המשך סימן תשנב

ויאמר ה' אל אהרן -
הא למדת מכל הדברות שנאמרו לאהרן ע"י משה נאמר לו.
ומה תלמוד לומר: לאהרן?
אלא כדאי היה הדבור לאהרן, אלא שגדולת משה גדולה.

אתה ובניך -
אלו הכהנים.

ובית אביך -
אלו הלוים, מלמד שהלוים מוזהרים ע"י כהנים.
ומנין אף הכהנים ע"י הלוים?
שנאמר: ואתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם.

מטה לוי -
אין מטה אלא שבועה, שנאמר: שבועות מטות אומר סלה.
לוי - כדאי לוי בפני עצמו.
שבט - כדאי שבט בפני עצמו.
אביך - כדאי עמרם בפני עצמו.
אחיך - כדאי אחיך בפני עצמו.

וגם את אחיך -
כדאי בני אחיך בפני עצמן, לכרות להם ברית בשמחה.

ויאמר ה' אל אהרן -
למי הדבר מסור?
לאהרן, לאותו מזהיר.

רבי יאשיה אומר:
מנין אתה אומר שאם זרק את הדם כראוי ואינו יודע לשם מי זרקו, והקטיר את החלב כראוי ואינו יודע לשם מי הקטיר, שהכהנים נושאן עון על כך?
תלמוד לומר: אתה ובניך ובית אביך אתך תשאו את עון המקדש.

ר' יונתן אומר:
מנין אתה אומר שאם זכה בבשר קודם זריקת דמים, ובחזה ושוק קודם הקטר חלבים, שהכהנים נושאין עון על כך?
תלמוד לומר: אתה ובניך אתך תשאו את עון כהונתכם.
וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על בני עלי אלא על שנהגו בזיון בקדשים.
וכן הוא אומר: גם בטרם יקטירון וגו' ויאמר אליו האיש קטר יקטירון וגו' ותהי חטאת הנערים גדולה מאד.
וכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אנשי ירושלים אלא על שנהגו בזיון בקדשים, שנאמר: קדשי בזית.

אתה ובניך אתך וגו' -
זה עון דבר המסור לכהונה.
או עון דבר המסור לב"ד?
כשהוא אומר: אתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח - הרי עון המסור לב"ד אמור, הא מה תלמוד לומר: תשאון את עון כהונתכם?
זה עון המסור לכהונה.
אמרת ישראל לא ישאו עון כהונה, אבל לוים ישאו עון כהונה?
תלמוד לומר: והם ישאו את עונם.

וגם את אחיך -
שומע אני אף ישראל במשמע?
תלמוד לומר: מטה לוי, שומע אני אף הנשים במשמע?
(תלמוד לומר: שבט אביך - זכה עמרם שיקרא שבט על שמו.

רבי אומר:
מטה לוי -
שומע אני אף הנשים במשמע)?
תלמוד לומר: אחיך - להוציא את הנשים.

הקרב אתך -
ר' עקיבא אומר:
נאמר כאן אתך,
ונאמר להלן אתך,
מה אתך האמור (להלן) [כאן] בלוים הכתוב מדבר,
אף אתך האמור (כאן) [להלן] בלוים הכתוב מדבר - להזהיר את הלוים בשיר על דוכנן.

וילוו עליך -
תנן התם: בצפון, שער הניצוץ, כמין אכסדרה היה, וַעֲלִיָּה בנויה על גביהן, שהכהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה, מנהני מילי?

דתנו רבנן:
וילוו עליך וישרתוך -
בעבודתך הכתוב מדבר, הא כיצד?
כהנים שומרים מלמעלה והלוים מלמטה.

וילוו עליך וישרתוך -
בעבודתם, מנה מהם גזברים ואמרכלין.
או וישרתוך בעבודתך?
תלמוד לומר: ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל.
ועדיין אני אומר: ישרתוך בעבודתך - ישרתוך בעבודתם?
תלמוד לומר: ואני הנה לקחתי את אחיכם הלוים וגו' (נתונים נתונים המה לי) [מתנה נתונים לה'] - לשם הן מסורין והשם מסרן לכהנים, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון, וישרתוך – בעבודתם, ומנה מהן גזברין ואמרכלין.

ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות -
הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ.
או אלו ואלו מבפנים?
תלמוד לומר: ונלוו עליך ושמרו את משמרת אהל מועד.
הא מה תלמוד לומר: ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות?
הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ.

ושמרו משמרתך ומשמרת כל האהל -
זהו שאמרנו: ישרתוך – בעבודתם, ומנה מהן גזברין ואמרכלין.

אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו -
זה ארון.
וכן הוא אומר: ולא יבואו לראות כבלע את הקדש וגו'.

רבי נתן אומר:
מכאן רמז לשיר מן התורה, אלא שנתפרש ע"י עזרא, שנאמר: ואחיו הכהנים וגו'.

רבי חנניא בן אחי רבי יהושע אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר: משה ידבר והאלהים יעננו בקול - מכאן רמז לשיר מן התורה.

אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו -
אזהרה.

ולא ימותו -
עונש.
אין לי אלא לוים שענושין ומוזהרין על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין?
תלמוד לומר: גם הם גם אתם.

וכבר בקש רבי יהושע בן חנניא לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא בהנפת דלתות,
א"ל: חזור לאחוריך שכבר אתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים.

רבי אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר: אל תכריתו וגו'.

וזאת עשו להם -
אין לי אלא בני קהת, בני גרשון ובני מררי מנין?
תלמוד לומר: אהרן ובניו יבואו וגו'.
אין לי אלא לוים שענושין ומוזהרין על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין?
תלמוד לומר: ובנסוע המשכן יורידו אותו הלוים.
מעבודה לחברתה מנין?
תלמוד לומר: (עמהן) והחונים לפני המשכן קדמה לפני וגו'.
ומה תלמוד לומר: גם הם גם אתם?
לפי שבא קרח וערער כנגד אהרן, הזהיר עליו הכתוב את כל הענין.

ונלוו עליך -
זה שאמרנו, הכהנים מבפנים והלוים מבחוץ.

ושמרו משמרתך -
מלמד, שהכהנים אוכלים במקום הלוים.
ובכ"ד מקומות שומרים בבית המקדש הכהנים בשלשה, והלוים בעשריםן ואחד.

אך אל כלי הקדש -
יכול אם נגעו יהו חייבין?
אמרת: אך - משום עבודת זר הן חייבין ואין חייבין משום מגע.

ולא ימותו גם הם -
יכול שאין לי אלא הלוים ע"י הכהנים במיתה, הכהנים ע"י הלוים מנין?
תלמוד לומר: ולא ימותו גם הם גם אתם.
ומנין כדרך שהכהנים מוזהרין זה על זה?
אמרת: הם, גם הם, אתם, גם אתם.
יכול שהן מוזהרין זה על זה, במיתה?
אמרת: הם - הם עליהם במיתה ואין אתם עליהם במיתה.
אתם עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה.

ר' שמעון אומר:
גרשון ומררי בעבודת קהת במיתה. במה דברים אמורים?
בעבודת המשכן, אבל בעבודת בית האלהים הלוים על הכהנים במיתה ואין הכהנים על הלוים אף לא בלא תעשה.

ונלוו עליך -
וטפלו עליך.

משמרת אהל מועד -
זו משנה.

לכל עבודת האהל -
זה תלמוד.

וזר לא יקרב אליכם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והזר הקרב יומת עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: וזר לא יקרב אליכם.

וזר לא יקרב -
אין לי אלא בלא תעשה, בעשה מנין?
אמרת: ושמרתם את משמרת הקדש - גדולה למקדש שיש עליו שומרין, לא דומה פלטרין שאין עליו שומרין לפלטרין שיש עליו שומרין.

סימן תשנג

והחונים לפני המשכן וגו' - מה תלמוד לומר: למשמרת בני ישראל?
אלא בזמן שהקטן שומר את הגדול פוסע עליו ונכנס, ובזמן שהגדול שומר את הקטן אין פוסע עליו ונכנס.

ושמרתם את משמרת הקדש ואת משמרת המזבח -
הרי זו אזהרה לבית דין (שלישית) [של ישראל] להזהיר את הכהנים שתהא העבודה נעשית כתקנה, שכשעבודה נעשית כתקנה הן כלין את הפורענות מלבא לעולם, שנאמר: ולא יהיה עוד קצף על בני ישראל.
שאין תלמוד לומר: עוד אלא שכבר קצף.
כיוצא בו אתה אומר: ולא יהיה עוד המים למבול - אין תלמוד לומר: עוד, אלא שכבר היה. כיוצא בו אתה אומר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם וגו' אין תלמוד לומר: עוד, אלא שכבר זבחו. כיוצא בו: ולא יקרבו עוד בני ישראל וגו' [שאין תלמוד לומר: עוד, אלא שכבר קרבו.
אף כאן אתה אומר: ולא יהיה עוד קצף], שאין תלמוד לומר: עוד, אלא שכבר קצף, שנאמר: כי יצא הקצף.

סימן תשנד

ואני הנה לקחתי את [אחיכם] הלוים וגו' (נתונים נתונים המה לי) [מתנה נתונים לה'] -
לשם הן מסורין ואין מסורין לכהנים.

ואני -
מוסיף על מעשיך.
הנה – בשמחה.
כל מקום שהוא אומר הנה - הרי ענין שמחה.

ואני הנה לקחתי וגו' -
כמעשר מן הערימה, ואתם כתרומת מעשר.,
יכול הם לכם ודאי?
תלמוד לומר: לי.
אמור מעתה: שלי הן, שיהו שמשין לפניכם, וכן הוא אומר: ויבדל אהרן להקדישו קדש וגו'.

ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח -
מכאן היה רבי אלעזר הקפר אומר:
כל דבר של מזבח לא יהא אלא בך ובבניך.

ולמבית לפרוכת -
מכאן אמרו:
מקום היה אחורי בית הכפורת ששם בודקין יחוסי כהונה.

ועבדתם -
שומע אני מעורבבין?
תלמוד לומר: עבודת מתנה - מה מתנה בפייס אף עבודה בפייס.

עבודת מתנה אתן את כהונתכם -
לעשות אכילת קדשים בגבולין, כעבודת מקדש [במקדש].
מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ואח"כ עובד, אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל.

תשמרו את כהונתכם -
מגיד שעון קדשים אינו מסור אלא ביד הכהנים.
אין לי אלא עון קדשים קלים הנאכלים, קדשים שאין נאכלין מנין?
תלמוד לומר: לכל דבר המזבח.
יכול אף תרומה ותרומת מעשר וחלה?
תלמוד לומר: ולמבית לפרוכת - מה בית לפרוכת מיוחד דבר שאי אפשר לדעת צבור, יצא דבר שאפשר לדעת צבור.

עבודת מתנה -
מקיש עבודת מתנה לכהונתכם:
מה זו בנטילת ידים,
אף זו בנטילת ידים.

אי מה זו אינה אלא בקדוש ידים ורגלים,
אף זו לא תהא אלא בקדוש ידים ורגלים?
אמרת: לא, זו לפי צורך עבודה,
וזו לפי צורך העבודה.
אמרו: כל מי שהוא נותן תרומה למי שהוא אוכלה כמצותה, מעלין עליו כאלו עובד עבודה.

אמרו עליו על רבי טרפון שהיה אוכל תרומה בשחר, ואמר: הקרבתי תמיד של שחר, ואוכל תרומה בין הערבים, ואמר: הקרבתי תמיד של בין הערבים.
ומנין מסרו עצמכם לכהונתכם?
אמרת: עבודת מתנה אתן את כהונתכם - הא כדרך שעשה עזריה הכהן, שנאמר: ויבא אחריו עזריה וגו' ויעמדו על עוזיהו המלך וגו' ויזעף עוזיהו וגו' ויפן אליו עזריה כהן הראש וגו'.
עליו הוא אומר: ויוחנן הוליד את עזריה הוא אשר כהן בבית.
וכי הוא כהן בלבד והלא קדמוהו הרבה ושמשו אחריו?
אלא בו נתקיימה מצות כהונה גדולה, שנאמר: עבודת מתנה אתן וגו'.

היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה -

רבי אליעזר אומר:
כל הקרבנות שהקריב על המזבח – פסולין.
ורבי יהושע, מכשיר.
מאי טעמא דרבי יהושע?
דכתיב: ברך ה' חילו - אפילו חולין שבו ופעל ידיו תרצה.

וכן היה אוכל בתרומה ונודע שהוא בן גרושה וחלוצה -

רבי אליעזר, מחייב קרן וחומש.
ורבי יהושע, פוטר, דתרומה נמי איקרי עבודה.

דתניא: מעשה ברבי טרפון, שלא בא לבית המדרש.
למחר מצאו רבן גמליאל, א"ל: מפני מה לא באת אמש לבית המדרש?
אמר לו: עבודה עבדתי,
אמר לו: כל דבריך אינן אלא דברי תימא, וכי עבודה בזמן הזה מנין?
אמר לו: הרי הוא אומר: עבודת מתנה אתן את כהונתכם - עשו אכילת תרומה בגבולין כעבודת בית המקדש.

אמר רב:
ארבע עבודות זר חייב עליהם מיתה:
זריקה,
והקטרה,
ונסוך היין,
ונסוך המים.

ולוי אמר:
אף תרומת הדשן.
מאי טעמא דרב?
דכתיב: ואתה ובניך אתך תשמרו את כהונתכם וגו', עבודת מתנה - ולא עבודת סילוק. ועבדתם - עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה.
ולוי, אמר רחמנא: לכל דבר המזבח.
ורב, ההוא לאתויי שבע הזאות שבפנים ושבמצורע.
ולוי, נפקא ליה מדבר לכל דבר.
ורב, מדבר לכל דבר לא דריש.
ואימא לכל דבר המזבח - כלל,
עבודת מתנה - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.
עבודת מתנה אין עבודת סילוק לא?
אמר קרא: ולמבית לפרוכת הוא דעבודת מתנה ולא עבודת סילוק, הא בחוץ אפילו עבודת סילוק.
אי הכי ועבדתם נמי, ולמבית לפרוכת הוא דעבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה, הא מבחוץ אפילו עבודה שיש אחריה עבודה?
ועבדתם - הדר ערביה קרא.

רבי אומר:
לעשות אכילת קדשים בגבולין כעבודת מקדש במקדש.
מה עבודת מקדש במקדש מקדש ידיו ורגליו ואחר כך עובד,
אף אכילת קדשים בגבולין מקדש ידיו ואחר כך אוכל וכו'.
נמצינו למדין נטילת ידים מן התורה.

והזר הקרב יומת -
לעבודה.
או לעבודה ושלא לעבודה?
אמרת: ומה בעל מום שלא ענש בו מיתה לא ענש בו אלא לעבודה, זר שענש בו מיתה אינו דין שלא יענש בו אלא לעבודה?!
הא מה תלמוד לומר: והזר הקרב יומת?
לעבודה.

והזר הקרב יומת -
אפילו עבד בטהרה.
או אינו אלא אפילו עבד בטומאה?
אמרת: אם הנכנס בטומאה שלא לעבוד חייב, קל וחומר לעובד, ומה תלמוד לומר: והזר הקרב יומת?
אפילו עבד בטהרה:

יומת -
רבי שמעון אומר:
נאמר כאן יומת,
ונאמר להלן מות יומת,
מה יומת האמור להלן סקילה,
אף יומת האמור כאן סקילה.

רבי יוחנן בן נורי אומר:
נאמר כאן יומת,
ונאמר להלן יומת,
מה יומת האמור להלן בחנק,
אף יומת האמור כאן בחנק.

והזר הקרב יומת -
עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: וזר לא יקרב וגו'.

והזר הקרב יומת -
מיתה בידי שמים.

רבי עקיבא אומר:
אף מיתת בית דין, שנאמר: ונוקב שם ה' מות יומת.
אמרו: לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר: כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות.

זר ששמש במקדש –
רבי עקיבא אומר:
בחנק.

וחכמים אומרים:
במיתה בידי שמים.

תניא רבי ישמעאל אומר:
נאמר כאן והזר הקרב,
ונאמר להלן כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות,
מה להלן בידי שמים,
אף כאן בידי שמים.

רבי עקיבא אומר:
נאמר כאן והזר הקרב יומת,
ונאמר להלן והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת,
מה להלן בסקילה,
אף כאן בסקילה.

רבי יוחנן בן נורי אומר:
מה להלן בחנק,
אף כאן בחנק.
במאי קמיפלגי?

רבי עקיבא סבר:
דנין יומת מיומת ואין דנין יומת מיָּמוּת.

ורבי ישמעאל סבר:
דנין הדיוט מהדיוט, ואין דנין הדיוט מנביא.

ורבי עקיבא, כיון שהדיח אין לך הדיוט גדול מזה.
במאי פליגי רבי עקיבא ורבי יוחנן בן נורי?
בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן.
דתניא: נביא שהדיח - בסקילה.

רבי שמעון אומר:
בחנק.
[הא אנן תנן ר' עקיבא אומר בחנק]?
תרי תנאי ואליבא דרבי עקיבא.

סימן תשנה

וידבר ה' אל אהרן -
שומע אני שהדבור לאהרן?
תלמוד לומר: זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו' - הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן.

ואני - ברצון,
הנה – בשמחה, דברי רבי ישמעאל.
אמרו לו תלמידיו: רבינו, לפי שהוא אומר: אני הנני מביא את המבול מים על הארץ - שומע אני שיש שמחה לפני המקום?
[א"ל: יש שמחה לפני המקום] כשיאבדו מכעיסיו מן העולם.
וכן הוא אומר: בטוב צדיקים תעלוז קריה ובאבוד רשעים רנה.
ואומר: שני רשעים שברת וגו'.
ואומר: לה' הישועה וגו'.
ואומר: ה' מלך עולם ועד וגו'.
ואומר: יתמו חטאים מן הארץ וגו'.

רבי נתן אומר:
ואני מוסיף על עבודתם, הנה בשמחה.
וכן הוא אומר: וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.

ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי -
אין מדליקין בטבל טמא, דאמר קרא: ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי - בשתי תרומות הכתוב מדבר:
אחת תרומה טהורה,
ואחת תרומה טמאה.
מה תרומה טהורה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך,
אף תרומה טמאה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך.

משמרת תרומותי -
שמורה היא.

תרומותי -
זו תרומת איל נזיר ותודה, מגיד שנכרת ברית על עבודתם.

לכל קדשי -
לרבות העולה.

קדש -
לרבות חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור.
קדש - לרבות את הבכור.

לך נתתים למשחה -
לגדולה, כל שניתן לך לגדולה - נכרת לך ברית עליה, זו שרפת פרה ועגלה ערופה ותקיעת חצוצרות והקדשות וערכין.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
אף נעילת דלתות.

לכל קדשי בני ישראל -
כָּרַת הכתוב ברית עם אהרן על קדשי הקדשים (לגוזרן) [לגזור דין] ולכרות להן ברית, לפי שבא קרח כנגד אהרן וערער על הכהונה.
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיה לו בן בית ונתן לו שדה (אחת) [אחוזה] במתנה ולא כתב ולא חתם ולא העלה לו בערכאים. בא אחד וערער כנגדו על השדה.
אמר לו המלך: כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על השדה?!
(כאן) [בוא] ואני כותב ואני חותם ואני מעלה בערכאים.
כך בא קרח וערער כנגדו על הכהונה.
א"ל המקום: כל מי שירצה יבוא ויערער כנגדך על הכהונה?!
(כאן) [בוא] ואני כותב ואני חותם ואני מעלה לך בערכאים, לכך נאמרה פרשה זו סמוכה לקרח.

(זכרון לבני ישראל -
הא למדנו, שהיה קרח מן הבלועין ומן השרופין).

לך נתתים -
בזכותך.

למשחה -
אין למשחה אלא גדולה, שנאמר: זאת משחת אהרן וגו'.

רבי יצחק אומר:
אין למשחה אלא שמן המשחה, שנאמר: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ולבניך - בזכות בניך.
לחק עולם - שינהוג הדבר לדורות.

אמר רב חסדא:
מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי ואין נאכלות אלא בחרדל.
מאי טעמא?
אמר קרא: למשחה - לגדולה כדרך שהמלכים אוכלים.
איתמר: הקומץ מאימתי מתיר שירים באכילה?

רבי חנינא אומר:
משתשלוט בו האוֹר.

רבי יוחנן אמר:
משיוצת האור ברובו.
ורשאין [הכהנים] ליתן לתוכה יין ושמן ודבש, דאמר קרא: למשחה – לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלין, ואין אסורין אלא מלחמץ, דכתיב: לא תאפה חמץ חלקם וגו'.

ואמר ריש לקיש:
אפילו חלקם לא תאפה חמץ.

תניא: עשרים וארבע מתנות כהונה הן, וכולן ניתנו לאהרן ולבניו בכלל ופרט וברית מלח.
כל המקיימן - כאלו קיים בכלל ופרט וברית מלח.
וכל העובר עליהן - כאלו עובר בכלל ופרט וברית מלח.

ואלו הן עשר במקדש:
חטאת,
וחטאת העוף,
אשם ודאי,
ואשם תלוי,
וזבחי שלמי צבור,
ולוג שמן של מצורע,
ושתי הלחם,
ולחם הפנים,
ושירי מנחות,
ומנחת העומר.

וארבע בירושלים:
הבכור,
והביכורים,
ומורם מן התורה ומאיל נזיר,
ועורות קדשים.

עשר בגבולים:
תרומה,
ותרומת מעשר,
וחלה,
וראשית הגז,
ומתנות,
ופדיון הבן,
ופדיון פטר חמור,
ושדה אחוזה,
ושדה חרמים,
וגזל הגר.

וזה יהיה לך מקדש הקדשים -
תנו רבנן:
לאחר פטירתו של ר' מאיר אמר להם רבי יהודה לתלמידיו:
בני, אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן, מפני שקנתרנין הן, ולא ללמוד הן באים אלא לקפחני בהלכות הם באים.
דחק סומכוס ונכנס.
א"ל: כך שנה לנו ר' מאיר:
המקדש בחלקו בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים לא קידש.

כעס רבי יהודה עליהם ואמר להם: לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי רבי מאיר לכאן מפני שקנתרין הן, וכי אשה בעזרה, מנין?

א"ר יוסי:
יאמרו מאיר - שכב, יהודה - כעס, יוסי - שתק (דברי) תורה מה תהא עליה?
וכי אין אדם עשוי לקבל קדושין לבתו בעזרה?!
וכי אין אשה עשויה לעשות שליח לקבל לה קידושיה בעזרה?!
ועוד, דחקה ונכנסה מאי?

תניא רבי יהודה אומר:
מקודשת.

ר' יוסי אומר:
אינה מקודשת.

א"ר יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: וזה יהיה לך מקדש הקדשים וגו'.
רבי יהודה סבר:לך - לכל צרכיך.
ורבי יוסי סבר: כאש - מה אש לאכילה אף האי נמי לאכילה.

תניא: לוי אומר:
לכל קרבנם -
לרבות לוג שמן של מצורע.
סלקא דעתך אמינא מן האש אמר רחמנא, והאי לאו מותר מן האש, קא משמע לן.

לכל מנחתם -
לרבות מנחת העומר ומנחת קנאות.
סלקא דעתך אמינא: ואכלו אותם אשר כפר בהם, ומנחת העומר להתיר קא אתיא, ומנחת קנאות לברר עון הוא דקא אתיא, קא משמע לן.

ולכל חטאתם -
לרבות חטאת העוף. סלקא דעתך אמינא: נבלה היא, קא משמע לן.

וכל אשמם -
לרבות אשם נזיר ואשם מצורע.
אשם מצורע בהדיא כתיב ביה?
אלא אשם נזיר כאשם מצורע, סלקא דעתך אמינא: להכשיר קא אתי, קא משמע לן.

ישיבו לי -
זה גזר הגר.

לך הוא ולבניך -
שלך ושל בניך יהא, ואפילו לקדש בו את האשה.

זה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש -
אמרת: צא וראה איזהו (מורם) [מקודש הקדשים], שכולו לאישים ויש לך הימנו היתר, אין אתה מוצא אלא עולת בהמה.

כל קרבנם -
אלו שתי הלחם ולחם הפנים.

לכל מנחתם -
זו מנחת חוטא ומנחת נדבה.

ולכל חטאתם -
זו חטאת יחיד וחטאת הצבור וחטאת העוף וחטאת בהמה.

ולכל אשמם -
זה אשם ודאי ואשם מצורע ואשם תלוי.

אשר ישיבו לי -
זה גזל הגר.

קדש קדשים -
זה לוג שמן של מצורע.

לך הוא ולבניך -
בזכותך ובזכות בניך.

זה יהיה לך -
יש לך מתנה אחרת חומץ ממה שנכרת לך ברית עליה, אלו העורות.
יכול אף עורות הפסולים?
תלמוד לומר: זה יהיה לך.

מקדש -
לרבות עור העולה.

קדש -
לרבות עור חטאת ואשם ושלמי צבור.
(הבשר) [הקדשים] - לרבות עור הבכור.

מן האש -
(עור) אחר מתנות (מן) האישים.

כל קרבנם -
לרבות שתי הלחם ולחם הפנים.

קרבנם, מנחתם -
יכול מנחה שהיא כחטאת?
מה חטאת באה על חטא אף מנחה באה על חטא.
ומין אתה מרבה מנחת נדבה?
תלמוד לומר: לכל מנחתם.

חטאתם, מנחתם -
יכול חטאת שהיא כמנחה?
מה מנחה שהיא קרבן יחיד אף חטאת קרבן יחיד.
ומנין אתה מרבה חטאת צבור?
תלמוד לומר: לכל חטאתם.
אין לי אלא חטאות נאכלות, חטאות נשרפות מנין?
תלמוד לומר: לכל חטאתם.

אשמם, חטאתם -
יכול אשם שהוא כחטאת?
מה חטאת באה על חטא אף אשם בא על חטא.
ומנין אתה מרבה אשם נזיר ואשם מצורע?
תלמוד לומר: ולכל אשמם.
יכול אשם שהודע שלו טעון חטאת, ומנין שאף אשם שאין הודע לו טעון חטאת?
תלמוד לומר: ולכל אשמם.

אשר ישיבו -
לרבות כסף מושב.

קדש קדשים לך הוא ולבניך -
לרבות זבחי שלמי צבור ואשם מצורע.

בקדש הקדשים תאכלנו -
כרת הקב"ה ברית עם אהרן על קדשי קדשים, שלא יהו נאכלין אלא במקום קדוש.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
הרי נכרים שהקיפו את העזרה, מנין לקדשי קדשים שיהו נאכלין אפילו בהיכל?
תלמוד לומר: בקדש הקדשים תאכלנו, על מנת כן נכרתה לך ברית, על מנת שיאכלו קדשים בקדש הקדשים.

תאכלנו -
פרט לטמא,

יאכל אותו -
פרט ליוצא דופן.
תאכלנו - פרט ליוצא ולטמא.

רבי יהודה אומר:
למעט כל הפסולין.

כל זכר יאכל אותו -
כרת הקב"ה ברית על קדש קדשים, שלא יהו נאכלין אלא לזכרי כהונה.

קדש יהיה לך -
מה תלמוד לומר?
שיכול אין לי אלא דבר שראוי לאכילה שינהוג בקדש, שאין ראוי לאכילה מנין?
תלמוד לומר: קודש יהיה לך - מכל מקום.

וזה לך תרומת מתנם -
מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי קדשים (לגוזרן) [לגזור דין] ולכרות להם ברית, כך כלל את קדשים קלים (לגוזרן) [לגזור דין] ולכרות להן ברית.

לכל תנופות בני ישראל -
להביא את הדבר שטעון תנופה.

לך נתתים ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם -
שינהוג הדבר לדורות.

כל טהור בביתך יאכל אותו -
כרת הקב"ה ברית עם אהרן על קדשים קלים, שלא יהיו נאכלין אלא לטהורין.

לכל תנופות בני ישראל [לך נתתים ולבניך ולבנותיך] -
בניך - פרט לבני חללה.
[בנותיך - פרט לבנות חללה].
והלא דין הוא: הואיל ומכשיר ופוסל בבנים ומכשיר ופוסל בבנות, אם פסל בבני חללה בבנים דין הוא שנפסול בני חללה בבנות?!
או קל וחומר: מחמיר הוא בבנים מה שאינו מחמיר בבנות שהבנים גוררין אחריהם לאכול בתרומה ואין הבנות גוררות אחריהן לאכול בתרומה, אם פסל בני חללה בבנים אין דין שנפסול בני חללה בבנות?!
או מחמיר הוא בבנות מה שאינו מחמיר בבנים, שהבנות נגררות לאכול בתרומה, אם פסל בני חללה בבנים אין דין שנפסל בני חללה בבנות?
תלמוד לומר: בניך - פרט לבני חללה, הואיל ויש בבנים מה שאין בבנות ויש בבנות מה שאין בבנים, אל ידונו זה מזה.

כל טהור בביתך -
פרט לבת ישראל עד שלא זכה במעשה ידיה.
ומנין אתה מרבה משזכה במעשה ידיה?
אמרת: כל טהור בביתך יאכל אותו.

כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן -
מגיד הכתוב שכשם שכלל הכתוב את קדשי מקדש (לגוזרן) [לגזור דין] ולכרות להן ברית, כך כלל הכתוב את קדשי הגבול (לגוזרן) [לגזור דין] ולכרות להן ברית.

כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן -
זו תרומה ותרומת מעשר.
ראשיתם - זו ראשית הגז,
אשר יתנו - זה הזרוע והלחיים והקבה,
לה' - זו חלה.

ראשית אשר יתנו לך -
ממה שיפרישו ויתנו לך ולא ממה שתטול לך.

תנן התם: אין תורמין ממין על שאינו מינו ואם תרם אין תרומתו תרומה.
מנהני מילי?

אמר רב (אחי) [אמי] אמר רבי ינאי ואמרי לה אמר ריש לקיש:
אמר קרא: כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן - תן חלב לזה וחלב לזה.
אשכחן תירוש ויצהר [תירוש] ודגן, דגן ודגן מנין?
קל וחומר: ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אין מתעשׂרין מזה על זה, [תירוש ודגן] דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה?!

ולרבי יאשיה דאמר:
אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, היכי מייתי לה?
[מייתי לה הכי]: ומה תירוש ויצהר שאינן כלאים זה בזה אפילו על ידי דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה, תירוש ודגן דגן ודגן שהן כלאים זה בזה על ידי דבר אחר, אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה?!
ושני מינין דעלמא מנלן?
הני דרבנן נינהו וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון.
מה דאורייתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה אף דרבנן ב' מינים אין מתעשרין מזה על זה.

א"ל רבי (אבא) [רבא] בר חנן (לרבי אמי) [לאביי]:
גבי מעשר בהמה דלא כתיב: וכל מעשר בקר וצאן וכו' (כתוב ברמז תר"פ).

אמר אביי:
כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד מהני.
דאי סלקא דעתך לא מהני, אמאי לקי?

ורבא אמר:
לא מהני מידי, והאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, והרי תורם ממין על שאינו מינו דרחמנא אמר: כל חלב יצהר - תן חלב לזה וחלב לזה.
ותנן: אם תרם אין תרומתו תרומה.

אמר לך אביי:
שאני התם דכתיב: [ראשיתם] - ראשית לזה וראשית לזה.

ולרבא, אי לאו דכתב: ראשיתם - הוה אמינא תירוש ויצהר דכתיב בהן חלב [הוא דאין] תורמין, הא תירוש ודגן [דגן ודגן] דחד חלב כתוב בהן כי תרם מהאי אהאי לא לקי, כתב רחמנא ראשית - תן ראשית לזה וראשית לזה.

בכורי כל אשר ארצם -
(כתוב ברמז תנ"ג).

בכורים -
אף על גב דכתיב: ארצך - דידך אין דשותפות לא, כתב רחמנא בכורי כל אשר בארצם, אלא ארצך למה לי?
(לכדרב יהודה) למעוטי חוצה לארץ.

[בכורי כל אשר בארצם] -
בא הכתוב ולמד על הבִּכּוּרים שתהא קדושה חלה עליהם במחובר לקרקע.
שהיה בדין: הואיל וקדושה חלה על התרומה וקדושה חלה על הבכורים, אם למדת על
התרומה שאין קדושה חלה עליה במחובר לקרקע אף הבכורים לא תהא קדושה חלה עליהן במחובר לקרקע?
תלמוד לומר: בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה - בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהו נתנין לכהונה.

בכורי כל אשר בארצם -
על בִּכּוּרֵי בני ישראל נכרת ברית ולא נכרת על הנכרים ועל התושבים.
ומנין אתה מרבה בכורי גרים?
תלמוד לומר: בכורי כל.

כל טהור בביתך יאכלנו -
למה נאמר?
והלא כבר נאמר: כל טהור בביתך יאכל אותו, ומה תלמוד לומר: כל טהור בביתך יאכלנו? להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שהתא אוכלת בתרומה.
או אינו מדבר אלא בנשואה?
כשהוא אומר: כל טהור בביתך יאכל אותו - הרי נשואה אמורה.
ומה תלמוד לומר: כל טהור בביתך יאכלנו - להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה.
משמע מביא את ארוסה ומביא את התושב ושכיר.
ומה אני מקיים תושב ושכיר לא יאכל (קדש) [בו]?
תושב ושכיר שאינו ברשותך אבל תושב ושכיר שהוא ברשותך אוכל בו.
או משמע מוציא את התושב ושכיר ומביא את ארוסה, ומה אני מקיים כל טהור בביתך יאכל (בו) [אותו] - חוץ מתושב ושכיר, או אף תושב ושכיר?
תלמוד לומר: במקום אחר: תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש - בין ברשותך בין שלא ברשותך.

וכבר שלח ר' יוחנן בן בג בג אצל רבי יהודה בנציבין,
אמר ליה: שמעתי עליך שהיית אומר על בת ישראל המאורסת לכהן שהיא אוכלת בתרומה. שלח לו: מוחזק אני בך שאתה בקי בחדרי תורה, ולדון קל וחומר אי אתה יודע?
ומה שפחה כנענית שאין ביאתה קונה אותה [לאכול בתרומה] ,כסף קונה אותה לאכול בתרומה, בת ישראל שביאתה קונה אותה [לאכול בתרומה], אינו דין שיהא כסף קונה אותה לאכול בתרומה?!
אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים:
אין בת ישראל אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. נכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה אוכלת בתרומה, ואם מתה בעלה יורשה.

כל חרם בישראל לך יהיה -
אין לי אלא חרמי ישראל, חרמי נכרים ונשים ועבדים מנין?
תלמוד לומר: כל חרם בישראל לך יהיה.

רבי יוסי אומר:
סתם חרמים לכהנים, שנאמר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.
או אפילו פרש לשם?
תלמוד לומר: אך כל חרם, אך - חִלֵּק.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
סתם חרמים לבדק הבית, שנאמר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.
או אפילו פרש לכהן?
תלמוד לומר: כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו.

רבי יהודה בן בבא אומר:
סתם חרמים לכהנים, שנאמר: כשדה החרם לכהן וגו'.
או אפילו פרש לשם?
תלמוד לומר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.

רבי שמעון אומר:
סתם חרמים לשמים, שנאמר: כל חרם קדש קדשים הוא לה'.
או אפילו פירש לכהן?
תלמוד לומר: כל חרם בישראל לך יהיה.
כל פטר רחם לכל בשר -
שומע אני אף חיה במשמע?
תלמוד לומר: אשר יקריבו לה' להוציא את החיה.
משמע מוציא את החיה ומוציא את בעל מום?
תלמוד לומר: באדם ובבהמה [להביא את בעל מום.
באדם ובבהמה] - את שיש לו בהן באדם יש לו בבהמה, יצאו לוים שאין בהן באדם לא יהיה לך בהן בבהמה.

באדם ובבהמה -
מקיש בכור אדם לבכור בהמה:
מה בכור בהמה נפלים (פטורין) [פוטרין] מן הבכורה, אף בכור אדם נפלים (פטורין) [פוטרין] מן הבכורה. ומה בכור אדם רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה.
לפי שהוא אומר: והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ובכורות בקרכם - שומע אני אף ברחוק מקום יהא חייב עליו ליטפל בו ולהביאו לבית הבחירה?
תלמוד לומר: באדם ובבהמה - מה בכור אדם רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה. ומה בכור אדם מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה מטפל בו שלשים יום.

פטר רחם לכל בשר -
על פטר רחם נכרתה ברית ולא על יוצא דופן.
יכול אין לי שנכרתה ברית על בכור (בנו) [בהמתו] אלא משנכרתה ברית על בכור (בהמתו) [בנו], אבל הלוים והגרים הואיל ולא נכרתה ברית על בכור בניהם, יכול לא נכרתה ברית על בכור בהמתם?
אמרת: פטר רחם לרבות לוים.

לכל בשר -
לרבות הגרים.

באדם ובבהמה -
כל מקום שיש לך באדם יש לך בבהמה, אין לך באדם אין לך בבהמה, הואיל ויצאו הלוים מבכור בניהם יצאו אף מבכור בהמה טמאה.
ומנין שיצאו לוים מבכור בניהם ומבכור בהמה טמאה?
תלמוד לומר: באדם יהיה לך כל מקום שיש לך באדם יש בבהמה, וכל מקום שאין לך באדם אין לך בבהמה, אוציאם מבכור בניהם ומבכור בהמה טמאה, יכול יצאו מבכור בהמה טהורה?
תלמוד לומר: אשר יקריבו לה' - קרבה לשם חלקתי, ולא כשאינה קרבה לשם.

אך פדה תפדה -
(כתוב ברמז רכ"ג).

אמר עולא אמר רבי אלעזר:
בכור שנטרף בתוך שלשים יום, אין פודין אותו.

וכן תני רמי בר חמא:
מתוך שנאמר: פדה תפדה - יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום?
תלמוד לומר: אך - חלק.
המפריש פדיון פטר חמור ומת –
רבי אליעזר אומר:
חייבין באחריותו, כחמש סלעים של בן.

וחכמים אומרים:
אין חייב באחריותו כפדיון מעשר שני.

אמר רב יוסף:
מאי טעמא דרבי אליעזר?
דכתיב: אך פדה תפדה וגו' מ- מה מבכור אדם חייב באחריותו אף בכור בהמה טמאה חייב באחריותו.

א"ל אביי:
אי מה בכור אדם מותר בהנאה, אף בכור בהמה טמאה מותר בהנאה וכו',

אמר רבא:
אמר קרא: אך פדה תפדה - לפדיה הקשיתיו ולא לדבר אחר.
תפדה - תפדה מיד.
או אינו אלא לאחר זמן?
[תלמוד לומר: ופדויו מבן חדש תפדה - בכור אדם נפדה בה' סלעים ונפדה לאחר זמן, אבל פטר חמור נפדה מיד ובכל שעה].
הא מה תלמוד לומר: תפדה?
תפדה מיד.

יהיה לך פדה תפדה -
את שהוא לך פדוי ואת שאינו לך אינו פדוי.

מכאן אמרו:
הרי מי שהפריש פדיון בכורת בנו והניחה בחלון ואבדה, יכול שהוא פדוי?
תלמוד לומר: יהיה לך פדה תפדה את שהוא לך פדוי את שאינו לך אינו פדוי.

ופדויו מבן חדש תפדה -
(כתוב ברמז רכ"ה).

תניא רבי שמעון בן גמליאל אומר:
כל ששהה שלשים יום באדם - אינו נפל, שנאמר: ופדיו מבן חדש תפדה - שמונת ימים בבהמה אינו נפל, שנאמר: ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' והלכה כרבי שמעון בן גמליאל.

תני: רבי אומר:
בכל פודין בכור אדם, חוץ מן השטרות.

[ורבנן אמרי:
בכל פודין בכור אדם חוץ מעבדים ושטרות וקרקעות].
מאי טעמא דרבי?
דריש ריבויין ומיעוטי, ופדויו מבן חדש - ריבה,
בערכך כסף חמשת שקלים - מיעט,
תפדה - חזר וריבה,
ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל.
מאי רַבֵּי?
רבי כל מילי.
ומאי מיעט?
מיעט שטרות.

ורבנן דרשי:
כללי ופרטי,
ופדויו מבן חדש - כלל,
בערכך כסף חמשת שקלים - פרט,
תפדה - חזר וכלל,
כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט.
מה הפרט מפורש דבר המיטלטל וגופו ממון, אף כל דבר המיטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינן מטלטלין, יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות, יצאו שטרות שאף על פי שהן מטלטלין אין גופן ממון.

אמר ליה רבינא:
לאמימר והא רבי כללי ופרטי דריש,
דתניא: מרצע וכו'? (כתוב למעלה ברמז שי"ז),
אין, בעלמא כללי ופרטי דריש, והכא היינו טעמא כדתנא דבי רבי ישמעאל:
במים במים - שני פעמים, אין זה כלל ופרט וכלל אלא ריבא ומיעט וריבה.

ורבנן כדאמרי במערבא:
כל מקום שאתה מוצא שני כללות הסמוכות זו לזו, הטל פרט ביניהם ודונן בכלל ופרט. המפריש פדיון בנו ואבד - חייב באחריותו, שנאמר: יהיה לך אך פדה תפדה.
מת הבן בתוך שלשים יום - אף על פי שנתן לכהן - יחזיר לו חמשה סלעים, לאחר שלשים - אף על פי שלא נתן - יתן, מנלן?

אמר ריש לקיש:
אתיא ערך ערך מערכין.

רב דימי א"ר יונתן:
כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם - יליף ריקם ריקם מעולת ראיה,
מה עולת ראיה יורשין חייבין אף פדיון הבן יורשין חייבין.
מת ביום שלשים - כיום שלפניו.

רבי עקיבא אומר:
אם לא נתן - לא יתן, ואם נתן - לא יטול.
מאי טעמייהו דרבנן?
גמרי חדש חדש ממדבר מה להלן ומעלה, אף הכא מעלה.

ורבי עקיבא, מספקא ליה: מדאיצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין ולא גמרי ממדבר הוה ליה שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין, או דילמא כי אין מלמדין לעלמא אבל לגופיה מלמדין. משום הכי מספקא ליה.

אמר רב אשי:
הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו.
דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבלות.

בערכך כסף חמשת שקלים -
אמר רב יהודה אמר רב אסי:
כל כסף קצוב האמור בתורה - כסף צורי, ושל דבריהם כסף מדינה, מאי קא משמע לן, תנינא: חמש סלעים של בן בכור - במנה צורי ושל דבריהם - כסף מדינה?
איצטריך ליה, (דלא תנן) דתנן: התוקע לחברו - נותן לו סלע, ולא תימא סלע ארבע זוזי, אלא סלא פלגא דזוזא דקרי אינשי פלגא דזוזא (איתירא) [סלע].

חנן בישא תקע ליה לההוא גברא.
אתא לקמיה דרב הונא: א"ל: זיל הב ליה פלגא דזוזא, הוה בהדיה זוזא מאכה דלא קא נפיק, תקע ליה אחרינא יהבה ניהליה.

עשרים גרה הוא -
למה נאמר? לפי שהוא אומר: ופדיו מבן חדש תפדה בערכך כסף - אין לי אלא כסף, שוה כסף מנין?
תלמוד לומר: עשרים גרה הוא.

אך בכור שור -
תנן התם:
רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל, פטור מן הבכורה. מנהני מילי?
אמר רב יהודה:
אמר קרא: אך בכור שור עד שיהא הוא שור ובכורו שור,

בכור כשב -
עד שיהא הוא כשב ובכורו כשב,

בכור עז -
עד שיהא הוא עז ובכורו עז.
יכול אפילו יש בו מקצת סימנין?
תלמוד לומר: אך – חלק.
והא [תנא פטר] פטר קא נסיב לה (לפטורא) [לפרה]?
הוא דאמר כר' יוסי הגלילי וכו' (כדלעיל).
במאי קמיפלגי?
תנא דידן סבר גלי רחמנא בקדושת דמים והוא הדין לקדושת הגוף.

ורבי יוסי הגלילי אומר:
גלי רחמנא בקדושת הגוף וגמר קדושת דמים מקדושת הגוף.

ותנא דידן האי בכור, בכור מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדרבי [יוסי בר] חנינא, דאמר ר"י בר חנינא:
למה נאמרו אימורין בבכור שור, אימורין בבכור כשב אימורין בבכור עז?
צריכי, דאי כתב רחמנא בכור שור הנך לא אתון מיניה שכן נתרבה בנסכים. בכבש שכן נתרבה באליה. בעז שכן נתרבה אצל עבודת אלילים ביחיד.
[חדא] מחדא לא אתיא, תיתי חדא מתרתי?
הי תיתי?
לא ליכתוב רחמנא שור ותיתי מהנך, מה להנך שכן פסח בא מהן, לא ליכתוב רחמנא בכשב ותיתי מהנך, מה להנך שכן נתרבו אצל עבודת אלילים בצבור, לא ליכתוב רחמנא בעז ותיתי מהנך, מה להנך שכן נתרבו אצל עבודת אלילים בציבור, לא לכתוב רחמנא בעז ותיתי מהנך, מה להנך שכן יש בהן צד רבוי אצל מזבח הילכך צריכי.

ורבי יוסי הגלילי:
אם כן ליכתוב קרא אך בכור שור כשב ועז, בכור בכור למה לי?
אלא לאו שמע מינה עד שיהא הוא שור ובכורו שור.

ורבי יוסי הגלילי, האי פטר פטר מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר:
מתוך שנאמר: אך פדה וכו' (כתוב ברמז ת"א).

[אמר אביי:
כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד כו'.

רבא אמר:
לא מהני].
והרי בכור דרחמנא אמר: אך בכור שור.
ותנן: מה בין תמורת בכור ומעשר לכל הקדשים?
שכל הקדשים נמכרין באיטליז, ונשחטין באיטליז, ונשקלין בליטרא ויש להם פדיון ולתמורותיהן פדיון; חוץ מן הבכור ומן המעשר.
ולרבא האי הם למה לי?
הן קרבין ואין תמורתן קרבין,
ולאביי האי סברא מנא ליה?
אם שור אם שה לה' הוא - הוא קרב ואין תמורתו קרבה,

ורבא, אין הכי נמי דמההוא קרא, אלא הם למה לי?
לימד על בכור ומעשר שאם נתערב דמן בכל העולין שקרבין לגבי מזבח.
ואביי, נפקא ליה מולקח מדם הפר ומדם השעיר - והלא דם הפר מרובה מדם השעיר?

מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה.
ורבא, התם סבר לה כרבי (יוחנן) [יונתן] דאמר: מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו.

לא תפדה -
בבכור נאמר לא תפדה, ונמכר חי, במעשר נאמר לא יגאל ואינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום (כתוב ברמז תרפ"ב).

לא תפדה -
יכול אם פדאו יהא פדוי?
תלמוד לומר: קדש הם.

רבי יאשיה אומר:
קדש הם –
למה נאמר?
להביא את המעשר והפסח שיטענו שפיכה אחת, שלא שמענו להם בכל התורה כולה.

רבי יצחק אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר: ודם זבחיך ישפך על מזבח ה' אלהיך - להביא את הפסח והמעשר שיטענו שפיכה אחת.
ומה תלמוד לומר: קדש הם?
להביא את המעשר והפסח שיטענו הקטר חלבים, שלא שמענו בכל התורה כולה.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר?
שהיה בדין: מה שאר הקדשים שלא שוה מתן דמן שוה הקטר חלבן, פסח ומעשר ששוה מתן דמן אינו דין שישוה הקטר חלבן, הא מה תלמוד לומר: קדש הם?
לענין שאמרנו. כלל אמרה תורה בכור תפדה בכור לא תפדה, יכול אם היה תמים לא תפדהו ואם היה בעל מום פדהו?
תלמוד לומר: בכור שור לא תפדה.
יכול אם היה בעל מום ובעל יבלת אל תפדהו, ואם היה פכח או עור פדהו?
תלמוד לומר: בכור כשב לא תפדה.
יכול אם היה בעל מום אחר?
תלמוד לומר: בכור עז לא תפדה.

אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה -
לרבות היוצאות עם המוקדשין, או יכול שאני מרבה היוצאות עם הבכור?
תלמוד לומר: הם.

את דמם תזרוק על המזבח -
(כתוב ברמז קצ"ו).

תנן התם:

בכור, מוכרין אותו תמים חי, ובעל מום חי ושחוט, ומקדשין בו את האשה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
לא שנו אלא בכור בזמן הזה, הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה; אבל בזמן שבית המקדש קיים, כיון דתם להקרבה הוא, אין מוכרין אותו תמים חי.

איתיביה רבא לרב נחמן:
בבכור נאמר לא תפדה, ונמכר הוא.
במאי עסקינן?
אילימא בזמן הזה, אימא סיפא: את דמם תזרוק על המזבח.
בזמן הזה מי איכא מזבח?
אלא בזמן שבית המקדש קיים, ובמאי?
אילימא בבעל מום, אימא סיפא את דמם תזרוק, אי בבעל מום מי חזי להקרבה, אלא לאו בתם, וקתני נמכר הוא, אלמא אית ליה לכהן זכייה בגויה, מידי איריא, רישא בבעל מום וסיפא בתם.

תנא: אמר רבי יוסי הגלילי:
דמו לא נאמר אלא דמם וכו' עד ועולה גופה מנלן?
דכתיב: אל יסוד המזבח העולה [למד על עולת חובה שטעונה יסוד, אי] מה להלן שתי מתנות שהן ארבע אף כאן וכו',

אמר אביי:
למה לי למיכתב רחמנא סביב בעולה סביב בחטאת?
למהוי שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
ולמאן דאמר מלמדין, הוי אשם שלשה, ושלשה אין מלמדין (כתוב ברמז תקפ"ד).

אמר ריש לקיש:
לא שנו אלא תחלה חטאת ועולה, אבל סוף חטאת ועולה דברי הכל מקום שירים מקום עולה.

רבי יוחנן ואיתימא רבי אלעזר אמר:
עדיין הוא מחלוקת.

מיתיבי רב הונא בר יהודה:
קדש הם - שאם נתערב בדם קדשים אחרים יקרבו, מאי לאו סוף עולה ובכור, ושמע מינה מקום שירים מקום עולה!
לא, תחלת עולה ובכור, ומאי קא משמע לן?
דאין עולין מבטלין זאת את זה. האי מולקח מדם הפר ומדם השעיר נפקא?
תנאי היא, איכא דנפקא לה מהכא ואיכא דנפקא לה מהתם.

מתיב רבא:
והקריבו בני אהרן את הדם וזרקו וגו' - מה תלמוד לומר: דם דם?
מנין אתה אומר אם נתערב דם עולה בדם עולה, דם עולה בדם תמורה, דם עולה בדם חולין, יקרבו?
תלמוד לומר: דם דם.
יכול אם נתערבו [אלו ואלו] יקרבו, שכן אם נתערבו חיים יקרבו, מנין אפילו נתערב באשם? תלמוד לומר: דם דם.
אביא את שנתערב באשם שאלו ואלו קדשי קדשים.
מנין אפילו נתערבו בשלמים ותודה?
אביא את שנתערב בשלמים ותודה שאלו ואלו מתן ארבע.
ומנין אפילו נתערב בבכור ומעשר [ובפסח] שאין ניתנין אלא מתנה אחת?
תלמוד לומר: דם דם, מאי לאו סוף עולה ובכור, ושמע מינה מקום עולה מקום שירים! לא, תחלת עולה ובכור, ומאי קא משמע לן?
דאין עולין מבטלין זה את זה וכו', והני תנאי מולקח מדם הפר לא ילפי, קסברי אין מערבין לקרנות, מדם דם לא ילפי, דלא משמע להו, אלא מקֹדֶש הם.
מאי טעמא לא ילפי?
קסברי קדש הם - הם קרבים ואין תמורתן קרבה.
ואידך נפקא ליה: מאם שור אם שה לה' הוא - הוא קרב ואין תמורתו קרבה.

את דמם תזרוק על המזבח -
מתנה אחת.
או אינו אלא שתי מתנות שהן ארבע?
אמרת קל וחומר: ומה אם במקום שריבה בחלבים מיעט בדמים, כאן שמיעט בחלבים אינו דין שימעט בדמים?!
או חילוף: ומה אם במקום שמיעט בחלבים ריבה בדמים ,כאן שריבה בחלבים אינו דין שנרבה בדמים?
תלמוד לומר: וזרקו בני אהרן - שתי מתנות שהן ארבע.
דנתי וחלפתי בטל החילוף וזכיתי לדון בתחלה:
ומה במקום שמעט בדמים, כאן שמעט בחלבים אינו דין שנמעט בדמים?
תלמוד לומר: את דמם תזרוק על המזבח - מתנה אחת.

ואת חלבם תקטיר -
בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בשומן שבו?
אמרת קל וחומר:
ומה אם במקום שריבה בדמים מיעט בחלבים, כאן שמיעט בדמים אינו דין שנמעט בחלבים?
[הא מה] תלמוד לומר: ואת חלבם תקטיר?
בחלב תותב קרום ונקלף הכתוב מדבר.

אִשֶּׁה -
אע"פ שאתה נותן לאישים אינו נרצה עד שישרף באש.

ריח ניחוח לה' -
נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני.

ובשרם יהיה לך -
זו שאלה נשאלה לחכמים בכרם ביבנה?
בכור לכמה נאכל?

ענה רבי טרפון ואמר:
לשני ימים ולילה אחד.
והיה שם תלמיד אחד שבא לשמש בבית המדרש תחלה, ורבי יוסי הגלילי שמו.
אמר ליה: רבי, מנין לך?
א"ל: בכור קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד.
א"ל: רבי, בכור מתנה לכהן וחטאת ואשם מתנה לכהן, מה להלן ליום ולילה אף כאן ליום ולילה!
א"ל: בני, נדון דבר מדבר ונלמוד דבר מדבר, בכור קדשים קלים ואינו בא על חטא, שלמים קדשים קלים ואינן באין על חטא, מה להלן לשני ימים ולילה אחד אף כאן לשני ימים ולילה אחד.
א"ל: רבי, נדון דבר מדבר ולמד דבר מדבר, בכור מתנה לכהן ואינו בא בנדר ובנדבה, חטאת ואשם מתנה לכהן ואינן באין בנדר ובנדבה, מה להלן ליום ולילה אף כאן ליום ולילה.
קפץ רבי עקיבא ונסתלק רבי טרפון.
א"ל: הרי הוא אומר: ובשרם יהיה לך כחזה התנופה.
הקישן הכתוב לחזה ושוק של שלמים:
מה להלן לשני ימים ולילה אחד, אף כאן לשני ימים ולילה אחד.
א"ל: אתה הקשית לחזה ושוק של שלמים, ואני אקישנו לחזה ושוק של תודה.
מה להלן ליום ולילה אף כאן ליום ולילה.
א"ל: הרי הוא אומר: ובשרם יהיה לך וגו' שאין תלמוד לומר: לך יהיה, הוסיף לך הויה (אחת) [אחרת בבכור].
וכשנאמרו דברים לפני רבי ישמעאל אמר להו: צאו ואמרו לעקיבא: טעית, תורה מהיכן למדה?
משלמים, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, הא אין עליך לדון כלשון ראשון.

ורבי ישמעאל, האי לך יהיה מאי עביד ליה?
לימד על בכור בעל מום שמתנה לכהן, שלא מצינו לו בכל התורה כולה.
ואידך ובשרם יהיה לך אחד תם ואחד בעל מום.
ואידך ובשרם דהני בכורות. במאי קמיפלגי?
בהימנו ודבר אחר.
מר סבר הוי היקש,
ומר סבר לא הוי היקש.

תניא: בכור אין נמנין עליו אלא חבורה שכולה כהנים דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
אפילו זרים.

ור' עקיבא אומר:
אפילו נכרי.
מאי טעמא דבית שמאי?
דכתיב: ובשרם יהיה לך וגו' - מה התם כהנים אִין ישראל לָא, אף הכא נמי כהנים אִין ישראל לא,

ובית הלל הני מלי תם, אבל בעל מום כתיב: הטמא והטהור יחדו יאכלנו ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים אינו דין שאוכל בבכור?!
איכא למיפרך: מה לטמא שהותר מכללו בעבודת צבור, ובית הלל, אטו בעבודה קאמרינן? באכילה קאמר, ואכילת זר עדיף.

מאי טעמא דרבי עקיבא?
כצבי וכאיל - מה צבי ואיל אפילו נכרי אף בכור נמי אפילו נכרי.
ואידך תלתא צבי ואיל כתיבי:
חד לכדרבי יצחק,
וחד לכרבי (יהושע) [אושעיא],
וחד לכדרבי אלעזר הקפר.
ואידך: מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המקודשין פטורין מן הבכורה.

תנו רבנן:
בכור אין מאכילו אותו לנדות, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
מאכילין אותו לנדות.
מאי טעמא דבית שמאי?
דכתיב: ובשרם יהיה לך וגו' - מה התם נדות לא, אף הכא נדות לא.

ובית הלל:
הני מילי תם, אבל בעל מום הטמא והטהור יאכלנו.

ובית שמאי:
הני מלי היכא דאין טומאה יוצאה עליו מגופו, אבל היכא דטומאה יוצאה עליו מגופו לא, דאשכחן דפליג רחמנא בהו, דתנן:
הפסח שבא בטומאה - לא יאכלו ממנו זבים [ומצורעין] וזבות ונדות ויולדות, ואם אכלו – פטורין.

ובית הילל, התם הוא דגלי רחמנא טמא נפש אבל היכא דטמא סתם כתיב לא שנא.
עד כמה הוא נאכל?
ר' אליעזר אומר:
לשני ימים ולילה אחד.
או אינו אלא ליום ולילה?
תלמוד לומר: לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה - מלמד שנאכל לשני ימים ולילה אחד.

כל תרומות הקדשים -
יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף פורט בתחלה וכולל בסוף, [וזו כוללה בתחלה וכוללה בסוף ופורט באמצעו].

נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם -
שינהוג הדבר לדורות.

ברית מלח -
כרת הקב"ה ברית עם אהרן בדבר הבריא, ועוד שמבריא את אחרים.
בניך - פרט לבני חללה.
בנותיך - פרט לבנות חללה.
והלא דין הוא: הזהיר וענש לענין קדשי הגבול והזהיר וענש לענין קדשי מקדש, אם פסל לבני חללה לענין קדשי מקדש דין הוא שנפסול לבני חללה לענין קדשי הגבול.

וקל וחומר הוא: ומה אם קדשי המקדש שהן נפדין ויוצאין לחולין פסולין בני חללה בהן.
לא, אם אמרת בקדשי מקדש שחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, תאמר בקדשי הגבול שאין חייבין עליהם משום פגול נותר וטמא. ולמדנו קדשי מקדש מקדשי הגבול, ומה אם קדשי הגבול שאין חייבין עליהן משום פגול נותר וטמא פסולין בני חללה, קדשי מקדש שחייבין עליהן משום פגול נותר וטמא, אינו דין שנפסול בני חללה בהן?!
לא, אם אמרת בקדשי הגבול שאין נפדין ויוצאין לחולין, תאמר בקדשי מקדש שהן נפדין ויוצאין לחולין?
תלמוד לומר: בניך פרט לבני חללה, בנותיך פרט לבנות חללה.
הואיל ויש בקדשי מקדש מה שאין בקדשי הגבול ובקדשי הגבול מה שאין בקדשי מקדש, אל ידונו זה מזה.
ברית - הוא בודאי ולא בספק.
לך ולזרעך - לרבות טומטום שהוא מזרעו.
מנין לבעל הבית שאוכל פירותיו טבלים ובן לוי שאוכל מעשרותיו טבלים, מנין שאע"פ שבמיתה פטור מן התשלומים?
תלמוד לומר: ולא יחללו את קדשי בני ישראל אשר ירימו - אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך.

תניא:
ברית מלח עולם היא -
שתהא ברית אמורה במלח, דברי רבי יהודה.

ר' שמעון אומר:
נאמר כאן ברית מלח עולם,
ונאמר להלן ברית כהונת עולם,
כשם שאי אפשר לקרבנות בלא כהונה,
כך אי אפשר לקרבנות בלא מלח.

ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל וגו' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לאלה תחלק הארץ - הכל במשמע: לוים כהנים וישראלים גרים נשים ועבדים טומטום ואנדרוגינוס במשמע.

ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל -
יצאו כהנים.

ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה -
יצאו לוים.

לשמוח מטות אבותם ינחלו -
יצאו גרים ועבדים.

איש לפי פקודיו -
יצאו [נשים] טומטום ואנדרוגינוס.

ויאמר ה' אל אהרן בארצם לא תנחל -
בשעת חלוק הארץ.

וחלק לא יהיה לך בתוכם -
בבזה.

אני חלקך ונחלתך -
על שלחני אתה אוכל ועל שלחני אתה שותה.
משל למה הדבר דומה?
למלך שנתן לבניו מתנות ולבנו אחד לא נתן מתנה.
אמר לו: בני, אף על פי שלא נתתי לך מתנה על שלחני אתה אוכל ועל שלחני אתה שותה.
וכן הוא אומר: חלקם נתתי אותה מאשי אשי ה' ונחלתו יאכלון אני חלקך ונחלתך.

[אני חלקך ונחלתך] -
כ"ד מתנות כהונה נתתי לכם לכהנים י"ב במקדש וי"ב בגבולים.
מה אלו שתים עשרה במקדש?
חטאת,
ואשם,
(זבחי שלמי צבור,
ועור העולה,
ומותר העומר,
ושתי הלחם,
ולחם הפנים,
ושירי מנחות,
ותרומת לחמי תודה,
ותרומת חזה ושוק וזרוע,
איל נזיר,
ולוג שמן של מצורע,

ומה אלו י"ב שבגבולין?
תרומה גדולה,
ותרומת מעשר,
וחלה,
וביכורים,
וראשית הגז,
ומתנות,
בכור אדם,
ובכור בהמה טהורה,
ופטר חמור,
והחרמים,
ושדה אחוזה,
וגזל הגר,
כל אלו עשרים וארבע מתנות ניתנו לכהנים חוץ מדבר שיש עליו זיקת תרומה.
שמחה גדולה היה לאהרן ביום שנכרתה לו ברית במתנות.

רבי ישמעאל אומר:
משל הדיוט: לטובתי נשברה רגל פרתי, לטובתו של אהרן בא קרח כנגדו וערער על הכהונה, משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן בית, נתן לו שדה אחת במתנה ולא כתב ולא חתם ולא העלה בערכאים וכו' (כדלעיל) לכך נאמר[ה] פרשה זו סמוך לקרח (זכרון לבני ישראל וגו').

רבי אלעזר הקפר אומר:
מנין אתה אומר שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו בית המקדש בנוי, וקרבנות מקריבין וכהנים משרתים וכו'? (כתוב בפסוק ויחלום והנה סלם).
חביבין ישראל, כשהוא מכנן אין מכנן אלא בכהנים, שנאמר: ואתם כהני ה' תקראו.
חביבין כהנים שהוא מכנן אין מכנן אלא במלאכי השרת, שנאמר: כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.
בזמן שהתורה יוצא מפיו - הרי הוא כמלאכי השרת, ואם לאו - הרי הוא בחיה וכבהמה שאינה מכרת את קונה.
חביבה תורה, שכששאל דוד מלך ישראל לא שאל אלא תורה, שנאמר: טוב אתה ומטיב למדני חקיך.
ואומר: סעדני ואושעה וגו' - שלא אהיה לומד תורה ושוכח, שלא אהיה לומד ואין יצר הרע מניח לי לשנות, או שמא אטמא את הטהור ואטהר את הטמא ונמצאתי בוש לעולם הבא.
או שמא ישאלוני מגויי הארץ וממשפחות האדמה ואיני יודע להשיבן ונמצאתי בוש לעיניהם, וכן הוא אומר: ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש.
ואמר: זמירות היו לי חוקיך.
שומע אני בשלוה?
תלמוד לומר: בבית מגורי - במערות ובמצודות, שנאמר: בברחו מפני שאול במערה.
וכן הוא אומר: נפשי בכפי תמיד ותורתך לא שכחתי.
אבל משלמד תורה ונתרגל מה הוא אומר?
טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף - שזהב וכסף מוציאין את האדם מן העוה"ז ומן העוה"ב, אבל תורה מביאה את האדם לחיי העולם הבא.
וכן הוא אומר: ולי מה יקרו וגו'.
ואומר: וזאת תורת האדם ה' אלהים.
נמצאת אומר: שלשה כתרים הן:
כתר תורה,
וכתר כהונה,
וכתר מלכות.

כתר כהונה - זכה אהרן בו ונטלו.
כתר מלכות - זכה בו דוד ונטלו,
הרי כתר תורה מונח כדי שלא יתן פתחון פה לבאי העולם לומר, אלו היה כתר כהונה וכתר מלכות מונחין הייתי זוכה בהן ונוטלן, הרי כתר תורה מונח לכל באי עולם, שכל מי שיזכה בו מעלה אני עליו כאלו שלשתן מונחין וזוכה בכולן. וכל מי שאינו זוכה בו מעלה אני עליו כאילו שלושתן מונחין ולך זכה באחת מהן.
ואם תאמר מי גדול משניהן?

היה רבי שמעון בן אלעזר אומר:
מי גדול הממליך או המולך?
העושה שרים או העושה שררה?
כל עצמן של שני כתרים הללו אין באין אלא מכוחה של תורה, וכן הוא אומר: בי מלכים ימלוכו ובי שרים ישורו.
גדולה ברית שנכרתה לו לאהרן מברית שנכרתה לו לדוד.
אהרן זיכה לבנים צדיקים ולרשעים, ודוד זיכה לצדיקים ולא לרשעים.
וכן הוא אומר: אם ישמרו בניך בריתי,
ואומר: סוף דבר הכל נשמע וגו',

ברית מלח עולם וגו', ולבני לוי -
מגיד הכתוב שכשם שהברית כרותה לכהונה, כך ברית כרותה ללוים.
כל מצות כהונה נאמרה בשמחה מהר סיני, וזו בתחלה נאמרה, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אף זו בשמחה נאמרה, שנאמר: ולבני לוי הנה נתתי, ואין הנה אלא שמחה, שנאמר: וגם הנה הוא יוצא לקראתך.
כל מצות כהונה קְנָאָהּ השם ונתנו לכהנים, וזו חלף עבודתם, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אף זו קנאה השם ונתנה ללוים, שנאמר: וכל מעשר הארץ וגו' לה' הוא.
ואומר: ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה.
מה נחלה אין משתנה ממקומו,
אף מעשר ראשון אין משתנה ממקומו.

חלף עבודתם אשר הם עובדים -
אם עָבַד – יטול, ואם לא עבד - לא יטול.

ולא יקרבו עוד בני ישראל - אזהרה.
לשאת חטא למות - עונש.
לפי שנאמר: מקץ שלש שנים וגו' - אבל אין אתה יודע חלופים למה, לשני או לראשון?
תלמוד לומר: לנחלה - מה נחלה אינה מתחלפת,
[אף מעשר ראשון אינו מתחלף].
חלופין לשני ואין חלופין לראשון.

חלף עבודתם -
כבני אדם שנוטלין שכרן, שכר מה שעשו במדבר.
יכול לפי שבטלה העבודה יבטל המעשר?
תלמוד לומר: לנחלה - מה נחלה אינה פוסקת,
אף מעשר אינו (מתחלף) [פוסק], אלא לפי שבטלה העבודה הרי הן אוכלין שכר מה שעשו במדבר.
יכול אם ירצו ישראל לומר, יהא מעשר שלנו ואנו עובדים עבודה שומעין להם?
אמרת: ולא יקרבו עוד בני ישראל וגו'.
יכול [הם אומרים] מפני שהן מבקשין ליטול את המעשר, לפיכך (הם אומרים) יהא המעשר שלהן ואנו עובדין עבודה)?
אמרת: ולא יקרבו.
יכול מפני שהם מבקשים לדחות את בני לוי על כורחם?
(לפיכך הם אומרים: יהי המעשר שלהם והם עובדים עבודה, אבל בן לוי שאמר (לו) [לא] ליטול מעשר ולא לעבוד עבודה יכול שומעין לו?
תלמוד לומר: ועבד הלוי - מגיד שמעבידין אותו בעל כרחו.

סימן תשנז

ועבד הלוי הוא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: חלף עבודתם - שומע אני רצה יעבוד רצה לא יעבוד?
תלמוד לומר: ועבד הלוי הוא - על כרחו.
ועוד למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולבני לוי הנה נתתי וגו' - אין לי אלא שנים שמעשרות נוהגות בהן, שמיטין ויובלות מנין?
תלמוד לומר: ועבד וגו'.

רבי נתן אומר:
הרי שלא היה שם לוי שומע אני יעבוד כהן?
והדין נותן: ומה במקום שכל כשרו לוים כשרו כהנים, כאן שכשרו לוים אינו דין שיכשרו כהנים?!
תלמוד לומר: ועבד הלוי הוא וגו'.

והם ישאו את עונם -
אמרת: ישראל לא ישאו עון לוים אבל כהנים ישאו עון לוים?
תלמוד לומר: והם ישאו עונם.

חקת עולם לדורותיכם -
שינהוג הדבר לדורות.

ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לאלה תחלק הארץ - שומע אני אף הלוים במשמע?
תלמוד לומר: ובתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה.

כי את מעשר בני ישראל -
תנו רבנן:
תרומה לכהן מעשר ראשון ללוי, דברי ר' מאיר.

ר' אלעזר בן עזריה אומר:
נותנו לכהנים.
מאי טעמא דרבי מאיר?
דכתיב: כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה.
מה תרומה [אסורה] לזרים,
אף מעשר ראשון [אסור] לזרים.

אי מה תרומה חייבין עליה מיתה וחומש,
אף מעשר ראשון.
אמר קרא: ומתו בו כי יחללוהו, ויסף חמישיתו עליו, בו - ולא מעשר, עליו - ולא במעשר.

ורבנן, כתרומה.
מה תרומה טובלת,
אף מעשר ראשון נמי טביל.

וכדתניא: רבי יוסי אומר:
יכול לא יהא חייב אלא טבל שלא הורם ממנו כל עיקר, הורם ממנו תרומה גדולה ולא מעשר ראשון מעשר ראשון ולא מעשר שני ואפילו מעשר עני [מנין]?
תלמוד לומר: לא תוכל לאכול בשעריך.
ולהלן הוא אומר: ואכלו בשעריך.
מה שעריך האמור להלן מעשר עני אף כאן מעשר עני וקאמר רחמנא לא תוכל [ואי מהתם ה"א ללאו אבל מיתה לא קא משמע לן]. (לא מעשר דטביל מדרבי יוסי נפקא ואי מההיא הוה אמינא הני מלי ללאו אבל מיתה לא קא משמע לן.

סימן תשנח

כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה -
קראו הכתוב תרומה עד שיוציא ממנו תרומת מעשר.

(דבר אחר:)
בא הכתוב ללמדך, שאם רצה לעשות תרומה על מקום אחר, רשאי.
(מכאן אתה דן לתרומה: מה מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל?!

דבר אחר:
מעשר שאינו נוהג (בראשית הגז) [בשנה הג' ו'] הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל?!

איסי בן מנחם אומר:
אם מעשר שאינו בא אלא מכח תלמוד ומכח יראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל).

נתתי ללוים לנחלה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולבני לוי הנה נתתי וגו' - אין לי אלא בפני הבית, שלא בפני הבית מנין?
תלמוד לומר: לנחלה.
מה נחלה נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית
אף מעשר ראשון נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית.

על כן אמרתי להם -
למה נאמר, והלא כבר נאמר: בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה ומה תלמוד לומר: על כן אמרתי להם?
שיכול אין לי אלא בשעת (כבוש) [חלוק] הארץ אבל משיחלקו שומע אני יקצה לו כל שבט ושבט בפני עצמו?
תלמוד לומר: על כן אמרתי וגו'.

דבר אחר:
על כן - למה נאמר?
לפי שנאמר: ונשל גוים רבים מפניך וגו'. אבל בקיני ובקנזי וקדמוני לא שמענו?
תלמוד לומר: על כן וגו'.

[דבר אחר:]
להזהיר בית דין על כך.

אשר ירימו -
נקרא המעשר הזה לשם תרומה.
מה תרומה לשם השם
אף זו לשם השם.

מה תרומה חייבין על זדונה מיתה
אף זו חייבין על זדונה מיתה.

נתתי ללוים לנחלה -
לפי שנתתי להם את המעשר - אמרתי להם: אין להם חלק בארץ.
אין לי אלא בארץ כנען, מנין אף בעבר הירדן ובארץ ג' עממים?
אמרת: לא ינחלו נחלה - אפילו בבזה שבמלחמה,
או אף עכשיו לא יהא להם נחלה בארץ?
תלמוד לומר: בתוך בני ישראל - בשעה שבני ישראל בארץ ולא בשעה שהן בחוצה לארץ.

וידבר ה' [אל משה לאמר. ואל הלוים תדבר וגו' את המעשר וגו' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר] - (לא) בפירות הכתוב מדבר.
או אינו אלא באחד מעשרה בארץ?
תלמוד לומר: ואל הלוים תדבר - מגיד שבפירות הכתוב מדבר.
לפי שלא ניתן להם חלק בארץ, ניתן להם אחד מעשרה בפירות.

תנו רבנן:
תרומה לכהן, ומעשר ראשון ללוי, דברי רבי עקיבא.

רבי אלעזר בן עזריה אומר:
אף לכהן.
מאי טעמא דרבי עקיבא?
אמר קרא: ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר - כי קא משתעי קרא בלוים משתעי.

ואידך כדרבי יהושע בן לוי דאמר ר' יהושע בן לוי:
בעשרים וארבעה מקומות נקראו כהנים לוים, וזה אחד מהם: והכהנים הלוים בני צדוק.

ורבי עקיבא, הכא לא מצית אמרת, דכתיב: ואכלתם אותו בכל מקום [מי שיכול לאוכלו בכל מקום], יצא כהן שאינו יכול לאוכלו בבית הקברות.
ואידך בכל מקום דלא בעי חומה, ואי אכיל ליה נמי בטומאת הגוף לא לקי.
ואיבעית אימא: מעשר ראשון לכהנים בתר דקנסינהו עזרא.

א"ר יהושע בן לוי:
מנין ללוקח טבלים ממורחים מן הנכרי שהוא פטור מתרומת מעשר?
שנאמר: ואל הלוים תדבר וגו' - טבלים שאתה לוקח מישראל - אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.
טבלים שאתה לוקח מן הנכרי - אי אתה מפריש מהן תרומת מעשר ונותנה לכהן.

א"ר אבהו א"ר שמעון בן לקיש:
מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה, שנאמר: והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר - מעשר מן המעשר אמרתי לך, ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר.

אמר ליה רב פפא לאביי:
אי הכי אפילו הקדימו בכרי נמי?
אמר ליה: עליך אמר קרא: מכל מעשרותיכם תרימו.
ומה ראית?
האי אידגן והאי לא אידגן.

והרמותם ממנו -
שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ, ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ. ומנין שלא יתרום מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ ולא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ?
תלמוד לומר: וכל מעשר הארץ מזרע הארץ - שלא יתרום מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ ולא מפירות חוצה לארץ על פירות הארץ.

והרמותם ממנו תרומת ה' -
וכי מה למדנו לתרומת מעשר?
מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד, מה תרומת מעשר חובה אף מעשר ראשון חובה.

ונחשב לכם תרומתכם -
אבא אלעזר בן גומל אומר:
בשתי תרומות הכתוב מדבר:
אחת תרומה גדולה,
ואחת תרומת מעשר,
כשם שתרומה גדולה ניטלת באומד ובמחשבה,
כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה.

ונחשב לכם תרומתכם -
רבי ישמעאל אומר:
אימתי נחשב לכם תרומתכם?
כשהפרשתם אותם כראוי, לא הפרשתם אותם כראוי - לא נחשב לכם תרומה.

כדגן מן הגורן וכמלאה מן היקב -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והרמותם ממנו - שומע אני יתרום שבלין על חטין וענבים על היין וזיתים על שמן?
תלמוד לומר: כדגן מן הגורן - מן הגמור.

מכאן אמרו:

התבואה - משתמרח, והיין - משיקפה, והשמן - משירד לבור.

תרומת ה' מעשר -
[מה מלמדנו]?
אם לומר שהיא קרואה תרומה, והלא כבר נאמר: ונחשב לכם תרומתכם?
אלא כדגן וגו'.
מה דגן מן הגורן ומלאה מן היקב הכתוב להלן חולין לישראל לכל דבר,
אף כאן חולין לישראל לכל דבר.
יכול יהא מרים מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש?
אמרת: כדגן מן הגורן.
מה דגן מן הגורן ומלאה מן היקב האמור להלן התלוש מן הקרקע, אף כאן.
יכול שאין לחייב תרומה אלא מעשר ישראל ודאי, מנין אתה מרבה מעשר נכרים וגרים?
ומנין אתה מרבה מעשר לוים?
תלמוד לומר: מעשר מן המעשר.
אין לי אלא מעשר לוים שנוטלין מאחרים מישראל, מנין אתה מרבה מעשר לוים שלהן?
תלמוד לומר: מעשר מן המעשר.

כן תרימו גם אתם תרומת ה' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואל הלוים תדבר וגו' כי תקחו מאת בני ישראל - ישראל נותנין מעשר ללוים [אבל כהנים אין נותנין מעשר ללוים], הואיל ואין נותנין מעשר ללוים, שומע אני יהו אוכלין אותו בטבולו?
תלמוד לומר: כן תרימו גם אתם תרומת ה'.

רבי (שמעון) [ישמעאל] אומר:
אין צריך, ומה חלה שאינה נוהגת בכל הפירות נוהגת בפירות כהנים, מעשר ראשון שנוהג בכל הפירות אינו דין שינהוג בפירות כהנים?!
ומה תלמוד לומר: כן תרימו גם אתם?
אין לי אלא מעשר של ישראל, מעשר של עצמן מנין?
תלמוד לומר: כן תרימו גם אתם.

הנכרי והכותי שהרימו את של ישראל אפילו ברשות אין תרומתן תרומה,

דכתיב: כן תרימו גם אתם - מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.
יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמינו להם אפוטרופוס - חייב לעשר פירותיהן.
ורמינהו: אתם ולא שותפין,
אתם - ולא אריסין.
אתם - ולא אפוטר ופין,
אתם - ולא התורם את שאינו שלו?

אמר רב חסדא:
לא קשיא, כאן להאכיל כאן להניח.

בעא מיניה רב דימי בר יוסף מרב נחמן:
האומר לשלוחו צא ושחוט לי והלך ומצא שחוט, מהו?
א"ל: חזקתו שחוט.
האומר לחברו צא ותרום והלך ומצא תרום, מאי?
א"ל: אין חזקתו תרום.
מה נפשך, אי חזקה שליח עושה שליחותו אפילו תרומה נמי, [ואי אין חזקה שליח עושה שליחותו אפילו שחיטה נמי לא]?
א"ל: לכי תיכול עלה כורא דמילחא, אימא לך. לעולם אין חזקה שליח עושה שליחותו, ושחיטה דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ושחט, ורוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ותרומה דילמא איניש אחרינא שמע ואזל ותרם, והוה ליה תורם שלא מדעת ואין תרומתו תרומה.

דאמר מר:
אתם, גם אתם - לרבות שלוחכם, מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם.

סימן תשנט

תניא: וְשִׁלַּח – מלמד, שהוא עושה שליח, וְשִׁלְּחָהּ מלמד שהיא עושה שליח.
ושלח ושלחה – מלמד, שהשליח עושה שליח.
אשכחן בגירושין בקידושין מנלן?
וכי תימא דיליף מגירושין, מה לגירושין שכן ישנו בעל כרחה?
אמר קרא: ויצאה והיתה.
מקיש הויה ליציאה: מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח.
ואלא הא דתנן:

האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית וכו',

מנא לן?
וכי תימא דיליף מגירושין, מה לגירושין שכן ישנו חול?
אמר קרא: אתם, גם אתם - לרבות שלוחכם.
ונכתוב רחמנא בתרומה וניתי הנך ונגמרו מנה?
משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנו במחשבה.

והא דתנן:
חבורה שאבד פסחא, ואמרו לאחד: צא ובקש ושחוט עלינו, והלך ומצא ושחט, [והן לקחו ושחטו, אם שלו נשחט ראשון] – הוא אוכל משלו, והם אוכלין עמו מנלן?
וכי תימא דיליף מהנך, מה להנך שכן חולין הן אצל קדשים?
נפקא ליה מר' יהושע בן קרחה.

מנין ששלוחו של אדם כמותו?
שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וגו'.
וכי כל הקהל שוחטין, והלא אינו שוחט אלא אחד?
אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו.
[ונכתוב רחמנא בקדשים] וניתי הנך ונגמרו מיניה?
משום דאיכא למיפרך.
מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח וכו'.
לא לכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך?
הכי נמי, ואלא אתם גם אתם [למה לי]?
מיבעיא ליה מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית וכו',
ואצטריך, סלקא דעתך אמינא: נכרי הואיל ואיתיה בתרומה דנפשיה,
דתנן:

הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה.

אימא שליחות נמי עבדי, קא משמע לן.

ולר' שמעון, דפטר, דתנן:

תרומת נכרי מדמעת, וחייבין עליה חומש.

ורבי שמעון, פוטר - אתם גם אתם למה לי?
אצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר מר: אתם - ולא אריסין וכו' אימא אתם - ולא שלוחכם נמי, קא משמע לן.

הניחא לרבי יהושע בן קרחה אלא לר' יונתן דאמר:
מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד?
שנאמר: ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל כו' (כדלעיל).
שליחות מנא ליה בקדשים?
וכי תימא מיניה, דלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה?
אלא מהכא: ויקחו להם איש שה לבית אבות.
[ודלמא] התם נמי דאית ליה שותפות בגויה?
אם כן תרי קראי למה לי?
אם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך.
האי מיבעי ליה לכדרבי יצחק.

[דאמר ר' יצחק:]
איש (זובח) [זוכה] ואין הקטן (זובח) [זוכה]?
האי מאיש לפי אכלו נפקא.
ואכתי מיבעי ליה לשוחט את הפסח על היחיד?
סבר לה כמאן דאמר: אין שוחטין את הפסח על היחיד.

אמר רבי יוחנן:
מנין לתחית המתים מן התורה?
שנאמר: ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן.
וכי אהרן לעולם קיים שנותנין לו תרומה?!
אלא מלמד, שעתיד לחיות וישראל נותנין לו תרומה.

דבי רבי ישמעאל תנא:
כאהרן - מה אהרן חבר אף בניו חברין.
מכאן שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי (יוחנן) [יונתן]:
מנין שאין נותנין תרומה לכהן עם הארץ?
שנאמר: ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' - כל המחזיק בתורת ה' - יש לו מנת, וכל שאינו מחזיק בתורת ה' - אין לו מנת.
כל הנותן תרומה לכהן עם הארץ, כאלו נותנה לפי ארי, מה ארי ספק דורס ואוכל ספק, אין דורס ואוכל אף כהן עם הארץ ספה אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה.

רבי יוחנן אומר:
אף גורם לו מיתה, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו.

דבי רבי (אליהו) [אליעזר בן יעקב] תנא:
אף משיאו עון אשמה, שנאמר: והשיאו אותם עון אשמה.

מכל מעשרותיכם -
בא הכתוב ולמד על מעשר שהוא נוהג בכל.

(איסי בן עקביא אומר):
מכאן אתה דן לתרומה: אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל.

דבר אחר:
אם מעשר שאינו נוהג (בראשית הגז) [בשנה הג' ו'] הרי הוא נוהג בכל, תרומה [חמורה] דין הוא שתהא נוהגת בכל.

איסי בן מנחם אומר:
אם מעשר שאינו בא אלא מכח יראה ומכח תלמוד הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אין דין שתהא נוהגת בכל?!

מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' -
בתרומה גדולה הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בתרומת מעשר?
כשהוא אומר: מכל מעשרותיכם - הרי תרומת מעשר אמור.
הא מה תלמוד לומר: תרימו את כל תרומת ה'?
בתרומה גדולה הכתוב מדבר, דברי ר' יאשיה.

רבי יונתן אומר:
לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך - חובה.
אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות?
תלמוד לומר: תרימו את כל תרומת ה' - חובה ולא רשות.

מכל חלבו את מקדשו ממנו -
שאם נפל לתוכו מקדשו.

מכאן אמרו:
תרומה עולה באחד ומאה.
אין לי אלא תרומה טהורה, תרומה טמאה מנין?
אמרת קל וחומר: אם יעלה היתר את האיסור להיתר, קל וחומר לאיסור מן המותר להיתר.

אמר רבי:
אינו צריך, קל וחומר הוא: אם יעלה איסור מן האיסור להיתר קל וחומר לאיסור מן המותר להיתר. אין לי אלא תרומה שהיא עולה, ערלה וכלאי הכרם מנין?
נאמר כאן מלאה,
ונאמר להלן מלאה,
מה מלאה האמור להלן עולה,
אף מלאה האמור כאן עולה.

אי מה להלן במאה ואחד,
אף כאן במאה ואחד.

אמרת מקום שכפל את האיסור כפל את העליה, [מקום שלא כפל את האיסור לא כפל את העליה].

מכאן אמרו:

תרומה עולה באחד ומאה ערלה וכלאי הכרם באחד ומאתים.

ואמרת אליהם בהרימכם -
הרי זה אזהרה לב"ד של לוים, שלא יהו תורמין אותו אלא מן המובחר.

ונחשב ללוים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר והרמותם ממנו תרומת ה' - שומע אני הואיל וקראו הכתוב תרומה תהא בקדושתה עולמית?
תלמוד לומר: ונחשב ללוים וגו'
מה תרומת גורן מפריש תרומה ושאר חולין,
אף מעשר ראשון מפריש תרומה ושאר חולין.

ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם -
למד על נשואה בת ישראל שנשאת ללוי שנותנת רשות לתרום.
או אינו אלא לאכול?
אמרת קל וחומר: ומה תרומה חמורה אכלה מעשר הקל לא כל שכן, אלא למד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

ואכלתם אותו בכל מקום -
אפילו בקבר.
שהיה בדין: הואיל ותרומה קרויה תרומה ומעשר ראשון קרוי תרומה, אם למדתי לתרומה שאינה נאכלת אלא במקום טהור אף מעשר ראשון לא יהא נאכל אלא במקום טהור?
תלמוד לומר: ואכלתם אותו בכל מקום - אפילו בקבר.

כי שכר הוא לכם חלף עבודתכם -
אם עָבַד - יטול, [ואם לא עבד - לא יטול].

מכאן אמרו:
בן לוי שקבל עליו עבודת לוים חוץ מדבר אחד - אין לו חלק בלויה.

ולא תשאו עליו חטא -
מנין אתה אומר שאם הפרשתם אותו שלא מן המובחר שאתם בנשיאת עון?
תלמוד לומר: ולא תשאו עליו חטא וגו'.
אין לי אלא בן לוי, ישראל שנטל רשות מלוי מנין?
תלמוד לומר: ולא תשאו וגו'.

בהרימכם את חלבו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר - אין לי אלא תרומה טהורה, תרומה טמאה מנין?
תלמוד לומר: בהרימכם את חלבו ממנו - הרי זו אזהרה לכהנים וללוים, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו -
ממנו - שלא יפריש תרומה ממין על שאינו מינו.
שלא יטול מן הרעה על היפה.

ונחשב ללוים -
מה תבואת גורן ויקב הנאמר להלן חולין לישראל לכל דבר, אף כאן חולין לישראל.
ואימא: מה מצינו במעשר שני טעון הבאת מקום, אף כאן טעון הבאת מקום?
תלמוד לומר: ואכלתם אותו בכל מקום.

חלף עובדתכם -
שכר שעשו עִמִי במדבר.

בהרימכם וגו' -
מגיד שהכהנים והלוים חייבין על חלול הקדשים.
ואיזו הם?
אלו כהנים ולוים המסייעין בגרנות.
ומנין אתה אומר שכל כהן או לוי שאמר לישראל: תן לי סאה אחת ואני מחלל על גרנך שהוא חייב מיתה?
תלמוד לומר: לא תחללו ולא תמותו.
אין לי אלא כהנים ולוים המסייעין בגרנות.
מנין אף לישראל שאמר לכהן: הילך סאה אחת וחלל על גרני?
תלמוד לומר: קדשי בני ישראל - אף ישראל חייב על חלול קדשים.

[אמר אביי:
כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד מהני וכו'.

רבא אמר:
לא מהני וכו'].
והרי התורם מן הרעה על היפה דרחמנא אמר חלבו – חלבו – אִין, גרוע – לָא.
ותנן: אין תרומין מן הרעה על היפה ואם תרם - תרומתו תרומה - אלמא מהני,

א"ל רבא:
שאני התם כרבי אילעאי.

דאמר רבי אילעאי:
מנין לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה?
דכתיב: ולא תשאו עליו חטא, אם אינו קדוש, נשיאת חטא למה?
מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

ולאביי, אי לאו דאמר רחמנא ולא תשאו עליו חטא, הוה אמינא: הכי אמר רחמנא: עביד מצוה מן המובחר, ואי לא עביד - חוטא לא מקרי, קא משמע לן.

התורם קישות ונמצאת מרה, אבטיח ונמצאת סרוח - תרומה ויחזור ויתרום, שנאמר: ולא תשאו עליו חטא, אם אינו קדוש נשיאת חטא למה?
אלא מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה.

תנו רבנן:
הכהנים והלוים (והעבדים) [והעניים] המסייעין בבית הגרנות ובבית הרועים ובבית המטבחים, אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עשו כן חללו ועליהן הכתוב אומר: שִׁחַתֶּם ברית הלוי.
ואומר: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו, מאי ואומר?
וכי תימא מיתה לא?
תא שמע: ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו. ובקשו חכמים לקונסן ולהיות מפרישין עליהן [תרומה] מִשֶּׁלָּם, ומפני מה לא קנסום?
דלמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב. ובכולן יש להן טובת הנאה לבעלים, כיצד?
ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחד ואמר ליה: הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן – מותר, ואם היה כהן לכהן - אסור.

ותנא (קמא), מאי טעמא לא אמר מתנות כהונה?
אמר לך: תרומה הוא דקדושת הגוף היא דכיון דלא מתחללא לא אתי למיטעי בה, הני דכיון דקדושת דמים נינהו אתי למטעי בהן סבר תתחל קדושתייהו אארבעה זוזי, ואתי למנהג בהן מנהג חולין.