בישראל שהוא נקרא אלהיך, אלא בזמן: (דברים כ"ג)והיה מחניך קדוש, ואותה שעה הוא משרה שכינתו ביניכם, והוא מציל אתכם מיד אויביכם ומוסר שונאיכם, הדא הוא דכתיב: מתהלך בקרב מחניך להצילך וגו'.

ומנין שישראל נקראו קדושים, בעת ששומרים עצמן מן הניאוף ומן הזמה?
שכן כתיב: (ויקרא כ) והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם, מכאן בזמן שהם קדושים הוא להם לאלוה.

מה כתיב אחריו?
(ויקרא כ') ושמרתם את חקתי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם.

אימתי הקב"ה מקדש את ישראל?
בזמן שהם שומרים חוקיו.

ומה הם החוקים?
אלו העריות, דכתיב: ניאוף אשת איש בראשו, שנאמר: איש אשר ינאף.

ומה ראה להפסיק קללת אב ואם בין הקידוש לניאוף?
שכן, בתחלה כתיב:איש איש אשר יקלל את אביו, לפי שכך אמר הקב"ה.

מי גרם לבן שיקלל אביו?
הניאוף לפי שהוא סבור בבעל אמו שהוא אביו ומכבדו וסבור בנואף שאינו אביו ומקללו.

כיוצא בו אתה אומר: (שמות כא) ומכה אביו ואמו, וגונב איש ומכרו.
וכי מה ראה להפסיק גונב נפש בין מכה למקלל והלא לא היה ראוי להפסיק ביניהם, לפי שמכה ומקלל שניהם נאמרים בעונש אביו ואמו.

למה עשה כן?
ללמדך שעל זה נתחייב גונב נפש מישראל לאחר שהוא מכה אביו ואמו ומקללם, לפי שאינו גדל עמם ואינו מכירם. אף כאן לכך הפסיק בין הקידוש לזנות מקלל אביו לפי שכל מי שבא על אחת מכל עריות האמורות בתורה, פעמים שמוליד בן וגורם לממזר לקלל אביו.
ולמה הזכיר קללת אם והלא אמו מכיר הוא!

אימתי מכיר אמו?
בזמן שהממזר הוא מניאוף אשת איש לפי שהנואפת תולה אותה בבעלה, אבל בשאר עריות פנויות הן משליכות את בניהן בשווקים מפני הבושה ואחרים מגדלים אותם ואותם ממזרים אינן מכירין לא אביהם ולא אמותיהם, ואפילו ממזר מאשת איש פעמים שאינו מכיר לא אביו ולא אמו.

אימתי?
בזמן שנאפה ובעלה במדינת הים והיא משלכת אותו ולכך ענש הכתוב, מי שבא על אשת איש ועל העריות מיתת בית דין וכרת, לכך נאמר: והיה מחניך קדוש.

דבר אחר:
והיה מחניך קדוש
תמן תנינן:

אין בודקין לא מן המזבח ולמעלן לא מן הדוכן ולמעלן, ולא מסנהדרין ולמעלן.
כל שהוחזקו אבותיו שוטרי הרבים וגבאי צדקה משיאים לכהונה
ואינו צריך לבדוק אחריהן.

רבי יוסי אומר:
אף מי שהיה חתום עד בארכי ישנה של צפורי.

ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר:
אף מי שהיה מוכתב באיסטרטיא של מלך, כתיב: שום תשים עליך מלך וגו'אין לי אלא מלך ישראל.

מנין לרבות שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי דיינין ומכין ברצועה?
תלמוד לומר: מקרב אחיך תשים עליך מלך כל שתשמישו עליך לא יהא אלא מקרב אחיך, ומן הברורים שבאחיך.

ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן אומר:
מנין שאותם היוצאים למלחמה, צריכין שלא יהיו ביניהם ממזרים?
שכן כתיב בבני אשר: (דה"א ז) והתיחשם בצבא במלחמה, זכות ייחוסיהן עומדת להם במלחמה.

עד כדון מן הקבלה, מדבר תורה מנין?
שכן כתיב: (דברים כג)לא יבא ממזר וגו' לא יבא פצוע וגו' לא יבא עמוני וגו' לא תתעב אדומי.

מה כתיב בתריה?
כי תצא מחנה על אויבך וגו'.
לכך כתיב: והיה מחנך קדוש וגו', שלא יהיה ביניהם ממזרים ולא נולדים שלא בקדושה לפי שאין הקב"ה מיחד שמו עליהם ואינו מסייעם במלחמה.
כן אמר הקב"ה לאברהם אבינו: (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, לאותו זרע שיהיה מיוחס אחריך לו אתן את הארץ מגוריך לאחוזת עולם ואהיה להם לאלהים.
אבל ממזרים שאינן מיוחסין אחריך שאינן ניכרין אבות שלהם לא אהיה לו לאלהים, שאיני מיחד שמי עליו ולא אתן לו חלק בארץ.


ולכך כתיב בסוטה בעת ששוכבת עם אחר ומעלה בו מעל, ב' מעילות הללו.
למה?
אחת שהיא משקרת בהקב"ה.
והשנית שהיא משקרת בבעלה.

כיצד משקרת בבעלה?
שהיא אומרת על הממזר שהוא בנו ואינו בנו והוא יורש את נכסיו.

כיצד משקרת בהקב"ה?
שהקב"ה אמר שהממזרים לא יקחו חלק בארץ, אלא בן שהוא מיוחס אחר אביו והיא אומרת על הממזר שהוא בן בעלה ונותנת לו חלק בארץ.

מהו ומעלה בו?
אמר הקב"ה: בבעליך את יכולה לשקר בי אין את יכולה לשקר שאני רואה את הכל, שכן כתיב: (זכריה ד) עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ.
ואומר: (משלי טו) עיני ה' צופות רעים וטובים.
לא כשאת סבורה להנחיל הממזר שלך נכסי בעליך אני מכיר הממזר ואני טורדו מן העולם.

כההיא דאמר ר' חנינא:
אחת לששים ולשבעים שנה הקדוש ברוך הוא מביא דבר גדול בעולם ומכלה מהם את הממזרים ונוטל עימהם כשרים, שלא לפרסם את החטאים.
(ישעיה לא) וגם הוא חכם ויבא רע, לא מסתברא דלא וגם הוא חכם ויבא טוב, אלא ללמדך שאפילו רעה שהקב"ה מביא לעולם בחכמה הוא מביא.
(ישעיהו ל"א) ואת דברו לא הסיר וקם על בית מרעים ועל עזרת פועלי און.

ר' הונא אמר:
אין ממזר חי יותר משלושים יום.

רבי זעירא, כד סלק להכא, שמע קלא קרייא ממזריא וממזרתא.
אמר לון: מהו כן?
אמר: הא אזילא דרב הונא אין ממזר חי יותר משלשים יום.

א"ל רב יעקב בר אחא:
עמך הייתי, כשאמר רבי אבא בר רב הונא, בשם רב: אין ממזר חי יותר משלשים יום!
אימתי?
בזמן שאינו מפורסם אבל אם היה מפורסם, חי הוא!
הוי, ומעלה בו מעל ולא בהקב"ה.


דבר אחר:
ומעלה בו מעל
הדא הוא דכתיב: (ירמיה כג) אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'.
מדבר בנואף שהוא מטמין עצמו בסתר לעשות זימה כמה דתימא: (איוב כד)ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין וסתר פנים ישים.
(ירמיה כג) ואני לא אראנו נאם ה'.

משל למה הדבר דומה?
למי שנכנס לגנוב בתוך שני בתים זה לפנים מזה והיה בהם שני שומרים אחד בחוץ ואחד בפנים. כיון שבא לצאת מפתח הפנימי יצא ולא הרגיש בו השומר הפנימי בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחוץ ותפסו.
אמר לו: בשבפנים שחקת אבל בי אין את יכול לשחוק!
כך אמר הקב"ה לנואף: בבעל האשה שחקת שלא הרגיש בך, אבל אני יושב ומשחק על הרשעים, כמה דתימא: (תהלים ב)יושב בשמים ישחק אדני ילעג למו, לפי שאני רואה את הכל, כמה דתימא: (זכריה ד) עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ.

ואומר: (משלי טו)בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים,ואני אהיה עד ממהר לפרסמך בעולם, כמה דתימא: (מלאכי ג) והייתי עד ממהר במכשפים ובמנאפים ובנשבעים לשקר ועושקי שכר שכיר אלמנה ויתום ומטי גר ולא יראוני אמר ה' צבאות.
אף כאן הוא אומר: ואני לא אראנו נאם ה',קרי ביה: לא אראנו לבריות ואפרסם מעשיו?!

כיצד הוא מפרסם מעשיו?
שהקב"ה נותן בלב בעל הסוטה לקנאות את אשתו, והוא משקה אותה, והמים בודקין את הסוטה, והנואף.
הוי, לא אראנו נאם ה',אותה שעה מתפרסם הנואף והכל יודעין שהוא שכב עמה.
אף כאן הוא אומר: ומעלה בו מעל.
אמר הקב"ה לסוטה: בבעליך את מועלת ומשקרת בי אין את יכולה לשקר שאני אפרסם את מעשיך מעביר עליה רוח קנאה והיא שותה ושניהם נדונים.
הוי, ומעלה בו מעל.
אמרו: מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו והייתה האחת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים הלכה לאותה העיר שהייתה אחותה נשואה שם.
אמרה לה אחותה: מה ראית לבא בכאן?
אמרה לה: בעלי רוצה להשקות אותי מים המרים ואני טמאה.
אמרה לה אחותה: אני הולכת תחתיך ושותה.
אמרה לה: לכי ועשי כן.
מה עשתה?
לבשה בגדי אחותה והלכה ושתתה מים המרים, ונמצאת טהורה. חזרה לביתה יצאה אחותה שזנתה לקראתה חבקו ונשקו זו לזו.
כיון שנשקו זו לזו הריחה במים המרים מיד מתה, לקיים מה שנאמר: (קהלת ח) אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המות ואין משלחת במלחמה ולא ימלט רשע את בעליו.
הוי, לא אראנו וגו', לכך נאמר: ומעלה בו מעל.


דבר אחר:
ומעלה בו מעל
מעילה כפולה שמעלה בו:
בנפשות
ובממון
שהביאה לו נפשות אחרות לקחת לו ממונו.

דבר אחר:
ומעלה בו מעל
שמעלה בו, בזכרים ובנקבות.

ומעלה בו מעל
בעוה"ז ולעוה"ב פירשה הימנו בשני עולמות.

ושכב איש
ע"י איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא אותה ע"י בהמה.
אותה זו שהתרו בה שכבת זרע פרט לכשקינא לה דרך איברים שלא תאמר בקפידת הבעל תלה הכתוב ובעל הא קפיד, לכך נאמר: שכבת זרע.

ונעלם מעיני אישה
ולא שיהא בעל רואה ומעמעם. הא, אם ידע בה בעלה, אין רשאי להערים עליה ולהשקותה.

ונסתרה והיא נטמאה
כיון שנסתרה, התורה קראה אותה טמאה.

דבר אחר:
ונסתרה והיא נטמאה
כמה שיעור סתירה כדי טומאה, כמה היא טומאה כדי ביאה, כמה היא ביאה כדי העראה,
כמה העראה?
ר' אליעזר אומר:
כדי חזרת דקל ברוח.

ר' יהושע אומר:
כדי מזיגת הכוס.

בן עזאי אומר:
כדי לשתותו.

ר"ע אומר:
כדי גלגול ביצה.

רבי יהודה בן בתירה אומר:
כדי לגמות שלש ביצים מגולגלות זו אחר זו.

ר' אלעזר בן פנחס אמר:
כדי שיקשור גרדי את הנימא.

פנימון אומר:
כדי שתושיט ידה ותטול ככר מן הסל, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר.
(משלי ו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד.

אמר ר' יוסי:
כל אלו שיעורים לאחר התרת סינר.

אמר רבי יוחנן:
כל אחד ואחד בעצמו שיער.

ובן עזאי נשא אשה מימיו?!
אית דבעי מימר: נתחמם, ואית דבעי מימר: בעל ופירש, ואית דבעי מימר: (תהלים כה)סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.

מנין להעראה שהיא אוסרת באשת איש?
אמר רבי יונה:
שכן כתיב: (ויקרא יח)כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כל העריות לנדה.
מה נדה בהעראה, דכתיב: (ויקרא כ)את מקורה הערה אף כל העריות בהעראה.

ועד אין בה
שהוא כשר להעיד.

ומניין אף עד שאין כשר להעיד אם אמר נטמאת, אינה שותה?
תלמוד לומר: עד ועד.

והיא לא נתפשה
אסורה הא אם נתפשה מותרת. ויש לך תפישה בישראל והיא אסורה.

ואיזו זו?
כל שתחילתה ברצון וסופה באונס.
ויש לך שאינה תפושה בישראל והיא מותרת.

ואיזו זו?
שתחילתה באונס וסופה ברצון. כהדא איתתא אתת גבי רבי.
אמרה ליה: נאנסתי!
אמר לה: ולא ערב ליך?
אמרה ליה: ואם יטבול אדם אצבעו בדבש ויתננה לתוך פיך ביום הכיפורים, שמא אינו רע לך ובסוף אינו ערב לך?! וקבלה.

דבר אחר:
ועד אין בה
אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן.
כיוצא בדבר אתה אומר: (בראשית יא) ותהי שרה עקרה אין לה ולד, אע"פ שאין לה עכשיו, יש לה לאחר זמן, שנאמר: (בראשית כא) וה' פקד את שרה כאשר אמר ויעש ה' לשרה כאשר דבר.
כיוצא בדבר אתה אומר: (אסתר ב) לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד, אע"פ שלא הגידה עכשיו הגידה לאחר זמן.
ואף כאן, ועד אין בה, אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן, שנאמר: (מלאכי ג)וקרבתי עליכם למשפט והייתי עד ממהר וגו'.


ועבר עליו רוח קנאה וגו'
הדא הוא דכתיב: (משלי ו) שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו.

ר' יוסי הגלילי אומר:
אלו שבעה דברים בסוטה הם אמורים:
(משלי ו) עינים רמות שהסוטה תולה עיניה לאיש אחר.

וכן הוא אומר: (ישעיהו ג) יען כי גבהו בנות ציון וגו', לשון שקר שהיא נואפת ואומרת: ממך אני מעוברת ומשקרת לו.
וידים שופכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס יהרוג או יהרג.
לב חורש מחשבות און,שהנואף והנואפת אין מחשבותם בכל שעה אלא עון.

אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה באיזה מקום באיזה שעה רגלים ממהרות לרוץ לרעה?
בודאי שממהרין לעשות את החטא.
יפיח כזבים עד שקר,שאם יתפסו הם מכזבים ומשקרים ונשבעים משיחים היינו זה לזה לדברים אחרים.
ומשלח מדנים בין אחים, שכל ישראל אחים זה עם זה, שנאמר: (תהלים קכב) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, הנואף אשת חברו הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו.
הוי: ומשלח מדנים בין אחים.

אף כאן הוא אומר: ועבר עליו רוח קנאה, אין קנאה אלא לשון כעס, כמה דתימא: (דברים לב)הם קנאוני בלא אל כעסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם בגוי נבל אכעיסם.
ואומר: (משלי ו)כי קנאה חמת גבר וגו'.


ועבר עליו רוח קנאה, הדא הוא דכתיב: (קהלת ז) ומוצא אני מר ממות וגו'.

כיצד היא מרה ממות?
שהיא נותנת לו יסורין בעוה"ז.

למה?
שהוא טועה אחריה ולבסוף מורידה אותו לגיהינום, שנאמר: (משלי ב)כי שחה אל מות ביתה, שאול צעדיה יתמכו.

שאלו תלמידיו לרב הונא אביו של ר' אחא:
למדתנו רבנו הנואף והנואפת עוברין על עשרת הדברות על התשעה אנו מכירים, ועל השבת אין אנו מכירים.

כיצד על אנכי?
שכל הנואף באשת חברו כופר בהקב"ה, שנאמר: (ירמיה ה) איש אל אשת רעהו יצהלו, העל אלה לא אפקד נאם ה', ואם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשי, עלו בשרותיה ושחתו, וכלה אל תעשו, הסירו נטישותיה, כי לא לה' המה.

על לא יהיה לך,דכתיב בו: (דברים ה)כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, ושני פעמים אמרו בסוטה: ועבר עליו רוח קנאה וגו'.
למה שני פעמים?
שהיא מקנאה להקב"ה ולבעלה.
וכן הוא אומר: כי מנחת קנאות היא, שהן שני קנאות.

על לא תשא,שהוא מנאף ונשבע שלא עשה.

ועל כבד את אביך,שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו, ואומרת לבעלה: ממך אני מעוברת והעובר גדל ומכבד לפני בעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו ועובר בשוק ומקלל את הנואף, סבור שאינו אביו והוא אביו.

על לא תרצח, שהנואף נכנס על מנת או יהרוג, או יהרג.

על לא תנאף,דבר שהוא מפורש שהוא נואף.

על לא תגנוב,שהוא גונב מקור חברו.
וכן הוא אומר: מים גנובים ימתקו.

על לא תענה, שמעידה עדות שקר, ואומרת: ממך אני מעוברת.

על לא תחמוד,שהנואף אשת חברו, חומד כל אשר לבעלה.

כיצד?
כשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן הוא שלו עומד הבעל וכותב לו דייתיקי, מכל נכסיו ומוריש כל מה שיש לו ואינו יודע שאינו בנו. נמצא שהנואף חומד כל מה שיש לחברו וחומד אשתו.

אמרו לו לרב הונא:
הרי אמרנו תשעה, אמור לנו כיצד עובר על זכור את יום השבת?
אמר להם: אני אומר לכם פעמים כהן יש לו אשה וישראל נואף בא עליה והיא יולדת בן, סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד אותו בן ומשמש בבית המקדש ומעלה עולות בשבת ונמצא מחלל את השבת, הרי שעברו הנואף והנואפת על עשרת הדברות, ועליה אמר שלמה: (קהלת ז)ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים לבה אסורים ידיה טוב לפני האלהים ימלט ממנה וחוטא ילכד בה.
אוי לה לעבירה שעוברין בה על עשרת הדברות.

את האשה אשר היא מצודים,צדה בעוה"ז וצדה בעוה"ב.
וחרמים, החרם הזה צד במים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה במים וצדה ביבשה.
לבה,שהיא תובעת בלבה.
אסורים ידיה,אלמלא שאסורים ידיה, שאינה תובעת בפה, לא הייתה מנחת לאדם שלא תהא תובעתו.

טוב לפני האלהים ימלט ממנה
תני בשם רבי מאיר:
כשם שיש דעות במאכל ומשתה כך יש דעות באנשים.
יש אדם שיורד זבוב בכוסו וזורקו ושותהו זה בשאר כל אדם שהוא רואה את אשתו מדברת עם שכניה ועם קרוביה ומניחה.

יש לך אדם, זבוב פורח על גב כוסו והוא נוטלו ושופכו ולא טועמו, זה חלק רע באנשים שנתן את עיניו בה לגרשה.

יש לך אדם, זבוב שכן על גב כוסו והוא נוטלו ומניחו כמות שהוא זה יהודה בן פפוס, שנעל את הדלת בפני אשתו.
אמרין ליה: נהיגין הוין אהבתך עבדין כן?!

יש לך אדם, זבוב מת נופל לתוך כוסו והוא נוטלו ומוצצו ושותהו, זה הרשע, שהוא רואה את אשתו לבה גס בעבדיה יוצאה לשוק וראשה פרוע ופרומה משני צדדיה ורוחצת במקום שבני אדם רוחצין, זו מצוה מן התורה לגרשה, שנאמר: (דברים כד)כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה ושלחה מביתו.

מהו והלכה והייתה לאיש אחר?
הכתוב קראו אחר, שאין זה בן זוגו של ראשון שהלה הוציא את אשתו משום ערווה והלה נכשל בה אם זכה הוא לשמים הרי הוא מגרשה, ואם לאו סוף שהיא קוברתו, שנאמר: (שם דברים כ"ד) או כי ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאשה, ראוי היה זה למיתה שהאשה הזאת הכניס לתוך ביתו.
על הראשון שגירשה אמר שלמה:טוב לפני האלהים ימלט ממנה.
ועל השני שהכניסה לתוך ביתו אמר הכתוב:וחוטא ילכד בה.

דבר אחר:
טוב לפני האלהים ימלט ממנה,זה שהקב"ה מעביר עליו רוח קנאה ומקנא לאשתו, בזמן שרואה אותה שהיא פרוצה.
וחוטא ילכד בה,זה שהוא רואה את אשתו שהיא קולנית, ורגלה רמה ופרוצה בשחוק, ואינו מקנא בה. לפי שדרכן של בנות ישראל, לא קולניות, ולא רגל רמה, ולא פרוצות בשחוק, לכך נאמר: ועבר עליו רוח קנאה.

תנא, דבי ר' ישמעאל:

אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה
ותליא בפלוגתא.
דתני: וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל.
ר"ע אומר: חובה.

הא למדנו, שהוא רוח טהרה שאם אתה אומר רוח טומאה וכי רשות יש לו לאדם או חובה להכניס רוח טומאה בעצמו?!

תני ר"א בן יעקב אומר:
כלפי שאמרה תורה: לא תשנא את אחיך בלבבך.
יכול זו?
תלמוד לומר: ועבר עליו רוח קנאה וגו'.

ועבר עליו רוח קנאה
כיצד עוברת עליו?
כמה דתימא: (קהלת י)כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

היה ר' מאיר אומר:
אדם עובר עבירה בסתר הקב"ה מכריז עליו בגלוי, שנאמר: ועבר עליו רוח קנאה, ואין עבירה אלא לשון הכרזה, שנאמר: (שמות לו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו'.

וקנא את אשתו
אר' נחמן בר יצחק:
אין קינוי אלא לשון התראה.
וכן הוא אומר: (יואל ב) ויקנא ה' לארצו ויחמול על עמו.

והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה
תני, רבי אומר:
ג' טומאות נאמרו בפרשה:
אחת לבועל,
ואחת לבעל,
ואחת לתרומה.

וכי מצאנו אשה שהיא אסורה לביתה ומותרת לאכול בתרומה?
א"ר אבין:
אכן איתמרת:
אחת לבעל
ואחת לבועל
ואחת ליבם.

א"ר יוסי ב"ר בון:
מתניתא אמרה כן:

ואם מת חולצת ולא מתייבמת.

יג [קורבנה של הסוטה ומשמעותה]

יד [בדיקת הסוטה במי הכיור]

טו [מידה כנגד מידה]

טז [פריעת שער ראשה]

יז [השבעת הכהן את הסוטה]

יח [השבועה והאלה]

יט [קללת הסוטה]

כ [כתיבת האלות ומחיקתן במים]

כא [השקאת המים וענישת החוטאת והחוטא]

כב [מנחת הסוטה ודיניה]

כג [מנחת הסוטה]

כד [מידה כנגד מידה]

כה [הברכה שמתברכת ואם לא נטמאה]

כו [תורת הקנאות]

כז [תורת הקנאות]

כח [למי מקנאים]

כט [תורת הקנאות]

ל [קינוי הבעל לאשתו]