המשך סימן תשמה

כי תבואו אל ארץ מושבותיכם –
האב חייב בבנו בחמשה דברים:
למולו,
ולפדותו,
וללמדו תורה,
וללמדו אומנות,
ולהשיאו אשה.

והבן אף הוא חייב לכבד לאביו.
וכתיב: כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכורי הוא.
והקב"ה מל אותם ע"י יהושע, שנאמר: ומול את בני ישראל שנית.
ופדה אותם: אשר הלכו אלוהים לפדות לו לעם.
ולמדם תורה: אני ה' אלוהיך מלמדך להועיל, ולמדה את בני ישראל.
ולמדם אומנות: וכי תבואו אל הארץ ונטעתם.
השיאם אשה: פרו ורבו.
ומה עסקו של בן כשאביו מחבבו מחשב ועושה אותו מסוים מכל אחיו, כך כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
ומהיכן האומות יודעים שהם בני?
משיירשו נחלת אביהם, שנאמר: בהנחל עליון גויים וגו'.
ואומר ונתתי אותה לכם מורשה.
ואומר: אשיתך בבנים.
במה אני מודיע שאתם בני?
ואתן לך ארץ חמדה.
ומה עסקו של אב בשעה שכותב נכסיו לבנו מעלה לו דורון, אף אתם: כי תבואו אל הארץ ועשיתם אשה לה', הדא הוא דכתיב: ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו.

דבר אחר:
כי תבואו אל הארץ -
עם חביב לארץ חביבה ישראל אחת היא יונתי תמתי, ובך בחר ה' אלוהיך וגו'.
וכתיב: ארץ אשר ה' אלוהיך דורש אותה.
ויתן להם ארצות גויים וגו' בעבור ישמרו חוקיו.
התורה נקראת זאת - וזאת התורה.
וכתיב: זאת הארץ.
וכתיב: מי זאת עולה מן המדבר וגו'.
תניא: ללמדך שכל מקום שנאמר: ביאה ומושב אינו אלא לאחר ירושה וישיבה, דברי רבי ישמעאל.
א"ל רבי עקיבא: והרי שַׁבָּת, שנאמר בה מושבות ונוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ?
א"ל: חדא, דאנא ביאה ומושב קאמינא.
ועוד, שבת מקל וחומר נפקא: ומה מצוות קלות נוהגות בין בארץ ובין בחוצה לארץ, שבת חמורה לא כל שכן. במאי קמיפלגי?
אי קרבו נסכים במדבר קמיפלגי.

רבי ישמעאל סבר:
לא קרבו נסכים במדבר.

ורבי עקיבא סבר:
קרבו נסכים במדבר.

אמר אביי האי תנא דבי רבי ישמעאל, מפיק מאידך תנא דבי רבי ישמעאל.
דתנא דבי רבי ישמעאל:
הואיל ונאמרו ביאות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן לאחר ירושה וישיבה, אף כל לאחר ירושה וישיבה.
ואידך, משום דהוי מלך ובכורים שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין, ואידך, צריכי.
דאי כתב רחמנא בכורים ולא כתיב מלך, הוה אמינא מלך [דדרכו] לכבוש, לאלתר.
ואי כתב רחמנא [מלך ולא] בכורים, הוה אמינא בכורים דקא מתהני, לאלתר.
ואידך, ניכתוב רחמנא מלך ולא בעי בכורים ואנא אמינא: ומה מלך דלכבוש לאחר ירושה וישיבה בכורים לא כל שכן.
ואידך, אי כתיב הכי הוה אמינא: מידי דהוה אחלה, קא משמע לן.

תניא אידך: וכי תבואו - להטעינה נסכים בבמה גדולה הכתוב מדבר.
או אינו אלא בבמה קטנה?
כשהוא אומר לכם - בבמה הנוהגת לכלכם הכתוב מדבר, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
וכי תבואו - להטעינה נסכים בבמה קטנה הכתוב מדבר.
או אינו אלא לבמה גדולה?
כשהוא אומר: אל ארץ מושבותיכם - הרי בבמה הנוהגת בכל מושבות הכתוב מדבר.
כשתמצא לומר: לדברי רבי ישמעאל לא קרבו נסכים במדבר, ולדברי רבי עקיבא קרבו נסכים במדבר.

אמר אחד מתלמידי רבי ישמעאל:
בא הכתוב ללמדך שלא נתחייב היחיד בנסכים אלא מביאתן לארץ.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
בא הכתוב ללמדך על הנסכים שהן קרבין בבמה.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר?
לפי שהיה בדין: הואיל ומצינו שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד, כך נרבה נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד?
תלמוד לומר: ועשיתם אשה לה' עולה או זבח - מגיד הכתוב שאף על פי שריבה כלי בית עולמים מכלי אהל מועד לא ריבה הכתוב נסכי בית עולמים מנסכי אהל מועד.

דבר אל בני ישראל -
משל צבור הנסכים באין, ולא משל יחידים ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים. מנין לרבות גרים נשים ועבדים שישקלו או ישתתפו?
אמרת: וידבר ה' אל משה - לרבות יחידים.

דבר אל בני ישראל -
לרבות גרים.

ואמרת אליהם -
לרבות נשים ועבדים.

ובצד השני אתה אומר: בני ישראל - להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות.

דבר אל בני ישראל -
שיהיו שוקלין שקלים ולוקחין נסכים לעולות נכרים, לעולות תושבים, לעולות הנמצאות, ועל ידי מי שהניח עולתו וברח.

דבר אל בני ישראל -
שיהו שוקלין שקלים ולוקחין מלח, שיהו כוהנים מולחין בו חטאתיהם ומנחותיהם, ומולחין בו את העורות.

דבר אל בני ישראל -
שיהו שוקלין שקלים ולוקחים עצים, שיהו הכהנים מבשלין בו חטאתיהן ומחותיהם, ועושים בומדורת בית המוקד להתחמם כנגדו.

דבר אל בני ישראל -
שיהו שוקלין שקלים ולוקחים פרת חטאת, ושעיר המשתלח, ועל ידי כוהן המאבד, ועל ידי מי ששינה ועשה חטאת העוף למעלה וחטאת בהמה למטה, חובה כנדבה ונדבה כחובה, ולבושי כוהן גדול ביוה"כ, ועשירית האיפה של כה"ג שמת ולא מינו כוהן אחר תחתיו.

כי תבואו אל הארץ -
קבל עליך עד שלא תבא לארץ.
יכול כיון שבאו לארץ יהו חייבין להקריב נסכים שבחוצה לארץ?
אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם - כאשר אני נותן לכם אתם חייבין להקריב נסכים, ולא בחוצה לארץ.
או אשר אני נותן לכם אין לי אלא בית הבחירה, מנין לרבות במה?
תלמוד לומר: בכל מושבותיכם - לרבות במה, אלו דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
יכול יעשו במה בחוצה לארץ ויקריבו עליה נסכים?
אמרת, לא אמרתי אלא אשר אני נותן לכם - כאשר אני נותן לכם אתם עושין במה, ולא בחוצה לארץ.

עולה או זבח -
אחר שיזבחו האישים יקרבו הנסכים, ולא בזמן שקדמו נסכים לאישים.
יכול אם קדמו נסכים לאישים יהו כשרים?
תלמוד לומר: לעשות ריח ניחוח לה' - אם עשית ריח ניחוח - הנסכים באין, ולא בזמן שיקדמו לאישים.

ועשיתם אשה לה' עולה -
יכול כל העולה לאישים יהא טעון נסכים ואפילו מנחה?
תלמוד לומר: עולה.
שלמים מנין?
תלמוד לומר: זבח.
תודה מנין?
תלמוד לומר: או זבח.
יכול שאני מרבה אף בכור ומעשר ופסח חטאת ואשם?
תלמוד לומר: לפלא נדר או בנדבה - בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, שאין בא בנדר ובנדבה אין טעון נסכים.
משמע להוציא את אלו (ולא) אוציא את חובות הבאות מחמת הרגל ברגל, ומאי ניהו?
עולת ראיה ושלמי חגיגה?
תלמוד לומר: או במועדיכם - כל הבא במועדיכם טעון נסכים.
משמע להביא את אלו, אביא שעירי חטאת, הואיל ובאין חובה ברגל?
תלמוד לומר: וכי תעשה בן בקר עולה או זבח - בן בקר בכלל היה ולמה יצא?
להקיש אליו: מה בן בקר מיוחד בא בנדר ובנדבה, אף כל בא בנדר ובנדבה.

לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן -
מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: עולה - שומע אני אפילו עולת העוף במשמע?
תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: זבח ועוף אינו זבח, אם כן מה תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן? לפי שנאמר: אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן, יכול האומר: הרי עלי עולה יביא משניהם?
תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן, רצה אחד מביא רצה שנים מביא.

ורבי יונתן, למה לי קרא, הא אמר: עד שיפרוט לך הכתוב יחדו?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל וכתיב: מן הצאן כמאן דכתיב יחדו דמי.

ולרבי יאשיה, [דאמר אף על גב דלא כתיב יחדו כמאן דכתיב יחדו דמי] ליבעי קרא?
הא כתיב: ואם עולה קרבנו מן הבקר וגו' ואם מן הצאן קרבנו.
ואידך, איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי במפרש אבל בסתמא לא, קא משמע לן.
תודה מנין?
תלמוד לומר או זבח.
אטו תודה לאו זבח הוא?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ואייתי לחם בהדה לא תבעי נסכים.
ומאי שנא מאיל נזיר [דאיכא בהדיה לחם ובעי נסכים]? סלקא דעתך אמינא?
הואיל והתם שני מינין והכא ארבעת מינין, קא משמע לן.
וליכתוב רחמנא לפלא נדר או בנדבה ולא בעי עולה?
אי לא כתיב עולה הוה אמינא: ועשיתם אשה לה' כלל,
לפלא נדר או בנדבה - פרט,
לעשות ריח ניחוח - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט:
מה הפרט מפורש דבר שאינו בא על חטא, אף כל שאינו בא על חטא, אוציא חטאת ואשם שהן באין על חטא, אביא בכור מעשר ופסח שאין באין על חטא?
תלמוד לומר: עולה.
השתא דכתב רחמנא עולה, כלל ופרט מאי מרבית ביה?
מה הפרט מפורש שאינו מחויב ועומד, אף כל שאינו מחויב ועומד, להביא ולדות קדשים ותמורתן, ועלה הבאה מן (התמורות) [המותרות], ואשם שניתק לרעיה, וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין.
והשתא דאמרת או לדרשא, לפלא נדר או בנדבה למה לי לחלק?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: עד דמייתי נדר ונדבה לא מייתי נסכים, קא משמע לן דאי אייתי נדר לחודיה בעי נסכים ואי אייתי נדבה לחודיה בעי נסכים, הניחא לר' יאשיה.
אלא לרבי יונתן למה לי?
סלקא דעתך אמינא: אייתי נדר לחודיה אייתי נדבה לחודיה ליבעי נסכים ,אייתי נדר ונדבה תסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

או במועדיכם -
למה לי?
סלקא דעתך אמינא: הני מילי היכא דקא מייתי עולה בנדר ושלמים בנדבה, אי נמי איפכא, אבל היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר, אי נמי עולה ושלמים בנדבה, שם נדר אחד ושם נדבה אחת היא, ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

וכי תעשה בן בקר עולה או זבח -
למה לי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הני מילי היכא דקא מייתי עולה ושלמים בנדר אי נמי עולה ושלמים בנדבה, אבל היכא דקא מייתי שתי עולות אחת בנדר ואחת בנדבה שם עולה אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

לפלא נדר או שלמים -
למה לי, סלקא דעתך אמינא הני מילי היכא דקא מייתי שתי עולות חדא בנדר וחדא בנדבה, [אי נמי שני שלמים חדא בנדר וחדא בנדבה], אבל היכא דקא מייתי שתי עולות בנדר ושתי עולות בנדבה אי נמי שני שלמים בנדר ושני שלמים בנדבה שם עולה ושם נדר אחת היא ותסגי ליה בנסכים דחד, קא משמע לן.

ורבי יאשיה, האי מן הבקר או מן הצאן למה לי?
סלקא דעתך אמינא הני מילי בתרי מיני אבל בחד יביא שניהם כאחד?
תלמוד לומר: ואם מן הצאן קרבנו מן הכשבים.
והלא דברים קל וחומר: ומה עולה חמורה כשרה לבא מין אחד, פסח הקל דין הוא שכשר לבא מין אחד, הא מה תלמוד לומר: מן הכבשים ומן העזים תקחו?
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

איסי בן עקביא:
אומר: לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן - מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.
או יביא משניהם כאחד?
אמרת קל וחומר: ומה כבשי עצרת שהן נזקקין לבא שנים כשרו לבוא מין אחד, עולה שאין זקוקה לבוא שנים אינן דין שתכשר לבוא מין אחד?!
לא, אם אמרת בשני כבשי עצרת שמיעט הכתוב את הבאתן, לפיכך כשרו לבוא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה, לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים?
הרי שעירי יוה"כ יוכיחו, שריבה הכתוב את הבאתן וכשרו לבא מין אחד, והם יוכיחו לעולה שאף על פי שריבה הכתוב את הבאתה תכשר לבוא אלא מין אחד?
לא, אם אמרת בשעירי יוה"כ שמיעט הכתוב את הבאתן ואינן באים בכל ימות השנה כולה לפיכך כשרו לבא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה כולה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין שנים?
הרי חטאת תוכיח, שריבה הכתוב את הבאתה ובאה כל ימות השנה וכשרה לבוא מין אחד, והיא תוכיח לעולה שאע"פ שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בכל ימות השנה כולה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מין אחד?
לא, אם אמרת בחטאת שמעט הכתוב את הבאתה שאינה באה בנדר ובנדבה לפיכך כשרה לבוא מין אחד, תאמר בעולה שריבה הכתוב את הבאתה ובאה בנדר ובנדבה לפיכך לא תכשר לבוא אלא מן שנים, הא מה תלמוד לומר: מן הבקר או מן הצאן?
מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

יכול כל הקרבנות כולן יטעון נסכים?
אמרת זבח פרט לעופות.
או זבח פרט למנחות.
לפלא - את שהוא לפלא טעון נסכים, את שאינו בא לפלא אינו טעון נסכים.
נדר - פרט לפסח.
נדר - פרט למעשר.
ומנין אתה אומר שלמים פרט לחטאת, שלמים פרט לאשם?
הואיל ואין התמידין באים לפלא יכול לא יטענו נסכים?
תלמוד לומר: מועדיכם - ריבה כל תמיד ותמיד.

מן הבקר - פרט לכלאים.
ובצד השני אתה אומר: מן הבקר - פרט לשור שנגח והמית (ויש) [ואין] לו עדים.
מן הצאן - פרט לרובע ונרבע.
ובצד השני אתה אומר מן הצאן - פרט למוקצה ולנעבד ולעבודה זרה.
מן העזים - לחלוק את הגנוב ואת הגזל שידעו בו הרבים, והשעיר שנתן ריח והחולה.
מן העזים ומן העזים - לרבות שאר הפסולין.

סימן תשמו

והקריב המקריב -
אמר רבי אלעזר בר רבי יוסי:
שמעתי שהבעלים מפגלין.

אמר רבא:
מאי טעמא דרבי אלעזר בר רבי יוסי?
דכתיב: והקריב המקריב.
והקריב - אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: המקריב מכל מקום.

והקריב המקריב -
רבי נתן אומר:
זה בנין אב לכל המתנדב במנחות שלא יפחות מעשרון ולוג שמן.
והקריב המקריב - הרי מי שאמר: הרי עלי מנחה ולא פירש מנין שיביאנה בלולה?
אמרת: ונפש כי תקריב וגו'.

רבי פפייס איש אונן היה מקיימה מכאן:
והקריב המקריב ויין לנסך רביעית ההין - שמן לבילה ויין לנסך.

אמר שמואל:
המתנדב יין מזלפו על גבי האישים, שנאמר: ויין לנסך רביעית ההין אשה ריח ניחוח.
והא קא מכבה?
כבוי במקצת לאו שמיה כבוי.

והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
המוריד גחלת מעל המזבח ומכבה חייב?
בשאין שם אלא היא.
ואי בעית אימא: כבוי דמצוה שאני.

והא תני דבי רבי אליעזר בן יעקב:
כיון שנתנה תורה רשות לתרום, יכול יכבה ויתרום, אמרת: לא יכבה?
שאני התם אפשר דיתיב ונטר.

תא שמע: יין - לרבי עקיבא לספלים.
שמן - לדברי רבי טרפון לאישים.

ועוד תניא: ויין לנסך - לספלים.
או אינו אלא לאישים?
אמרת: לא יכבה?
לא קשיא, הא רבי יהודה הא רבי שמעון.
למימרא דשמואל כברבי שמעון סבירא ליה.

והא אמר שמואל:
מכבין גחלת של מתכת אבל לא גחלת של עץ ברשות הרבים שלא הוזקקו בה רבים, הא גחלת של עץ אסור. (ואי בעית אימא) [ואי סלקא דעתך] כרבי שמעון סבירא ליה אפילו גחלת של עץ נמי, בדבר שאין מתכוין סבר לה כרבי שמעון, במלאכה שאינה צריכה לגופה סבר לה כרבי יהודה.

תעשה על העולה או לזבח -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ועשיתם אשה לה' עולה או זבח, שאם אמר: הרי עלי עולה [הרי עלי מנחה] הרי עלי שלמים, שומע אני יביא נסך אחד לשניהם?
תלמוד לומר: תעשה על העולה או לזבח - מגיד שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר: תעשה על העולה או לזבח?
שהיה בדין: ומה אם במקום ששוה מעשה שור עולה למעשה כבש עולה לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה כבש עולה למעשה כבש שלמים אינו דין שלא ישוה לו בנסכים?
תלמוד לומר: תעשה על העולה או לזבח, מגיד הכתוב, שאף על פי שלא שוה מעשה עולה למעשה כבש שלמים שישוה לו בנסכים.

כתיב: ושלשה עשרונים סלת מנחה - במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.
או אינו אלא במנחה הבאה בפני עצמה?
כשהוא אומר: והעלה הכהן את העולה ואת המנחה - הוי אומר: במנחה הבאה עם הזבח הכתוב מדבר.
ועדיין איני יודע אם טעונה נסכים אם לאו?
תלמוד לומר: ויין לנסך רביעית ההין תעשה על העולה או לזבח.
עולה - זו עולת מצורע.
זבח - זה חטאת מצורע.
או לזבח - זה אשם מצורע.
ותיפוק ליה תרוייהו מזבח, דאמר מר: חטאת ואשם מנין?
תלמוד לומר: זבח?
הני מילי היכא דתרוייהו כי הדדי נינהו אבל היכא דאשם להכשיר וחטאת לכפר בעי תרי קראי.
זבח - זה חטאת מצורע ואימא זה חטאת ואשם דנזיר?
לא סלקא דעתך, דתניא: ומנחתם ונסכיהם - בעולתו ושלמיו הכתוב מדבר.
או אינו אלא אפילו חטאת?
תלמוד לומר: ואת האיל יעשה זבח שלמים, איל בכלל היה ולמה יצא?
להקיש אליו: מה איל מיוחד בא בנדר ובנדבה, אף כל בא בנדר ובנדבה.
עולה - זה עולת מצורע.
ואימא זו עולת יולדת?

אמר אביי:
עולת יולדת מסיפא דקרא נפקא.

דתניא, רבי נתן אומר:
לכבש - זה עולת יולדת.
האחד - זה אחד עשר של מעשר, שלא מצינו בכל התורה כולה שיהיה טפל חמור מן העיקר.

רבא אמר:
איזהו דבר שצריך שלושה רבויים?
הוי אומר: זה מצורע.

לאיל - למה לי?
אמר רב ששת:
לרבות אילו של אהרן.
אֵילוֹ של אהרן מבמועדיכם נפקא?
סלקא דעתך אמינא: הני מילי דצבור אבל דיחיד לא.
ומאי שנא מעולת יולדת?
סלקא דעתך אמינא: הני מילי דבר שאין קבוע לו זמן, אבל דבר שקבוע לו זמן אימא לא, קא משמע לן.

או לאיל -
לרבות את הפלגס.
הניחא לר' יוחנן [דאמר בריה הוא], דתניא: והקריבו - מביא עליו נסכי איל, ואין עולה לו מזבחו.

ואמר רבי יוחנן:
או לאיל - לרבות את הפלגס,
אלא לבר פדא דאמר: מייתי ומתני, ספיקא הוא, איצטריך קרא לאתויי ספיקא, לבר פדא קשיא.

או לאיל תעשה מנחה -
בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל.
שהיה בדין: בן בקר טעון נסכים ובן צאן טעון נסכים, אם למדת שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור, כך לא תחלק בין נסכי כבש לנסכי איל?
תלמוד לומר: או לאיל תעשה מנחה - בא הכתוב לחלק בין נסכי כבש לנסכי איל.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר?
שהיה בדין: ומה אם במקום שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור, מקום שמיעט בנסכים אינו דין שלא נרבה בין כבש לאיל?
תלמוד לומר: או לאיל תעשה מנחה - מגיד הכתוב שאע"פ שמיעט בנסכים ריבה בין כבש לאיל.

תעשה מנחה סלת שני עשרונים -
למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל וכבש העומר טעון שני עשרונים ואיל העולה טעון שני עשרונים, אם למדת לכבש העומר שאע"פ שכפל עשרונות לא כפל נסכיו, אף איל העולה אע"פ שכפל עשרונות לא יכפול נסכיו?
תלמוד לומר: או לאיל תעשה מנחה וגו'.

ויין לנסך שלישית ההין -
מגיד הכתוב שכשם שכפל עשרונותיו כך כפל נסכיו.

[בלולה בשמן וגו'] ויין לנסך שלישית ההין -
שמן לבילה ויין לניסוך.

תקריב ריח ניחוח לה' -
נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.
או לאיל - לרבות את שהוא לא איל ולא כבש וטעון נסכי כבש, מבן י"ב ויום אחד עד בן י"ג חדש.
רבי טרפון קורהו פלגס.
בן עזאי קורהו נוקד.
רבי ישמעאל קורהו פרוגדוס.

ויין לנסך שלישית ההין תקריב -
כמדת היין מידת השמן שלשת לוגין.

וכי תעשה בן בקר -
בן בקר - היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל, מה בן בקר שהוא בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, אף כל הבא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו חטאת ואשם שאינן באין בנדר ובנדבה שלא יטענו נסכים.
עולה או זבח - למה נאמר?
לפני שנאמר: ועשיתם אשה לה' - שאם אמר: הרי עלי עולה, הרי עלי שלמים, שומע אני יביא נסך אחד לשניהם?
תלמוד לומר: עולה או זבח, מגיד הכתוב שמביא לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו.
או אפילו אמר: הרי עלי חמישה שוורים לעולה, חמישה שוורים לשלמים, שומע אני יביא נסך אחד לכולן?
תלמוד לומר: עולה או זבח - מגיד שמביא לכל אחד ואחד בפני עצמו.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר?
שהיה בדין: ומה אם במקום ששוה מעשה כבש עולה למעשה שור עולה לא שוה לו בנסכים, מקום שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים אינו דין שלא ישוה לו בנסכים?
תלמוד לומר: עולה או זבח - מגיד הכתוב, שאע"פ שלא שוה מעשה שור עולה למעשה שור שלמים שוה לו בנסכים.

ויין תקריב לנסך -
שמן לבילה ויין לניסוך.

אשה ריח -
על גבי ספלים.
אתה א3ומר על גבי ספלים או אינו אלא על גבי האישים?
תלמוד לומר: אשה ריח ניחוח - על גבי ספלים וכו' (לעיל).

אשה ריח ניחוח -
נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

והקריב על בן הבקר -
מנין אתה אומר, שאם לא הביא היום יביא למחר?
תלמוד לומר: תקריב.
מנין אתה אומר שאם לא הביא בשבת יביא בשאר כל ימות השבת?
תלמוד לומר: תקריב.
ומנין אתה אומר שאם לא הביא בראש חדש יביא בשאר ימי החדש?
תלמוד לומר: תעשה.
ומנין אתה אומר: שאם לא הביא בראש השנה יביא בשאר ימות השנה?
תלמוד לומר: תקריב.
וכן עד שלא בשלו ענבים בגפן יביא, משבשלו ענבים בגפן מנין?
תלמוד לומר: תעשה תקריב תקריב.
לפי שנאמר: נסך אשה - יכול על גבי האישים יהו כשרים?
תלמוד לומר: נסך - יהא לעצמו,
נסך - אל יהא שותת,
נסך - על יהא מטיף,
נסך - אל יהא מערב קימעא.

ככה יעשה לשור האחד -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי איל לנסכי כבש, יכול נחלק בין נסכי פר לנסכי עגל?
תלמוד לומר: לשור האחד.
או לאיל - מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתי שנים, יכול נחלק בין נסכי בן שתים לנסכי בן שלש?
תלמוד לומר: או לאיל האחד.

או לשה בכבשים -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי רחלה?
תלמוד לומר: או לשה בכבשים.

או בעזים -
מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי כבש לנסכי איל, יכול נחלק בין נסכי גדי לנסכי שעיר? תלמוד לומר: או בעזים.
היין מעוטו מעכב את רובו, דכתיב: ככה.

ככה יעשה לשור האחד -
מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.
שהיה בדין: בן צאן טעון נסכים ובן הבקר טעון נסכים, אם למדת שחלקה תורה בין נסכי כבש לנסכי איל כך תחלק בין נסכי עגל לנסכי שור?
תלמוד לומר: ככה יעשה לשור האחד - מגיד שלא חלקה תורה בין נסכי עגל לנסכי שור.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר?
שהיה בדין: ומה אם במקום שמיעט בנסכים ריבה בין כבש לאיל, מקום שריבה בנסכים אינו דין שירבה בין עגל לשור?
תלמוד לומר: ככה יעשה לשור האחד - מגיד הכתוב שאע"פ שריבה בנסכים לא ריבה בין עגל לשור.

כמספר אשר תעשו -
אין לי אלא אלו, תמורותיהן מנין?
תלמוד לומר: כמספר אשר תעשו - שלא ימעיט.
או אם רצה לרבות ירבה?
תלמוד לומר: ככה תעשו לאחד כמספרם, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר כל האזרח יעשה ככה.
אין לי אלא שלא ימעט, או אם רצה לרבות ירבה?
תלמוד לומר: כמספר אשר תעשו.
או אם רצה לכפול יכפול?
תלמוד לומר: ככה תעשו לאחד כמספרם.

מכאן אמרו:
מערבין נסכי פרים בנסכי פרים, נסכי אילים בנסכי אילים, נסכי כבש בנסכי כבש, של יחיד בשל צבור, של היום בשל אמש, אבל אין מערבין נסכי כבשים בשל פר ואיל.

מכאן אמרו:
[האומר: הרי עלי] לוג - לא יביא, שנים - לא יביא, שלושה - יביא, ארבעה - יביא, חמישה - לא יביא, שישה - יביא, מכאן ואילך כשם שהצבור מביא חובה, כך יחיד מתנדב נדבה.

דבר אחר:
ככה תעשו לאחד -
להביא את אחד עשר שבמעשר.

כל האזרח יעשה ככה את אלה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ומעוך וכתות ונתוק וכרות וגו' ומיד בן נכר לא תקריבו וגו' - אלו אי אתה מקבל מהן אבל מקבל אתה מהן עולה.
אחר שלמדנו שהנכרי מביא עולה, זכיתי לדון כבתחלה:
ישראל מביא עולה,
והנכרי מביא עולה,
אי מה ישראל מביא נסכים,
אף הנכרי מביא נסכים?
תלמוד לומר: כל האזרח יעשה ככה את אלה - ישראל מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים. [יכול אף עולתו אינה טעונה נסכים?
תלמוד לומר: ככה].

מכאן אמרו:
נוכרי ששלח עולתו ממדינת הים [ושלח עמה נסכים קרבים משלו, ואם] לא שלח עמה נסכים יקרבו נסכים משל צבור.

סימן תשמז

כל האזרח יעשה ככה -
אף הוא לא יביא אלא עשרונים שלמים.
אי מה אלה שישים עשרון, אף הוא לא יביא אלא שישים עשרון?
תלמוד לומר: להקריב - את שהוא רוצה להקריב יקריב.
יכול שהוא מביא כצבור?
תלמוד לומר: את אלה.
אי אפשר לומר את אלה שכבר נאמר והקריב, ואי אפשר לומר והקריב שכבר נאמר את אלה, הא כיצד?

רבי אליעזר בן יעקב אומר:
הצבור מביא שישים (והיחיד ששים) [ואחד עשרון].

תנו רבנן:
אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים.
יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים?
תלמוד לומר: ככה.

א"ר יוסי:
רואה אני בכולן להחמיר, שנאמר בהן: לה', במה דברים אמורים?
בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדק הבית מודה רבי שמעון שמועלין בהן, מאי טעמא?
קסבר כי גמר מעילה חטא חטא מתרומה דומיא, דתרומה דקדשה קדושת הגוף, אבל קדושת דמים לא (כתוב ברמז תע"ו).

אמר רב הונא:

שלמי נוכרי עולה.

איבעית אימא: סברא, נוכרי לבו לשמים.
ואיבעית אימא: קרא, אשר יקריבו לה' לעולה - כל דמקרבי עולה תהא.

מתיב רב שיזבי:
אלו מנחות נקמצות ושיריהן לכהנים?
מנחת נכרים.

אמר (רבא) [ר' יוחנן]:
לא קשיא, הא רבי יוסי הגלילי, הא ר' עקיבא.
דתניא: איש מה תלמוד לומר: איש איש לרבות הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל.

אשר יקריבו לה' לעולה - אין לי אלא עולה שלמים מנין?
תלמוד לומר: נדריהם, תודה מנין?
תלמוד לומר: נדבותם.
מנין לרבות העופות והיין והלבונה והעצים?
תלמוד לומר: נדריהם לכל נדריהם נדבותם לכל נדבותם.
אם כן מה תלמוד לומר: עולה?
עולה - פרט לנזירות, דברי רבי יוסי הגלילי.

רבי עקיבא אומר:
אשר יקריבו לה' לעולה - אין לי אלא עולה בלבד כו'.
כמאן אזלא הא דתנן:
אמר רבי:
שבעה דברים התקינו בית דין, וזה אחד מהן:

נוכרי ששלח עולתו ממדינת הים ושלח נסכים עמה קרבין משלו ואם לאו קרבין משל צבור.

לימא רבי יוסי הגלילי ולא רבי עקיבא.
אפילו תימא רבי עקיבא, עולה וכל אביזרהא.

מאן תנא להא דתנן רבנן:

אזרח מביא נסכים ואין הנכרי מביא נסכים.

יכול לא תהא עולתו טעונה נסכים?
תלמוד לומר: ככה וכו',
איבעית אימא: רבי יוסי הגלילי, סמי מההיא יין,
ואיבעית אימא ר' עקיבא, עולה וכל אביזרהא.

אזרח -
מלמד שמתנדבין נסכים, וכמה?
שלשת לוגין.
ומנין שאם רצה להוסיף יוסיף?
תלמוד לומר: יהיה.
יכול יפחות?
תלמוד לומר: ככה.
מאי מוסיף אילימא ארבעה וששה, מאי שנא שלושה דחזו לכבש, ארבעה וששה נמי דחזו לאיל ופר?
אלא לאו שמע מינה אין קבע לנסכים.

וכי יגור -
אין לי אלא המתגייר, שנתגייר מנין?
תלמוד לומר: או אשר בתוככם לדורותיכם.

ועשה אשה -
מין דמים, או אינו אלא מין מנחה?
תלמוד לומר: ככם - מה אתם מן דמים אף גרים מן דמים.
אי מה ישראל מין בהמה אף הגרים מין בהמה?
תלמוד לומר: לכם - לכם הקשיתים ולא הקשיתים לדם בהמה.

רבי אומר:
מה ישראל שלא באו לברית אלא בשלשה דברים:
במילה,
ובטבילה,
ובהרצאת קרבנן, אף הגרים כיוצא בהם.
אי מה ישראל בדם עולה ובזבחי שלמים אף הגרים בדם עולה ובזבחי שלמים?
תלמוד לומר: ועשה אשה ריח ניחוח לה'.
אמרת: צא וראה איזהו מין דמים שכלו עולה לאישים ואין לך הימנו היתר?
אי אתה מוצא אלא עולת העוף, להביא פרידה אחת אינו יכול, שלא מצינו פרידה אחת קרבה בכל בתורה.

מכאן אמרו:
כל הקינין שבתורה חציין עולה [חציין חטאת] חוץ משל גר, מפני שכולן כליל לאישים.

וכי יגור אתכם גר -
יכול שנתגייר אצל נכרים במדינת הים?
אמרת: לא אמרתי אלא אתכם.
אין לי אלא עמהם ממצרים, מנין אפילו עמהן באותה שעה?
אמרת: או אשר בתוככם לדורותיכם - מלמד שאינו רשאי לאכול בזבחים עד שיביא לאישים קרבן.

תנו רבנן:
גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קרבן.
הביא פרידה אחת שחרית - אוכל בקדשים לערב.
כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה וכאן שתיהן עולות.
הביא חובתו מן הבהמה – יצא,
[עולה ושלמים - יצא],
מנחה ושלמים - לא יצא, לא אמרו קן אלא להקל.
מאי שנא מנחה ושלמים דלא יצא?
דכתיב: כאשר תעשו כן יעשה - מה אתם עולה ושלמים אף גר עולה ושלמים.
אם כן חובתו אחת מן הבהמה לא תסגי ליה בגויה, דהא כתיב: כאשר תעשו כן יעשה?

אמר רב פפא:
יש לומר לעולת העוף מתרבי, לעולת בהמה לא כל שכן.
אי הכי אפילו מנחה נמי?
מיעט רחמנא כן.
ועוף היכא איתרבי?
דתניא: כאשר תעשו כן יעשה - מה אתם עולה ושלמים, אף הן עולות ושלמים.
מנין לרבות את העוף?
תלמוד לומר: יעשה אשה ריח ניחוח לה'.
איזהו דבר שכולו לה'?
הוי אומר: זו עולת העוף.
יכול שאני מרבה אפילו מנחת נסכים?
תלמוד לומר: כן.

תניא אידך: יעשה אשה ריח ניחוח לה' - שומע אני כל שעולה לאישים אפילו מנחה?
תלמוד לומר: כאשר תעשו כן יעשה - מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים.
אי מה אתם עולה ושלמים, אף הם עולה ושלמים?
תלמוד לומר: ככם - לכם הקשיתים ולא לקרבנותיכם.

רבי אומר:
כו' (כדלעיל).
להביא פרידה אחת אי אפשר וכו' ולא, והתניא: והקריבו, מה תלמוד לומר?
לפי שנאמר: והקריב - שומע אני האומר: הרי עלי עולת העוף לא יפחות משני פרידין?
תלמוד לומר: והקריבו - אפילו פרידה אחת.
חובה מיהא לא אשכחן.
והא איכא יולדת דאתיא בן יונה או תור לחטאת?
משום דאיכא כבש בהדה.

אמר מר:
מה אבותיכם לא נכנסו וכו' בשלמא מילה, דכתיב: כי מולים היו כל העם היוצאים, אי נמי מהכא: ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, הרצאת דמים, דכתיב: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, אלא טבילות מנלן?
דכתיב: ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם - ואין הזאת בלא טבילה.
אלא מעתה האידנא דליכא קרבן לא נקבל גרים?

אמר רב אחא בר יעקב:
וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם – כתיב.

כאשר תעשו כן יעשה -
למה נאמר?
שהיה בדין: הואיל ומצינו שחלקה תורה את קרבנו, כן תחלק את נסכיהן?
תלמוד לומר: כאשר תעשו כן יעשה - מה אתם שישה לפר וארבעה לאיל ושלשה לכבש, אף הגרים כיוצא בהן.

הקהל -
אין לי אלא אנשים, נשים מנין?
תלמוד לומר: הקהל חוקה אחת לכם.

ולגר הגר -
לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים.

חקת עולם לדורותיכם -
שינהוג הדבר לדורות.

ככם כגר יהיה לפני ה' -
למה נאמר?
לפי שנאמר: והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' - אין לי הציץ מרצה אלא לישראל, לגרים מנין?
תלמוד לומר: ככם כגר יהיה לפני ה', תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר - בא הכתוב והשוה הגר לאזרח בכל המצוות שבתורה.

הקהל חוקה אחת לכם -
לרבות שני כבשי עצרת.

לגר הגר -
מכאן היה ר' אליעזר אומר:
גר שנתגייר צריך (רביעית הקן) [להפריש רובע לקנו].

רבי יהושע אומר:
אינו צריך, שהיא תקלה לו.
גר - אלו הגרים,
הגר - לרבות נשי הגרים.

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל -
בני ישראל חייבין בחלה, [ואין נכרים חייבין בחלה].
או בני ישראל [למעט הגרים?
אמרת: דבר אל בני ישראל] - לרבות את הגרים.

ואמרת אליהם -
ריבה נשים ועבדים.
ובצד השני אתה אומר: בני ישראל - להזהיר גדולים על הקטנים להנהיגם במצות.

בבואכם אל הארץ -
קבל עליך עד שלא תבא אל הארץ, שכשתבוא אל הארץ להפריש חלה, שבזכות שתקבל עליך, אתה בא אל הארץ.
יכול כיון שבאו יהו חייבין להפריש בחלה בחוצה לארץ?
אמרת: לא אמרתי אלא אשר אני מביא אתכם שמה - שמה אתם חייבין להפריש חלה ולא בחוצה לארץ.
תניא: אלו נאמר וכי תבואו הייתי אומר משעה שנכנסו לה ב' או שלושה מרגלים?
תלמוד לומר: בבואכם - בביאת כלכם אמרתי ולא בביאת מקצתכם, וכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק. ואפילו למאן דאמר תרומה בזמן הזה דאורייתא, חלה דרבנן.

רבי ישמעאל אומר:
שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה, שכל ביאות שבתורה הוא אומר: והיה כי תבואו אל הארץ, והיה כי יביאך וכאן הוא אומר: בבואכם אל הארץ, ללמדך, שכיון שנכנסו ישראל לארץ מיד נתחייבו ישראל בחלה.

אשר אני מביא אתכם שמה -
מכאן אמרו:
פירות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ] חייבין בחלה.
יצאו מכאן לשם - רבי אליעזר – מחייב, ורבי עקיבא - פוטר.

ר' יהודה אומר:
פירות חוצה לארץ [שנכנסו לארץ], רבי אליעזר פוטר, שנאמר: והיה באכלכם מלחם הארץ - להוציא את של חוצה לארץ.
ורבי עקיבא מחייב, שנאמר: שמה - שם אתה חייב, חוץ לשם אתה פטור.

והיה באכלכם מלחם הארץ -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה - שומע אני אף שאר פירות במשמע? הרי אתה דן: נאמר כאן לחם,
ונאמר להלן לחם,
מה לחם האמור להלן חמשת המינין,
אף לחם האמור כאן חמשת המינין.
ואלו הן:
חטין,
ושעורין,
וכוסמין,
ושבולת שועל,
ושיפון,
(יצאו אורז ודוחן והפרגיס והשומשמין שאינן באין לידי חימוץ אלא סרחון).

עיסה של מעשר שני - לדברי ר' מאיר פטורה מן החלה (כתוב ברמז תרנ"א).

(ולקחתם לכם) [באכלכם] מלחם הארץ -
את שהוא לחם – חייב, שאינו לחם - אינו חייב,
איזהו לחם?
החטה, השעורה כו'.
קמחין בצקות ותבואה - אסורין בחדש מלפני הפסח, ולקצור לפני העומר. והאוכל מהן כזית מצה בפסח - יצא ידי חובתו, כזית חמץ - בכרת, וכל שנתערב בו אחד מחמשתן - הרי זה עובר בפסח, ובלבד שיהא במראה פת וטעם פת, תלמוד לומר: לחם.

מלחם הארץ -
ולא כל לחם, פרט לעיסה קטנה.
ואיזו היא גדולה?
שבעת רבעים של מדבריים וקב וחצי ירושלמיים, שהן חמשת רבעים משלנו.

ר' יוסי אומר:
ה' רבעים מתוקן לפטור.

מלחם - ולא כל לחם, פרט למבושל והסופגנין והדובשנין והאיסקריטין וחלת המשרים והמדומע. והקנוקנות - חייבים.
ובצד השני אתה אומר: והיה - לרבות שאור שנשכה בסרידה.

מכאן אמרו:
שתי נשים שעשו שני קבין ונשכו זה בזה, פטורין מן החלה. אין צריך לומר האשה שעשתה שני קבין חטין, וקב אורז או קב תרומה באמצע, אין מצטרפין.
[דבר שנטלה חלתו באמצע מצטרפין], שכבר נתחייב בחלה.
קב ישן וקב חדש שנשכו זה בזה - רבי ישמעאל אומר: יטול מן האמצע.
וחכמים אוסרין.

ראשית עריסותיכם -
יכול אף (חיטין וקמח) [הסובין]?
תלמוד לומר: חלה.
אי חלה יכול אף (אסורה) [אפויה]?
תלמוד לומר: ראשית - מן (המובחר) [המחובר] יעמיד (ערימה) [עריסה] ויפריש.

ראשית עריסותיכם -
שלכם חייבת, אבל של נכרים אינה חייבת.

מכאן אמרו:
נוכרי שנתן לו עיסה - פטורה מן החלה.
נתנה לו במתנה - עד שלא גלגל – חייב, משגלגל - פטור.
העושה עיסה עם הנכרים - אם אין בשל ישראל כשיעור, פטורה מן החלה.

סימן תשמח

תרימו תרומה לה' -
בתרומה גדולה הכתוב מדבר.
או אינו אלא בתרומת חלה?
כשהוא אומר: חלה תרימו תרומה - הרי חלה אמורה, הא מה תלמוד לומר: תרימו תרומה לה'?
בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה.

ר' יונתן אומר:
לפי שהוא אומר: ראשית דגנך תירושך ויצהרך - חובה.
אתה אומר חובה או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: תרימו תרומה לה' - חובה ולא רשות.

ראשית עריסותיכם -
שמאי אומר:
מקב חלה.

והלל אומר:
מקביים.

וחכמים אומרים:
לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייבת בחלה.
משהגדילו המדות אמרו: חמשת רבעים קמח חייבין בחלה.

ר' יוסי אומר:
חמישה פטורין.
חמישה ועוד - חייבין.

תנו רבנן:
ראשית עריסותיכם -
כדי עיסתכם, [וכמה עיסתכם]?
כדי עיסת מדבר.
וכמה עיסת מדבר?
דכתיב: והעומר עשירית האיפה.

מכאן אמרו:
שבעה רבעים קמח [ועוד] חייב בחלה, שהן שש של ירושלים וה' ציפורי.

מכאן אמרו:
כל האוכל במדה זו - הרי זה בריא ומבורך, יתר על כן - רעבתן, פחות מכאן - מקולקל במעיו.

בעי רבא:
גלגול נוכרי מאי?
מיתנא תנן: גר שנתגייר, והיה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר – פטור, משנתגייר – חייב.
ספק - חייב. הא מאן קתני לה?
דברי הכל היא ואפילו ר' מאיר ור' יהודה דקא מחייבי התם, פטרי הכא.
התם הוא דכתיב: דגנך דגנך יתירא, הוי מיעוט אחר מיעוט, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות [אפילו נכרים], אבל הכא תרי זימני עריסותיכם כתיב,
חד עריסותיכם [כדי עיסתכם] ולא עיסת נכרי,
וחד עריסותיכם ולא עיסת הקדש.

או דלמא ר' יוסי ור' שמעון קתני לה דקא פטרי, אבל ר' מאיר ור' יהודה ילפינן ראשית ראשית מהתם.

אמר רבא:
יהא רעוא דאחזיה בחלמא,
הדר אמר רבא: מאן דאמר מירוח הנכרי – פוטר, גלגול הנכרי - פוטר,
מאן דאמר מירוח הנכרי - אינו פוטר, גלגול הנכרי - אינו פוטר.
חלה - אף על גב דכתיב: ראשית דאיכא למילף ראשית מראשית הגז, מה להלן דשותפין לא אף כאן דשותפין לא, כתב רחמנא עריסותיכם.
אלא טעמא דכתב רחמנא עריסותיכם, הא לאו הכי הוה אמינא לילף [ראשית ראשית] מראשית הגז, אדרבה לילה מתרומה?
אין הכי נמי, אלא עריסותיכם [למה לי]?
כדי עיסתכם.

התרומה ותרומת מעשר ותרומת מעשר של דמאי וחלה ובכורים מצטרפין זה עם זה לאסור, ולחייב עליהן את החומש. מאי טעמא?
כולהו איקרי תרומה.
גבי חלה כתיב: ראשית עריסותיכם חלה תרימו.
גבי בכורים נמי איקרי תרומה, דתניא: ותרומת ידך - אלו הבכורים, אבל אינך לא צריכא קרא.

ראשית עריסותיכם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה באכלכם מלחם הארץ - שומע אני אף הקמחין במשמע?
תלמוד לומר: מראשית עריסותיכם משתערם.

מכאן אמרו:
אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין. גלגלה בחטין וטמטמה בשעורין, האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שנותנת מים, מגבהת חלתה, ובלבד שיהא שם חמשת רבעים קמח ועוד, כדי שיהא בהן כשעור. שאין מפרישין חלה מן הקמח.
איזה הוא גמר מלאכתה?
קרימתה בתנור, דברי ר' עקיבא.

רבי יוחנן בן נורי אומר:
משתתגלגל בחטין ותטמטם בשעורין.
הרי שלא הפריש חלה מן העיסה שומע אני שלא יפריש מן הלחם?
תלמוד לומר: מלחם הארץ תרימו תרומה.

כתרומת גורן כן תרימו אותה -
מה תרומת גורן אחת
אף תרומת חלה אחת.

מה תרומת גורן (מדמעת) עולה באחת ומאה ואם נפלה לתוך מאה מדמעת וחייבת בחומש.
אף תרומת חלה כיוצא בה, דברי רבי יאשיה.

נם לו רבי יונתן:
אתה מקישו לתרומת גורן סתומה, אני אקיש בו לתרומת מעשר מפורשת.
[א"ל]: ותנטל אחד מעשרה?
אמר ליה: תנטל.
אמר ליה: הרי הוא אומר: כתרומת גורן כן תרימו אותה - לתרומת גורן הקשיתיה ולא הקשיתיה לתרומת מעשר.

מראשית עריסותיכם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ראשית עריסותיכם - שומע אני הראשונה שבעיסות?
תלמוד לומר: מראשית עריסותיכם - מקצתה ולא כולה.

עריסותיכם –
להביא לקט שכחה ופאה שחייבין בחלה.
שהיה בדין: ומה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מן החלה, לקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר אינו דין שיהו פטורין מן החלה?!
תלמוד לומר: ראשית עריסותיכם - להביא לקט שכחה ופאה שחייבין בחלה.

ראשית עריסותיכם –
להוציא שאר הפירות שפטורין מן החלה.
שהיה בדין: ומה לקט שכחה ופאה שפטורין מן המעשר חייבין בחלה, שאר פירות שחייבין במעשר אינו דין שיהו חייבין בחלה?
תלמוד לומר: לחם.
נאמר כאן לחם,
ונאמר להלן לחם,
מה לחם האמור להלן מחמשת המינין,
אף לחם האמור כאן מחמשת המינין.

מראשית עריסותיכם -
שומע אני אף עיסת תרומה ועיסת מעשר שני במשמע?
תלמוד לומר: חלה תרימו תרומה - את שמורם קודש והשאר חול, ולא שזה וזה קודש.
אבל אמרו: עיסת מעשר שני בירושלים חייבת בחלה.

תתנו לה' תרומה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: תרימו תרומה, אבל לא שמענו שיעור חלה?
תלמוד לומר: תתנו לה' תרומה - עד שיהא בה כדי (תרומה) [מתנה] לכהן.

מכאן אמרו:

שיעור חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח.

א"ר יהודה:
מפני מה אמרו חלה של בעל הבית אחד מכ"ד ונחתום אחד ממ"ח?
מפני שהאיש אינו יפה (ושל אשה) [והאשה] עינה רעה (ובית פחות) [וכשתפחות] לא תפחות ממ"ח, לכך נאמר: תתנו לה' תרומה - עד שיהו בזה כדי מתנה לכהן ובזה כדי מתנה לכהן.

מכאן אמרו:
בעל הבית שעשה משתה לבנו - אחד מארבעה ועשרים, והאשה שעושה ומוכרת בשוק - אחד מארבעים ושמונה. נטמאת עיסתה שוגגת או אונסת - אחד מארבעים ושמונה. נטמאת מזידה - נוטלת אחד מכ"ד, כדי שלא יהא חוטא נשכר.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
אפילו לא עלה בידו אלא אחד מששים יצא, ובלבד שלא יתכוין.

לדורותיכם -
להביא את (פירות) [עיסת] שביעית שתהא חייבת בחלה.
שהיה בדין:
ומה שאר פירות שחייבין במעשר פטורין מן החלה, עיסת שביעית שפטורה מן המעשר אינו דין שתהא פטורה מן החלה?!
והרי לקט שכחה ופאה יוכיחו שפטורין מן המעשר וחייבין בחלה. והן יוכיחו לעיסת שביעית שאע"פ שפטורה מן המעשר תהא חייבת בחלה. לא, אם אמרת בלקט שכחה ופאה (שאינו) [שמינן] חייבין במעשר לפיכך חייבין בחלה, תאמר בעיסת שביעית (שאינה) [שמינה] פטורה מן המעשר לפיכך תהא פטורה מן החלה?
תלמוד לומר: לדורותיכם - להביא את עיסת שביעית שתהא חייבת בחלה.

מכאן אמרו:

האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה - חייב מיתה.

מראשית עריסותיכם -
אם ללמד שלכם חייבת ושל נכרים אינה חייבת - כבר לימד, הא מה אני מקיים ראשית עריסותיכם?
שלכם חייבת, של חיה אינה חייבת.

מכאן אמרו:
עיסת כלבים שהרועים אוכלין ממנה - חייבת בחלה ומערבין בה, ומשתתפין בה, ומברכין עליה, ומזמנין עליה, ונאפית ביום טוב, ויוצא בה משום מצה, וחייב עליה משום חמץ, ונקנית בכסף מעשר, ומטמא טומאת אוכלין.
ואם אין הרועים אוכלין ממנה - אינה חייבת בחלה וכו'.

תתנו -
יכול ליוצאי מצרים, מנין אף לדורות?
אמרת: תתנו לה' תרומה לדורותיכם.

א"ר יוחנן:
למה נסמכה פרשת חלה לפרשת עבודת אלילים?
לומר לך, שכל המקיים מצוות חלה כאלו בטל עבודת אלילים.

א"ר אליעזר:
כי בעד אשה זונה עד ככר לחם -
מי גרם שנכשל באשה זונה?
על ידי שאכל ככר שאינו מעושר.

וכי תשגו וגו' -
(כתוב ברמז קצ"ה).

וכי תשגו -
עבודת אלילים הייתה בכלל כל המצוות שהצבור מביאים עליה פר והרי הכתוב מוציאה מכללה להחמיר עליה ולידון בקבועה שיהא צבור מביאים עליו פר ושעיר, פר לעולה ושעיר לחטאת, לכך נאמרה פרשה זו.

רבי אומר:
נאמר כאן כל,
ונאמר להלן כל,
מה כל האמור להלן בעבודת אלילים.
אף כל האמור כאן בעבודת אלילים.

אשר (צוה ה' אלהיכם) [דבר ה' אל משה] -
מנין אתה אומר: כל המודה באלילים כופר בעשרת הדברות?
תלמוד לומר: אשר דבר ה' אל משה.
ולהלן הוא אומר: וידבר אלוהים את כל הדברים האלה
אחת דבר אלוהים וגו'
הלא כה דברי כאש וגו'.
מנין אף במה שנצטוה משה?
תלמוד לומר: את כל אשר ציווה ה' אליכם ביד משה.
מנין אף במה שנצטוו נביאים?
תלמוד לומר: מן היום אשר ציווה ה'.
ומנין אף במה שנצטוו אבות?
תלמוד לומר: והלאה לדורותיכם.
ומהיכן התחיל הקב"ה לצוות?
[מאדם], שנאמר: ויצו ה' אלוהים על האדם - מגיד הכתוב: שכל המודה באלילים - כופר בעשרת הדברות ובמה שנצטוה משה ובמה שנצטוו נביאים ובמה שנצטוו אבות.
וכל הכופר באלילים - מודה בכל התורה כולה.

תנא דבי ר' ישמעאל:
כל מקום שנאמר צוואה, אינו אלא זירוז מיד ולדורות.
זירוז, דכתיב: וצו את יהושע וחזקהו.
מיד ולדורות, דכתיב: מן היום אשר ציווה ה' והלאה לדורותיכם.

תשגו (וכי תשגו) [ולא תעשו] -
לומר אם שגגתם באחת מכל המצוות, סופכם להזיד בה.
אם שגגתם בכל המצוות - סופכם להזיד בהם.
אם הזדתם בכל המצוות - סופכם לשגות באלילים.
וכי תשגו באלילים - סופכם להזיד בה.

תשגו ולא תעשו -
יכול שהוא מדבר בכל המצות?
אמרת: אם מעיני העדה נעשתה לשגגה - באחת מכל המצוות דבר ולא דבר בכל המצות.
אי אפשר לומר בכל המצוות שכבר נאמר באחת, ואי אפשר לומר באחת שכבר נאמר כל המצות, הא מה מצווה שכל המצוות תלויין בה?
זו עבודת אלילים, שנאמר: השמר לך פן תשכח את ברית ה' וגו'.

ציווה ה' ביד משה -
איזוהי מצווה שנצטוו עליה אבות הראשונים ובא משה ואמרו?
זו מילה.

אליכם ביד משה -
סופכם לשלוח יד במשה,

מן היום אשר ציווה ה' -
סופכם לשלוח יד בנביאים,

והלאה לדורותיכם -
סופכם לשלוח יד בבית הבחירה.

והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה -
יחד הכתוב מצווה זו בפני עצמה ואיזו זו עבודת אלילים.

ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה -
למה נאמר?
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא פר לחטאת, כאן שצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא פר לחטאת?
תלמוד לומר: ועשו כל העדה פר.

ומנחתו ונסכו -
לעולה, או אף לחטאת?
תלמוד לומר: כמשפט - כסדר האמור.

ושעיר עזים אחד לחטאת -
למה נאמר?
שהיה בדין:
ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר לעולה מביא שני שעירים לחטאת, כאן שהצבור מביא פר לעולה אינו דין שיביא שני שעירים לחטאת?!
תלמוד לומר: ושעיר עזים אחד לחטאת.

והיה אם מעיני העדה -
נאמר כאן מעיני העדה
ונאמר להלן מעיני הקהל,
מה מעיני האמור כאן מלמד, שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה,
אף מעיני הקהל האמור להלן מלמד, שהן מביאין על העלם דבר עם שגגת מעשה.

נעשתה -
פרט לשלא נעשית.

לשגגה -
פרט למזיד.

ועשו כל העדה פר -
מצווה להביא פר, ולא כשבה ולא שעירה,
בן בקר - ולא חלוף.

והלא דין הוא: הואיל והמשיח מביא פר והצבור מביאין פר, אם אין משיח מביא חלוף פרו אף הצבור לא יביאו חלוף פרו.
וקל וחומר: ומה אם משיח שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצוות אינו מביא חלוף פרו, צבור וכו'?!
לא, אם אמרת במשיח שאינו מביא חלוף פרו שלא שוה קרבנו לאחת מכל המצוות וקרב ביום הכפורים, תאמר בצבור שיביא חלוף פרו מפני מה ששוה קרבנו לאחת מכל המצוות לקרבן במצוות יחידית?!
תלמוד לומר: ועשו כל העדה פר - מצווה להביא פר, ולא כשבה ולא שעירה.
בן בקר - ולא חלוף.
לפי שאמר: לפלא נדר - את שהוא בא לפלא נדר - טעון נסכים, ואת שאינו בא לפלא נדר - אינו טעון נסכים, הואיל ואין הפר הזה לפלא, יכול לא יהא טעון נסכים?
אמרת: לריח ניחוח (אשה) לה' ומנחתו ונסכו כמשפט.

ושעיר עזים אחד לחטאת -
שיהא קרבנו לשם חטאת.
תניא: והקריב את אשר לחטאת ראשונה מה תלמוד לומר?
אם ללמד שתהא חטאת קודמת הרי כבר נאמר: ואת השני יעשה עולה כמשפט?
אלא זה בנה אב שיהו כל חטאות קודמות לעולה [הבאות עמהן].
וקיימא לן דאפילו חטאת העוף קודמת לעולת בהמה.
פר עבודת אלילים קודם לשעיר עבודת אלילים אמאי?
האי עולה והאי חטאת, אמרי במערבא משמיה (דרבה) [דרבא] בר מרי:
חטאת עבודת אלילים חסר א' לחטת כתיב.

רבינא אמר:
כמשפט כתיב ביה.

וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל -
מנין אתה אומר שאם עיכב אחד מן השבטים ולא הביא שהוא מעכב את הכפרה?
תלמוד לומר: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל.

ונסלח להם -
שומע אני בין שוגגין בין מזידין?
תלמוד לומר: כי שגגה היא.

רבי אליעזר אומר:
בא הכתוב לעשות זדון הצבור כשגגה, שאפילו הן מזידין יהו לפניו כשגגה, לכך נאמר: כי שגגה היא.

רבי אומר:
מנין אתה אומר שאם היו מקצת צבור מזידין ומקצתן שוגגין, שיהו לפניו כשגגה?
תלמוד לומר: כי שגגה היא.

והם הביאו את קרבנם אשה לה' -
רבי יאשיה אומר:
שבט שעשה על הוראת בית דינו ועשו שאר השבטים, מנין שיהו מביאין על ידו?
תלמוד לומר: והם הביאו את קרבנם אשה לה'.

ר' יונתן אומר:
אין לי אלא שבט שעשה בהוראת בית דינו, שהוא מביא על הוראת בית דין הגדול, מנין ששאר השבטים מביאים על ידו?
תלמוד לומר: והם הביאו את קרבנם אשה לה'.


ר' יהודה אומר:
שבט שעשה על הוראת בית דינו, אותו שבט מביא ושאר שבטים פטורין.
עשה על הוראת ב"ד הגדול - אותו שבט מביא פר ושאר שבטים מביאין על ידו.
מה הן מביאין על ידו?
שנים עשר פרים.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
שלושה עשר.
שר' שמעון בן יוחאי אומר:
פר אחד לב"ד, הדא דאת אמר: בשאר מצוות אבל בעבודת אלילים מתחייב פר ומתחייב שעיר פר לעולה ושעיר לחטאת, לכך נאמר פרשה זו. רוב שבט ככל השבט, רוב הצבור ככל הצבור.

והם הביאו את קרבנם אשה לה' - זו עולה.
וחטאתם - זה חטאת [עבודת אלילים].
על שגגתם - זו [פר העלם דבר של צבור, חטאתם על שגגתם] חטאתם כשגגתם, מה שגגתם בכל המעשים אף חטאתם בכל המעשים.
וכפר הכהן - הואיל והמשיח בכלל עַם, יצא מכלל עַם לידון בפר. והנשיא בכלל עַם יצא לידון בשעיר. יכול שיהו נידונין על עבודת אלילים בפני עצמם?
תלמוד לומר: וכפר הכהן על כל עדת בני ישראל.
מנין לרבות גרים נשים ועבדים?
תלמוד לומר: על כל עדת בני ישראל.

ונסלח להם כי שגגה היא -
על שגגתם וחטאם לשם.

והם הביאו את קרבנם לפני ה' -
מביאים הם חטאתם לפני ה', על שגגתם - הרי חטאתם כשגגתם, מה שגגתם טעונה וידוי ותנופה וכפרתם מבפנים ושרפתה אבית הדשן, אף חטאתם (כתוב ברמז תס"ט בפסוק ועשה לפר כאשר עשה).

ונסלח -
אין לי אלא אנשים, נשים מנין?
תלמוד לומר: ונסלח לכל עדת בני ישראל, ולגר הגר בתוכם, לפי שמעשה בישראל צריך להביא את הגרים, ובכל מקום שמביא את ישראל צריך להביא את הגרים: ולגר הגר בתוכם.

כי לכל העם בשגגה -
להוציא את המשיח.
שהיה בדין: צבור מביאין קרבן על כל המצוות (ומביאין קרבן על עבודת אלילים).
ומשיח מביא קרבן על כל המצוות (ומביא קרבן על עבודת אלילים), אם למדתי לצבור כשם שמביאין קרבן על כל המצוות כך מביאים קרבן פר על עבודת אלילים אף משיח כשם שמביא קרבן על כל המצוות כך מביא קרבן על עבודת אלילים.

ועוד קל וחומר: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר משיח מביא פר, כאן שהצבור מביא פר ושעיר אינו דין שמשיח מביא פר ושעיר?
תלמוד לומר: כי לכל העם בשגגה - להוציא את המשיח.

ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר -
זה גר שנתגייר עם השבט שיתכפר עמו, שנאמר: והיה בשבט אשר גר הגר אתו שם תתנו נחלתו, וכי יש לגרים נחלה בארץ ישראל, ואיזו היא נחלתו?
זו כפרתו.
גר - לרבות הגרים.
הגר - לרבות נשי גרים,
כי לכל העם - ריבה נשים ועבדים,
בשגגה - פרט למזיד.

הורו בית דין שֶחֵלֶב מותר ונתחלף לו חלב בשומן [ואכלו].
רב אמר:
(חייב) [פטור].

ורבי יוחנן אמר:
(פטור) [חייב].

אמר רבא:
ומודה (רבי יוחנן) [רב] שאין משלים לרוב צבור, דאמר קרא: כי לכל העם בשגגה - עד שיהו כולן בשגגה אחת.

ואם נפש אחת תחטא בשגגה -
עבודת אלילים הייתה בכלל כל המצוות שיחיד מביא עליה כשבה או שעירה, נשיא מביא שעיר, משיח ובין דין מביאין פר, הרי הכתוב מוציאם מכללם (להחמיר עליה ולידון בקבועה) שיהו יחיד ונשיא ומשיח מביאין עליה עז בת שנתה לחטאת, לכך נאמרה פרשה זו.

נפש אחת תחטא -
בעבודת אלילים הכתוב מדבר.
או אינו אלא באחת מכל המצוות האמורות בתורה?
אמרת: במה הענין מדבר?
בעבודת אלילים.

ר' יצחק אומר:
בעבודת אלילים הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא באחת מכל מצוות האמורות בתורה?
הרי אתה דן: צבור היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו ושינה את קרבנותיו, מה להלן בעבודת אלילים הכתוב מדבר אף כאן בעבודת אלילים הכתוב מדבר.

ואם נפש אחת תחטא בשגגה -
להוציא את המזידה.

והקריבה עז בת שנתה לחטאת -
זה בנה אב: כל מקום שנאמר: עז לחטאת תהא בת שנתה.

וכפר הכהן על הנפש השוגגת -
חטאים שבידו הם גרמו שיבא (לבית) [לידי] חטאת.

בחטאה בשגגה -
להוציא את דקדוקי עבודת אלילים.
שהיה בדין: ומה מצוות קלות הרי הוא חייב על דקדוקיהן, עבודת אלילים חמורה אינו דין שיהא חייב על דקדוקיה?!
תלמוד לומר: בחטאה בשגגה - להוציא את דקדוקי עבודת אלילים.

וכפר עליו -
להוציא את הספק.
שהיה בדין: ומה מצוות קלות הרי הוא חייב על ספקן, עבודת אלילים חמורה אינו דין שיהא חייב על ספקה?!
תלמוד לומר: וכפר עליו - להוציא את הספק.

ונסלח לו -
סליחה גמורה ככל הסליחות שבתורה.
לפי שנאמר: ועשו כל העדה פר - בזמן שהורו בית דין ועשו צבור בית דין מביאים פר על ידיהן, יכול יחזרו יחידים ויעשו שעירה כל אחד ואחד?
תלמוד לומר: ואם נפש אחת תחטא בשגגה - החוטא בפני עצמו מביא ולא החוטא עם הצבור. יכול שאין לי אלא בזמן שהורו ב"ד ועשו מרובין בית דין מביאין על ידיהן פר, יכול יביאו בית דין על ידיהן ויחזרו יחידין וכו' עד עם הצבור.
הורו בית דין וטעו וידעו שטעו וחזרו בהן והיה אחד נוהג בהוראתן, [מנין] שהוא כצבור? תלמוד לומר: ואם נפש אחת תחטא - בפני עצמה מביאה ולא על הוראת בית דין.
ממעט אני את אלו שהן תלויין בהוראת בית דין ולא אמעט את אחד שהורה מפי עצמו כהוראת ב"ד שהוא מביא כצבור?
תלמוד לומר: ואם נפש אחת תחטא - נפש אחת תחטא בפני עצמה היא מביאה, ולא על הוראת בית דין.
בשגגה - פרט למזיד.
בשגגה - פרט לאנוס.
בשגגה - שתהא שגגה מתחלה ועד סוף, ולא בזמן שתחלתו שוגג וסופו מזיד.
תחלתו שוגג וסופו אנוס,
תחלתו מזיד וסופו שוגג,
תחלתו מזיד וסופו אנוס,
תחלתו אנוס וסופו שוגג,
תחלתו אנוס וסופו מזיד.

בית שמאי אומרים:
נידון על השגגה ואח"כ נידון על הזדון ועל האונס.

ובית הלל אומרים:
אם אין שגגה מתחלה ועד סוף - הרי זה פטור.

בת שנתה -
יצאה חטאת עבודת אלילים מכלל החטאות ונקבעה בשעירה בת שנתה.

בת שנתה -
(יצאה) לעצמה ולא בת שנתה לשנים.

לחטאת -
שיהא מקריב הקדשה לשם חטאת.

וכפר הכהן -
לרבות יחידים שהיו בתוכם, שלא חטאו עמהן צריכין כפרה.
יכול אם [לא] הביאו לא תכפר להן?
תלמוד לומר: בחטאה בשגגה לפני ה' - על ששגג וחטא לשם.
איתמר: שגג בזריקה,
רב נחמן אמר:
קרבנו ריח ניחוח.

רב ששת אמר:
אין קרבנו ריח ניחוח.

אמר רב ששת:
מנא אמינא לה?
דכתיב: והיו לבית ישראל למכשול עון - מאי לאו או מכשול או עון?
ומכשול – שוגג, ועון - מזיד.

ורב נחמן אמר:
מכשול דעון.

אמר רב נחמן:
מנא אמינא לה?
דתניא: וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה – מלמד, שהכהן מתכפר על ידי עצמו, במאי?
אילימא בשחיטה, מאי איריא שוגג אפילו מזיד נמי?
אלא לאו בזריקה.

ורב ששת אמר לך:
לעולם בשחיטה ובמזיד נעשה משרת לאלילים.

האזרח בבני ישראל -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כל האזרח בישראל ישבו בסוכות - שומע אני אף הנשים במשמע?
תלמוד לומר: האזרח בבני ישראל - זה בנה אב: כל מקום שנאמר: אזרח, בזכרים הכתוב מדבר.

דבר אחר:
האזרח בבני ישראל -
למה נאמר?
שהיה בדין: ישראל נצטוו על עבודת אלילים והנכרים נצטוו על עבודת אלילים, אם למדתי לישראל שמביאין על שגגת עבודת אלילים אף הנכרים מביאין על שגגת עבודת אלילים?!
תלמוד לומר: האזרח בבני ישראל - ישראל מביא על שגגת עבודת אלילים ואין הנכרים מביאין על שגגת עבודת אלילים, האזרח - מביא חטאת ואין הנכרים מביאין חטאת.
או האזרח פרט לגרים?
אמרת: גר - אלו הגרים.
הגר - לרבות נשי גרים.

תורה אחת יהיה לכם -
ליחיד ולנשיא ולמשיח.
שהיה בדין: [הואיל] וצבור מביאין קרבן על כל המצוות ומביאים קרבן על עבודת אלילים, אם למדתי לצבור שכשם שמביא קרבן על כל המצוות מביא קרבן על עבודת אלילים אף וכו'.

ועוד קל וחומר: ומה אם במקום שאין הצבור מביא פר משיח מביא פר, כאן שהצבור מביא פר אינו דין שהמשיח מביא פר?
תלמוד לומר: תורה אחת יהיה לכם - ליחיד ולנשיא ולמשיח.

לעושה בשגגה -
רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי כל העושה בשגגה כעבודת אלילים, מה עבודת אלילים [מיוחדת] מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת, אף כל העושה בשגגה מעשה שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת.


להמשך שמעוני פרק טו