המשך סימן תשנ

זהו שאמר הכתוב: אח נפשע מקרית עוז ומדינים כבריח ארמון.
אח נפשע - זה קרח, שעמד כנגד משה ומרד וירד מכבוד שהיה בידו.
ואין נפשע אלא מרידה, שנאמר: מלך מואב פשע בי.
ואומר: אז תפשע לבנה.
שפשע בתורה שהוא קרית עמו של הקב"ה, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן.
ומדינים כבריח ארמון - עשה דינם עם משה והעלה הארץ בריחיה בעדו.

ויקח -
אין ויקח אלא לשון משיכת דברים רבים, שמשך כל גדולי ישראל והסנהדראות אחריו.

במשה כתיב: ויקח משה ואהרן את האנשים האלה.
וכן כתיב: קח את אהרן ואת בניו, הוי ויקח קרח - שבדברים רכים משך לבם.

דבר אחר:
אין ויקח אלא לשון פליגה, שלבו לקחו, שנאמר: מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך.
ועל מה נחלק?
על ידי אליצפן בן אחי אביו, שנעשה על משפחתו נשיא, שנאמר: ונשיא בית אב למשפחות הקהתי אליצפן בן עוזיאל.
אמר קרח: ארבעה אחים היו אחי אבא, שנאמר: ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל, עמרם הבכור זכה אהרן ובניו לכהונה גדולה, ומשה אחיו למלכות, ומי ראוי ליטול השניה, לא אני, שאני שני לבני קהת?!
שנאמר: ובני קהת עמרם ויצהר, ואני בנו של יצהר, הייתי ראוי להיות נשיא על משפחתי, והוא עשה בנו של עוזיאל! קטן של אחי אבי יהא גדול עלי?!
הרי אני חולק עליו ומבטל כל מה שעשה, לפיכך היתה המחלוקת.
מה כתיב למעלה מן הענין?
ועשו להם ציצית.
א"ל קרח למשה רבינו: טלית שכולה תכלת מהו שתהא פטורה מן הציצית?
א"ל משה: חייב בציצית.
אמר ליה קרח: טלית שכולה תכלת אינה פוטרת עצמה וארבעה חוטין פוטרין אותה?!
בית שמלא ספרים מהו שיהא פטור מן המזוזה?
א"ל: חייב במזוזה.
א"ל: כל התורה כולה רע"ה פרשיות יש בה אין פוטרות את הבית, ושתי פרשיות שבמזוזה פוטרות את הבית?!
א"ל: [דברים] אלו לא נצטוית עליהם אלא מלבך אתם בודאם.

אמרו חכמים:
חכם גדול היה קרח ומטועני הארון היה, שנאמר: ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו, כשאמר משה: ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת מה עשה?
מיד ציוה (ועשה) [וכנס] מאתים וחמישים ראשי סנהדראות, ועשה משתה להם ונתעטפו כולם בטליתות של תכלת.
באו בני אהרן ליטול מתנותיהם, חזה ושוק.
ועמדו כנגדן, ואמרו להם: מי צוה אתכם ליטול כך, לא משה?
לא ניתן לכם כלום, שלא צוהו הקב"ה!
באו והודיעו למשה, הלך לפייסן.
מיד עמדו כנגדו.

ויקח קרח -
לקח טליתו והלך ליטול עצה מאשתו.
בשעה שאמר הקב"ה למשה: קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם ועבירו תער על כל בשרם, מיד עשה כך לקרח. התחיל לחזר על כל ישראל ולא היו מכירין אותו.
אמרו לו: מי עשה לך כך?
א"ל: משה, ולא עוד, אלא נטלוני בידי וברגלי והיו מניפין אותו ואומרים לי: הרי אתה טהור. והביא את אהרן אחיו וקשטו ככלה והושיבו באהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו: משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול ובניו סגני כהונה; תרומה לכהן, מתנות כהונה לכהן, תרומת מעשר לכהן, מיד ויקהלו.
זהו שאמר הכתוב: אשרי האיש - אלו בניו של קרח.
אשר לא הלך בעצת רשעים - שלא הלכו בעצת אביהם, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים. ובדרך חטאים לא עמד – שנאמר: את מחתות החטאים האלה בנפשותם.
ובמושב לצים לא ישב - זה קרח, שהיה מתלוצץ על משה ואהרן.
מה עשה?
כינס עליהם כל הקהל, שנאמר: ויקהל עליהם קרח את כל העדה, התחיל לומר לפניהם דברי ליצנות.
אמר להן: אלמנה אחת [היתה] בשכנותי ועמה שתי נערות יתומות, והיה לה שדה אחת.
באת לחרוש אמר לה משה: לא תחרוש בשור ובחמור יחדו.
באת לזרוע, אמר לה: שדך לא תזרע כלאים.
באת לקצור ולעשות ערימה, אמר: הניחו לקט שכחה ופאה.
באת לעשות גורן אמר לה תני תרומה ומעשר ראשון ומעשר שני,
הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו.
מה עשתה?
עמדה ומכרה את השדה ולקחה שתי כבשות כדי ללבוש גיזותיהן וליהנות מפירותיהן, כיון שילדו, בא אהרן ואמר לה: תני לי את הבכורות, שכך אמר לי הקב"ה: כל הבכור אשר יולד וגו' הצדיקה עליה את הדין ונתנה לו את הולדות,
הגיע זמן גזיזה וגזזה אותן אמר לה: תני לי ראשית הגז [שכן אמר הקב"ה: וראשית גז צאנך תתן לו].
אמרה: אין בי כח לעמוד באיש הזה, הריני שוחטתן ואוכלתן.
כיון ששחטה אמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקיבה.
אמרה: אפילו אחר ששחטתי אותן לא נצלתי מידו, ואמרה: הרי הן עלי חרם.
אמר לה:כולו שלי הוא, שכך אמר הקב"ה: כל חרם בישראל לך יהיה, נטל והלך לו, והניחה בוכה היא עם שתי בנותיה.
כדין כולהון עבדין להא ביותא עלובתא ותולין בהקב"ה.
כי אם בתורת ה' חפצו - אלו בניו שאמרו שירה, ואמרו: אנו חייבין בכבוד אבינו או לא נחלוק על משה רבינו והכריעו עצמן בשביל כבודו של משה.
ובתורתו יהגה - אלו בניו של קרח.
והיה כעץ שתול על פלגי מים - כיון שנבלעו קרח ועדתו נמצאו בניו עומדין כתורן הזה של ספינה, שנאמר: ויהיו לנס.
לא כן הרשעים - זה קרח ועדתו.
על כן לא יקומו רשעים במשפט - זה קרח ועדתו.
כי יודע ה' דרך צדיקים - אלו בניו של קרח.
ודרך רשעים תאבד - זה קרח ועדתו.

ויקח קרח -
אמר ריש לקיש:
שלח מקח רע לעצמו, זה שאמר הכתוב: חכמות נשים בנתה ביתה - זו אשתו של און.
ואולת בידיה תהרסנו - זו אשתו של קרח.
איתתיה דקרח אמרה ליה: חזי מאי קא עביד לכו.
איהו הוה ליה מלכא, לאחוה שוויה כהנא רבה.
לבני אחוהי שוינהו סגני כהונה.
אי אתיא תרומה - אמר תיהוי לכהן.
ביכורים - לכהן.
מעשר ראשון נמי דשקילתו אתון – אמר: הבו חד מן עשרה לכהן.
ועד דגייז לכו למזייכו ומיטלל בכו, עינא יהב במזייכו לפיכך אמר לכם: העבירו תער על כל בשרם.
ועוד אמר: והנפת אותם תנופה בעי למעבד כאימרי.
אמר לה: והא איהו נמי קא עביד הכי?
אמרה לה: כיון דכולה רבותא דידיה לא חייש, תמות נפשי עם פלשתים.
ועוד דקאמר להו: עיבידן תכלת!
אי סלקא דעתך תכלתא חשיבה אפיק גלימי דתכלתא וכסינהו לכולהו מתיבתך.

ויקח קרח - שעשה קרחה בישראל.
בן יצהר - שהרתיח את העולם כלו כצהרים,
בן קהת - שהקהה שיני מולידו.
בן לוי - שנעשה לויה לגיהנם.
וליחשב נמי בן יעקב בן שעיקב עצמו לגיהנם?
יעקב בקש רחמים על עצמו שלא יחשב עמהם, שנאמר: בסדם אל תבא נפשי - אלו מרגלים, ובקהלם אל תחד כבודי - אלו עדת קרח.
דתן - שעבר על דת אל.
אבירם - שהעביר לבו מלעשות תשובה.
און - שישב כל ימיו באנינות,
בן פלת - [שנעשו לו פלאות,
בן ראובן - בן שראה והבין.

אמר רב:
און בן פלת] אשתו הצילתו.
אמרה ליה: מאי נפקא לך מינה, אי מר רבה - אנת תלמידא ואי מר רבה - אנת תלמידא.
אמר לה: מאי אעביד?
הואי לי בעצה ואישתבעי ליה בהדיהון.
אמרו [אמרה] ליה: ידענא דכולא כנישתא קדישא היא, דכתיב: כי כל העדה כולם קדושים, אמרה ליה: תוב את בביתך דאנא מצילנא לך.
אשיקתיה חמרא ואגינתיה, ואתבא אבבא סתרה למזייה, כל דאתא חזייה והדר, אדהכי והכי איבלעו להו.

ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים נשיאי עדה -
מיוחדין שבעדה,

קריאי מועד -
שהיו יודעין לעבר שנים ולקבוע חדשים.

ואנשי שם -
שהיה להם שם בכל מקום.

ודתן ואבירם -
מכאן אמרו:

אוי לרשע אוי לשכנו טוב לצדיק טוב לשכנו.

בני ראובן -
שהיו שכנים לקרח שהיה שרוי בדרום, דכתיב: משפחת בני קהת יחנו וגו' תימנה, ודגלו של ראובן סמוך להם, שנאמר: דגל מחנה ראובן תימנה.
אבל דגלו של יהודה היה במזרח ויששכר וזבולן עמו, שנאמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה.
וכתיב: ועליו מטה יששכר.
וסמוכין להן משה ואהרן ובניו, שנאמר: והחונים לפי המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו - לפי שהיו סמוכין לתורה, לכך זכו להיות בני תורה, דכתיב: יהודה מחוקיי.
וכתיב: ומבני יששכר יודעי בינה לעתים וגו'.
וכתיב: ומזבולן מושכים בשבט סופר.
ודתן ואבירם שהיו שכנים לקרח בעל מחלוקת, לקו עמו ואבדו מן העולם.

ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו' -
מי היו?
אליצור בן שדיאור וחבריו. אנשים אשר נקבו בשמות, אע"פ שלא פרסמן הכתוב, נתן סימניהן, ומתוך המקרא אתה מבין אותם.
משל למה הדבר דומה?
לבן טובים שגנב כלים מן המרחץ, ולא היה בעל הגנבה רשאי לפרסמו. התחיל נותן בו סימניו, אמרו לו: מי גנב את כליך?
אמר: אותו בן טובים בעל קומה שיניו נאות ושערו נאה.
משנתן סימניו ידעו מי הוא.
ואף כאן, אע"פ שסתמן הכתוב ולא פירש את שמותן ובא ונתן סימניהן, אתה יודע מי הן, נאמר להלן: קריאי העדה נשיאי מטות אבותם ויקח משה את האנשים האלה אשר נקבו בשמות, וכאן כתיב: נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם.

אמר רבי אליעזר:
למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ?
בתחלה דומה לקיתון של זהב, סיפר עמו דומה לקיתון של כסף, נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה.

רב אחא בשם רבי יהושע בן לוי:
קשה היא המחלוקת כדור המבול.
כתיב התם: המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם.
וכתיב הכא: נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם.

ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם -
הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת ידי מצרים מתחת ידיכם, שבכל שנה מתים חמשה עשר אלף וארבעים וחמשה. ובקשו לסקלו, לפיכך: וישמע משה ויפל על פניו.
אמר להן משה: לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן כהונה גדולה מבקש, שנאמר: ואהרן מה הוא כי תלינו עליו.
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, לא כך צויתנו: ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך והרי עמדו עלינו להרגנו.

וישמע משה ויפל על פניו -
מה שמועה שמע?
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן:
ששמע שחשדוהו מאשת איש, שנאמר: ויקנאו למשה במחנה – מלמד, שכל אחד ואחד קנא לאשתו ממשה, שנאמר: ומשה יקח את האהל.

אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו כולו, ואם לא עשאו כולו עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו ראה אחרים שעשאוהו ושמח.

מיתיבי: וישמע משה ויפל על פניו - מה שמועה שמע וכו'?
(כדלעיל).
התם משום שנאה הוא דעביד.
תא שמע, דאמר רבי יוסי:
יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו.

[ואמר רב פפא:
לדידי חשדן ולא הוה בי].
לא קשיא, הא בקלא דפסיק הא בקלא דלא פסיק.
ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים, אבל אית ליה אויבים - אויבים הוא דאפקוה לקלא.
מנלן דשדרינן שליח מבי דינא ומזמנינן לדינא?
שנאמר: ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' אתה והם אהרן.
ולקמי גברא רבה, דכתיב: לפני ה'. אתון ופלניא, דכתיב: אתה והם ואהרן. ודקבעינן זימנא, דכתיב: מחר [זמנא בתר זמנא, דכתיב: קראו שם פרעה מלך מצרים שאון העביר המועד]. ומנלן דאי מתפקד כלפי (גברא רבה) [שליחא דבי דינא] אתי שליח ואמר דלא מיחזי כלישנא בישא?
דכתיב: העיני האנשים ההם תנקר.

וכי כל העדה כלם קדושים -
כולם שמעו בסיני: אנכי ולא יהיה לך.

ומדוע תתנשאו -
מיד נזדעזע משה, מפני שכבר היה בידו סרחון רביעי.
משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתים ושלש, כשסרח רביעית נתרשלו ידי אוהבו של מלך.
אמר: כמה פעמים אטריח על המלך?
לכך נתרשלו ידי משה.
חטאו בעגל - ויחל משה.
במתאוננים - ויתפלל משה.
במרגלים - ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים,
במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו, אמר: עד כמה אוכל להטריח את המקום?
לפיכך: וישמע משה ויפל על פניו.

וידבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר בקר ויודע ה' -
מה ראה לאמר: בקר ויודע ה'?
אמר משה: שמא מתוך מאכל ומשתה אמרו דבר זה, לפיכך אמר בקר, שמא בין כך ובין כך יעשו תשובה.
אמר להם: אין רשות ליכנס עכשיו, אע"פ שאין לפניו לא אכילה ולא שתיה אלא בשבילנו על שאכלנו ושתינו.

דבר אחר:
בקר – אמר להם: גבולות חלק להם הקב"ה בעולמו, יכולים אתם לערב יום בלילה?
והא כתיב בתחלה: ויהי ערב ויהי בקר וגו' ויבדל אלהים בין האור ובין החשך [וכשם שהבדיל בין האור ובין החשך] כך הבדיל ישראל מן האומות, שנאמר: ואבדיל אתכם מן העמים.
וכן הבדיל אהרן, שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים הוא ובניו. אם יכולים אתם לערב אותה הבדלה שהבדיל הקב"ה בין היום ובין הלילה, כך אתם יכולים לבטל את זו.
לכך אמר להם: בקר ויודע ה' את אשר לו - כבר כבר הוא מתוקן, ואת אשר יבחר בו.

זאת עשו קחו לכם מחתות ותנו בהן אש -
מה ראה לומר להם כך?
אמר להם: בדתי הגוים סדרים הרבה ונימוסים הרבה וכהנים הרבה, יש [ואין] כולן מתקבצין בבית אחד, ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד [ומזבח אחד] וכהן גדול אחד [ובהמ"ק אחד], ואתם, מאתים וחמשים מבקשים כהונה גדולה?!
אף אני רוצה בכך, לכך נאמר: אתה וכל עדתך וגו', זאת עשו קחו לכם מחתות - הרי לכם תשמיש החביב מהכל, היא הקטורת חביבה מן הקרבנות, וסם המות נתון בתוכו, שבו נשרפו נדב ואביהוא, לפיכך התרה בהן.

והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש -
כבר הוא בקדושתו.
א"ל משה: הריני אומר לכם, שלא תחייבו בנפשותיכם חמשים ומאתים שאתם מקריבין, מי שיבחר מכם יצא חי וכלכם אבודים.

רב לכם בני לוי -
הרי אמרתי לכם!
לא טפשים היו, שכך התרה בהם וקבלו עליהם לקרב?!
אלא הם חטאו על נפשותם, שנאמר: את מחתות החטאים האלה בנפשותם.
וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות זה?
אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת ממנו, שמואל ששקול כמשה ואהרן, [שנאמר: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו] ועשרים וארבע משמרות עומדות מבניו, שכולם מתנבאים ברוח הקודש, דכתיב: כל אלה בנים להימן הזה המלך בדברי האלהים להרים קרן, אמר: אפשר הגדולה הזאת עתידה לעמוד ממני ואני אובד אותה?!
ולא ראה יפה לפי שבניו עומדין בתשובה.

ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי -
יש לך אדם שמדבר עם יוסף ואומר לשמעון שמע נא?!

יש אומרים:
שהיה מבקש ממנו שיחזור בו ואמר לפניו דברים רכים, כיון שראה שלא שמע לו, אמר: עד שלא ישתתפו אחרים עמו, (חזרו) יחזרו בהם.
התחיל לזרז בהן: שמעו נא בני לוי המעט מכם - הקטן הוא הכבוד שבידכם?
[שנאמר: המעט מכם וגו'].
חזר על קרח: ויקרב אותך ואת כל אחיך בני לוי שהיה גדול השבט, שנעשו אחיו טפלין לו.

ובקשתם גם כהונה -
(כתוב ברמז תש"ח):

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' -
המחלוקת הזה שאתם עושים אינה כנגדנו אלא כנגד הקב"ה.
משל למלך שהיו לו עבדים הרבה, רצה לעשות אחד מהן בן חורין וליתן לו (זמורה) [שררה]. עמד חברו כנגדו ואמר: הוא עשה עצמו בן חורין ונטל לעצמו אותה גדולה.
אמרו: אלו מעצמו עשה, יפה עשה שעמדו כנגדו, עכשיו שרבו עשה לו, כל מי שעומד כנגדו, לא כנגד רבו עומד?!
כך אמר משה: אלו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, עכשיו הקב"ה נתן לו, שהמלוכה והגדולה שלו, כל מי שעומד על אהרן אחי לא על הקב"ה הוא חולק?!
לפיכך כתב: ואהרן מה הוא וגו'.
בוא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה על אהרן שמן המשחה, נזדעזע אהרן ונבעת.
אמר לו: משה אחי, שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן המשחה ומעלתי ונתחייבתי כרת, שנאמר: על בשר אדם לא ייסך לפיכך העיד עליו הקב"ה: הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו כטל חרמון שיורד - שמן המשחה דומה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה כך שמן המשחה שעל ראש אהרן אין בו מעילה. לפיכך כתיב: הנועדים על ה'.
כל הדברים האלה פייס משה לקרח ואין את מוצא שהשיבו דבר, לפי שהיה פקח ברשעו, אמר: אם אני משיבו, יודע אני שהוא חכם גדול, עכשיו יקפחני בדבריו ואני מתרצה לו בעל כורחי, מוטב שלא אזקק לו, כשראה משה שאין בו תועלת, פירש הימנו.

וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם -
אף הן עמדו ברשעון ולא נזקקו להשיבו.

ויאמרו לא נעלה -
הכשילן פיהן לרשעים, וברית כרותה לשפתים [שמתו כבר] וירדו לשאול, שנאמר: וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה:

המעט כי העליתנו מארץ וגו'. -
[אמרו לו]: על מה אתה מתרברב עלינו?
מה טובה עשית לנו?
הוצאתנו מארץ מצרים שהיא כגן ה' ולארץ כנען לא הכנסתנו!
אלא הרי אנו מתים במדבר, והנגף משתלח בנו בכל יום:

אף וגו' -
ארבעה פתחו באף ואבדו באף (כתוב ברמז כ"ו):

ויחר למשה מאד -
נצטער [לחדא].
למה הדבר דומה?
להאדם הדן עם חברו ומתוכח עמו, אם משיבו יש שם נחת רוח, ואם אינו משיבו הרי הוא צער גדול.

ויאמר ה' אל תפן אל מנחתם -
אל תקבלם בתשובה.
הרי צריך למקרא לומר אל תפן אל עבודתם מה היא אל מנחתם?
כך אמר לפני הקב"ה: רבש"ע, יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו מלבד עולת התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קרבה, הואיל ופֵרשו אליו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ולא תאכלנו.

לא חמור אחד מהם נשאתי -
(כתוב ברמז ג').
מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם.
בנוהג שבעולם, אדם שהוא עושה בהקדש, נוטל שכרו [מן ההקדש; ואני בשעה שהייתי יורד ממדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור], שבשביל צרכיהם אני יורד, ולא נטלתי.
וכן שמואל הצדיק אמר: הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי - שור שהייתי מקריב לקרבן ומבקש רחמים עליהם, וכן למשוח עליהם מלך, משלי היה, שנאמר: עגלת בקר תקח בידך וגו' ולא נטלתי משלהם.

ולא הרעותי את אחד מהם -
שלא חייבתי את הזכאי ולא זכיתי את החייב.
כשראה משה שעמדו בגאותם ובמרדיהם, אמר להם: אתה וכל עדתך היו לפני ה' - הלך קרח כל אותה הלילה והיה מטעה את ישראל ואומר להם: מה אתם סבורים שאני עוסק ליטול הגדולה לעצמי?
אני מבקש שתהא הגדולה חוזרת על כלנו, שמשה נטל מלכות לעמו והכהונה גדולה נתן לאהרן אחיו לחק עולם, והיה הולך ומפתה כל שבט ושבט כראוי לו, עד שנשתתפו כולם עמו.

ויקהל עליהם קרח את כל העדה -
כיון שנכנסו ובאו עמו, מיד: וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר הבדלו מתוך העדה הזאת וגו' ויפלו על פניהם ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר וגו'.
אמרו לפניו: רבש"ע, מלך בשר ודם שמרדו עליו בני המדינה ועמדו וקללו את המלך או שלוחיו עשרה או עשרים, מהו עושה?
משלח לשם לגיונותיו ועושה בה אנדרלמוסיא והורג הטובים עם הרעים, לפי שאינו מכיר מי מרד ומי לא מרד, מי כבד המלך ומי קללו, אבל אתה יודע מחשבות של כל אדם ומה שהלבבות והכליות יועצות, ואתה יודע מי חטא ומי לא חטא, ואתה יודע רוח של כל אחד ואחד, לכך נאמר: אלהי הרוחות לכל בשר.
א"ל הקב"ה: יפה אמרתם, אני מודיע מי חטא ומי לא חטא.

דבר אל העדה לאמר העלו מסביב -
אף על פי ששמע משה מפי הגבורה, לא אמר להם העלו, עד שהלך והתרה בם, שנאמר: ויקם משה וילך אל דתן ואבירם - להודיע רשעתן, שאע"פ שהלך משה ברגליו אצל הרשעים, קשים לרצות, מה עשו?
לא רצו לצאת מאהליהם כנגדו, כיון שראה משה כך, אמר: עד כאן היה עלי לעשות!

סימן תשנא

שנו רבותינו:
ארבעה נקראו רשעים:
הפושט יד על חברו להכותו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך - הכית לא נאמר אלא תכה.
והלוה ואינו משלם, שנאמר: לוה רשע ולא ישלם.
ומי שיש בו עזות פנים ואינו מתבייש ממי שגדול ממנו, שנאמר: העז איש רשע בפניו.
ומי שהוא בעל מחלוקת, שנאמר: סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים, ושניהם היו בדתן ואבירם - עזות פנים ומחלוקת.
מחלוקת באותיותיה נדרשת:
מ' - מכה,
ח' - חרם,
ל' ֿ לוקין,
ק' – קללה,
ת' - תועבה.

ויש אומרים:
תכלית כליה מביא לעולם.

ויקם משה וילך אל דתן ואבירם -
מכאן שאין מחזיקין במחלוקת.

דאמר רב:
כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו.

רב (אסי) [אשי] אמר:
ראוי להצטרע.
כתיב הכא: כאשר דבר ה' ביד משה לו.
וכתיב: ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך.. והנה ידו מצורעת כשלג וגו'.

אמר רב חסדא:
כל החולק על רבו כאלו חולק על השכינה, שנאמר: בהצותם על ה'.

סימן תשנב

אמר רבי חמא בר חנינא:
כל העושה מריבה עם רבו כעושה מריבה עם שכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'.

אמר רבי (חמא בר חנינא) [חנינא בר פפא]:
כל המתרעם על רבו כאלו מתרעם על השכינה, שנאמר: לא עלינו תלונותיכם כי על ה'.

אמר רבי אבהו:
כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה.

ויעלו מעל משכן קרח -
כיון שראוי כך שנסתלקו ישראל מסביבותיהן, יצאו מחרפין, שנאמר: יצאו נצבים.
ולהלן כתיב: ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום.
פתח משה ואמר: בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו'.
משל למה הדבר דומה?
לשושבין בתו של מלך שהיו עדותיה בידו. עמד אחד מן המסובין כנגדו וקלל את השושבין כו' עמד השושבין כנגד המלך ואמר לו: אם אין אתה מוציא זה להרגו בפני הכל אף אני אומר בודאי לא היו בתולים לבתו של מלך.
אמר המלך: מוטב לי להרוג את זה שלא יוציא השושבין שם רע על בתי.
כך קרח נחלק על משה ואמר: מלבו ומעצמו אמר משה את כל הדברים האלה.
פתח ואמר: בזאת תדעון כי ה' שלחני אם כמות כל האדם ימותון אלה, אף אני אומר: לא ה' שלחני ומלבי אמרתי.
כיון שאמר קרח: לא משה נביא ולא אהרן כהן גדול ולא תורה נתנה מן השמים.
כיון ששמע משה כך, הלך אצל האלהים, אמר: אם אני מוותר על בזיוני ועל בזיונו של אהרן אבל על בזיונה של תורה איני מוותר, שנאמר: בזאת תדעון ואין זאת אלא תורה, שנאמר: וזאת התורה אשר שם משה.

לא ה' שלחני זה -
מג' בני אדם נביאים, שאמרו בלשון הזה:
מיכה,
ואליהו,
ומשה.

אליהו מה אמר?
ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ואם אין אתה עונה אותי אני אומר: לא ה' אלהים שלחני.
וכן מיכה אמר: אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי.
ומשה אמר: אם כמות כל האדם ימותון אלה אף אני אומר לא ה' שלחני.

אמר ריש לקיש:
רמז לבקור חולים מן התורה מנין?
שנאמר: אם כמות כל האדם ימותון אלה, מאי משמע?

אמר רבא:
אם כמות כל האדם - שהן חולין ומוטלין על עריסותיהם ובני אדם מבקרים אותם לא ה' שלחני.

ואם בריאה יברא ה' -
אמר משה לפני הקב"ה: רבש"ע, אם בריאה - גיהנם, מוטב, ואם לאו - יברא ה'.
למאי?
אילימא למבריה והכתיב: אין כל חדש תחת השמש!
אלא לקרובי פתחא.

ויהי ככלותו -
(כתוב למעלה ברמז ל"ח):

ותבקע האדמה אשר תחתיהם -
ללמדך, שבכל מקום שהוא רוצה הוא מצמיח את הפורענות.

וירדו הם וכל אשר להם -
יש אומרים:
חיים נידונין עד עכשיו.

ותכס עליהם הארץ ויאבדו -
הם אבדו אבל לא שררותם אבל נעשו תחתיהם שרים אחרים.

אמר רבה בר בר חנה: זמנא חדא הוה אזלינא באורחא, ואמר לי ההוא טייעא: תא אחוי לך בלועי דקרח, אזלי וחזאי תרי ביזעי דקא נפיק קוטרא מינייהו. שקלי גבבא דעמרא ואמשינה במיא ואותביה בריש רומחא [ועיילית התם] ואיחריך.
ואמר לי: אצית מאי שמעת?
ושמעי דהוו קא אמרין: משה ותורתו אמת, והן בדאין.
ולעתיד לבא עתיד להוציאן. ועליהם אמרה חנה: ה' ממית ה' מחיה מוריד שאול ויעל.


וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם -
שהיו צוחין למשה: משה רבינו הצילנו!

ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת -
אלו היו נבלעים ואלו היו נשרפים, וקרח לקה יותר מכלם שנשרף ונבלע.
ולמה נעשה בו שני דינין?
שאלו נשרף ולא נבלע, היו הבלועים מתרעמים, שלא הביא עלינו את כל הפורענות הזה אלא קרח, [והרי הן נבלעים וקרח ניצול!
ואלו נבלע ולא נשרף, היו השרופים מתרעמים ואומרים: שלא הביא עלינו את הפורענות הזה אלא קרח], והרי הן שרופין והוא ניצול!
לפיכך נידון בשתי מיתות, להטו האש תחלה לעין כל השרופין, שבידן היה המחתה ובה הקטרת, וקפלתו האש, והאש מתגלגלת בו עד שהביאתו לפי הארץ לבין הבלועים, שנאמר: ותפתח הארץ את פיה.

אמר רבי יוחנן:
קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופים.
לא מן הבלועים, שנאמר: ואת כל האדם אשר לקרח - ולא קרח.
ולא מן השרופים, דכתיב: ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת - ולא קרח.

במתניתא תנא:
קרח מן הבלועים ומן השרופים.
מן הבלועים, דכתיב: ותבלע אותם ואת קרח.
ומן השרופים, דכתיב: באכול האש את חמשים ומאתים איש - וקרח בהדייהו.
עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ותכס עליהם הארץ - בעולם הזה, ויאבדו מתוך הקהל - לעולם הבא, דברי רבי עקיבא.

רבי אליעזר אומר:
עליהם הוא אומר: ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי הן כאבדה המתבקשת, שנאמר: תעיתי כשה אובד בקש עבדך.

ואש יצאה -
(כתוב ברמז תקכ"ד).

את מחתות החטאים -
(כתוב ברמז תרכ"ג).

מעלין בקדש ואין מורידין. מנלן דמעלין?
אמר רב אחא בר יעקב:
דאמר קרא: את מחתות החטאים וגו' - בתחלה תשמישי מזבח ולבסוף גופו של מזבח.

ומנלן דאין מורידין?
אמר רבי אמי:
דאמר קרא: ויקם משה את המשכן ויתן את אדניו וגו':

ותפתח הארץ את פיה -
ר' יהודה אומר:
אותה שעה נפתחו לארץ הרבה פיות, שנאמר: בקרב כל הארץ.

א"ל רבי נחמיה:
והלא כתיב: ותפתח הארץ את פיה! והיאך אתה מקיים בקרב כל הארץ?
אלא שנעשית הארץ כמשפך, וכל מקום שהיה אחד מהם או ממונו, מתגלגל ובא ויורד עמו. נמצאת מקיים בקרב כל הארץ ונמצאת מקיים ותפתח הארץ את פיה.

ואת כל היקום אשר ברגליהם -
זה ממון שהוא מעמיד את רגלים.

רבותינו אמרו:
אפילו היו כלים ביד אחר, היו מתגלגלין ובאין ונבלעין עמו.

אמר רבי שמואל בר נחמן:
אפילו מחט שהיה שאולה ביד ישראל מידם היתה באה ונבלעת עמהם, שנאמר: וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.

ויקהלו על משה ועל אהרן -
שהקהילו עליהם קהלות, ואמרו: בואו ונודיע לכם מעשיו של בן עמרם.

כי כל העדה כלם קדושים -
וכי אתם לבדכם קדושים?!
והלא כלנו נתקדשנו בסיני, שנאמר: לך אל העם וקדשתם.
וכשנתנו לנו עשרת הדברות, כל אחד ואחד ממנו היה יונק מהר סיני, ולא נתן לנו אלא עשרת הדברות, ולא שם חלה ולא שם תרומה ומעשרות ולא שם ציצית שמענו, אלא מעצמך אתה אומר, כדי לעשות שררה לעצמך ולעשות כבוד לאהרן אחיך.
מה תלמוד לומר: בקר?
אלא אמר: דברים שאנו אומר לכם מלובנים הן כבקר, שלא לכבוד עצמי ולא לכבוד אחי אני אומרן.

הוא הקדוש -
הוא יקדש מיבעי ליה?
אלא א"ל: יודע אני שקטורתו של אהרן מתקבלת, כבר נתקדש קודם לכן.

רב לכם בני לוי -
כנגד כהונתו של אהרן.
אמר: הוא נוטל תרומה אחד (מששים) [מחמשים] ואתם אחד מעשרה.

המעט מכם -
קלה היא בעיניכם שבחר בכם הקב"ה מכל שבטי ישראל להיות משמשין לפניו.

ואהרן מה הוא -
מה הנאה יש לו לאהרן מכהונתו, והלא מתחלה קבר שני בניו נדב ואביהוא.

לא נעלה -
לא נבוא אין כתיב כאן, אמרו לו: הרי אנו מעמידין דברינו ואין אנו עולים מדינה של גיהנם. ולפי שהלך משה לפתחו של דתן ואבירם זכה להציל ארבעה צדיקים מדינה של גיהנם: שלשה בני קרח ואון בן פלת.
ומה זכות היה בידן של בני קרח שינצלו?
שבשעה שהיו יושבין אצל קרח אביהן רואין את משה וכובשין את פניהן בקרקע, אמרו: אם נעמוד מפני משה רבינו נוהגין בזיון באבינו וכבר נצטוינו על כבוד אב ואם, ואם לא נעמוד, כבר כתיב: מפני שיבה תקום, מוטב שנעמוד מפני משה רבינו, אע"פ שאנו נוהגין בזיון באבינו.
באותה שעה הרחישו את לבם בתשובה, עליהם אמר דוד: רחש לבי דבר טוב.

א"ר יוחנן:
מדוגמא שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לעתיד לבא, שהוא עתיד לאחוז בכנפות הארץ והצדיקים תלויין ברומו של עולם.
כך עשה להם הקב"ה לבני קרח מאותה דוגמא בעוה"ז.

ר' יהודה הנשיא אומר:
כמין עמוד נתבצר להם בגיהנם ועמדו עליו, והיו כל ישראל רואין אותן.
באותה שעה פתחו פיהם ואמרו שירה. כאשר שמענו כן ראינו בעיר ה' צבאות, שעתיד הקב"ה לבנות ירושלים בנין קבוע שאין לו הפסק, שנאמר: אלהים יכוננה עד עולם סלה.

א"ר יהושע בן לוי:
בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע, מה לילוד אשה בינינו?
א"ל: לקבל תורה בא.
א"ל: חמדה גנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?
מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וגו' תנה הודך על השמים.
א"ל הקב"ה למשה: החזר להם תשובה.
א"ל: רבש"ע, מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.
א"ל: אחוז בכסא כבודי, שנאמר: מאחז פני (כסא)[כסה] פרשז עליו עננו.

אמר רבי תנחום:
מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.
אמר לפניו: רבש"ע, תורה שאתה נותן לי, מה כתיב בה?
[אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים.
אמר להם: כלום למצרים ירדתם לפרעה השתעבדתם?
תורה למה תהא לכם?!
שוב מה כתיב בה]?
לא יהיה לך וגו' - בין גוים אתם, שעובדין אלילים?
שוב מה כתיב בה?
[זכור את יום השבת לקדשו כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות?!
שוב מה כתיב בה]?
לא תשא - כלום משא מתן יש ביניכם?!
שוב מה כתיב בה?
כבד את אביך ואת אמך - כלום אב ואם יש לכם?!
שוב מה כתיב בה?
לא תרצח לא תנאף לא תגנוב - כלום יצר הרע יש ביניכם?!
חזרו והודו לו להקב"ה, שנאמר: ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואילו תנה הודך על השמים לא כתיב.
מיד כל אחד ואחד מסר לו דבר, שנאמר: עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם - בשכר שקראוך אדם - לקחת מתנות.
ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר: ויתן את הקטרת ויכפר על העם, אי לאו דאמר ליה, מנא הוה ידע? (כתוב ברמז שפ"א וברמז רס"ב).