ותשא כל העדה וגו' -
זה שאמר הכתוב: דברי נרגן כמתלהמים דברים שרגנו [המרגלים] על הקב"ה הם גרמו להם צרה לדורות, שאלו לא שמעו למרגלים לא היו לוקין עמהם, אלא שהשלימו עמהם, שנאמר: ותרגנו באהליכם. זה שאמר הכתוב: נתנה עלי בקולה וגו' אותו קול שבכיתם גרם לכם ללקות, ועל אותו הדור אמר ישעיה: ביום נטעך תשגשגי ובבקר זרעך תפריחי נד קציר ביום נחלה וכאב אנוש - ביום שאמרתם ליתן לכם נחלת אבותיכם, עשיתם (כרוז) [קלון] בעולם, וכאב אנוש - זה הפורענות שנטלתם ירושה לדורות, שבכו העדה בליל תשעה באב.
אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה על חנם, אני אקבע להם [לילה זו] בכיה לדורות, ומן אותה שעה נגזרה גזרה על בית המקדש ליחרב, ושיגלו ישראל לבין אומות העולם, שנאמר: וישא ידו להם להפילך אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגויים ולזרותם בארצות - נשיאת יד כנגד נשיאת קול.

ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אומר:
דברי נרגן כמתלהמים - כאדם שיש לו מת והוא צווח ובוכה, כך הם כיון שבאו מתור הארץ עמדו ופזרו עצמם בכל שבטי ישראל כל אחד ואחד בתוך שבטו, ומתנפל לתוך כל זוית של ביתו, ובניו ובנותיו באים עליו, והיו אומרים לו: מה לך מרי?
ובעוד שהוא עומד עושה עצמו נופל לפניהם, אומר להם: אוי לי עליכם בני ובנותי וכלותי, היאך האמוריים עתידים לתעתע בכם?
היאך הן עתידים לשלוט בכם?
מי יוכל לראות פני אחד מהם? (כדו כלום לאמו של משה יכולה לבלום צפרנו של אחד מהם אני יודע מה ראיתי)!
מיד הם כולן גועין בבכיה בניהם ובנותיהם וכלותיהם, עד שהיו השכנות שומעות את הדבר אף הן היו בוכות, עד שהיתה משפחה למשפחה משמעת, עד שהיה כל השבט בוכה, וכן חברו מבכה שבטו, וכן כל אחד ואחד עד שנעשו שישים רבוא חבורה אחת וגעו ונתנו קול בכיתם למרום, מנין?
ממה שקרינו בענין: ותשא כל העדה ויתנו את קולם.

דבר אחר:
ותשא - אמר להם הקב"ה: לויתם מלוה רעה.
ותשא - כשם שאתה אומר כי תשה ברעך - חייכם שסופכם ליפרע.
בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ליכנס לארץ, מנלן?
דכתיב: ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וגו', שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנה שניה הקים את המשכן ושלח מרגלים, שנאמר: ויסעו מהר ה', מלמד שסרו מאחרי ה'.
וכתיב: והאספסף אשר בקרבו
וכתיב: עד חדש ימים וכתיב ותסגר מרים וגו'.
וכתיב: שלח לך אנשים.
ותניא: בכ"ט בסיון שלח משה מרגלים, וכתיב: וישובו מתור הארץ מקץ ארבעים יום, ארבעים נכי חד הוו?

אמר אביי:
תמוז דההיא שתא מלויי מלייה דכתיב: ותשא כל העדה.

א"ר יוחנן:
אותו יום ליל ט' באב היה.
א"ל הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות, ועתיד הקב"ה להחזירם, שנאמר: כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינך מדמעה וגו'.

ויאמרו אליהם כל העדה לו מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה וגו' -
משל למלך שעלה אחד לבימה שלו לידון, הוציא דבר מפיו במה שחייב את עצמו, הניח המלך את [האלוגין] שלו וחייבו בפיו.
א"ל: במה שהוצאת מפיך אני דנך, ויהא לך כמה שאמרת.
כך אמר להם הקב"ה: במדבר הזה יפלו פגריכם. התחילו לומר ולמה ה' מביא אותנו וגו'. ויאמר איש אל אחיו נתנה ראש וגו' - נמנו ישראל במדבר למנות דתן במקום משה, ואבירם נמי במקומו של אהרן, שנאמר: נתנה ראש ונשובה וגו', הוי: ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה'. ומה גרמו לעצמם?
ותפתח ארץ ותבלע דתן וגו' - חטאו בראש ולקו בראש ומתנחמים בראש.
חטאו בראש - נתנה ראש ונשובה מצרימה.
ולקו בראש - כל ראש לחלי,
ומתנחמים בראש - ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם.

ויהושע בן נון וכלב בן יפונה מן התרים את הארץ קרעו בגדיהם -
א"ר אלעזר:
לא הכל בנפילה ולא הכל בקריעה.
משה ואהרן בנפילה, שנאמר: ויפל משה ואהרן על פניהם.
יהושע וכלב בקריעה, שנאמר: ויהושע בן נון וכלב בן יפונה קרעו בגדיהם.

מתקיף לה זירא:
אי הוה כתיב: יהושע כדקאמרת, השתא דכתיב: ויהושע, הא והא עביד.

ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים וכבוד ה' -
מלמד, שנטלו אבנים וזרקו כלפי מעלה.

לרגום אותם באבנים -
ומי הם?
משה ואהרן.

וכבוד ה' נראה באהל מועד -
מלמד, שהיו זורקין אבנים והענן מקבלם, מיד נגלה עליהם הקב"ה בענן, שמא יחזרו בהם.

א"ר אבא בר כהנא:
כיון שראו השכינה, התחילו מרגמין בהם באבנים.

אמר ריש לקיש:
כיון שנגלה הענן נראו האבנים תלויות בו, באותה שעה אמר הקב"ה למשה: מי יכול לסבול כך? עד מתי כך, עד אנה ינאצוני, אכנו בדבר - דברים הם מכעיסין אותי, אף אני אכנו בדבר.

במדבר הזה יתמו -
מי גרם להם שימותו במדבר?
שאמרו דברים.

ויאמר ה' אל משה עד אנה ינאצוני -
אמר הקב"ה: ב' צוחות צוחתי לפניכם, סופכם לצווח ד' צוחות בשעבוד מלכיות, שנאמר: עד אנה ה' תשכחני נצח עד אנה תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצמו בנפשי וגו' עד אנה ירום אויבי עלי, [צוחתי] עד מתי לעדה הרעה - סופכם לצווח: ונפשי נבהלה מאד ואתה ה' עד מתי.

עד אנה ינאצוני -
שנו רבותינו:
אל תרצה את חברך בשעת כעסו.
מנין אתה למד?
ממשה, בשעה שעשו ישראל את העגל כעס הקב"ה וא"ל למשה: לך רד כי שחת עמך.
אמר משה: שעה של כעס הוא, איני צריך לדבר עכשיו, מה עשה?
מיד ויפן וירד משה מן ההר.
בא לו אצל ישראל ובדק אותן שלוש בדיקות, שנאמר: ויעמד משה בשער המחנה.
כל מי שהיו לו עדים והתראה - היה נהרג.
עדים [ולא התראה – במגפה.
לא עדים] ולא התראה - היה נבדק כסוטה, שנאמר: ויזר על פני המים.

באותה שעה בא משה לפני הקב"ה, אמר: רבש"ע, מה היה לך לעשות בהן?
מדת הדין, הרי כבר עשיתי לך מידת הדין, סלח להם!
א"ל: בשביל שהמתנת, סלחתי כדברך.

ואל תשאל לו בשעת נדרו.
אתה למד ממשה, כשאמר לישראל: שמעו נא המורים - נשבע הקב"ה שלא יכנס לארץ, שנאמר: לכן לא תביאו את הקהל, ואין לכן אלא שבועה, שנאמר: לכן נשבעתי לבית עלי.
אמר משה: שעה של שבועה היא, איני צריך לדבר עכשיו, המתין משה [לסוף] מ' שנה, התחיל מתחנן: ואתחנן אל ה'.
א"ל הקב"ה: עלה ראש הפסגה.

ואל תשתדל לראותו בשעת קלקולו.
מנין אתה למד?
מאדם שאכל מן העץ ונתקלקל, באותה שעה לא נגלה עליהם, אלא ויתפרו עלה תאנה, ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים.

ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו.
כשגלו ישראל לבבל, כתיב: ויקרא ה' וגו' לבכי ולמספד.
בקשו מלאכים לנחמו, א"ל: אל תאיצו לנחמני.
א"ל: אין אלו נחומין נאוצין הן לפני.
המתין, כיון שעשה בהם מידת הדין וראה שאין אדם מנחם אותו התחיל אומר: נחמו נחמו עמי.

אכנו בדבר ואורישנו -
אמר משה: רבש"ע, הבט לברית אבותם, שנשבעת להם, שתעמיד מהם מלכים נביאים וכהנים, אמר לו הקב"ה: ואין אתה מבניהם?!
ואעשה אותך לגוי גדול וגו' - כיון שראה משה כך, עמד ובא לפניו במדה אחרת.

ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים וגו' ואמרו אל יושב הארץ -
יאמרו שלא היה בו כח לזון אותן.
א"ל: והלא ראו נסים וגבורות שעשיתי להם במצרים ועל הים, והיאך יאמרו: מבלתי יכולת ה' [עכשיו יאמרו] בפרעה היה יכול לעמוד, בשלשים ואחד מלכים לא היה יכול לעמוד.

מבלתי יכולת ה' -
יכול מבעי ליה?
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה, ואינו יכול להציל.
אמר הקב"ה למשה: והלא כבר ראו נסים ונפלאות וגבורות שעשיתי במצרים ועל הים.
אמר לפניו: רבש"ע, עדיין יש להם לומר למלך אחד היה יכול לעמוד, לל"א מלכים אינו יכול לעמוד.

אמר רבי יוחנן:
מנין שחזר הקב"ה והודה לו למשה, שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך.

תנא דבי רבי ישמעאל:
כדברך - עתידין אומות העולם לומר: אשרי לתלמיד שהרב מודה לו.

ואולם חי אני -
א"ל הקב"ה למשה: החייתני כדברך.

אמר רבי יהושע בן לוי:
בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר (קשרים) [כתרים] לאותיות.
א"ל משה: אין שלום בעירך?
אמר לפניו: רבש"ע, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו?
א"ל: אעפ"כ היה לך לעזרני.
מיד אמר לו: ועתה יגדל נא כח ה'.
כשעלה משה למרום מצאו להקב"ה שיושב וכותב: ארך אפים.
אמר לפניו: רבש"ע, לצדיקים?
א"ל: אף לרשעים,
א"ל: רשעים יאבדו,
א"ל: השתא חזית מאי דמיבעי לך, בשעה שחטאו ישראל במדבר, א"ל: לא כך אמרת לי לצדיקים?
אמר לפניו: רבש"ע, ולא כך אמרת לי אף לרשעים?
והיינו דכתיב: ועתה יגדל נא כח ה' וגו', והיינו דכתיב: עדותיך נאמנו מאד וגו' וסמיך ליה תפילה למשה, זה שאמר הכתוב: ויאחז צדיק דרכו וטהר ידים יוסיף אומץ.

א"ר (חוניא) [חנינא]:
צדיק - זה הקב"ה, דכתיב ביה: כי צדיק ה' צדקות אהב.
וטהר ידים - זה הקב"ה, דכתיב ביה: טהור עינים מראות ברע.
יוסיף אומץ - זה הקב"ה, שהוא מעצים כחו של צדיק, שיעשה רצונו.

דבר אחר:
ויאחז צדיק - זה משה, שנאמר בו: צדקת ה' עשה.
וטהר ידים - זה משה, דכתיב ביה: לא חמור אחד מהם נשאתי.
יוסיף אומץ - זה משה, שהוא מעצים כח וגבורה, כמה דאת אמר: ועתה יגדל נא כח ה'.

רבי יעקב בר אחא בשם ר' יוסי בר' חנינא ורבנן,
(אמר רבי) [אמרין] בשם רבי יוחנן:
יתקוף חילך לרחמיך תגבר מידת רחמים על מידת הדין, כמה דאת אמר: ועתה יגדל נא כח ה'.

אמר רבי יודן:
משל למה הדבר דומה?
לגבור שהוא מתגושש באבן של מסית ועבר אחד וראה אותו.
א"ל: יפה כחך.

רבי עזריה בשם רבי יהודה ברבי (שמעון) [סימון]:
כל זמן שהצדיקים עושים רצונו של מקום הם מוסיפים כח וגבורה, כמה דאת אמר: באלהים נעשה חיל, ואם לא כביכול - צור ילדך תשי.

רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי לוי בר פרטא:
כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום - הן מוסיפין כח [וגבורה כמה דאת אמר: באלהים נעשה חיל, ואם לא כביכול - וילכו בלא כח] לפני רודף.

א"ר אחא:
רודף - מלא כשגלו ישראל [כשם שגלו ברודף מלא], כך כשנגאלין אין נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב: ובא לציון גואל - גואל מלא.

א"ר יצחק:
על הכל הודה משה חוץ מדבר אחד.
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אדם חוטא לפניך ואתה מאריך לו, היה גובה ממנו.
א"ל הקב"ה: חייך, שתצטרך לה.
והיכן נצרך לה?
במרגלים, ה' ארך אפים.

א"ר תנחום בר חנילאי:
עבר הוינא קומי כנישתא דבבל, ושמעית קליה דינוקא קרי הדין פסוקא: עדותיך נאמנו מאד, אל נקמות ה'.

ר' אבא ורבי תנחום בר חייא בשם ר' יודן אמר:
ארך אף אין כתיב כאן אלא ארך אפים, מאריך רוחו עד שלא יגבה, בא לגבות מאריך וגובה.

א"ר חנינא:
מאן דאמר רחמנא: ותרן הוא, יותרו בני מעיו, אלא מאריך רוחו וגבי דיליה.

א"ר לוי:
מהו ארך אפים?
רחיק רגז.
משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים.
אמר המלך: אם דרים הם עמי במדינה, עכשיו בני מדינה מכעיסים אותי, והם עומדין עליהם מאליהן ומכלין אותן, אלא הריני משלחן לדרך רחוקה, ואם מכעיסין אותי בני המדינה, עד שאני משלח אצלם הם באין ומפייסין אותי ואני מקבל פיוסין, הדא הוא דכתיב: באים מארץ מרחק מקצה השמים ה' וכלי זעמו לחבל כל הארץ.

א"ר יצחק:
ולא עוד, אלא שנועל בפניהם, שנאמר: פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, עד דהוא טריק ועד דהוא פתח, רחמוי קריבין.

ורב חסד -
רבי אלעזר ורבי יוסי בר' חנינא,
רבי אלעזר אמר:
כף מאזנים מעוינות, כף עונות מכאן וזכיות מכאן. והקב"ה מטה לכף זכות. הוא דעתיה דרבי אלעזר.

ורב חסד -
מטה כלפי חסד.

ור' יוסי בר חנינא אמר:
כף מאזנים מעוינות עונות מכאן וזכיות מכאן, הקב"ה חוטף שטר חוב אחד של עונות וזכיות מכריעות, ומהו נושא עון?
[נושא עין].

רב הונא בשם רבי אבהו:
כביכול אין שכחה לפניו ובשביל ישראל נעשה שכחן.
ומה טעם?
מי אל כמוך נושא עון.
וכן דוד אמר: נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה.

[ונקה לא ינקה -
מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים].
מנקה הוא בעוה"ז ואינו מנקה לעוה"ב.

פוקד עון אבות על בנים וגו' -
משל לד' דיוטות זו למעלה מזו וזו למעלה מזו בזו יין ובזו שמן ובזו דבש ובזו מים נפלה דליקה באחת מהן הן מכבות זו את זו, אבל אם היו כולן של שמן כולן נשרפות.
כך בזמן שהן תופסין במעשה אבותיהן דור אחר דור הן נידונין על ידו, אבל אם הם מסורגין דור אחר דור, דור צדיק ודור רשע לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות.
באותה שעה שמח משה ואמר: אין בישראל קוצץ בן קוצץ.

סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך -
א"ר חמא בר חנינא:
זו מידת הטוב שהיא גדושה.

וכאשר נשאת -
ר' יוסי בר חנינא ור' (שאול) [שמואל] בר נחמן,
חד אמר:
אמר הקב"ה למשה, ממצרים ועד הנה הן (לא) חטאו קדמי.

וחרנא אמר:
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, ממצרים ועד הנה לא שרית ושבקת להון, היך כמה שרית ושבקת להון לדעבר שרי ושביק להון לדאתי.

א"ר אלכסנדרי:
משל לשנים שהושיטו הדסים למלך, אחד הושיטה לשמו ויוצאת לשם זקנו, ואחד הושיטה לשם זקנו ויצאת לשמו.
חזקיה הושיטה לשמו: זכר נא את אשר התהלכתי לפניך, ויצאת לשם זקנו: וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דור עבדי.
משה הושיטה לשם זקנו: זכור לעבדיך לאברהם וגו'. ויצאת לשמו: ויאמר ה' סלחתי כדברך (כתוב ברמז ש"א).

דבר אחר:
ויאחז צדיק דרכו - בשעה שאמר: אכנו בדבר, אמר ליה משה: תפוס מדתך תפוס אומנותך. (א"ל משה): כל הצדיקים תפסו כל אחד ואחד אומנותו:
אברהם תפס את המלה.
יצחק תפס את התפילה.
יעקב תפס את האמת, שנאמר: תתן אמת ליעקב.
יוסף תפס את החסידות, שנאמר: ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד.
משה תפס את הענוה, שנאמר: והאיש משה ענו מאד.
אהרן תפס את השלום, שנאמר: בריתי הייתה אתו החיים והשלום.
פנחס תפס הקנאה, שנאמר: בקנאו את קנאתי, אף אתה תפוס אומנותך.
א"ל: מה היא אומנותי?
א"ל: רחמן, רחום וחנון ה', כשם שאתה למוד שמכעיסין אותך ואתה מאריך להם ומרחם עליהן, לכך נאמר: ועתה יגדל נא וגו'.

א"ר אבין בשם ר' יוחנן:
משל לכף מאזנים שמשקולת בכף אחת והפירות בכף אחת, אימתי בעל הבית משתבח?
בשעה שהוא מכריע הפירות.
כך א"ל משה להקב"ה: מרי, אומר לך: מתי כחך גדול בעולמך?
בשעה שאתה מאריך רוחך, שנאמר: ועתה יגדל נא כח ה'.

אמר ריש לקיש:
משל לגבור שבא לטעון קורה גדול ותלמידו מהלך אחריו, כל זמן שהיה התלמיד רואה את רבו מתגבר והולך, היה אומר לו: יתקוף חילך.
כך משה, כל זמן שהיה רואה את הקב"ה מתפייס וסולח לישראל, היה אומר לו: יישר חילך.

א"ר יוסי בר חנינא:
א"ל משה: כשתהא מודד לבניך מידת הדין - מדוד להם במדה קטנה, אבל מידת רחמים מדוד להם במדה גדולה, שנאמר: ועתה יגדל נא וגו'.

וינסו אותי זה עשר פעמים -
(כתוב ברמז רל"ב):

תנן התם:
במוציא שם רע, להקל ולהחמיר כיצד?
אחד שהוציא שם רע על הגדולה שבכהונה ועל הקטנה שבישראל, נותן מאה סלע. נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה. שכן מצינו, שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנאמר: וינסו אותי וגו'. ממאי.
דילמא משום דאכתי לא מלא סאתהון,

דאמר רב המנונא:
אין הקב"ה נפרע מן האדם עד שתתמלא סאתו, שנאמר: במלאת ספקו יצר לו.

אמר ריש לקיש:
אמר קרא: וינסו אותי וגו' - על זה נחתם גזר דינם.

במדבר הזה יפלו פגריכם -
תנו רבנן:
שבעה קפלו את כל העולם כולו:
מתושלח ראה את אדם,
שם ראה את מתושלח,
יעקב אבינו ראה את שם,
עמרם ראה את יעקב אבינו,
אחיה השילוני ראה את עמרם, והא כתיב: ולא נותר מהם איש וגו'?

אמר רב המנונא:
לא נגזרה גזרה על שבטו של לוי, שנאמר: במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה - מי שפקודיו מבן עשרים, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן חדש. ומשאר שבטים לא עייל, והתניא: יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו לארץ, שנאמר: ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש.
ותניא: ל"ו ממש, דברי ר' יהודה.

אמר ליה ר' נחמיה:
וכי נאמר שלשים וששה, והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה?
אלא זה יאיר בן מנשה שהיה שקול כרובה של סנהדרין.

אלא אמר רב אחא בר יעקב:
לא נגזרה גזרה לא על פחות מבן עשרים שנה ולא על יתר מבן ששים.
לא על פחות מבן עשרים, דכתיב: מבן עשרים שנה ומעלה.
ולא על יתר מבן שישים – גמר, ומעלה - ומעלה מערכין, מה להלן יותר מבן שישים כפחות מבן עשרים, אף כאן יותר מבן שישים כפחות מבן עשרים.
מנין שדורשים כנגד האגדה?
שנאמר: כמספר הימים אשר תרתם וגו'.
וכן הוא אומר: ויאמר ה' אל יהוא יען אשר הטיבות וגו' בני רבעים ישבו לך וגו', כנגד ד' דורות שהיתה בית אחאב קיימת ונעקרה על ידו, ואלו הן: עמרי ואחאב ויורם ובניו.

רב אידי (בריה) [אבוה] דרבי יעקב בר אידי הוה אזיל תלתא ירחי באורחא, והוה יתיב חד יומא באושפיזא, והוו קרו ליה רבנן בר בי רב דחד יומא. חלש דעתיה, וקרי אנפשיה: שחוק לרעהו אהיה.

אמר ליה רבי יוחנן:
במטו מינך לא תעניש רבנן.
נפק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש:
ואותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון - וכי ביום דורשים אותו ובלילה אין דורשין אותו?! אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד [בשנה], מעלה עליו הכתוב כאלו עקב בכל השנה.
וכן הוא אומר במדת פורענות: כמספר הימים אשר תרתם את הארץ יום לשנה, וכי ארבעים שנה חטאו והלא לא חטאו אלא ארבעים יום?
אלא לומר לך, כל העובר עבירה אפילו פעם אחת בשנה מעלה עליו הכתוב כאלו עבר כל השנה.

תנו רבנן:
דור המדבר אין לו חלק לעולם הבא, שנאמר: במדבר הזה יתמו וגו' - יתמו בעולם הזה ושם ימותו - בעולם הבא.
וכן הוא אומר: אשר נשבעתי באפי אם יבואון אל מנוחתי, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:
באין הם לעולם הבא, שנאמר: אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח, אלא מה אני מקיים אשר נשבעתי באפי?
באפי נשבעתי וחוזרני בי.

ר' יהושע בן קרחה אומר:
לא נאמר מקרא זה אלא כנגד דורות הבאים:
אספו לי חסידי - אלו חסידים שבכל דור ודור,
כורתי בריתי - אלו חנניה מישאל ועזריה, שמסרו עצמן לכבשן האש.
עלי זבח - אלו רבי עקיבא וחבריו, שמסרו עצמן לזביחה על דברי תורה.

ר' שמעון בן מנסיא אומר:
באין הם לעולם הבא, שנאמר: ופדויי ה' ישובון וגו'.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן:
שבקיה רבי עקיבא לחסידותיה, שנאמר: הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' השתא אם אחרים באין בזכותן, הם עצמם לא כל שכן.

תנו רבנן:
מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה וגו', וימותו - בעולם הזה,
במגפה לפני ה' - בעולם הבא.

סימן תשמה

וימותו האנשים -
מלמד, שמתו מיתה משונה.
מלמד שנשתרבב לשונם ונפלו על טבורם והיו תולעים יוצאים מלשונם ונכנסים לטבורם ויוצאים מטבורם ונכנסים בלשונם.

רבן (גמליאל) [נחמן בר יצחק] אמר:
באסכרה מתו.

תניא, רבי אלעזר בן פרטא אומר:
בוא וראה כמה גדול כחו של לשון הרע, מנלן?
ממרגלים, השתא מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה. ממאי?
דילמא כדרבי חנינא בר פפא [דאמר]:
דבר גדול דברו מרגלים וכו' (כדלעיל).

אלא אמר רבא:
אמר קרא: וימותו האנשים וגו' - על דבת הארץ שהוציאו.
יהושע וכלב נטלו חלק המרגלים, מנא הני מילי?
דאמר קרא: ויהושע בן נון וכלב בן יפנה חיו מן האנשים ההם, מאי חיו?
אילימא חיו ממש, והכתיב: ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, אלא שחיו בחלקם.

מתלוננים ועדת קרח לא היה להם חלק בארץ.
והתניא: יהושע וכלב נטלו חלקם?
לא קשיא, מר מקיש מתלוננים למרגלים [ומר לא מקיש].
דתניא: אבינו מת במדבר - [זה צלפחד].
והוא לא היה בתוך העדה - זה עדת מרגלים.
הנועדים על ה' - אלו מתלוננים.
ולא היה בעדת קרח - כמשמעו.

מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש.
ואמר ליה רב פפא לאביי:
ולמאן דמקיש, איכפל יהושע וכלב וירתי לכולי ארעא דישראל?
אמר ליה: מתלוננים שבעדת קרח קאמרינן.
וירד העמלקי והכנעני וגו' ויכום ויכתום - מיד חזרו וישבו באבל.

מכאן אמרו:
כל המנודה יום אחד מלמטה, אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שבעת ימים.
וכל המנודה שבעת ימים מלמטה, אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה עד שלשים יום.
וכל המנורה שלשים יום מלמטה, אע"פ שהתירו לו אין לו היתר מלמעלה לעולם ולעולמי עולמים, לכך נאמר: ויתאבלו העם מאד.
באותה שעה אמר לו הקב"ה למשה: משה, בוא ורצה אותם העניים שכבר יצא לבם מעליהם. אמר לפניו: רבש"ע, במה ארצם?
אמר ליה: צא ורצם בדברי תורה, שנאמר: דבר אל בני ישראל כי תבואו ועשיתם אשה לה', באותה שעה הייתה מריבה גדולה בין ישראל לגרים, עד שא"ל הקב"ה למשה: מפני מה עשו מריבה אלו עם אלו?
לא כך כתבתי לכם בתורתי הקהל חוקה אחת וגו' עכשיו תורה אחת ומשפט אחד.

מכאן אמרו:
שלש מדות יש בגרים:
יש גר כנכרי לכל דבר.
יש גר משול כחמור.
ויש גר כאברהם אבינו.

יש גר כנכרי לכל דבר – כיצד?
היו לו נבלות וטרפות בתוך ביתו, ואמר אלך ואתגייר ואהיה ביניהם של אלו שאכילתן יפה, ויש להם ימים טובים ושבתות, ויאכלו אלו בתוך ביתי, כפף את עצמו והלך ונתגייר, ולבסוף שחזר מסורו באו עליו יסורין לטובתו להציל מידו מה שעשה.
אמר להם הקב"ה לישראל: בני, כשם שאהב זה אתכם אף אתם אהבו אותו, שנאמר: ואהבתם את הגר.

יש גר משול כחמור – כיצד?
הלך ונשא אשה מישראל.
א"ל: אין אנו נותנין לך עד שתתגייר וכפף את עצמו והלך ונתגייר, לבסוף שחזר מסורו באו עליו יסורין לטובתו להציל מידו מה שעשה.
א"ל הקב"ה לישראל: בני, כשם שבקש זה מכם מנוחה, אף אתם תנו לו מנוחה, שנאמר: וגר לא תונה.

יש גר כאברהם אבינו – כיצד?
הלך ופשפש את כל אומות העולם, כיון שראה שהם מספרים בטובתן של ישראל, אמר: אלך ואתגייר ואכנס תחת כנפי השכינה, שנאמר: ואל יאמר בן הנכר וגו'.

ויעפילו לעלות אל ראש ההר -
צלפחד מהמעפילים היה.

וארון ברית ה' ומשה וגו' -
(כתוב ברמז שס"ז).