(א) וישמע הכנעני -

שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א).

ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:
יושב הנגב -
זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תיתן את העם הזה בידי:
דרך האתרים -
דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב.

דבר אחר:
דרך האתרים -
דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:
וישב ממנו שבי -
אינה אלא שפחה אחת:

(ב) והחרמתי -
אקדיש שללם לגבוה:

(ג) ויחרם אתהם -
בהריגה:
ואת עריהם -
חרמי גבוה:

(ד) דרך ים סוף -
כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניהם.
וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר:

לסבב את ארץ אדום -
שלא נתנם לעבור בארצו:
ותקצר נפש העם בדרך -
בטורח הדרך שהוקשה להם.
אמרו: עכשיו היינו קרובים להיכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך.
ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר [נמאס להם].

ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פירוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו:

(ה) באלוהים ובמשה -
השוו עבד לקונו:
למה העליתנו -
שניהם שווים:
ונפשנו קצה -
אף זה לשון קצור נפש ומאוס:
בלחם הקלוקל -
לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:

(ו) את הנחשים השרפים -
ששורפים את האדם בארס שיניהם:
וינשכו את העם -
יבא נחש שלקה על הוצאת דיבה ויפרע ממוציאי דיבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:

(ז) ויתפלל משה -
מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:

(ח) על נס -
על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט].
וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה.
(שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס.
ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קוראו נס:

כל הנשוך -
אפילו כלב או חמור נושכו היה ניזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה.

ואמרו רבותינו:

וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נימוקים:

(ט) נחש נחושת -
לא נאמר לו לעשותו של נחושת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון:

(יא) בעיי העברים -
לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חורבה הוא דבר הטאוט במטאטא.
והעי"ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד:

העברים -
דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:
על פני מואב ממזרח השמש -
במזרחה של ארץ מואב:

(יג) מגבול האמורי -
תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף:
מעבר ארנון -
הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:

היוצא מגבול האמורי -
רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם.
ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:

(יד) על כן -
על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':
את והב -
כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב.
והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:

ואת הנחלים ארנון -
כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים.
ומה הם הנסים?

(טו) ואשד הנחלים -
תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל.
אמרו אמוריים: כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ.
כיון שבאו ישראל לעבור נזעדזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום.
וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:

(טז) ומשם בארה -
משם בא האשד אל הבאר.
כיצד?
אמר הקב"ה: מי מודיע לבני הנסים הללו?

המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו.

לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:

(יז) עלי באר -
מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומניין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה.
וכי משם הייתה, והלא מתחילת ארבעים שנה הייתה עימהם?
אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחילת ארבעים, ומה ראה לכתב כאן, אלא העינין הזה נדרש למעלה הימנו:

(יח) באר חפרוה -
זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן:
במשענותם -
במטה:
וממדבר -
נתנה להם:

(יט) וממתנה נחליאל -
כתרגומו:

(כ) ומבמות הגיא אשר בשדה מואב -
כי שם מת משה ושם בטלה הבאר.

דבר אחר:
כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:
במחקק -
על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון.
ולמה לא נזכר משה בשירה זו?
לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה.

משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:

ראש הפסגה -
כתרגומו:

ריש רמתא:

פסגה -
לשון גובה, וכן (תהילים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה:
ונשקפה -
אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם.

דבר אחר:

ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

(כא) וישלח ישראל מלאכים -
ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו', הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:

(כב) אעברה בארצך -
אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום:

(כג) ולא נתן סיחון וגו' -
לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך:

ויצא לקראת ישראל -
אילו הייתה חשבון מלאה יתושין, אין כל ברייה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון.
אמר הקב"ה: מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד, ושם נפלו.
ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:

(כד) כי עז -
ומהו חזקו?
התראתו של הקב"ה, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצורם וגו':

(כה) בנתיה -
כפרים הסמוכים לה:

(כו) והוא נלחם -
למה הוצרך להיכתב?
לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב הייתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל:
מידו -
מרשותו:

(כז) על כן -
על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:
יאמרו המשלים -
בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו:
המשלים -
בלעם ובעור. והם אמרו:
באו חשבון -
שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו':
תבנה ותכונן -
חשבון בשם סיחון להיות עירו:

(כח) כי אש יצאה מחשבון -
משכבשה סיחון:
אכלה ער מואב -
שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי:
ער מואב -
ער של מואב:

(כט) אוי לך מואב -
שקללו את מואב שימסרו בידו:
כמוש -
שם אלוהי מואב:
נתן -
הנותן את בניו של מואב:
פליטם -
נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו':

(ל) ונירם -
מלכות שלהם:
אבד חשבון עד דיבון -
מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון.
תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון.
ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי:
ונשים -
שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמר המושלים ונשים אותם:
עד נפח -
השימונום עד נפח:

(לב) וישלח משה לרגל את יעזר -
המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכוח תפלתו של משה להלחם:

(לד) אל תירא אותו -
שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחבריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:

(לה) ויכו אותו -

משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד ב) עיקר טורא בת תלתא פרסי וכו'.