רשי, במדבר פרק יא


(א) ויהי העם כמתאננים -
אין העם אלא רשעים.
וכן הוא אומר (שמות יז, ד) מה אעשה לעם הזה,
ואומר (ירמיה יג, י) העם הרע הזה.

וכשהם כשרים קרואים עמי,
שנאמר (שמות ה, א) שלח את עמי.
עמי מה עשיתי לך (מיכה ו ג):

כמתאננים -
אין מתאוננים אלא לשון עלילה
מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש:
רע באזני ה' -
תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבוא באוזניו ויקניט.
אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלושה ימים, שלא נחנו מעינוי הדרך:
ויחר אפו -
אני הייתי מתכוון לטובתכם שתכנסו לארץ מיד:
בקצה המחנה -
במוקצין שבהם לשפלות, אלו ערב רב.
רבי שמעון בן מנסיא אומר: בקצינים שבהם ובגדולים:

(ב) ויצעק העם אל משה -
משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן אצל אוהבו של אביו ואמר לו צא ובקש עלי מאבא:
ותשקע האש -
שקעה במקומה בארץ שאילו חזרה לאחת הרוחות הייתה מקפלת והולכת כל אותו הרוח:

(ד) והאספסף -
אלו ערב רב שנאספו אליהם בצאתם ממצרים:
וישבו -
גם בני ישראל ויבכו עימהם:
מי יאכלנו בשר -
וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר (שמות יב, לח) וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגו'. ואם תאמר אכלום, והלא בכניסתם לארץ נאמר (במדבר לב, א) ומקנה רב היה לבני ראובן וגו', אלא שמבקשים עלילה:

(ה) אשר נאכל במצרים חנם -
אם תאמר שמצריים נותנים להם דגים חנם, והלא כבר נאמר (שמות ה, יח) ותבן לא יינתן לכם, אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם?!
ומהו אומר חנם?
חנם מן המצות:
את הקשאים -
אמר ר' שמעון מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאלו, מפני שהן קשים למניקות, אומרים לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק. משל למלך וכו', כדאיתא בספרי:

הקשאים -
הם קוקומברי"ש בלע"ז [מלפפונים]:
אבטחים -
בורק"ש [אבטיחים]:
החציר -
כרישין פוריל"ש [כרשים]
ותרגומו:
ית בוציניא וכו':

(ו) אל המן עינינו -
מן בשחר מן בערב:

(ז) והמן כזרע גד -
מי שאמר זה לא אמר זה, ישראל אומרים בלתי אל המן עינינו, והקב"ה הכתיב בתורה והמן כזרע גד וגו', כלומר ראו באי עולם על מה מתלוננים בני, והמן כך וכך הוא חשוב:
כזרע גד -
עגול כגידא זרע אליינדר"א [כוסבר]:
הבדלח -
שם אבן טובה קריסט"ל [בדולח]:

(ח) שטו -
אין שייט אלא לשון טיול אישבני"ר [טיול להנאה] בלא עמל:
וטחנו ברחים וגו' -
לא ירד בריחים ולא בקדירה ולא במדוכה אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנדוכין ולמבושלין:
בפרור -
קדרה:
לשד השמן -
לחלוח של שמן, כך פירשו דונש.
ודומה לו (תהילים לב, ד) נהפך לשדי בחרבוני קיץ.
והלמ"ד יסוד, נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ.

ורבותינו פרשוהו:
לשון שדים, אך אין עניין שדים אצל שמן.
ואי אפשר לומר לשד השמן לשון (דברים לב, טו) וישמן ישורון, שאם כן היה המ"ם נקוד קמ"ץ קטן וטעמו למטה תחת המ"ם.

עכשיו שהמ"ם נקוד פת"ח קטן והטעם תחת השי"ן, לשון שמן הוא, והשי"ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה בפתח קטן מפני שהוא סוף פסוק.

דבר אחר:
לשד לשון נוטריקון:
ליש שמן דבש, כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש.

ותרגום של אונקלס דמתרגם:
דליש במשחא.
נוטה לפתרונו של דונש, שהעיסה הנילושה בשמן לחלוחית שמן יש בה:

(י) בכה למשפחותיו -
משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתן בגלוי.

ורבותינו אמרו:
למשפחותיו על עסקי משפחות, על עריות הנאסרות להם:

(יב) כי תאמר אלי -
שאתה אומר אלי שאהו בחיקך.
והיכן אמר לו כן?
לך נחה את העם (שמות לב לד).
ואומר (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, על מנת שיהיו סוקלים אתכם ומחרפים אתכם:

על האדמה אשר נשבעת לאבותיו -
אתה אומר לי לשאתם בחיקי:

(טו) ואם ככה את עשה לי -
תשש כוחו של משה כנקבה כשהראוהו הקב"ה הפורענות שהוא עתיד להביא עליהם על זאת. אמר לפניו, אם כן הרגני תחלה:
ואל אראה ברעתי -
ברעתם היה לו לכתוב, אלא שכינה הכתוב. וזה אחד מתיקוני סופרים בתורה לכינוי ולתיקון הלשון:

(טז) אספה לי -
הרי תשובה לתלונתך שאמרת לא אוכל אנכי לבדי. והזקנים הראשונים היכן היו, והלא אף במצרים ישבו עימהם, שנאמר (שמות ג, טז) לך ואספת את זקני ישראל, אלא באש תבערה מתו. וראויים היו לכך מסיני, דכתיב (שמות כד) ויחזו את האלוהים, שנהגו קלות ראש, כנושך פתו ומדבר בפני המלך. וזהו (שם) ויאכלו וישתו, ולא רצה הקב"ה ליתן אבלות במתן תורה ופרע להם כאן:

אשר ידעת כי הם וגו' -
אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן:
ולקחת אותם -
קחם בדברים, אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום:
והתייצבו שם עמך -
כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלה שנכנסו עם משה לשמוע דבור מפי הקב"ה:

(יז) וירדתי -
זו אחת מעשר ירידות הכתובות בתורה:
ודברתי עמך -
ולא עימהם:
ואצלתי -
כתרגומו:

וארבי.
כמו (שמות כד, יא) ואל אצילי בני ישראל:

ושמתי עליהם -
למה משה דומה באותה שעה?
לנר שמונח על גבי מנורה והכל מדליקין הימנו, ואין אורו חסר כלום:
ונשאו אתך -
התנה עימהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים:
ולא תשא אתה לבדך -
הרי תשובה למה שאמרת לא אוכל אנכי לבדי:

(יח) התקדשו -
הזמינו עצמכם לפורענות, וכן הוא אומר (ירמיה יב, ג) והקדישם ליום הרגה:

(כ) עד חדש ימים -
זו בכשרים שמתמצין על מטותיהן ואחר כך נשמתן יוצאה, וברשעים הוא אומר הבשר עודנו בין שניהם, כך היא שנויה בספרי.
אבל במכילתא: שנויה חילוף הרשעים אוכלין ומצטערין שלושים יום והכשרים הבשר עודנו בין שניהם:
עד אשר יצא מאפכם -
כתרגומו:

דתקוצון ביה.
יהא דומה לכם כאילו אכלתם ממנו יותר מדאי עד שיוצא ונגעל לחוץ דרך האף:

והיה לכם לזרא -
שתהיו מרחקין אותו יותר ממה שקרבתם.

ובדברי רבי משה הדרשן ראיתי:
שיש לשון שקורין לחרב זרא:
את ה' אשר בקרבכם -
אם לא שנטעתי שכינתי ביניכם, לא גבה לבבכם ליכנס לכל הדברים הללו:

(כא) שש מאות אלף רגלי -
לא חש למנות את הפרט שלשת אלפים היתרים.

ור' משה הדרשן פירש:
שלא בכו אלא אותן שיצאו ממצרים:

(כב) הצאן ובקר ישחט -
זה אחד מארבעה דברים שהיה רבי עקיבא דורש ואין רבי שמעון דורש כמותו.
רבי עקיבא אומר: שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר וגו', הכל כמשמעו, מי יספיק להם, כענין שנאמר (ויקרא כה, כו) ומצא כדי גאולתו. ואיזו קשה, זו או (במדבר כ, י) שמעו נא המורים?
אלא לפי שלא אמר ברבים חיסך לו הכתוב ולא נפרע ממנו, וזו של מריבה הייתה בגלוי, לפיכך לא חיסך לו הכתוב.

רבי שמעון אומר: חס ושלום! לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך, מי שכתוב בו (במדבר יב, ז) בכל ביתי נאמן הוא, יאמר אין המקום מספיק לנו.
אלא כך אמר: שש מאות אלף רגלי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו, הצאן ובקר ישחט להם כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם, וכי שבחך הוא זה?!
אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך.
השיבו הקב"ה ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם, יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת:

(כג) עתה תראה היקרך דברי -
רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר: אי אפשר לעמוד על התפל, מאחר שאינן מבקשים אלא עלילה לא תספיק להם, סופן לדון אחריך.
אם אתה נותן להם בשר בהמה גסה, יאמרו דקה בקשנו,
ואם אתה נותן להם דקה, יאמרו גסה בקשנו,
חיה ועוף בקשנו,
דגים וחגבים בקשנו,
אמר לו: אם כן יאמרו שקצרה ידי.
אמר לפניו: הריני הולך ומפייסן.
אמר לו: עתה תראה היקרך דברי, שלא ישמעו לך.
הלך משה לפייסן אמר להם היד ה' תקצר, (תהילים עח, כ) הן הכה צור ויזובו מים וגו' הגם לחם יוכל תת.
אמרו: פשרה היא זו, אין בו כוח למלאות שאלתנו.
וזהו שנאמר ויצא משה וידבר אל העם, כיון שלא שמעו לו ויאסף שבעים איש וגו':

(כה) ולא יספו -
לא נתנבאו אלא אותו היום לבדו, כך מפורש בספרי.

ואונקלוס תרגם:
ולא פסקין.
שלא פסקה נבואה מהם:

(כו) וישארו שני אנשים -
מאותן שנבחרו. אמרו אין אנו כדאין לגדולה זו:
והמה בכתבים -
במבוררים שבהם לסנהדרין, ונכתבו כולם נקובים בשמות, וע"י גורל, לפי שהחשבון עולה לי"ב שבטים, שישה שישה לכל שבט ושבט חוץ משני שבטים שאין מגיע אליהם אלא חמישה חמישה.
אמר משה: אין שבט שומע לי לפחות משבטו זקן אחד.
מה עשה?
נטל שבעים ושנים פתקין וכתב על שבעים זקן, ועל שנים חלק וברר מכל שבט ושבט ששה, והיו שבעים ושנים.
אמר להם: טלו פתקיכם מתוך קלפי, מי שעלה בידו זקן, נתקדש, ומי שעלה בידו חלק אמר לו המקום לא חפץ בך:

(כז) וירץ הנער -
יש אומרים גרשום בן משה היה:

(כח) כלאם -
הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם.

דבר אחר:
תנם אל בית הכלא, לפי שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ:

(כט) המקנא אתה לי -
הקנאי אתה לי הקנאתי אתה מקנא:
לי -
כמו בשבילי.
כל לשון קנאה אדם הנותן לב על הדבר או לנקום או לעזור אינפרינמינ"ט בלע"ז [לקחת במרץ חלק בדבר], אוחז בעובי המשא:

(ל) ויאסף משה -
מפתח אהל מועד:
אל המחנה -
נכנסו איש לאוהלו:
ויאסף -
לשון כניסה אל הבית,
כמו:
(דברים כב, ב) ואספתו אל תוך ביתך, ואב לכולם.
(תהילים לט, ז) יצבור ולא ידע מי אוספם.
מלמד שלא הביא עליהם פורענות עד שנכנסו הצדיקים איש לאוהלו:

(לא) ויגז -
ויפריח.
וכן (תהילים צ, י) כי גז חיש.
וכן (נחום א, יב) נגוזו ועבר:

ויטש -
ויפשוט, כמו:
(שמואל א' ל טז) והנם נטושים על פני כל הארץ.
(יחזקאל כט, ה) ונטשתיך המדברה:

וכאמתים -
פורחות בגובה עד שהן כנגד לבו של אדם, כדי שלא יהא טורח באסיפתן לא להגביה ולא לשחות:

(לב) הממעיט -
מי שאוסף פחות מכולם, העצלים והחיגרים, אסף עשרה חמרים:
וישטחו -
עשו אותן משטיחין משטיחין:

(לג) טרם יכרת -
כתרגומו:

עד לא פסק.

דבר אחר:
אינו מספיק לפסקו בשניו עד שנשמתו יוצאה.

הפרק הבא    הפרק הקודם