 |
 |
ילקוט שמעוני, במדבר פרק יא
המשך סימן תשלא
אין ויהי אלא (אם לא) [שהיה] להן דבר מתחלה, מלמד שהיו מקולקלין וחזרו לקלקולן הראשון.
אין העם אלא הרשעים, שנאמר:
סימן תשלב
אין
שכן הוא אומר ביורם בן אחאב:
וכן הוא אומר בשמשון:
רבי אליעזר אומר:
אין
וכן הוא אומר: [
וכן הוא אומר:
רבי יהודה אומר:
אין
רבי אומר:
אין רע אלא אלילים, שנאמר:
מלמד שהיו ישראל מתכוונים להשמיע את המקום.
היה ר' שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה מקלל את המלך והיה המלך עובר, א"ל שתוק שלא ישמע המלך.
א"ל: מי יאמר לכם שלא היתה כוונתי אלא להשמיעו.
כך היו ישראל מתכוונים להשמיע המקום.
שמע המקום ונתמלא עליהם חמה.
ירדה אש מן השמים והיתה קופלת ומחתה בהן והולכת עד שלא עמדו לא על בין המתים לחיים ולא על בין החיים למתים.
להלן הוא אומר:
אבל אי אתה יודע במי נבער האש תחלה?
הרי הוא אומר:
יש אומרים:
אלו הגרים שנתונים בקצה המחנה.
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
בקצינים שבהן בגדולים שבהן.
וכן הוא אומר:
שחזרו לקלקולן הראשון.
וכן הוא אומר:
וכן הוא אומר:
ירדה אש מן השמים והיתה קופלת בהם מחתה והולכת ולא היה בין המתים ובין החיים כלום.
מימיהם לא חטאו חטא גמור ולא לקו מכה גמורה.
אלו אמר הכתוב ויהי העם מתאוננים לא היה להם סליחה אלא
כיוצא בדבר אתה אומר: אלו אמר: סדום היינו לא היתה להם סליחה, אלא
כיוצא בדבר
אלו אמר: אפרים יונה פותה לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא
אלו אמר: בשת גנב לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא
אלו אמר מסיגי גבול לא היתה להם סליחה, אלא אינו אומר אלא
אלו אמר היתה לי נחלתי אריה ביער לא היתה להם סליחה, אלא לא אמר אלא
אלו אמר: היה ה' אויב לא היתה להם סליחה, אלא
משל למה הדבר דומה?
למי שהלך אצל הזהבי לעשות לאשתו קוזמיון, והיא הולכת אצל המכשף לעשות לו כשפים. אמר לה: בתי, אני הולך לעשות לך קוזמיון ואת הולכת לעשות לי כשפים?!
כך אמר הקב"ה: אני משבח אתכם באזניכם, שנאמר:
שני פעמים הכעסתם אותי באזניכם, מה אתם סבורים
אף אני
וכי מה היה משה מועילן, והלא אין ראוי לומר אלא ויצעק העם אל ה' ומה תלמוד לומר:
היה רבי שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שכעס על בנו והלך הבן ההוא אצל אוהבו של אביו.
אמר לו: צא ובקש לי מאבא.
כך הלכו ישראל אצל משה, א"ל: בקש עלינו מלפני המקום.
יכול שעכב משה בידן?
תלמוד לומר:
יכול שעכב הקב"ה בידו?
תלמוד לומר:
אלו חזרה לה לשמים (ספק) [סופן] היו חוזרים לקלקולן, ואלו חזרה לה לאחת מכל הרוחות היתה קופלת את כל הרוח והולכת, אלא
שמע הקב"ה שהלשינו על כבודו מכבודו שהוא אש אוכלה, שלח אש בהן.
רבי יהודה אומר:
אותו האש שקעה בארץ.
אמר רבי אייבו:
נכנס משה בתוך והיה מדרס עליה ומשקיע בה כצפין של צמר, שנאמר:
אין תבערה אלא כאדם שאומר תבער אש פלונית במקומה.
כך אמר להם משה לישראל: עשיתם תשובה -
תרד אש מן השמים אין כתיב כאן, אלא
ואותה האש יצאה ואכלה את בני אהרן, שנאמר:
אין אדם יוצא מן העולם עד שיעבור עליו מאותו האש, שנאמר:
על מה שאירע – נקרא, ולא היה כן שמו מקודם.
כיוצא בו:
תלמוד לומר:
כיוצא בו:
יכול כך היה שמו מקודם?
תלמוד לומר:
אבל אי אתה יודע מי היו אלו המרגילין את ישראל לידי עבירה?
הרי הוא אומר:
רבי שמעון בן מנסיא אומר:
אלו הזקנים שבהן, שנאמר:
כיוצא בו אתה אומר:
מה היו בני הדיינין עושין?
היו אוחזין נשים מן השוק ומענין אותן, אם כך היו בני הדיינין עושין קל וחומר לשאר כל אדם.
סימן תשלג
יכול שהיו מתרעמים על דבר שלא טעמו אותו מימיהם?
תלמוד לומר:
מלמד שאף הראשונים היו בני ישראל.
וכי מפני שלא היה להם בשר היו מתרעמין, והלא כבר נאמר:
תלמוד לומר בכניסתן לארץ:
רב ושמואל,
חד אמר:
דגים.
וחד אמר:
עריות,
[מאן דאמר דגים, דכתיב:
ומאן דאמר עריות, דכתיב:
ולמאן דאמר עריות] מאי
לישנא מעליא הוא, דכתיב:
בשלמא למאן דאמר עריות, היינו דכתיב
אלא למאן דאמר דגים מאי
כדקאמר מר:
[כשהיו ישראל שואבין מים], הקב"ה מזמין להם דגים קטנים בכדיהם.
בשלמא למאן דאמר דגים ניחא, אלא למאן דאמר עריות הא לא פריצי בהו, דכתיב:
מאי קא משתבח בהו קרא, באשת איש לא פקרי.
בשלמא למאן דאמר עריות היינו דכתיב:
אלא למאן דאמר דגים מאי
הא והא הוה בהו.
רבי אמי ורבי אסי,
חד אמר:
טעם כל המינין כולן טעמו במן, וטעם (שתי) [חמשת] מינין הללו לא טעמו בו.
וחד אמר:
טעם כל המינין טעמו בממשן, והללו טעמן ולא ממשן.
וכי יש בענין שהיו המצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמר:
ומה אני אומר:
[חנם] מן המצות.
ר' שמעון אומר:
מפני מה היה המן משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו?
משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שמסר בנו לפדגוג והיה יושב ומפקדו ואומר לו: ראה שלא יאכל מאכל רע ושלא ישתה משקה רע, ובכל כך היה הבן מתרעם על אביו לומר לא מפני שהוא אוהבני אלא מפני שאי אפשי לו שאוכל.
וחכמים אומרים:
המן היה משתנה להם לישראל לכל דבר שהן רוצין חוץ מחמשת המינין הללו.
אלא שלא היו רואין בעיניהם אלא מן, שנאמר:
תנא דבי רבי ישמעאל:
למה נקרא שמן
שהן קשין לכל גופו של אדם כחרבות. איני, והכתיב:
לא קשיא, הא ברברבי הא בזוטרי.
סימן תשלד
אמרו: עתיד המן לתפח בתוך כרסנו להרגנו, יש לך ילוד אשה שאין מוציא את מה שהוא אוכל?!
אמרו לו לר' שמעון:
ומה אתה מקיים
[אמר להם]: מה שתגרי נכרים מוכרין להן יוצא מהן, אבל המן לא היה יוצא מהן לעולם, שנאמר:
את סבור מי שאמר זה אמר זה, לא, מי שאמר זה לא אמר זה.
ישראל אומרים:
והקב"ה מפייס את באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה מתרעמין אלו לפני,
כיוצא בדבר אתה אומר:
והמקום כתב על ידו:
כיוצא בו אתה אומר:
על ישראל הוא אומר:
ועל עמלק הוא אומר:
כיוצא בו:
אף היא אמרה לה: אל תצפי לסיסרא בנך מעתה,
כיוצא בו:
אבל רשעים אמרו:
אמרו: עשר מכות היו לו והביאם על המצריים שוב אין לו מכה מעתה.
אמר להם המקום: אתם אומרים אין לי מכה מעתה, אני מביא עליכם מכה שלא נראתה בעולם, והיה אחד מהם יושב בטחור ועכבר יוצא מן התהום ושומט את בני מעיו וחוזר לתהום.
וכן הוא אומר:
כיוצא בו אתה אומר:
מהו אומר?
אבל רשעים אמרו:
אמרו: כשם שאוריהו נהרג כך ירמיהו חייב ליהרג,
וכן הוא אומר:
אף כאן אתה אומר:
ישראל אומרים:
והמקום מפייס את כל באי העולם ואומר להם: בואו וראו על מה אלו מתרעמים לפני.
סימן תשלה
יכול מפני שמצטערין עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמין?
תלמוד לומר:
ועתה נפשנו יבשה -
אמרו: עתיד מן [זה שתפח במעיהם, כלום] יש לך ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא וכו'.
שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחאי:
מפני מה לא ירד מן לישראל פעם אחת בשנה?
אמר להם: אמשול לכם משל, למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן אחד פסק לו מזונותיו פעם אחת בשנה, ולא היה מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה, חזר וקבע לו בכל יום, חזר והקביל פני אביו בכל יום.
אף ישראל מי שהיה לו ארבעה או חמשה בנים, היה דואג ואומר: שמא למחר לא ירד מן ונמצאו כולן מתים ברעב, נמצאו כולן מכוונין לבם לאביהם שבשמים.
דבר אחר:
כדי שיאכלו אותו חם.
דבר אחר:
מפני משאוי הדרך.
וכבר היו ר' טרפון וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן.
(כתוב ברמז ר"ס).
אמר רב אסי:
עגול כגידא, ולבן כמרגלית.
תניא נמי הכי:
גד שדומה לזרע פשתן בגבעולין,
אחרים אומרים:
שדומה לאגדה שמושכת לבו של אדם כמעין.
תניא אידך:
א"ר יוסי:
כשם שהנביא היה מגיד להן לישראל מה שבחורין ושבסדקין, אף המן מגיד להם. הא כיצד? שנים באין לפני משה לדין, זה אומר: עבדי גנבת.
וזה אומר: אתה מכרתו לי.
א"ל משה:
למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון בידוע שזה גנבו, ואם נמצא בבית שני בידוע שזה מכרו לו.
וכן איש ואשה שבאו לפני משה לדין.
הוא אומר: היא סרחה עלי.
והיא אומרת: הוא סרח עלי.
א"ל משה:
למחר אם נמצא עומרה בבית בעלה, בידוע שהוא סרח עליה,
ואם נמצא עומרה בבית אביה, בידוע שהיא סרחה עליו.
כתיב:
וכתיב
וכתיב
ולבינונים -
לרשעים -
מלמד שירד להן לישראל עם המן דבר שנדוך במדוכה, ומאי ניהו?
תכשיטי נשים.
מלמד שירד להן לישראל ציקי קדרה עם המן.
אל תקרי
איכא דאמרי:
כתיב:
וכתיב:
לצדיקים - יורד להם על פתח ביתם,
בינונים -
רשעים -
יכול מפני שהיו מצטערים עליו בשעת לקיטתו היו מתרעמים?
תלמוד לומר:
והלא לא ירד לרחים מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל (הנתנין) [הנטחנין] ברחים.
והלא לא ירד במדוכה לעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל הנדוכין במדוכה.
יכול לא היה משתנה להם אלא לאלו בלבד, מנין אתה אומר כל ארבעים שנה שהיו במדבר לא צרכה אשה למיני בשמים אלא מן המן היו מתקשטות?
תלמוד לומר:
ואומר:
והלא לא ירד לקדרה מעולם, אלא מלמד שמשתנה להן לכל המתבשלין בקדרה.
והלא לא ירד לתנור מעולם, אלא מלמד שמשתנה להם לכל המתאפים בתנור.
יכול לא היה משתנה אלא לאלו בלבד, מנין לשאר הנלקטין מן השדה?
תלמוד לומר:
משל לאדם שאומר רוצה אני לאכול תאנים ונותנין לו, רוצה אני לאכול ענבים ונותנין לו.
זה הוא לשון נוטריקון, דבר אחד משמש שלש לשונות:
הליש,
והשמן,
והדבש.
כלייש הזה שערוך בשמן ומקוטף בדבש כך היתה ברייתו של מן, וכך היו כשרין אוכלין אותו.
דבר אחר:
מה הדד הזה עיקר לתינוק והכל טפל לו, כך היה המן עיקר לישראל והכל טפל להן.
דבר אחר:
מה הדד הזה אפילו תינוק יונק הימנו כל היום כולו אינו ניזוק, כך היה מן אפילו ישראל אוכלין אותו כל היום כולו אינו מזיקן.
דבר אחר:
מה הדד הזה שהוא מין אחד ומשתנה למינין הרבה, כך המן משתנה להן לישראל לכל דבר שהיו רוצין, משל אומר לאשה אל תאכלי שום ובצל מפני התינוק.
דבר אחר:
מה הדד הזה התינוק מצטער בשעה שפורש ממנו, כך היו ישראל מצטערין בשעה שפרשו מן המן, שנאמר:
מָשָׁל אומר לאדם מפני מה אתה אוכל פת שעורין?
אמר להן: מפני שאין לי פת חטין.
מפני מה אתה אוכל חרובין?
אמר להם: מפני שאין לי לאכול דבלה.
כך אלו היתה בידם כלום מאותה קמיצה שקמצו ביום שמת בו משה שאכלו ממנו ארבעים (שנה) [יום], לא רצו לאכול מתבואת ארץ כנען.
מלמד שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות.
או לפי שהיה יורד על האסקופין ועל המזוזות, יכול היו אוכלין אותו מלוכלך ומטונף?
תלמוד לומר:
תלמוד לומר:
ר' שמעון אומר:
מפני מה לא ירד מן לישראל בפעם אחת וכו'?
כיוצא בו א"ר דוסתאי בר רבי ינאי:
מפני מה לא ברא הקב"ה חמין בירושלים כחמי טבריא?
שלא יאמר אדם לחברו נלך ונעלה לירושלים, הא אם אנו עולים אלא בשביל רחיצה אחת דיינו ונמצאת עליתן שלא לשמה.
היה ר' נהוראי אומר:
מלמד שהיו מצטערים בשעה שאמר להם משה לפרוש מן העריות.
לפי שגבה לבם בחטא, נזדווגו משפחות משפחות והיו אומרים את הדבר ברבים.
מלמד שהיו ממתינים למשה עד שיצא מפתח בית המדרש והיו יושבים ומתרעמים.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה, כגון: מילה דכתיב:
בשני מקומות בכו בכיה של תיפלות, שנאמר:
אחת ברמה, שנאמר:
ואחת בבבל, שנאמר:
רבנן אמרי:
בזכות אותה בכיה, עתיד הקב"ה להחזירן, שנאמר:
כאן המקום ממאיך ומשה מגביה, אבל במעשה העגל המקום מגביה ומשה ממאיך.
היכן דבר לו כן?
בשעה שאמר לו:
וכן הוא אומר:
אמר להן: הוו יודעין שבני סרבנים הם וטרחנים הם אלא על מנת כן תהיו מקבלין עליכם, שיהו מקללין אתכם וסוקלין אתכם באבנים.
וכי אחד הוא או שנים לסובלן?!
לפי שהראהו המקום למשה סדר פורעניות העתידין לבא עליהן.
היה רבי שמעון אומר:
משל למה הדבר דומה?
לאחד שיצא הוא ובניו להריגה, אומר לספקלטור: הרגני עד שלא תהרוג את בני.
לא כמו שנאמר בצדקיה:
אמר משה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אם לא אתן להם - הם הורגין אותי, ואם אדבר כנגדן - אתה הורגני, מכאן ומכאן הרוג אני, בבקשה ממך הרוג את ההרוג, שנאמר:
אמר הקב"ה למשה: תן בשר לבני!
אמר לפניו: רבש"ע, מאין לי בשר?!
אמר ליה: צפרדעים לא היו לך במצרים, כנים לא היו לך במצרים כל כך היית עשיר!
אמר לפניו: רבש"ע, משלך היה לי,
אמר לו: במצרים היה לי וכאן לא היה לי,
סימן תשלו
ברעתם היה לו לומר, אלא שכינה הכתוב.
וכן הוא אומר:
רבי יהודה אומר:
בבבת עין לא נאמר אלא
כיוצא בו אתה אומר:
כיוצא בו אתה אומר:
כיוצא בו:
כיוצא בו:
אף כאן היה לו לומר: ואל אראה ברעתם אלא שכינה הכתוב.
אמר משה: היאך אני עושה להביא אותן מכל השבטים?
אם אביא חמשה חמשה מכל שבט ושבט, אינן עולין למנין שבעים, [ואם אביא ששה מכל שבט ושבט עולין למנין שנים ושבעים], ואם אביא ששה מכל שבט ושבט ומשני שבטים חמשה חמשה, אני מטיל קנאה בין השבטים, מה עשה?
משה נטל שבעים פתקין וכתב בהן: זקן ונטל עוד (שבעים) [שנים] פתקין, חלקים טרפן ונתן בקלפי, ואמר להם: בואו וטלו פתקיכם, כל מי שהיה נוטל פתק שכתוב בו זקן, היה יודע שנתמנה זקן.
אמר ר' נחמיה:
עדיין מחלוקת בדבר, שיכול לומר היכן פתק שכתוב בו זקן, שאלו היה שם היה עולה בידי, והיאך עשה להם?
אמר רבי נחמיה:
נטל שבעים ושנים פתקים [וכתב בהן זקן], ושבעים ושנים חלקים וטרפן ונתנן בקלפי, ואמר: להם בואו וטלו פתקיכם, אם עלה בידו פתק שכתוב בו: זקן, בידוע שנתמנה זקן, ואם עלה בידו חלק, היה יודע שלא נתמנה. כך נתמנו הזקנים.
והיכן היו הראשונים שהיו להם במצרים, שנאמר:
אלא כיון שנשתהה משה לירד, שנאמר:
אמרו להם: משה התנה עמנו שירד לארבעים יום והרי מ' יום ולא ירד (ושתי) [ושש] שעות יותר ואין אנו יודעין מה היה לו, אלא
אמרו להם: למה אתם מכעיסים, למי שעשה לכם כל הנסים והנפלאות?
עמדו עליהם והרגום, ולפי שעמד עליהם חור בדברים קשים, עמדו עליו והרגוהו, שכן אמר ירמיה:
לאחר זמן כשסלח להם הקב"ה, אמר למשה:
דבר אחר:
כך הקלו ראשם באוכלים ושותים והיו ראויין לישרף באותו היום, ומפני שהיה מתן תורה חביב לפני הקב"ה לא רצה לפגוע בהם ולעשות בהם פרצה בו ביום, הדא הוא דכתיב:
נדב ואביהוא בכניסתן לאהל מועד נשרפו.
והזקנים נשרפו כשנתאוו תאוה, שנאמר:
וכתיב:
וכתיב:
וכתיב:
אמר משה לשעבר היה עמי מי שישא במשאן של ישראל, עכשיו אני לבדי [איני יכול], שנאמר:
אמר לו הקב"ה:
להודיע שיום מנוי הזקנים היה חביב לפני הקב"ה כיום מתן תורה, שנאמר:
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו פרדס ושכר לתוכו שומר, ונתן לו שכר שמירה שישמור את הפרדס.
לאחר זמן אמר ליה השומר: איני יכול לשמור כולו לבדי, אלא תן לי אחרים שישמרו עמי. אמר לו המלך: לך נתתי את כל הפרדס לשמרו וכל שכירות שמירתו לך נתתי, ועכשיו תאמר לי הבא אחרים שישמרו עמי?!
הרי אני מביא אחרים שישמרו עמך, אלא הוי יודע שאיני נותן להם שכר שמירה משלי אלא מתוך שכרך שנתתי לך.
כך אמר הקב"ה למשה: אני נתתי בך בינה ודעת לפרנס את בני, תתיחד אתה באותה גדולה, עכשיו משלך הם נוטלים, שנאמר:
וכתיב:
אמר הקב"ה: בעוה"ז יחידים נתנבאו, אבל לעוה"ב כל ישראל יהיו נביאים, שנאמר:
כנגד שבעים ימים טובים שנתן להם הקב"ה. ואלו הן:
שבעה [ימי פסח,
ושמונה] ימי החג,
וראש השנה,
ויום הכפורים,
ועצרת (מה)
ונ"ב שבתות - הרי שבעים,
דבר אחר:
כנגד ע' נפש שירדו למצרים.
דבר אחר:
משל למלך שהיה לו בן ועשה לו פדגוג והיה מוליכו לאיסכולי, והוא היה מביאו אוכל על ידיו ושותה על ידיו. משגדל הנער התחיל הפדגוג צוח לאביו, אמר לו: איני יכול לעמוד בטרחת בנך בעצמי, עשה אחר.
אמר ליה המלך: הייתי מבקש לומר לך כן, אלא שהיה כעור בעיני מפני שאתה גדלתו, ועכשיו שנתת לי רשות לך עשה.
כן הבן אלו ישראל, שנאמר:
הפדגוג זה משה שנאמר:
והיה משה זקוק:
להאכילן, שנאמר:
וזקוק להשקותן, שנאמר:
ומזהירן על המצות ועל התורה,
ובאחרונה אמר:
אמר משה: כיצד אעשה?
אם אבחר חמשה מכל שבט ושבט נמצא חסר עשרה.
ששה מכל שבט נמצאו יתרים שנים. מה עשה?
הביא ששה מכל שבט ושבט ומשבט לוי ארבעה.
אמר: יודע אני בשבט לוי שהוא עניו ומקבל ממני.
משבט ראובן העמיד: חנוך כרמי פלוא אליאב נמואל זכור.
משבט שמעון: ימין יכין וצחר ואהד ושאול ונמרי.
משבט לוי: עמרי חנניה נתנאל ידעא בן סתרי ומשה על גביהן.
משבט יהודה: סרח ודן יונדב ובצלאל שפטיה ונחשון.
משבט יששכר: צוהר עזא ויגאל פלטי ועתניאל וחגית.
משבט זבולון: סרד ואלון סורי אהליאב אליהו נמשי.
משבט בנימין: סניאב כסלון אלידד אחיטוב אחיאל מתניה.
משבט אפרים: יאיר יועזר מלכיאל אדונירם אחירם וסטור.
משבט דן: גדליה ויגאל אחינועם ואחיעזר דניאל ושריה.
משבט נפתלי: אליוחנן אליקים אלישמע סומכוס זבדי ויוחנן.
משבט גד: חגי זרחי קיני מתתיהו וזכריהו.
משבט אשר: אשור ושלומי שמואל שלום שכניהו אחיהו - הרי שבעים ואחד זקנים.
וכתבנו זאת מפי רב שמואל אחי של פנחס ומרים זכור לטוב ולמד אותם בתרבץ מוצא ורבנא חנינאי כהנא ראש ישיבה וגאון.
פנים אחרים:
מראובן: חנוך ופלוא חצרון וכרמי זכור ונמואל.
משמעון: ימין ואהד יכין וצוחר ושאול ונמרי.
מלוי: עמרי וזתואל וחנניה וסתרי ומשה על גביהן.
מיהודה: ארח וערוך ויונדב ובצלאל שפטיה ונחשון.
מיששכר: צעיר ויעקן ויגאל ופלטיאל ועתניאל וחוני.
מזבולן: סרד ואלון וסורי ויחלאל אליהו ונמשי.
מבנימין: סנאב וכסלון אלדד ומידד אחיטוב ומתניה.
מדן: בוקי ויגלי אחינועם ואחיעזר צרי וחננאל.
מנפתלי: אלישמע סומכוס וזבדי ויוחנן אלחנן אליקים.
מגד: חגי וזרחי וקינן ומתתיהו וזכריהו ושוני.
מאשר: פשחור ושלמי חננאל ושלום אחזיהו ושכניהו.
מיוסף: יאיר ויועזר ופלטיאל ואדוניה ורם ומכיר.
סנהדרי גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים [ושלשה].
מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד?
שנאמר:
רבי יהודה אומר:
שבעים, מאי טעמא דרבנן?
דאמרי: ומשה על גביהן, דאמר קרא:
ורבי יהודה,
ורבנן, אמר קרא:
ורבי יהודה, אתך בדומין לך.
ורבנן נפקא להו מ
למה נאמר?
לפי שהוא אומר:
א"ל המקום: מה שבקשת נתתי לך.
שתהא סנהדרין לשמי, בכל מקום שנאמר
שתהא סנהדרין של שבעים.
לא במקום אחד ולא בשתים המקום חולק כבוד לזקנים וכו'.
אתה צריך לידע אם ברורים הם לפני העם.
מלמד שאין אדם יושב בישיבה למטה אלא אם כן יושב בישיבה למעלה, עד שהבריות מרננים אחריו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם.
כמו שנאמר:
אמר המקום: הואיל וראו ועמדו בצער ההוא של מצרים, יבואו ויראו כאן בריוח (כתוב ברמז קסג).