המשך סימן תשנט

רבי תנחום בר חנילאי פתח:
אמרות ה' וגו' אמרות ה' – אמרות, אמרות בשר ודם אינן אמרות?!
בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן, אמר: למחר אני בונה לכם דימוסיאות ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, ישן הוא ולא עמד, היכן הוא? היכן אמרותיו?
אבל הקב"ה אינו כן, אלא וה' אלהים אמת, מהו אמת?
שהוא אלהים חיים ומלך עולם.

טהורות-
רבי יודן בשם רבי יוחנן ורבי ברכיה בשם רבי (אבא) [אלעאי] ורבי (עקיבא) [יעקב] בשם רבי יהושע בן לוי:
מצינו שעקם הכתוב שתים ושלש תיבות בתורה כדי שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הדא הוא דכתיב: מכל הבהמה הטהורה וגו' ומן הבהמה אשר טמאה היא אין כתיב כאן, אלא אשר איננה טהורה.

אמר רבי יודן בר מנשה:
אף כשבא לפתוח בסימני בהמה טמאה פתח להלן בסימני טהרה:
את הגמל כי לא מפריס פרסה אין כתיב כאן אלא כי מעלה גרה הוא, וכן בארנבת ושפן וחזיר.
כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים –
רבי חנן בר (פפי) [פזי] פתר קריא בפרשת פרה, שיש בה משבעה שבעה:
שבע פרות,
שבע הזאות,
שבע שרפות,
שבעה כבוסים,
שבעט טמאים,
שבעה טהורים,
שבעה כהנים,
אם יאמר לך אדם חסרים הן!
אמור לו: אף משה ואהרן היו בכלל.

מי יתן טהור מטמא לא אחד – כגון
אברהם מתרח,
חזקיה מאחז,
מרדכי משמעי,
ישראל מאומות העולם הבא מהעולם הזה.
מי עשה כן? מי גזר כן? מי צוה כן? לא יחידו של עולם?!
תמן תנינן:

בהרת כגרים טמא פרח בכולו הרי הוא טהור מי עשה כן וכו'.

תמן תנינן:
האשה שמת ולדה בתוך מעיה והושיטה החיה את ידה ונגעה בו - החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד.

המת בבית - הבית טהור,
יצא מתוכו - הרי הוא טמא!
מי עשה כן וכו'?

תמן תנינן:

כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים [והיו פוסלים אותה במלאכה] והיא עצמה מטהרת טמאים!

אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

זאת חקת התורה –
רבי יצחק פתח:
כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. אמר שלמה: על כל התורה כולה עמדתי ועל פרשה זו של פרה כיון שהייתי מגיע בה, הייתי דורש בה חוקר בה ושואל בה: אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
מי כהחכם - זה משה, דכתיב ביה: עיר גבורים עלה חכם וגו', יודע פשר דבר - שפירש התורה לישראל.

חכמת אדם תאיר פניו –
רבי מני דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי אמר:
על כל דבר ודבר שיצא מפי הקב"ה כשהיה אומר למשה, היה אומר לו טומאתו וטהרתו, כיון שהגיע לפרשת אמור אל הכהנים, אמר לפניו: רבש"ע, ואם נטמא במה היא טהרתו? ולא השיבו. באותה שעה נתכרכמו פניו של משה, שנאמר: ועוז פניו ישונא, כיון שהגיע לפרשה זו של פרה, אמר ליה הקב"ה: משה, אותה האמירה שאמרתי לך: אמור אל הכהנים ואמרת לי: אם נטמא במה היא טהרתו?
ולא השבתיך, זו היא טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת.

משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו - (שלשה) שמרו עדותיו וחק נתן למו.
שמענו במשה שנכתבה תורה לשמו, שנאמר: זכרו תורת משה עבדי.
בשמואל נכתב לו, שנאמר: ויכתוב בספר וינח לפני ה'.
אבל באהרן לא שמענו, אלא מלמד שנתנה לו פרשה זאת שלא תזוז ממנו ולא מבניו ולא מבני בניו עד סוף כל הדורות, ואיזו?
זו זאת חקת התורה.

רבי (יהודה) [יהושע] דסיכנין בשם רבי לוי:
ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהם ובכולם כתיב בהם חקה, ואלו הן:
אשת אח,
וכלאים,
ושעיר המשתלח,
ופרה אדומה (כתוב ברמז תקע"ז).

זאת חקת התורה –
גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי, אמר ליה: אלין מלין דאתון עבדין נראין כמין כשפים מביאין פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אותה אפר ואחד מכם מטמא למת ומזין עליו שתים ושלש טיפין ואומר לו טהרת.
א"ל: נכנס רוח תזזית באותו האיש מימיו?
א"ל: ומה עושין לו?
[א"ל]: מביאין עיקרין ומעשנין תחתיו ומרביצין עליו מים, והיא בורחת.
א"ל: ישמעו אזניך מה שפיך מדבר!
כך הרוח הזו רוח טומאה היא, דכתיב: וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, וכיון שיצא, אמרו לו תלמידיו: [רבי], לזה דחית בקנה, לנו מה אתה משיב?
א"ל: חייכם, לא המת מטמא ולא המים מטהרין, אלא אמר הקב"ה: חוקה חקקתי גזרה גזרתי אי אתה רשאי לעבור על גזרתי.

תמן תנינן:
אבא שאול אומר:
כבשי פרה - כהנים גדולים עושין אותם משל עצמן. ולא היה אחד מהם מוציא פרתו בכבשו של חברו, אלא סותרו וחוזרו ובונה אותו משלו.

רב אחא בר חנינא אמר:
יותר מששים בכדי זהב היא יוצא עליו, וכולם שחצים היו.

והתנינן:
שמעון הצדיק עשה שתי פרות, ולא בכבש שהוציא את הראשונה הוציא את השניה - אית לך למימר על אותו [צדיק] שהיה שחץ?

רבי אבין בשם רבי אלעזר אומר:
משום סלסול פרה:

ויקחו אליך –
א"ל הקב"ה: משה לך אני מגלה טעמיה, אבל לאחרים חוקה.
כתיב: והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון - הדברים שמכוסים מכל בעולם הזה עתידין הן להיות צפים לכם, כהדין בולוס. הדא הוא דכתיב: והולכתי עורים בדרך לא ידעו בנתיבות לא ידעו אדריכם אשים מחשך לפניהם לאור ומעקשים למישור אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים.
אלה הדברים אעשה - אין כתיב כאן, אלא עשיתים - כבר עשיתים, גליתים לרבי עקיבא וחבריו.

אמר רבי אחא:
דברים שלא נגלו לו למשה נגלו לרבי עקיבא, שנאמר: וכל יקר ראתה עיני - זה רבי עקיבא.

ויקחו אליך –
רבי יוסי בר חנינא אומר:
רמז שכל הפרות כלות ושלו קיימת.

רבי אחא בשם רבי יוסי חנינא אומר:
בשעה שעלה משה למרום שמע קולו של הקב"ה שיושב ועוסק בפרשת פרה ואומר: הלכה בשם אומרו, אליעזר בני אומר: פרה - בת שתים, עגלה - בת שנתה.
אמר משה לפני הקב"ה: רבון העולמים, העליונים והתחתונים ברשותך, ואתה יושב ואומר הלכה משמו של בשר ודם?!
א"ל: משה, צדיק אחד עתיד לעמוד בעולמי ועתיד לפתוח בפרשת פרה תחלה.

רבי אליעזר אומר:
פרה בת שתים עגלה בת שנתה.
אמר לפניו: רבש"ע, יהי רצון שיצא מחלצי.
א"ל הקב"ה: חייך, שיצא מחלציך, הדא הוא דכתיב: ושם האחד אליעזר - ושם אותו המיוחד אליעזר.
פרה אדומה מפני מה כל הקרבנות באים זכרים והיא נקבה?
אמר רבי אייבו:
משל לבן שפחה שטנף פלטין של מלך.
אמר המלך: תבוא אימו ותקנח הצואה,
כך אמר הקב"ה: תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל.
פרה - זו מצרים, שנאמר: עגלה יפה פיה מצרים.
אדומה - זו בבל, שנאמר: אנת הוא רישא דדהבא.
תמימה – זו מדי.

אמר רבי חייא בר אבא:
מלכי מדי תמימים היו, אין להקב"ה עליהם אלא עבודת אלילים שקבלו מאבותיהם בלבד.

אשר אין בה מום –
זה יון.
אלכסנדרוס מוקדון כד חמא לשמעון הצדיק הוה קאים ליה על רגלוהי, ואמר: בריך אלהא דשמעון הצדיק.
אמרו לו בני פלטין דידיה: מן קמי יהודאי את קאים?
אמר להון: כד אנא נחית לקרב, כדמותיה אנא חמי ונצח.

אשר לא עלה עליה עול –
זה זו מלכות רביעית שלא קבלו עליהן עול של הקב"ה, ולא דיה שלא קבלה אלא מחרפת ומגדפת ואומר: מי לי בשמים.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן –
אל אל עוזר.

והוציא אותה אל מחוץ למחנה –
מלמד, שהוא עתיד לדחוף את שרה של כרך גדול ממחיצתו.

ושחט אותה לפניו –
שנאמר: כי זבח לה' בבצרה וגו'.

א"ר ברכיה:
טבח גדול בארץ יהיה.

ושרף את הפרה לעיניו –
ויהיבת ליקודת אשא.

את עורה ואת בשרה וגו' –
היא ודוכסיה ואיפרכיה ואיסתרטליטיה, כמה דאת אמר: הונך ועזבוניך מערבך מלחיך וחובליך מחזיקי בדקך ועורבי מערבך.

אמר שמואל בר רב יצחק:
אפילו אותם שהם מקהלי ובאו ונדבקו בקהלך אף הם יפלו בלב ימים ביום מפלתך,

דבר אחר:
פרה - אלו ישראל, שנאמר: כי כפרה סוררה סרר ישראל.
אדומה - אלו ישראל, שנאמר: אדמו עצם מפנינים.
תמימה - אלו ישראל, שנאמר: יונתי תמתי.
אשר אין בה מום - אלו ישראל, שנאמר: כלך יפה רעיתי ומום אין בך.
אשר לא עלה עליה עול - זה דורו של ירמיה שלא קבלו עליהם עולו של הקב"ה.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן –
זה ירמיה, שנאמר: מן הכהנים אשר בענתות,

והוציא אותה אל מחוץ למחנה –
ועמה הגלי לבבל.

ושחט אותה לפניו –
ואת בני צדקיהו שחטו לעיניו ואת עיני צדקיהו עור.

ושרף את הפרה לעיניו –
וישרוף את בית ה' ואת בית המלך.

את עורה ואת בשרה ואת דמה על פרשה ישרוף –
ואת כל בתי ירושלים ואת כל הבית הגדול שרף באש.
ולמה הוא קורא אותו הבית הגדול?
אלא זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי ששם היו מתנין גדולתו של הקב"ה.

ולקח –
זה נבוכדנצר.

עץ ארז ואזוב ושני תולעת –
זה חנניה מישאל ועזריה.

והשליך אל תוך שרפת הפרה –
קטל המון שביבא די נורא.

ואסף –
זה הקב"ה, דכתיב ביה: ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל.

איש –
זה הקב"ה דכתיב ביה: ה' איש מלחמה,

טהור –
זה הקב"ה, דכתיב: טהור עינין מראות ברע.

את אפר הפרה –
אלו גליותיהם של ישראל.

והניח אל מחוץ למחנה במקום טהור –
זה ירושלים שהיא טהורה.

והיתה לעדת בני ישראל למשמרת -
לפי שבעולם הזה ישראל מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן, אבל לעתיד לבוא הקב"ה עתיד לטהרן. ומה טעם?
וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו'.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חקת התורה אשר צוה ה' לאמר –
יש פרשיות שכולל בתחלה ופורט בסוף, פורט בתחלה וכולל בסוף, וזו כללה בתחלה וכללה בסוף.
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש – פרט.
אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – כלל.
זאת חקת התורה - כלל,
ויקחו אליך פרה אדומה תמימה - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט.

זאת חקת –
רבי אליעזר אומר:
נאמר כאן חקה,
ונאמר להלן חקה,
מה חקה האמורה להלן בבגדי לבן,
אף חקה האמורה כאן בבגדי לבן הכתוב מדבר.

שאלו [תלמידיו את] רבי יוחנן בן זכאי: באיזו כלים פרה נעשית?
אמר להם: בבגדי זהב.
אמרו לו: והלא למדתנו רבינו בבגדי לבן?
אמר להן: מה שראו עיני ושרתו ידי שכחתי, קל וחומר למה שלמדתי.
וכל כך למה?
(לחזק) [לחדד] את התלמידים.

ויש אומרים:
הלל הזקן היה, אלא שלא היה יכול לומר מה ששרתו ידי.

דבר אל בני ישראל –
משל צבור היתה פרה באה ואינה באה משל יחידים, ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים.
ומנין לרבות את כולם שישקלו או שישתתפו?
אמרת: וידבר ה' אל משה - לרבות את היחידים.
דבר אל בני ישראל - לרבות את הגרים.
ואמרת אליהם - ריבה נשים ועבדים.

ובצד השני אתה אומר: בני ישראל - להזהיר גדולים על הקטנים, להנהיגם במצות.
אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרה באשה כבאיש ואין כשרה אלא ביום.
מנין לרבות שחיטתה [וקבלת דמה] והזאת דמה ושפרתה והשלכת עץ ארז ואזוב ושני תולעת?
תלמוד לומר: תורת.
יכול שאני מרבה אף אסיפת אפרה ומלוי מים וקידוש?
תלמוד לומר: זאת, ומה ראית?
אחר שריבה הכתוב ומיעט [אמרת] אנו למדין כולם מהזאת [דמה) [מימיה], מה הזאתה מיוחדת שאין כשרה באשה כבאיש ואין כשר אלא ביום, אף אני אביא שחיטתה והזאתה ושרפתה וכו' (כדלעיל), ומוציא אני אסיפת אפרה וקידוש ומילוי מים, הואיל וכשרה באשה כבאיש בין ביום בין בלילה.
שלשה מינין שבפרה מעכבים, דכתיב: חקה.

ויקחו אליך -
מתרומת הלשכה.
אליך - שתהא גזבר לדבר, כשם שהיה משה גזבר לדבר, כך היה אהרן גזבר לדבר.
כיוצא בו אתה אומר בשמן המשחה.

תני רבי שילא:
מאי טעמא דר' אליעזר דאמר פרה אדומה אינה נקחית מן הנכרים?
דכתיב: דבר אל בני ישראל ויקחו אליך - בני ישראל יקחו ואין הנכרים יקחו וכו' (כתוב ברמז שסלקא דעתך).

וחכמים אומרים:
עגלה בת שתים ופרה בת שלש ובת ארבע.

ר' מאיר אומר:
אף בת ה' כשרה, וזקנה כשרה, אלא שאין ממתינן לה שמא תשחיר, שלא תפסול.

פרה -
שומע אני שחורה ולבנה?
תלמוד לומר: תמימה - תמימה לאדמימות.
או תמימה למומין?
כשהוא אומר: אשר אין בה מום וגו' - הרי מומין אמורין.
הא מה תלמוד לומר: תמימה?
תמימה לאדמומית.

ויקחו אליך פרה -
שלא יקחו עגלה ויגדלו אותה.
מעשה שלקחו פרה עוברה אדומה מן הנכרים והיו משמרין אותה עד שהיתה יולדת, אם היה ולדה [נקבה] כשרה לפרה, והיו משמרין אותה עד שהייתה בת ג' שנים, וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה, לקיים מה שנאמר: ויקחו אליך פרה - שלא יקחו עגלה ויגדלוה.

רבי אליעזר אומר:
אין לוקחין אותה מן הנכרים.
ומעשה שלקחו פרה מן הערביים, והיו קורין אותה: דמת דמת והיא רצה ובאת.

ר' יהושע בן בתירא אומר:
אפילו אחת בראשה ואחת בזנבה פסולה.

ר' עקיבא אומר:
אפילו יש בה הרבה כשרה, ובלבד שיעבירם. אבל אם היו שנים לתוך גומא אחת פסולה, מפני שהיא כמין קרחת.
השינים והלשון - אין פוסלין בפרה.
הקרנים והטלפים - הרי זה יגרר, ואם גרר בזכר, הרי פסול.
פרה שגלגל עיניה משחיר - היו מביאין פרות אחרות ומעמידין אותה בתוכן, אם דומה גלגל עיניה לאחת מהן - הרי זו כשרה, ואם לאו – פסולה.

סימן תשס

אשר אין בה מום -
ויהא [מום] פוסל בעגלה מקל וחומר: ומה פרה שאין השנים פוסלין בה מום פוסל בה, עגלה שהשנים פוסלות בה אין דין שיהא מום פוסל בה?
תלמוד לומר: אשר אין בה מום, בה - מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה.
ולא יהו שאר עבודות פוסלות בה?

אלמה אמר רב יהודה אמר רב:
הניח עליה עודה של שקין – פסולה, ובעגלה עד שתמשוך.
שאני פרה דילפי עול, עול מעגלה.
עגלה נמי תיתי עול עול מפרה?
הא מיעט רחמנא בה.
בעגלה נמי כתיב בה?
ההוא למעוטי קדשים דלא פסלה בהו עבודה.

אמר רב יהודה:
הניח עליה עודה של שקין פסולה וכו'.
מיתיבי עול אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין?
אמרת קל וחומר: ומה עגלה שאין מום פוסל בה עבודה פוסלת בה, פרה שמום פוסל בה אינו דין ששאר עבודות פוסלות בה?!
ואם נפשך לומר: נאמר כאן עול,
ונאמר להלן עול,
מה להלן שאר עבודות פוסלות בה
אף כאן.
מאי אם נפשך לומר?
וכי תימא איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה, אי נמי קדשים יוכיחו שמום פוסל בהן ואין עבודה פוסלת בה.
נאמר כאן עול ונאמר להלן עול וכו'.
וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך?
תנאי היא, [דאיכא דמייתי לה מעגלה], ואיכא דמייתי לה מגופה דפרה.
דתניא: עול - אין לי אלא עול שאר עבודות מנין?
תלמוד לומר: אשר לא עלה עליה עול - מכל מקום.
א"כ מה תלמוד לומר: עול?
עול פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה, שאר עבודות אינן פוסלות אלא בשעת עבודה.
ואימא אשר לא עלה עליה - כלל,
עול - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט, עול אִין מידי אחרינא לָא?
אשר ריבויא הוא.

אשר אין בה מום -
למה נאמר?
הא עד שלא נאמר יש לי בדין: ומה מקודשין שאין מלאכה פוסלת בהן מומין פוסלין בהן, פרה
שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה?!
לא, אם אמרת במקודשין שעשיתן בטהרה לפיכך מום פוסל בהן, תאמר בפרה שעשיתה בטומאה יהא מום פוסל בה.
לא, אם אמרת בפסח שיש לו זמן קבוע לפיכך מום פסול בו, תאמר בפרה שאין לה זמן קבוע לפיכן לא יהא מום פוסל בה?
תלמוד לומר: אשר אין בה מום.

איסי בן (יעקב) [עקביא] אומר:
אשר אין בה מום - למה נאמר?
הא עד שלא יאמר יש לי בדין:
ומה מוקדשין שאין נפסלין בשחור ולבן מום פוסל בהן, פרה שנפסלה בשחור ובלבן אינו דין שיהא מום פוסל בה?!
אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: אשר אין בה מום?
שהיה בדין לעגלה שתפסל במומין ומה מוקדשין שאין מלאכה פוסלת בהן מום פוסל בהן, עגלה (ערופה) שמלאכה פוסלת בה אינו דין שיהא מום פוסל בה?
תלמוד לומר: אין אין בה מום, בה אין מום הא אם יש מום בעגלה הרי זו כשרה.

ורבי יהודה בן בתירה אומר:
ומה חטאת העוף שמקריביה טהורין אין מום פוסל בה, פרה שמקריביה טמאין אינו דין שלא יהא מום פוסל בה?
תלמוד לומר: אשר אין בה מום, בה אין מום הא אם יש (בעבודה) [בעובדיה] הרי זו כשרה.

א"ר יאשיה: נאמתי לפני רבי יהודה בן בתירא:
כיצד המום (בעבודה) [בעובדיה]?
הראני בין שתי אצבעותיו יוצא ולו שתי זנבות.

אשר לא עלה עליה עול -
בעול שלא לעבודה הכתוב מדבר, ואם תאמר בעול של עבודה?
אמרת קל וחומר: ומה עגלה שאין המום פוסל בה עול פוסל בה, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שיהא עול פוסל בה?!
הרי מוקדשין יוכיחו שהמום פוסל בהן ואין העול פוסל בהן, והן יוכיחו לפרה שאע"פ שהמום פוסל בה לא יהא עול פוסל בה. לא, אם אמרת במוקדשין שאין נפסלין בשחור ובלבן לפיכך אין העול פוסל בה, תאמר בפרה שנפסלת בשחור ולבן לפיכך יהא עול פוסל בה?
תלמוד לומר: אשר לא עלה עליה עול - בעול שאינו של עבודה הכתוב מדבר.
ומנין לעשות שאר מלאכה כעול?
אמרת קל וחומר: ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין שנעשה בה שאר מלאכה כעול?!
או חלוף: ומה פרה שהמום פוסל בה לא עשה בה שאר מלאכה כעול, עגלה שאין המום פוסל בה אינו דין שלא נעשה בה שאר מלאכה כעול?
תלמוד לומר: אשר לא עוּבַּד בה.
דנתי וחלפתי בטל החלוף, זכיתי לדון בתחלה: ומה עגלה שאין המום פוסל בה עשה בה שאר מלאכה כעול, פרה שהמום פוסל בה אינו דין ש נעשה בה שאר מלאכה כעול?!

אשר לא עלה עליה עול -
עול פוסל.
נתן עליה ידו ועברה מכאן ולהלן - הרי זו פסולה.
היתה עוברת בנהר או עלתה במעלה או יורדת בירידה, נתלה בזנבה לסעדה – כשרה.
סתם עינו – פסולה.
קשרה במוסרה – כשרה.
כפפה ונתנה בין קרניה - הרי זו פסולה.
פרש עליה מפני החמה ומפני הדבורים - הרי זו כשרה.
עשה לה סנדלין בשביל שלא תחלק - הרי זו כשרה.
שכן עליה עוף - כשרה,
עלה עליה זכר לדעת הבעלים - פסולה, שלא לדעת הבעלים – כשרה.

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן -
אותה אל אלעזר ולא לדורות לאלעזר.

איכא דאמרי:
לדורות בכהן הדיוט.

ואיכא דאמרי:
בכהן גדול.
בשלמא למאן דאמר בכהן הדיוט - שפיר אלא למאן דאמר בכהן גדול - מנא ליה?
גמר חוקה חוקה מיום הכפורים.

והוציא אותה -
שלא יוציא אחרת עמה.
כדתנן: לא היתה פרה רוצה לצאת, אין מוציאין עמה שחורה, שלא יאמרו שחורה שחטו ולא אדומה, שלא יאמרו שתים שחטו.

רבי אומר:
לא מן השם הוא זה, אלא משום שנאמר: אותה - אותה לבדה.

ותנא קמא:
נמי הא כתיב: אותה?
מאן תנא קמא?

רבי שמעון היא דדריש, טעמא דקרא.
מאי בינייהו?
איכא בינייהו דאפיק חמור בהדה.

ושחט אותה -
שלא ישחוט אחרת עמה.

לפניו -
לרב, שלא יסיח דעתו ממנה,
לשמואל, שיהא זר שוחט ואלעזר רואה.

ולקח אלעזר הכהן -
לשמואל לאהדורי לאלעזר,
לרב הוי מעוט אחר מעוט לרבות דאפילו בכהן הדיוט.

ולקח הכהן עץ ארז וגו' -
לשמואל דאפילו בכהן הדיוט,
לרב איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל ולאו גופה דפרה נינהו לא ניבעי כהן כלל, קא משמע לן.

וכבס בגדיו הכהן -
בכהונו.

וטמא הכהן עד הערב -
בכהונו לדורות.

הניחא למאן דאמר לדורות בכהן הדיוט, אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול, השתא כהן גדול בעינן בכהונו הדיוט בכהונו מיבעיא?
מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

ואסף איש טהור -
איש - להכשיר את הזר.
טהור - להכשיר את האשה.
והניח - מי שיש לו דעת להניח, יצא חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח.

סימן תשסא

ונתתם אותה אל אלעזר הכהן -
זו נעשית באלעזר, ושאר כל הפרות בכהן גדול, דברי רבי מאיר.

רבי יוסי ורבי שמעון ורבי (אבין) [אליעזר בן יעקב] אומרים:
זו נעשית באלעזר ושאר כל הפרות בין בכהן גדול בין בכהן הדיוט.

ונתתם אותה אל אלעזר -
יכול אף של דורות לאלעזר?
תלמוד לומר: אותה, אותה - המכהן בבגדים, דברי רבי חנינא.

א"ל רבי יונתן בן המשולם:
ומה תלמוד לומר: לאלעזר?

א"ל ר' חנינא:
תמהני עליך יונתן, שאמרת דבר זה, אלו שני אלעזר בתורה הייתי אומר: אלעזר כהן ואלעזר ישראל, ומה תלמוד לומר: הכהן?
הכהן המכהן בבגדים.

אמרו: פעם אחת שאלו את הלל באיזה לבוש הפרה נשרפת?
אמר להם: בגדול,
אמרו לו: אינה נשרפת אלא בְּלָבָן,
אמר להם: אני ראיתי את יהושע בן פרחיה ששרפה בגדול,
א"ל: אנו ראינו ששרפה בלבן.
אמר להם: אתם אומרים משמו ואני אומר משמו מי יוכיח?
אמרו ליה: לך לתורה, מי שרף פרה ראשונה?
אמר להם: אלעזר.
א"ל: וכי לובש אלעזר בגדי גדול בימי אביו?
אמר להם: אל תבוזו שכחה לאדם, שאם מה שראו עיני שכחתי מה ששמעו אזני לא אשכח?
מה תלמוד לומר: הכהן?
שהוא מכהן בבגדים.

ושחט אותה -
תנו רבנן:
פרה בשחיטה כשרה בעריפה פסולה, עגלה בעריפה כשרה בשחיטה פסולה, נמצא כשר בפרה - פסול בעגלה, כשר בעגלה - פסול בפרה. ותהא פרה כשרה בעריפה מקל וחומר:
ומה עגלה שלא הוכשרה בשחיטה הוכשרה בעריפה, פרה שהוכשרה בשחיטה אינו דין שהוכשרה בעריפה?!
אמר קרא: ושחט וחוקה - בשחיטה אִין בעריפה לֹא.
וכל היכא דכתיב: חוקה לא דריש קל וחומר?
והא גבי יוה"כ דכתיב: חוקה, ותניא: ועשהו חטאת - הגורל עושה חטאת ואין השם עושה חטאת, שיכול: ומה במקום שלא קדש הגורל קדש השם, מקום שקדש הגורל אינו דין שיקדש השם?
תלמוד לומר: ועשהו חטאת - הגורל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת.
טעמא דכתיב: ועשהו הא לאו הכי דרשינן קל וחומר, מיעט רחמנא גבי עגלה ערופה הערופה - זאת בעריפה ואין אחרת בעריפה.
ותהא עגלה כשרה בשחיטה מקל וחומר: ומה פרה שלא הוכשרה בעריפה הוכשרה בשחיטה עגלה שהוכשרה בעריפה אינו דין שהוכשרה בשחיטה?
אמר קרא: (הערופה) [וערפו שם את העגלה] בעריפה אין בשחיטה לא.

והוציא אותה אל מחוץ למחנה -
להר המשחה.

ושחט אותה -
בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתה.

ושחט אותה -
מגיד שאם נתנבלה בשחיטתה פסולה.

ושחט אותה -
מכאן אמרו:
אין עושים שתי פרות כאחת.

ושחט אותה לפניו -
שיהא אחר שוחט ואלעזר רואה.
כיוצא בדבר אתה אומר: והפילו השופט והכהו לפניו - יכול השופט עצמו היה מכה אותו? תלמוד לומר: והכהו לפניו - אחר היה מכה ולא השופט.

ולקח אלעזר הכהן מדמה -
עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר: ונתתם אותה אל אלעזר הכהן ומה תלמוד לומר: הכהן? בכהונו.

מדמה באצבעו -
מצותה מצות יד ולא מצות כלי.
שהיה בדין: הואיל ולוג שמן מכשיר ודם פרה מכשיר, אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד?
אתה דן מלוג שמן ואני אדון מדם האשם?
אמרת הפרש: לוג שמן כשר ומוכשר להכשיר, אם למדתי ללוג שמן שאין כשר אלא ביד אף דם פרה לא יהא כשר אלא ביד.
וממקום שבאת: אי מה להלן מכלי ליד אף כאן מכלי ליד?
תלמוד לומר: מדמה באצבעו - מצותה מצות יד ולא מצות כלי.

פעם אחת היה רבי יוסי הגלילי יושב ודורש בפרה בטבריא, ורבי שמעון בן חנינא יושב עמו. אמר רבי יוסי הגלילי:
מדמה - בכלי ולא ביד.

אמר רבי שמעון בן חנינא:
הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר, מה הכשר שמן אשם ביד אבל לא בכלי אף הכשר דם פרה ביד אבל לא בכלי.

א"ל רבי יוסי הגלילי:
הואיל ופרה מכשיר ודם צפור מכשיר, מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מיד.

א"ל רבי שמעון בן חנינא:
הואיל ושמן אשם מכשיר ודם פרה מכשיר, מה שמן אשם מן היד אבל לא מן הכלי אף הכשר פרה מן היד ולא מן הכלי.
מוטב לדון הכשר שבאצבע מהכשר שבאצבע, ואל יוכיח דם צפור מצורע שהכשרו באגודה.

א"ל רבי יוסי הגלילי:
הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר, מה הכשר דם צפור מן הכלי אבל לא מן היד אף הכשר דם פרה מן הכלי אבל לא מן היד.
מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם ואל יוכיח שמן שאין הכשרו הכשר דם.

א"ל רבי שמעון בן חנינא:
והרי דם אשם מצורע יוכיח שאע"פ שהכשרו בהכשר דם הרי הוא מן היד ולא מן הכלי, אף אתה אל תתמה על הפרה שאע"פ שהכשרה הכשר דם תהוי מן היד ולא מן הכלי.
מוטב לדון הכשר דם מהכשר דם הכשר קודש מהכשר קודש, ואל יוכיח דם צפור מצורע שאין הכשרו הכשר קודש.

א"ל רבי יוסי הגלילי:
הואיל ודם פרה מכשיר ודם צפור מכשיר, מה דם צפור מן הכלי ולא מן היד, אף הכשר דם פרה מן הכלי ולא מן היד.
מוטב לדון הכשר שבחוץ מהכשר שבחוץ, ואל יוכיח אשם מצורע שהכשרו בפנים.
הא נצרכת לומר: ולקח אלעזר הכהן - בכלי ולא ביד.

ולקח אלעזר הכהן -
נאמר כאן כהן ואצבע
ונאמר במצורע כהן ואצבע,
מה להלן המיומנת שבימין,
אף כאן המיומנת שבימין.

הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם, ופרט לך הכתוב באחת מהם שאינה אלא ביד ימנית, אף פורטני בכל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ביד ימנית.
הימנית - המיומנת שבימין, הרגילה שבאצבעות.

והזה אל נכח פני אהל מועד -
שיהא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת דם.

והזה אל נכח פני אהל מועד -
שאם לא הוקם המשכן או אם קפלה הרוח את היריעה, לא היתה פרת חטאת נעשית.

והזה אל נכח פני אהל מועד מדמה -
עוד למה נאמר?
והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה תלמוד לומר: מדמה?
לפי שהוא אומר שבע פעמים שומע אני שבע הזאות וטבילה אחת?
תלמוד לומר: מדמה שבע פעמים – מגיד, שחוזר להם שבע פעמים.

שבע פעמים -
שיהו מעכבות זו את זו.
שהיה בדין: הואיל ונאמרו הזיות בפנים ונאמרו הזיות בחוץ, אם למדתי לפנימיות שהם מעכבות זו את זו אף החיצונות יעכבו זו את זו?!
לא, אם אמרת בפנימיות שהן מכפרות לפיכך מעכבות זו את זו, תאמר בחיצוניות שאין מכפרות לפיכך לא יעכבו זו את זו?
תלמוד לומר: שבע פעמים שיהו מעכבות זו את זו.
גמר מלהזות - מקנח ידיו בגופה של פרה.
גמר - מקנח ידו, לא גמר - מקנח אצבעו.
בשלמא ידו מקנח בגופה של פרה, דכתיב: ושרף את הפרה לעיניו, אלא אצבעו במאי מקנח לה?

אמר אביי:
בשפת מזרק.

ושרף את הפרה לעיניו -
שרפה שלא כנגד הפתח -
ר' יוחנן אמר:
פסולה, דאמר קרא: ושרף והזה.

רבי הושעיא אמר:
כשרה, דאמר קרא: על פרשה ישרף - מקום שפורשה למיתה שם תהא שרפתה.

ושחט ושרף -
מה שחיטה כשהיא שלמה, אף שרפתה כשהיא שלמה.
וליחוש דילמא טרפה היא?
אלא משום (דאמר רחמנא) [דאמרינן] זיל בתר רובא.
וכי תימא מאי נפקא לן מינה?
חטאת קריה רחמנא.

ושרף את הפרה לעיניו -
בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשרפתה.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם פוסלת בשחיטתה לא תפסול בשרפתה?!
אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: ושרף את הפרה לעיניו?
אלא בא הכתוב ולמד על הפרה שתהא מלאכה פוסלת בשעת שחיטה עד שתעשה אפר.

ושרף את הפרה -
ולא פרים הנשרפים,
שהיה בדין:
ומה פרה שאין נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשרפתה, פרים הנשרפים שנעשים בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשרפתם?!
לא, אם אמרת בפרה שמלאכה פוסלת בשחיטתה לפיכך פוסלת בשרפתה, תאמר בפרים הנשרפים שאין מלאכה פוסלת בשחיטתן לפיכך לא תפסל בשרפתן. ותפסול בשחיטה.
והדין נותן: ומה פרה שאינה נעשית בפנים מלאכה פוסלת בשחיטתה, פרים הנשרפים שנעשין בפנים אינו דין שתהא מלאכה פוסלת בשחיטתן?
תלמוד לומר: ושרף את הפרה.

לעיניו -
שיהא אחר שורף ואלעזר רואה.

את עורה וגו' -
מה פרשה במקומו אף כולן במקומן.

מכאן אמרו:
הדם כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר - פסל.

ור' נתן אומר:
מקנח ידיו בגופה של פרה.

ושרף -
להביא את (הפוקעין) [הפקיעים].

מכאן אמרו:
הבשר כל שהוא – יחזיר, ואם לא החזיר – פסל.
בכזית – יחזיר, ואם לא החזיר - פסל.

ושרף -
הוי רבוי אחר רבוי, ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
משיצית האור ברובה.

ור' יהודה אומר:
ישרף - שלא ימעט לה עצים, מרבה הוא לה חבילי אזוב [וחבילי אזוב] יון בשביל לרבות את העפר.

את עורה ואת בשרה -
עורה מחובר לבשרה.
בשרה - ולא בשר עוברה.
או בשרה, יכול פרט לדמה?
תלמוד לומר: ואת דמה.
או דמה פרט לפרשה?
תלמוד לומר: על פרשה ישרוף - הפקיעין שיצאו חוץ למערכה, אם יש בהם כזית - יחזירם למקומ,ן או יתן עליהם עצים וישרפם במקומם.

ולקח -
נאמר כאן לקיחה,
ונאמר להלן לקיחה,
מה לקיחה האמורה כאן שלשה,
אף לקיחה האמורה להלן שלשה.

עץ -
שומע אני כל עץ במשמע?
תלמוד לומר: ארז.
אי ארז שומע אני אפילו ענף?
תלמוד לומר: עץ, הא כיצד?
זו בקעה של ארז.

אזוב -
ולא אזוב יון, ולא אזוב כחלית, ולא אזוב מדברית, ולא אזוב רומית, ולא אזוב שיש לו שם לווי.

ושני תולעת -
שֶׁשִּׁנָּתוֹ תולעת ולא ששנתו דבר אחר:.

והשליך אל תוך שרפת הפרה -
שומע אני משתעשה אפר?
תלמוד לומר: הפרה.
אי הפרה שומע אני אע"פ שלא נשרפה?
תלמוד לומר: והשליך אל תוך שרפת הפרה, הא כיצד?
משיצית האוּר ברובה, דברי רבי יהושע.

ר' עקיבא אומר:
והשליך אל תוך שרפת הפרה -
שומע אני משתעשה אפר?
תלמוד לומר: הפרה.
אי הפרה יכול יקרענה ויתננה בתוכה?
תלמוד לומר: והשליך אל תוך שרפת הפרה, הא כיצד? מ
שתבקע.

עץ ארז - בקעת מתוך לבו של ארז, וכמו מחק היה.
אזוב - ולא אזוב יון, (ולא) תלוי בשמו ולא תלוי בשם אחר.

מכאן היה רבי שמעון אומר:
צפור תלוי בשמה, שמן תלוי בשמו, יין הלוי בשמו כשר לנסכים.

ושני תולעת -
הַשָּׁנִי שבתולעת.

ר' שמעון אומר:
משונה שבתולעת.

ר' מאיר אומר:
אין מזין ממנה עד שתעשה אפר, ותעשה בבגדי כהונה ובכהנים.
המלאכה פוסלת בה, עד שתעשה אפר.

וכבס בגדיו הכהן -
שהוא טמא ומטמא בגדים, כיצד?
היה נתון תחתיו - טמא, על גביו – טהור.
היה עומד על גבי תנור על גבי כירה על גבי מעטן של לגין של חטאת בידו – פסולה.
היה נסר מונח על גבי תנור ועל גבי כירים ועל גבי מעטן של זיתים –
בית שמאי, פוסלין.
ובית הלל, מכשירין.

ואחר יבא אל המחנה -
ר' שמעון אומר:
נאמר כאן ואחר וביאה,
ונאמר להלן ואחר וביאה,
מה אחר וביאה שנאמר כאן אחר ביאת השמש וקודם ביאת השמש מפני טומאה ומפני מצוה, אף אחר וביאה שנאמר להלן אחר ביאת שמש וקודם ביאת שמש מפני טומאה ומפני מצוה.

וכבס בגדיו הכהן ורחץ בשרו במים -
בא הכתוב ולמד על המשליך את האזוב שמטמא בגדים.

ואחר יבא אל המחנה -
מה כאן אסור לבא אל המחנה, אף להלן אסור לבא אל המחנה.

וטמא הכהן עד הערב -
מה להלן עד הערב אף כאן עד הערב.

והשורף אותה יכבס בגדיו -
בא הכתוב ולמד על השורף את הפרה שמטמא בגדים.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא בגדים השורף את הפרה לא יטמא בגדים?!
אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: והשורף אותה יכבס בגדיו?
בא הכתוב ולמד על העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף שיהו טעונין תכבוסת בגדים ורחיצת הגוף והערב שמש.

והשורף אותה יכבס בגדיו -
ולא השורף בגדים המנוגעים.
שהיה בדין: ומה פרה שאינה מטמאה במגע השורף אותה מטמא בגדים, בגדים המנוגעים שמטמאים במגע אינו דין ששורפן מטמא בגדים?!
תלמוד לומר: והשורף אותה יכבס בגדיו ולא השורף בגדים המנוגעים.

יכבס בגדיו במים ורחץ בשרו במים -
במים שני פעמים מה תלמוד לומר:?
שהיה בדין: הואיל ואדם טעון טבילה וכלים טעונין טבילה, מה אדם טובל בראוי לו אף כלים טובלין בראוי להם?
תלמוד לומר: במים במים - מקום שאדם טובל שם בגדים וכלים טובלין.

ואסף איש טהור את אפר הפרה -
לפי שמצינו שכל מעשה פרה בכהן, שומע אני אף אסיפת האפר תהא בכהן?
תלמוד לומר: ואסף איש טהור - מגיד שאסיפת האפר בכל אדם.

ואסף איש -
להוציא את הקטן.
משמע מוציא את הקטן ומוציא את האשה?
תלמוד לומר: טהור - להביא את האשה, דברי ר' ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
ואסף איש -
להוציא את האשה.
משמע מוציא את האשה ומביא את הקטן?
תלמוד לומר: והניח - לא אמרתי אלא במי שיש בו דעת להניח.

טהור -
ר' ישמעאל אומר:
טהור - למה נאמר?
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המזה טהור האוסף לא יהא טהור?!
הא מה תלמוד לומר: טהור?
טהור מכל טומאה. ואיזה?
זה טבול יום.

רבי נתן אומר:
נאמר כאן טהור,
ונאמר להלן טהור,
מה טהור האמור להלן טמא לתרומה וטהור לחטאת,
אף טהור האמור כאן טמא לתרומה וטהור לחטאת.

את אפר הפרה -
ולא את האודים.

והניח -
מכאן אמרו:
חולקין אותה לשלשה חלקים:
אחד נותן בחיל,
ואחד נותן בהר המשחה,
ואחר מתחלק לכל המשמרות.

מחוץ למחנה -
בהר המשחה.

במקום טהור -
שיהא מקומו טהור.

מכאן היה רבי אלעזר הקפר אומר:
קַלָּל של חטאת שמוקף צמיד פתיל ונתון באהל המת טמא, שנאמר: אל מקום טהור ואין זה מקום טהור.

ואסף איש -
ריבה נתין גר וממזר עבד משוחרר, או איש פרט לקטן?
אמרת: טהור - לרבות את הקטן.

למשמרת -
כיצד היו עושין?
היו כותשין אותה במכתשת, וכוברין אותה בכברות,

ר' שמעון [ישמעאל] אומר:
בשל אבן,

ר' עקיבא אומר:
בשל עץ, ובור היה נתון תחת האבן שהיתה נשרפת בתוכו עשוי חלולות חלולות, חוטמה של זו מופנה כנגד חוטמה של זו מפני קבר התהום.
כיצד היו עושין?
חולקים אותה לשלשה חלקים, מניחים שליש בחלונות וסותמין אותה, ומחלקין שליש לכל המשמרות, ומניחין שליש בהר הבית, לקיים מה שנאמר: ואסף איש טהור והניח - האוסף לפני מחנה ישראל והניח - במחנה ישראל והיתה לעדת וגו'.

אמרו: פעם אחת שאלו לומר הרי ששתת מי חטאת ונשחטה, והיו מבקשין לטמא אותה.

אמר רבי אלעזר:
לכך אמר: למשמרת למי נדה - כשהם שמורים הם מי נדה, וכשאינם שמורים אינם מי נדה.

לעדת בני ישראל למשמרת -
שיהו משמרין אותה, מוסרים אותה לאדם נאמן והוא משמרה.
אלא שחזרו לומר: הכל נאמנין על טהרת הקודש ועל החטאת.

בן בג בג אומר:
והיתה למשמרת -
[אינה רועה] בעדר.
לפי שנאמר: ונתן עליו מים חיים - יכול אפר על המים או מים על האפר?
אמרת: למי נדה על המים תן נדה.

חטאת היא -
מועלין בבשרה.
ומנין אף באפרה?
תלמוד לומר: חטאת היא - שיהו כל מעשיה לשם חטאת.
יכול אם לא היו מעשיה לשם חטאת לא תהא כשרה?
תלמוד לומר: היא.

והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה -
למה נאמר?
שיכול אין מלאכה פוסלת אלא בפרה, במים מנין?
תלמוד לומר: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת למי נדה.
או אפילו קדשו?
תלמוד לומר: למי נדה - כבר הם למי נדה.

והיתה לעדת בני ישראל -
מכאן אמרו:
פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא מעת לעת.

ורבי יהודה אומר:
בטלו במעיה.
וכבר הלכה זו נשאלה לפני שלשים ושנים זקנים בכרם ביבנה וטהרו את בשרה.
זה אחד מן הדברים שהיה רבי יוסי הגלילי דן לפני רבי עקיבא וסלקו ר' עקיבא ואחר כך מצא לו תשובה.
א"ל: מה אני לחזור?
א"ל: לא לכל אדם אלא לך שאתה יוסי הגלילי.
א"ל: הרי הוא אומר: והיתה לעדת בני ישראל למשמרת - כשהם שמורים הרי הם מי נדה.

אמר רבי טרפון:
ראיתי את האיל מנגח ימה וצפונה ונגבה וכל חיות לא יעמדו לפניו - זה ר' עקיבא.
ואני הייתי מבין והנה צפיר העזים בא מן המערב וגו', ויך את האיל וגו' עד וירמסהו ולא היה מציל לאיל מידו - זה רבי יוסי הגלילי.

חטאת היא - מגיד שמועלים בה.
היא - בה מועלין באפרה אין מועלין.
חטאת היא – מגיד, שאם שינה באחד מכל מעשיה פסולה.
חטאת היא - מגיד, שאם נשחטה שלא לשמה פסולה.
חטאת היא -מגיד, שאין נשרפת בלילה.
אי חטאת היא - יכול תהא נפסלת בלינה?
תלמוד לומר: והיתה לעדת בני ישראל וגו' - מגיד, שמשתמרת ימים על ימים ושנה על שנה.

וכבס האוסף את אפר הפרה -
בא הכתוב ולמד על האוסף את אפר הפרה שמטמא בגדים.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם המשליך את האזוב מטמא בגדים האוסף את אפרה לא יטמא בגדים?!
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין. לכך נאמר: וכבס האוסף - ללמדך שאין עונשין מן הדין.

דבר אחר:
בא הכתוב ולמד על האוסף את האפר שמטמא בהיסט.

והיתה לבני ישראל ולגר הגר -
לפי שמעשיה בישראל צריך להביא את הגרים.

לחק עולם -
שינהג הדבר לדורות.

והיתה לבני ישראל -
אמר רבי אלעזר:
בני ישראל מקבלין הזאה ואין הנכרים מקבלים הזאה.

א"ל ר' מאיר:
והלא כבר נאמר: תתחטאו אתם ושביכם?
א"ל: בודאי אמרת, אלא שהנחת דבר אחד ואנו צריכין לו, אתם ושביכם - מה אתם בני ברית אף השביה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה.

ולגר הגר -
נשי הגרים.

חקת עולם -
מזין מזו מפני זו.

לחקת עולם -
מזין מזו לקדש אחרת.

הנוגע במת לכל נפש אדם וטמא שבעת ימים -
וכתיב: וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת תטמא עד הערב, הא כיצד?
כאן בחבורין כאן שלא בחבורין.

הנוגע במת -
בא הכתוב ולמד על המת שמטמא במגע.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם מטמא באהל לא יטמא במגע, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: הנוגע במת - ללמדך, שאין עונשין מן הדין.

לכל נפש אדם -
להביא את בן שמונה.
משמע מביא את בן שמונה או מביא את דמו?
תלמוד לומר: נפש אדם - להוציא את דמו, דברי ר' ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
לכל נפש אדם - להביא את דמו.

וטמא שבעת ימים -
בא הכתוב ולמד על המת שמטמא טומאת שבעה.

הנוגע במת -
נוגע במת טמא, ואין מת עצמו טמא.
נוגע במת טמא ואין בנה של שונמית טמא.
אמרו: בנה של שונמית כשמת - כל שהיה עמו בבית טמא שבעת ימים, וכשהיה היה טהור לקודש, חזרו ונגעו בו וטמאוהו הם.
הרי זה אומר: מטמאיך לא טמאוני ואתה טומאתני.
השורף פרה ופרים הנשרפים ושעירים הנשרפים - מטמאין בגדים, והן עצמן אין מטמאין בגדים. הרי זה אומר וכו'.
האוכל מנבלת עוף טהור - מטמא בגדים אבית הבליעה, והוא עצמו אין מטמא בגדים, הרי זה אומר וכו'.
טהורי כלי חרס שהיו (מטולטלין) [משלשלין] לאויר התנור במקום (הנגע) [שנגעו] – טהורין.
צפו משקין על גבי התנור - נטמאו באחורי התנור.
נגעו בכלי חרס – טמא. הרי זה אומר וכו'.
מַזֶּה שעומד בתוך משקין ומטפחת במתניו, נתזו מתחת רגליו וטמאו את המטפחת - חזרה המטפחת וטמאתו, הרי זה אומר וכו'.
מקרצות נושכות זו בזו וככרים נוגעים זה בזה ובהם גומים מלאים משקים, נגע שרץ באחד מהם - נטמאו וטמאו את כולם. הרי זה אומר וכו'.
האוכלים והמשקים המרכב והמושב שהיו מונחין תחת אבן מסמא ומשכב תחתיהן - טהור, הלך טהור ועמד שם ונטמא - נגע בהם טימא את כולם, הרי זה אומר וכו'.
קערה שהיא מלאה משקין טהורים ואחוריו טמאים ומונחים על גבי טבלא וככר של תרומה נתון עליה וצפו משקים על גבי הקערה - נטמאו באחורי קערה, נפלו על הטבלא וטמאוהו - חזרה הטבלא וטמאה את הככר, הרי הככר אומר לטבלא: מטמאיך וכו'.

וכל אשר יגע בחלל חרב -
פרט לאשה שהמת בתוך מעיה.
ומנין חכמה ששלחה ידה בתוך מעיה שהיא טמאה?
תלמוד לומר: הנוגע.
יכול כל הימים שהחכמה טמאה אף האשה טמאה?
אמרת: הוא יתחטא - פרט לזה.

הנוגע במת -
פרט לנוגע בשיניו שהם מחוברין?
תלמוד לומר: יטמא.

הנוגע במת -
יכול כל שהוא?
אמרת שוב: במת.
יכול לא יטמא בכל שהוא, אבל יטמא בכעדשה, שכן מצינו כעדשה מן השרץ טמא? (חשוב) [אמר שוב]: במת. הא מה הדבר אחר: שריבה הכתוב מיעט, אמרו: כזית מן המת טמא, שכן הוא תחלת יצירתו.
אין לי אלא הנוגע בכזית מן המת, ומנין אף הנוגע בעצם?
תלמוד לומר: או בעצם.
יכול לא יטמא כל שהוא אבל יטמא בכעדשה, שכן עצם כשעורה?
אמרת שוב: בעצם, הא מה הדבר אחר: שריבה הכתוב מיעט, אמרו: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא.
אין לי אלא הנוגע בעצם מן המת, ומנין אף הנוגע בדם?
תלמוד לומר: או בדם.
יכול כל שהוא?
אמר שוב: [אדם] - כמה הוא דמו של אדם?
שעורו בבינוני רביעית.
ומנין לרבות דם תבוסה?
תלמוד לומר: נפש.
יכול דם תבוסה ממת אחד, מנין דם תבוסה משני מתים?
תלמוד לומר: נפשות.
ומנין אתה מרבה דם קטן כולו?
תלמוד לומר: נפשות.
יכול שאני מרבה שחלה והלך לו?
אני לא אמרתי אלא כי ימות.

ר' שמעון אומר: רביעית מן המת (ושמינית) [ורביעית] מן החי שבללו זה בזה, נוטל מזה ומזה דם רביעית זה דם תבוסה.

רבי אליעזר בן יהודה איש ברתותא אומר:
הרי הוא כדם בהמה וכדם החי.
איזהו דם תבוסה?
צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם – מצטרף, והמת שדמו נוטף ונמצא תחתיו רביעית דם - אינו מצטרף.

רבי יהודה אומר:
חלוף הדברים, השותת - אינו מצטרף והמנטף - מצטרף.
אין במשמע שיטמא המת אלא באהל, ומנין אף במשא?
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים - לרבות שיטמא במשא, דברי רבי אלעזר בן מתיא.

א"ל רבי שמעון בן פנחס:
אינו צריך, ומה אם נבלה שאינה מטמאה באהל הרי היא מטמאה במשא כו'.

א"ל ר' אלעזר בן מתיא:
מה משא נבלה עד הערב אף משא מת עד הערב.

א"ל ר' שמעון בן פנחס:
אחר שהודית שהמת מטמא במשא, המת מטמא במגע ובמשא ונבלה מטמאה במגע ובמשא, אם חלקה תורה משא נבלה ממגעה דין הוא שנחלק משא המת ממגעו.

א"ל רבי אלעזר בן מתיא:
ובלבד מבלעדי נבלה אי אפשר להיות, בוא וראה הרבה מטמאים יש באהל ואין מטמא במשא, אף אתה אל תתמה על (הנבלה) [המת] שאף על פי שמטמא באהל לא יטמא במשא?!
תלמוד לומר: וטמא שבעת ימים - לרבות שמטמא במשא.

הוא יתחטא בו -
אין תלמוד לומר: בו, אלא בו - באפר שנעשה כתקונו.

ביום השלישי וביום השביעי -
בא הכתוב ולמד על המטמא במת שטעון הזאת שלישי ושביעי.
אתה אומר לכך בא, או אינו אלא הזה ביום שלישי יטהר בשביעי, ואם לא הזה בשלישי לא יטהר בשביעי?
תלמוד לומר: ואם לא יתחטא.
ועדיין אני אומר: מפני מה לא טהור בשביעי?
מפני שלא הוזה בשלישי, אבל אם הוזה בשלישי יטהר בשביעי?
תלמוד לומר: וחטאו ביום השביעי, שָׁנָה עליו הכתוב לפסול.

ואם לא יתחטא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה - על טומאת מקדש וקדשיו ענש כרת.
אתה אומר על טומאת מקדש, או לא ענש אלא על ההזאה?
תלמוד לומר: ואם לא יתחטא וגו' - עונשו לא יטהר ואין עונשו כרת.

הוא יתחטא בו -
יכול דבק למת?
תלמוד לומר: ביום השלישי.
אי בשלישי יכול חטוי אחד?
אמרת: בשביעי.
אי בשביעי יכול חטוי שנים?
לא אמרת אלא בשלישי.
יכול תהא הזאתו קבועה ביום, אבל הזאת שביעי תהא קבועה בלילה?
והלא דין הוא: נאמר הזאה בשלישי ונאמר הזאה בשביעי, מה מצינו בהזאת שלישי קבועה ביום אף הזאת שביעי תהא קבועה ביום.

וקל וחומר: ומה אם שלישי שאין הזאתו כשרה כד שתכשירנה אחרת הרי הזאתו קבועה ביום, שביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת אינו דין שתהא הזאתו קבוע ביום?!
לא, אם אמרת בשלישי שהוא סמוך לטומאה, תאמר בשביעי שאינו סמוך לטומאה אלא סמוך לטהרה?
אמרת: לא אמרתי אלא ביום השביעי וילמד שלישי משביעי, הואיל ונאמר הזאה בשלישי ובשביעי, מה מצינו שהזאת שביעי קבועה ביום אף הזאת שלישי קבועה ביום.

וקל וחומר: ומה אם הזאת שביעי שהוא סמוך (לטומאה) [לטהרה] הזאתו קבועה ביום, שלישי שאין הזאתו סמוכה (לטומאה) [לטהרה] אינו דין שיהא הזאתו קבועה ביום?!
לא, אם אמרת בשביעי שהזאתו כשרה עד שלא תכשירנה אחרת, תאמר בשלישי שאין הזאתו כשרה עד שתכשירנה אחרת.
אמרת: לא אמרתי אלא ביום השלישי.

הוא יתחטא בו ביום השלישי -
יכול סמוך למיתה?
אמרת שוב: ביום השלישי אם למד שלישי שהוא סמוך למיתה כבר למד.
הא מה אני מקיים שלישי?
אפילו רחוק מן המיתה.
יכול הזאת שלישי תהא רחוקה מן המיתה, אבל הזאת שביעי תהא סמוכה לשלישי?
אמרת שוב: בשביעי, אם למד שביעי שהוא סמוך לשלישי כבר למד.
הא מה אני מקיים שביעי?
אפילו רחוק מן השלישי.
יכול לא הוזה טהור?
אמרת: אם לא יתחטא לא יטהר.
יכול שבא לטוענו זריקה וחטוי?
אמרת: מי נדה לא זורק עליו - זריקה אמרתי לך ולא חטוי.
יכול שבא להכשיר חטוי בזריקה?
אמרת: והזה הטהור וחטאו ביום השביעי - בהזאת שביעי הוא טהור, ואינו טהור באמצע.

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב: הוא יתחטא בו ביום השלישי, אלא לרבי חנינא בן גמליאל למה לי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: מצות הזאה בשלישי ובשביעי, והיכא דעביד בחד מינייהו עביד, קמשמע לן.

והזה הטהור על הטמא וגו' -למה לי?
איצטריך, סלקא דעתך אמינא: שלישי למעוטי שני הוא דאתא, שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי (טומאה) [טהרה] אבל היכא דעביד (ברביעי) [בשלישי] ובשמיני דקא מפיש יומי (טומאה) [טהרה] שפיר דמי, קא משמע לן.

וחטאו ביום השביעי -
למה לי?
[איצטריך], סלקא דעתך אמינא: הני מילי לקדשים, אבל לתרומה בחד מינייהו סגי, קא משמע לן.

כל הנוגע במת בנפש -
תניא: וכל אשר יגע על פני השדה - להוציא עובר שבמעי אמו, דברי רבי ישמעאל.

רבי עקיבא אומר:
לרבות גולל ודופק.
ורבי ישמעאל, גולל ודופק הילכתא גמירי לה.
ורבי עקיבא, עובר שבמעי אמו דטמא מדאורייתא מנא ליה?

אמר ר' הושעיא:
דאמר קרא: כל הנוגע במת בנפש האדם - איזהו מת שבנפשו של אדם?
הוי אומר: זה עובר שבמעי אשה.

ור' ישמעאל, האי מיבעי ליה לרביעית דם הבא מן המת [שמטמא], שנאמר: כל הנוגע וגו' - איזהו נפשו של אדם שהוא מטמא?
הוי אומר: זה רביעית דם.

ורבי עקיבא לטעמיה, דאמר: [אף] רביעית דם הבאה משני מתים מטמא.

דתניא: רבי עקיבא אומר:
מנין לרבעית דם הבאה משני מתים שהוא מטמא באהל?
שנאמר: ועל כל נפשות מת לא יבא - שתי נפשות ושיעור אחד.

האדם אשר ימות -
אינו מטמא עד שתצא נפשו (כתוב ברמז תרכ"ח).
טומאה בעזרה מנא לן?

אמר רבי אלעזר:
כתוב אחד אומר: את משכן ה' טמא,
וכתוב אחד אומר: את מקדש ה' טמא,
אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים. וקראי מי מייתרי?
הא מצרך צריכי,

דתניא: רבי אלעזר אומר:
אם נאמר משכן ולא אמר מקדש, הוה אמינא על משכן יהא חייב שהרי משוח בשמן המשחה ועל המקדש לא יהא חייב.
ואם נאמר מקדש ולא נאמר משכן, הייתי אומר על מקדש יהא חייב שהרי קדושתו קדושת עולם ועל משכן לא יהא חייב, לכך נאמר מקדש לכך נאמר משכן.

רבי אלעזר הכי קשיא ליה: מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן תרי קראי למה לי?
אם אינו ענין לטומאה שבחוץ, תנהו ענין לטומאה שבפנים.
בשלמא מקדש דאיקרי משכן, דכתיב: ונתתי משכני בתוככם.
אלא משכן דאיקרי מקדש, מנלן?
דכתיב: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
וכתיב: ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן.

טמא יהיה -
לרבות טבול יום.

עוד טומאתו בו -
לרבות מחוסר כפרה.

כל הנוגע במת בנפש -
זה הוא שאמרנו להביא את בן שמונה.

אשר ימות -
מגיד הכתוב שאין מטמא עד שעה שימות.
מכאן אתה דן לשרץ: מה מת החמוּר אין מטמא עד שעה שימות שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שימות?!
או חלוף: מה שרץ הקל הרי הוא מטמא ואפילו מפרפר, מת החמור אינו דין שיטמא אפילו מפרפר?
תלמוד לומר: כל הנוגע במת בנפש האדם, שאין תלמוד לומר: אשר ימות, ומה תלמוד לומר: אשר ימות?
מגיד שאין מטמא עד שימות.
דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון בתחלה: ומה מת חמוּר אין מטמא עד שעה שימות, שרץ הקל אינו דין שלא יטמא עד שעה שימות.

ולא יתחטא -
רבי אומר:
לא יתחטא – בדמים.
אתה אומר לא יתחטא – בדמים, או לא יתחטא במים?
כשהוא אומר מי נדה לא זורק עליו - הרי מים אמורים, הא מה תלמוד לומר: ולא יתחטא? בדמים, להביא את מחוסר כפרה.

את משכן ה' טמא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: את (משכן) [מקדש] ה' טמא - אין לי אלא מקדש, משכן מנין?
תלמוד לומר: את משכן ה' טמא. [ונכרתה].
מפני מה ענש להלן מיתה וכאן כרת?
ללמדך שכרת הוא מיתה ומיתה הוא כרת.

טמא יהיה -
אין לי אלא טמא מת, שאר טמאים מנין?
תלמוד לומר: טמא יהיה - לרבות שאר הטמאים, דברי רבי יהודה.

רבי שמעון אומר:
אין צריך, שהרי כבר נאמר והזרתם את בני ישראל מטומאתם, טמא מת היה בכלל ויצא מכללו וענש עליו [מיתה] וחייב עליו קרבן.
אין לי אלא טמא מת, שאר הטמאים מנין?
[אמרת]: אם טמא מת היה בכלל והוציאו הכתוב מכללו וענש עליו מיתה וחייב עליו קרבן, אף שאר הטמאים דין הוא שיענש עליהם מיתה ויחייב עליהם קרבן.
מה תלמוד לומר: טמא?
לפי שהוא אומר: כי מי נדה לא זורק עליו - אין לי אלא לא הזה כל עיקר, הזה ולא שנה מנין? תלמוד לומר: טמא יהיה.
הזה ושנה ולא טבל מנין?
תלמוד לומר: עוד טומאתו בו.

סימן תשס"ב

זאת התורה -
אמר רבי יונתן:
[לעולם] אל ימנע אדם עצמו מדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות באהל אפילו בשעת מיתה [תהא עוסק בתורה].

אמר רבי שמעון בן לקיש:
אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהן,שנאמר: זאת התורה אדם כי ימות. תנן התם: אחד חור שחררוהו מים, או שרצים, או שאכלתו מלחת, וכן מדבך של אבנים, וכן סואר של קורות חשוב אהל.

ר' יהודה אומר:
אהל - שאינו עשוי בידי אדם, לא שמיה אהל.
מאי טעמא דרבי יהודה?
יליף אהל אהל ממשכן.
כתיב הכא: אדם כי ימות באהל,
וכתיב התם ויפרוש את האהל על המשכן,
מה להלן בידי אדם,
אף כאן בידי אדם.

ורבנן, אהל אהל ריבה,
ומודה רבי יהודה כמלא אגרוף.

תניא נמי הכי:
ומודה ר' יהודה בשקיפין ובנקיקין ובסלעים, שאע"פ שאינן עשויין בידי אדם חשובין אהל.

רבי שמעון בן יוחאי אומר:
קברי עובדי אלילים אין מטמאין, שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם כו'.
מיתיבי: ונפש אדם ששה עשר אלף?
משום בהמה.
תא שמע: אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם?
התם נמי משום בהמה.
תא שמע: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל?
דילמא איקטל חד מישראל.
ורבנן, לא נפקד ממנו איש.
ור' שמעון, לא נפקד ממנו איש - לעבירה.

רבינא אמר:
נהי דמעטינהו קרא מטימויי באהל, דכתיב: אדם כי ימות באהל, ממגע ומשא מי מעטינהו קרא?!

זאת התורה אדם כי ימות באהל -
בא הכתוב ולימד על המת טומאה חדשה שיטמא באהל.
אין לי אלא באהל, חוץ לאהל מנין?
תלמוד לומר: זאת התורה אדם כי ימות (באהל), דברי איסי בן עקיבא.

רבי ישמעאל אומר:
אינו צריך אם עד שלא נזקק לטומאה הרי הוא מטמא, משנזקק לטומאה אינו דין שיטמא, מנין לעשות כל המאהילין כאהל?

היה רבי יצחק אומר:
מה מצורע הקל עשה בו כל המאהילין כאהל, מת החמוּר דין הוא שנעשה בו כל המאהילין כאהל.

כל הבא אל האהל -
זה שבא מקצתו,

וכל אשר באהל -
זה שבא כולו, [הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם הבא מקצתו טמא, הבא כולו] לא יהא טמא?!
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: כל הבא אל האהל וכל אשר באהל - ללמדך שאין עונשין מן הדין.

רבי אחא בר יאשיה אומר:
מה תלמוד לומר: כל הבא אל האהל - לעשות קרקע של בית עד התהום כמותו.

כל הבא אל האהל -
דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח.
מכאן אתה דן לקבר: מה אהל שהוא מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדין כשהוא פתוח?!
או חלוף: מה קבר שאינו מקבל טומאה הרי הוא מטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח וכו'?
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח וגו' - דרך פתחו הוא מטמא ואינו מטמא מכל צדדיו [כשהוא פתוח].
דנתי וחלפתי בטל החלוף זכיתי לדון כבתחלה: ומה אהל [שהוא] מקבל טומאה אינו מטמא מכל צדדין כשהוא פתוח, קבר שאינו מקבל טומאה אינו דין שלא יטמא מכל צדדיו כשהוא פתוח. או לא יטמא טומאת ערב?
אמרת קל וחומר: אם שלישי במת טמא, השני אינו דין שיהא טמא?!

וכל אשר באהל -
שומע אני אף הקש והחריות והעצים והאבנים והאדמה במשמע?
תלמוד לומר: ולקח אזוב וטבל במים וגו'.
ועדין כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה ונפשות בהמה במשמע?
תלמוד לומר: וכל בגד וכל עור וכל מעשה עיזים וכל כלי עץ - הא למדנו לארבעה כלים.
לכלי מתכות מנין?
תלמוד לומר: אך את הזהב ואת הכסף, הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות.
לכלי חרס מנין?
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח וגו', הא למדנו לארבעה כלים ולכלי מתכות ולכלי חרס.
לאדם מנין?
תלמוד לומר: ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו'.
או אלו לכלל חטוי ואלו לכלל טומאה?
תלמוד לומר: הוא יתחטא בו - את שבא לכל חיטוי - בא לכלל טומאה, את שלא בא לכלל חיטוי - לא בא לכלל טומאה.

זאת התורה אדם כי ימות באהל -
אם לומר אדם - כבר לִמֵּד, ומה אני מקיים מאדם?
לרבות דבר אחר: שיטמא כמת שלם, את מה אני מרבה?
השדרה, והגלגלת, וחצי לוג דם, וחצי לוג עצמות, ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי, ורובע עצמות, ורוב בנין ורוב מנין מרוב הגויה - הרי אלו מטמאין במגע ובמשא ובאהל.
ואלו מטמאים במגע ובמשא, ואין מטמאין באהל: עצם כשעורה, וארץ העמים, ובית הפרס, ואבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגולגולת שחסרו.
כמה חסרון בשדרה?

בית שמאי אומרים:
שתי חוליות.

ובית הלל אומרים:
חוליא אחת,
ובגלגלת - בית שמאי אומרים:
מלא מקדח.

ובית הלל אומרים:
מלא מקדח של לשכה, שהוא כפונדיון האיטלקי וכסלע נירונית ומלא נקבה של עול השרוני. הגולל והדופק מטמא במגע ובאהל, ואינו מטמא במשא.

כל הבא אל האהל -
איזהו שבאין לו ומביאין אליו?
זה האהל שבאין לו ומביאין אליו.
אמרו: מכנסת היא האשה את הנפל בפותח טפח.

הבא אל האהל -
שיש לו בית ביאה, בית ביאתו מטמא [ואינו מטמא] מאחוריו.
אהל שאין לו בית ביאה - אין בית ביאתו מטמא ואינו מטמא מאחוריו.
אם קורא אני הבא אל האהל - יכול מרחוק?
תלמוד לומר: וכל אשר באהל.
אין לי אלא וכל אשר באהל - בכלו, מנין אפילו במקצתו?
תלמוד לומר: (אם) [אשר] באהל - מה האהל בזמן שהמת בתוכו טמא ולא בזמן שנפנה משם [אף קבר כן].
מה אהל סתום הנוגע מכל הצדדין טמא, אף קבר סתום הנוגע בו מכל צדדין טמא.

ור' יוסי אומר:
לפי שנאמר: הנוגע בקבר - יכול אף בקבר חדש?
אמר שוב: בקבר.

אמר ליה ר' עקיבא:
אי אפשר לומר בקבר חדש אלא בקבר שהמת בו, שנאמר: והזה על האהל - מה אהל בזמן שהמת בתוכו ולא בזמן שנפנה אף קבר כן.

זאת התורה וגו' -
תורת האהל, תורת כל המאהילין, את מה אני מרבה?
הבתים הבורות והמערות המנהרות והשכבים השקיפין והסלעים וכותל שהוטה.
יכול שאני מרבה שחוטה מאליה?
תלמוד לומר: זאת (אמרת: התורה ריבה זרעים וירקות שתלושין מן הקרקע שהן חוצצין בפני הטומאה.
יכול שאני מרבה בזמן שהן מחוברין?
תלמוד לומר: זאת (אמרת) התורה ריבה נפה וכברה (ונפש) [ומפץ] (והפולחן) [והפוחלץ] והפלצור ומיתוחי מטאה והמשפלות שהן חוצצין בפני הטומאה.
יכול שאני מרבה בזמן שהן מביאין?
תלמוד לומר: זאת (אמרה) התורה ריבה עדר רחלים עדר גמלים ומוכנות חיה ועוף (שמוכן) [ששכן], את מה אני מרבה?
חיה דולגת ועוף הפורח וטלית המנפפת וספינה שהיא שטה על פני המים?
תלמוד לומר: זאת (תהיה).
[את מה אני] מרבה?
ביצת המים וכיפת השלג והברג והגליד והכפור?
תלמוד לומר: זאת.

וכל כלי פתוח וגו' -
בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים?
הרי אתה דן: נאמרו ארבעה כלים בשרץ והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, ונאמרו ארבעה כלים במת והוציא כלי אחד להקל ולהחמיר עליו, מה להלן בכלי חרס הכתוב מדבר אף כאן בכלי חרס הכתוב מדבר, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים?
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח וגו' - כלי שאם נטמא אין לו טהרה מטומאתו, ואיזה?
זה כלי חרס.
מה תלמוד לומר: פתוח?
ואפילו כל שהוא.

רבי אליעזר אומר:
בכלי חרס הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכל הכלים?
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח - כלי שמקבל טומאה דרך פתחו, ואיזה?
זה כלי חרס.
ומה תלמוד לומר: טמא?
טמא לעולם.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
וכל כלי פתוח וגו' -
שומע אני (אפילו) [על פני] כולן?
תלמוד לומר: פתוח - על פתחו אמרתי ולא על כלו.

וכל כלי פתוח וגו' (פתוח) [פתיל] -
זה העודף.
צמיד - זה הדופק, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: ויצמד ישראל וגו'.

וכל כלי פתוח וגו' טמא הוא -
מכאן אמרו:
כלים המצילין צמיד פתיל באהל המת מצילין בכסוי בבית המנוגע.

(וכל כלי פתוח) [צמיד פתיל] עליו -
ולא מצדדין.

מכאן אמרו:
חבית שכפאה על פיה ומרחה בטיט מן הצדדין – טמא, שנאמר: צמיד פתיל עליו ולא [כלי ע"ג] צמיד פתיל (על גביו).

וכל כלי פתוח -
אין לי אלא כלי חרס, כלי גללים כלי אבנים וכלי אדמה מנין?
ודין הוא: ומה כלי חרס שהן עלולין לקבל טומאה הרי הן מצילין צמיד פתיל באהל המת, כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה שאין עלולין לקבל טומאה אינו דין שיצילו צמיד פתיל באהל המת?!
תלמוד לומר: וכל כלי פתוח.

טמא הוא -
אין תלמוד לומר: טמא הוא אלא הוא (שיציל את עצמו) [המציל] צמיד פתיל באהל המת - [מציל במגע השרץ].

וכל כלי פתוח -
הכלים ניצולים בצמיד פתיל (כן) ואין הקרקע ניצול בצמיד פתיל.
אלו כלים ניצולין בצמיד פתיל?
כלי חרס וכלי נתר כלי גללים וכלי אבנים וכלי אדמה וכלי חרסית [כו']?
תלמוד לומר: כלי וכל כלי - לרבות דברי בית הלל.

אמרו להם בית שמאי:
ומה כלי חרס וכלי נתר שהן מקבלין טומאה הרי הן מצילין בצמיד פתיל, אלו שאין מקבלין טומאה אינו דין שיהו מצילין בצמיד פתיל?

אמרו חכמים לבית שמאי: (א"ל)
צאו וראו כל מי שיש לו טומאה - יפה כחו להציל, וכל שאין לו טומאה - אין יפה כחו להציל. הרי חמוֹר שנכנס לבית המנוגע שמא אין כליו מטמא אדם?
הרי אדם שנכנס לבית המנוגע שמא אינו טמא עד שישהה בכדי אכילת פרס.
(אמרו לו: צאו וראו כל מי שיש לו טומאה - יפה כחו להציל, וכל מי שאין לו טומאה - לא יפה כוחו להציל).
אין במשמע אלא בזמן שהוא בתוך הבית, מנין אפילו בתוך מגופה?
תלמוד לומר: כלי.
יכול בזמן שהוא בתוך מגופה, בתוך אוירה של חבית מנין?
תלמוד לומר: כלי.
ומנין אתה מרבה מכנגד השפה בשפה ובשרף בשעוה ובזפת וגסטרון?
תלמוד לומר: פתוח - כל הפתוח לצורך - שמו פתוח.

מכאן אמרו:
כל העושה מאור בתחלה שעורו כמלא מקדח גדול של לשכה.
אלו הן שירי המאור:
העושה פתח בינו לבין בתו, בינה לבין חברתה להשמיע את הקול ולהדליק את הנר, שִׁעוּרה בפותח טפח, ובחור הדלת (עד שירבה) [אי שייר בה] חרס בין מלמעלן בין מלמטן בין מן הצדדין או שפחתו הרוח או שהגיפתו הרוח (אלא) [ולא מרקו שעורו כל שהוא דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
בפותח טפח. החור שבדלת שעורו מלא אגרוף, דברי רבי טרפון.

רבי עקיבא אומר:
בפותח טפח.
גרדי שחפר מלא קנה וכן לנר או לאספתיר - שעורו כל שהוא, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
בפותח טפח.

אמרו להן בית הלל לבית שמאי:
חור הדלת מהו?

אמרו להן בית שמאי:
בפותח טפח.
אמרו: (מה טפח) [מאי שנא]?
שזה עשוי לצורך וזה [אינו] עשוי לצורך. בלויי הכתלים שחררום שרצים או שאכלתו מלחת שעורו כל שהו, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
בפותח טפח.
מי שהיה טח בתנור ושייר בו, הרי זה כל שהוא. ובזמן שפרע מעצמו, שעורו בפותח טפח. תנור שניקב מעינו, שעורו מלא חוט תמרה כפול, דברי בית שמאי.

ובית הלל אומרים:
מלא כוש, [נכנס ויוצא] דולק. ניקב מצדו, שעורו מלא (צדו) כוש, נכנס ויוצא דולק (נכנס).

[ר' שמעון אומר]:
מן הצד - נכנס. מן האמצע - אינו נכנס.

רבי ישמעאל אומר:
באמצע – נכנס, מן הצד - אינו נכנס.
מגופת חבית שנקבה, שעורה מלא מיצה של שיפון. מן הצד – נכנס, מן האמצע - אינו נכנס.

ר' שמעון אומר:
מן האמצע – נכנס, מן הצדדין - אינו נכנס.
כדי יין וכדי שמן וכסויי טפיחין - הרי אלו בכל שהו.

רשב"ג אומר:
הואיל ונאמר צמיד פתיל מה אני מקיים פתוח?
לרבות את הסרוק.

להמשך ילקוט שמעוני, פרק יט, חלק שני