(א) כל העדה -
סנהדראות:

(ב) לו מתנו -
הלוואי ומתנו:

(ד) נתנה ראש -
כתרגומו:

נמני רישא.

נשים עלינו מלך.

ורבותינו פירשו:

לשון עבודה זרה:

(ט) אל תמרדו -
ושוב ואתם אל תיראו:
כי לחמנו הם -
נאכלם כלחם:
סר צלם -
מגינם וחזקם. כשרים שבהם מתו, איוב שהיה מגין עליהם.

דבר אחר:
צלו של המקום סר מעליהם:

(י) לרגום אותם -
את יהושע וכלב:
וכבוד ה' -
הענן ירד שם:

(יא) עד אנה -
עד היכן:
ינאצני -
ירגיזוני:
בכל האתות -
בשביל כל הנסים שעשיתי להם היה להם להאמין שהיכולת בידי לקיים הבטחתי:

(יב) ואורשנו -
לשון תרוכין.
ואם תאמר מה אעשה לשבועת אבות?
ואעשה אתך לגוי גדול -
שאתה מזרעם:

(יג - יד) ושמעו מצרים -
ושמעו את אשר תהרגם:
כי העלית -
כי משמש בלשון אשר, והם ראו אשר העלית בכוחך הגדול אותם מקרבם וכשישמעו שאתה הורגם לא יאמרו שחטאו לך, אלא יאמרו שכנגדם יכולת להלחם אבל כנגד יושבי הארץ לא יכולת להלחם.
וזה הוא ואמרו אל יושב הארץ הזאת -
כמו על יושב הארץ הזאת.
ומה יאמרו עליהם?
מה שאמור בסוף העניין, מבלתי יכולת ה', בשביל ששמעו כי אתה ה' שוכן בקרבם, ועין בעין אתה ה' נראה להם, והכל בדרך חיבה, ולא הכירו בך שנתקה אהבתך מהם עד הנה:

(טו) והמתה את העם הזה כאיש אחד -
פתאום, ומתוך כך יאמרו הגויים אשר שמעו את שמעך וגו':

(טז) מבלתי יכלת וגו' -
לפי שיושבי הארץ חזקים וגיבורים, ואינו דומה פרעה לשלושים ואחד מלכים, זאת יאמרו על יושב הארץ הזאת:
מבלתי יכלת -
מתוך שלא היה יכולת בידו להביאם שחטם:
יכלת -
שם דבר הוא:

(יז) יגדל נא כח ה' -
לעשות דבורך:
כאשר דברת לאמר -
ומהו הדבור?

(יח) ה' ארך אפים -
לצדיקים ולרשעים.
כשעלה משה למרום מצאו משה להקב"ה שהיה יושב וכותב ה' ארך אפים.
אמר לו: לצדיקים.
אמר לו הקב"ה: אף לרשעים.
אמר לו: רשעים יאבדו.
אמר לו הקב"ה: חייך שתצטרך לדבר.
כשחטאו ישראל בעגל ובמרגלים התפלל משה לפניו בארך אפים.
אמר לו הקב"ה: והלא אמרת לי לצדיקים.
אמר לו: והלא אמרת לי אף לרשעים:

ונקה -
לשבים:
לא ינקה -
לשאינן שבים:

(כ) כדברך -
בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת ה':

(כא) ואולם -
כמו אבל זאת אעשה להם:
חי אני -
לשון שבועה.
כשם שאני חי וכבודי ימלא את כל הארץ, כך אקיים להם, כי כל האנשים הרואים וגו' אם יראו את הארץ.
הרי זה מקרא מסורס, חי אני כי כל האנשים אם יראו את הארץ וכבודי ימלא את כל הארץ, שלא יתחלל שמי במגפה הזאת לאמר מבלתי יכולת ה' להביאם, שלא אמיתם פתאום כאיש אחד אלא באיחור ארבעים שנה מעט מעט:

(כב) וינסו -
כמשמעו:
זה עשר פעמים -

שנים בים שנים במן ושנים בשליו וכו', כדאיתא במס' ערכין (טו א):

(כג) אם יראו -
לא יראו:
לא יראוה -
לא יראו את הארץ:

(כד) רוח אחרת -
שתי רוחות אחת בפה ואחת בלב.
למרגלים אמר: אני עמכם בעצה.
ובלבו היה לומר האמת ועל ידי כן היה בו כוח להשתיקם, כמו שנאמר (לעיל יג ל) ויהס כלב, שהיו סבורים שיאמר כמותם, זהו שנאמר בספר (יהושע יד ז) ואשיב אותו דבר כאשר עם לבבי, ולא כאשר עם פי:
וימלא אחרי -
וימלא את לבו אחרי וזה מקרא קצר:
אשר בא שמה -
חברון תינתן לו:
יורשנה -
כתרגומו:

יתרכינה.

יורישו את הענקים ואת העם אשר בה, ואין לתרגמו יירתינה, אלא במקום יירשנה:

(כה) והעמלקי וגו' -
אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם:
מחר פנו -
לאחוריכם וסעו לכם וגו':

(כז) לעדה הרעה וגו' -
אלו המרגלים, מכאן לעדה שהיא עשרה:
אשר המה מלינים -
את ישראל עלי:
את תלנות בני ישראל אשר המה מלינים -
המרגלים מלינים אותם עלי שמעתי:

(כח) חי אני -
לשון שבועה:
אם לא וגו' כן אעשה -
כביכול איני חי:
כאשר דברתם -
שבקשתם ממני או במדבר הזה לו מתנו (פסוק ב):

(כט) וכל פקדיכם לכל מספרכם -
כל הנמנה לכל מספר, שאתם נמנין בו, כגון לצאת ולבא לצבא ולתת שקלים, כל המנויים לכל אותן מספרות ימותו, ואלו הן מבן כ' שנה וגו', להוציא שבטו של לוי שאין פקודיהם מבן עשרים:

(לב) ופגריכם אתם -
כתרגומו:
לפי שדבר על הבנים להכניסם לארץ ובקש לומר ואתם תמותו, נופל לשון זה כאן לומר אתם:

(לג) ארבעים שנה -
לא מת אחד מהם פחות מבן שישים, לכך נגזר ארבעים, כדי שיהיו אותם של בני עשרים מגיעין לכלל ששים. ושנה ראשונה הייתה בכלל, ואף על פי שקדמה לשלוח המרגלים, לפי שמשעשו את העגל עלתה גזירה זו במחשבה אלא שהמתין להם עד שתתמלא סאתם, וזהו שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי, במרגלים, ופקדתי עליהם חטאתם, ואף כאן נא' תשאו את עונותיכם, ולא עונתכם, שתי עונות של עגל ושל תלונה.
וחשב להם במניין חייהם מקצת שנה ככולה, וכשנכנסו לשנת שישים מתו אותם של בני עשרים:
ונשאו את זנותיכם -
כתרגומו:

ויקבלון ית חוביכון:

(לד) את תנואתי -
שהניאותם את לבבכם מאחרי.
תנואה -
לשון הסרה, כמו (במדבר ל, ו) כי הניא אביה אותה:

(לו) וישבו וילינו עליו -
וכששבו מתור הארץ הרעימו עליו את כל העדה בהוצאת דיבה אותם אנשים וימותו.
כל הוצאת דיבה לשון חינוך דברים, שמלקיחים לשונם לאדם לדבר בו, כמו: (שה"ש ז, י) דובב שפתי ישנים.

וישנה לטובה וישנה לרעה, לכך נאמר כאן מוציאי דיבת הארץ רעה, שיש דיבה שהיא טובה:
דביה - פרלדי"ץ בלע"ז [לשון הרע]:

(לז) במגפה לפני ה' -
באותה מיתה ההגונה להם מידה כנגד מידה.
הם חטאו בלשון, ונשתרבב לשונם עד טבורם ותולעים יוצאים מלשונם ובאין לתוך טבורם, לכך נאמר במגפה ולא במגפה, וזהו לפני ה', באותה הראויה להם על פי מידותיו של הקב"ה, שהוא מודד מידה כנגד מידה:

(לח) ויהושע וכלב חיו וגו' -
מה תלמוד לומר חיו מן האנשים ההם?
אלא מלמד שנטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים:

(מ) אל ראש ההר -
והוא הדרך העולה לארץ ישראל:
הננו ועלינו אל המקום -
לארץ ישראל:
אשר אמר ה' -
לתתה לנו שם נעלה:
כי חטאנו -
על אשר אמרנו הלא טוב לנו שוב מצרימה:

(מא) והוא לא תצלח -
זו שאתם עושין לא תצלח:

(מג) כי על כן שבתם -
כלומר כי זאת תבוא לכם על אשר שבתם וגו':

(מד) ויעפלו -
לשון חוזק וכן:
(חבקוק ב, ד) הנה עפלה. אינגרי"ש בלע"ז [עזי רוח] לשון עזות.
וכן (מיכה ד, ח) עופל בת ציון.
(ישעיה לב, יד) עופל ובחן.

ומדרש תנחומא מפרשו:

לשון אופל, הלכו חשכים שלא ברשות:

(מה) ויכתום -
כמו (דברים ט, כא) ואכות אותו טחון, מכה אחר מכה:
עד החרמה -
שם המקום נקרא על שם המאורע.