איש על דגלו באותות -
ילמדנו רבינו בתוך כמה אמות מותר אדם לילד בשבת?
כך שנו רבותינו:
השובת בדרך עושה לו עגולה ארבע אמות, דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס.
ומטלטל לתוך ארבע אמות בשבת, ואומר: שביתתי במקומי, וזכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.
וכמה הן ארבע אמות?

רבי יהודה אומר:
כדי שיטול את (החבית) [החפץ] מן מרגלותיו ויתנה למראשותיו. והשובת במדינה, אפילו היא גדולה כאנטוכיא מהלך את כולה ועיבורה וחוץ מעיבורה אלפים אמה, [לכל רוח].
ומהו עיבורה?
חנויות ופונדקיות שחוץ למדינה.
והשובת במערה, אפילו היא גדולה כמערת (חזקיה) [צדקיהו] מלך יהודה שהיתה י"ב מילין, מהלך את כולה וחוצה לה אלפים אמה לכל רוח שירצה.
ומנין סמכו חכמים מדברי תורה?
שנאמר: ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'.
וכן אתה מוצא ביהושע, כשהלך להחריב את יריחו, אמר להם יהושע: עתידין אתם לעמוד שם ולעשות את השבת, אלא אל תרחיקו מן הארון יותר מאלפים אמה לכל רוח. למה?
שתהיו רשאין לבוא ולהתפלל לפני הארון בשבת.
וכן הוא אומר: אך רחוק יהיה ביניכם ובינו כאלפים אמה במדה.
וכן אתה מוצא, כשאמר הקב"ה למשה שיעשה אותם דגלים, אמר: השרה אתם לדגליהם לכל רוח מנין אלפים אמה.

איש על דגלו באותות -
[זה שאמר הכתוב:] נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול, שהקב"ה שם שמו בשמותינו, ועשה אותנו דגלים, שנאמר: איש על דגלו באותות.
חיבה גדולה חבב הקב"ה את ישראל שעשאן דגלים כמלאכי השרת, כדי שיהו נכרין, בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן.
ומנין שהיא אהבה?
שנאמר: ודגלו עלי אהבה.

משל למה הדבר דומה?
לאחד שהיה לו אוצר מלא יין, נכנס לבדקו ומצא אותו חומץ. בא לצאת מן האוצר מצא שם חבית אחת יין. אמר: זו חבית עומדת עלי מכל האוצר.
כך ברא הקב"ה שבעים אומות ומכולם לא מצא הנייה אלא מישראל, שנאמר: הביאני אל בית היין. יו"ד, יו"ד, עשרים, נו"ן חמשים הרי שבעים [אלו שבעים אומות], ומכולם לא אהב אלא ישראל, שנאמר: ודגלו עלי אהבה.
וכתיב: ששים המה מלכות ושמונים פילגשים ועלמות אין הספר אחת היא יונתי תמתי.

הביאני אל בית היין-
אמר ר' (הונא) [חנניא]:
בראשונה כל מי שהיה מראה איקונין של מלך באצבע, מיד היה נהרג, והתינוקות הולכין לבית הספר ומראים את האזכרה באצבע!
אמר הקב"ה: ודגלו עלי אהבה.
זה שאמר הכתוב: מי זאת הנשקפה כמו שחר וגו'.
גדולים [היו] ישראל בדגליהם וכל האומות מסתכלין בהם ותמהין ואומרים: מי זאת הנשקפה?
אמרו להם האומות: שובי שובי השולמית.
[מה שובי שובי השולמית]?
הדבקי לנו ובואי לך אצלנו, ואנו עושין אתכם שלטונין ודוכסין והגמונין, שובי שובי (השלומית) [ונחזה בך].
וישראל אומרים להם: מה תחזו בשולמית, ומה גדולה אתם נותנין לנו?
שמא כמחולת המחנים?
שמא גדולה אתם יכולים ליתן לנו כמו שנתן לנו ה' אלהינו במדבר, דגל מחנה יהודה, דגל מחנה ראובן, דגל מחנה אפרים, דגל מחנה דן?!

דבר אחר:
כמחולת המחנים - אנו חוטאים ומוחל לנו, אף בלעם הרשע הביט בהם ויצאה עינו [כנגדם] ולא היה יכול ליגע בהם, שנאמר: וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, התחיל לומר: מי יכול ליגע באלו בני אדם?
שכל אחד ואחד יושב על דגלו.

אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק –
לא היה צריך לומר אלא איש על דגלו ומה תלמוד לומר: על דגלו באותות? אלא בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר לבניו: ושכבתי עם אבותי, חזר על כל בניו וברכן ופקדם.
אמר להם: כשתטלו אותי, ביראה ובכבוד טלו אותי, ולא יגע אדם אחר במטתי, ולא אחד מן המצריים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בהם שנשאו מבנות כנען.
וכן הוא אומר: ויעשו בניו לו כן כאשר צום.
בניו - ולא בני בניו.
וישאו אותו בניו ארצה כנען.
היאך צום?
אמר להם: יהודה יששכר וזבולן יטענו [מטתי] מן המזרח,
ראובן ושמעון וגד מן הדרום.
דן אשר ונפתלי מן הצפון.
יוסף אל יטעון מפני שהוא מלך, ואתם צריכים לחלק לו כבוד.
ולוי אל יטעון למה שהוא טוען את הארון, ומי שהוא טוען ארון של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת, אם עשיתם כן, וטענתם את מטתי כשם שצויתי אתכם, עתיד הקב"ה להשרות אתכם דגלים, כיון שנפטר טענו אותו כשם שצוה אותם.
כיון שיצאו ישראל ממצרים, אמר הקב"ה: הרי השעה שיעשו דגלים כדרך שבשרם אביהם, מיד אמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים לשמי.
[אמר משה: אם] מתחיל אומר לשבט יהודה שישרו במזרח, הוא אומר אי אפשר לשרות אלא בדרום, וכן כן שבט ושבט כיוצא בו,
א"ל הקב"ה למשה: אין צריכין לך בדבר הזה!
מעצמן מכירין דירתן. למה?
שצוואת אביהם בידם היאך לשרות בדגלים, איני מחדש עליהם דבר כשם שהקיפו מטתו כך יקיפו את המשכן. מנין?
שנאמר: איש על דגלו באותות לבית אבותם.

כיצד היו שרויים?
והלוים יחנו סביב למשכן.
משה ואהרן ובניו במזרח, דכתיב: והחונים לפני המשכן קדמה ליפני אהל מועד מזרחה.
משה אהרן ובניו סמוכין להם. ואצלם יהודה יששכר וזבולון,

מכאן אמרו:
אשרי לצדיק ואשרי לשכניו, אלו שלשה השבטים שהיו סמוכין למשה ואהרן נעשו גדולים בתורה, שנאמר: לא יסור שבט מיהודה ומחוקק.
וכתיב: יהודה מחוקקי,
ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים - אלו מאתים ראשי סנהדראות שיצאו מיששכר.
ומזבולן מושכים בשבט סופר - על שהיו שכני תורה נעשו כולם חכמים.

ומן הדרום בני קהת, וסמוכין להם ראובן שמעון וגד.
מכאן אמרו: אוי לרשע ואוי לשכנו, אלו שלשת השבטים שהיו שכנים לקרח [ועדתו] בדרום, אבדו עמו במחלוקתן, שנאמר: ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם.

מן המערב בני גרשון, וסמוכין להם אפרים ומנשה ובנימן.
ומן הצפון בני מררי, וסמוכין להם דן ואשר ונפתלי.
והיו [שבעה] ענני כבוד מקיפין אותם, וכן היתה נטיעתן.

סימן היה למשה בענן, אימתי היה מסתלק. כיון שהיה רואה שמסתלק היה אומר: קומה ה' ויפוצו אויביך והענן מסתלק, נסתלק הענן היו כולן מתקרבים ליסע ומישבין את כליהם, מי שהיה לו בהמה היה נושא עליה, ואם לא היה לו הענן נוטל את השאר.
כיון שנתישבו תקעו בחצוצרות, ונסע יהודה ודגלו תחלה, נשיאו ושבטיו אחריו, וסימן על כל נשיא ונשיא מפה וצבע. ומהם למדה המלכות להיות עושין להם מפה וצבע, ועל כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של אהרן. וכל שבט ורשבט היתה צבוע המפה שלו בצבע של אבנו וכו' וכך היו מהלכים (האבנים) [והעננים] בהלוכן על גביהן, וכמין קורה יצאה מן הענן שבו היו יודעין לאיזה רוח הן נוסעין.
כך היה מסע של כל דגל ודגל. גמרו להלוך עד היכן שהוא רוצה שיחנו, אותו הענן שהיה על גבי המשכן, שהיה מהלך על גבי מחנה הלוים באמצע המחנות, היה עומד לו והיו בני קהת ובני לוי מעמידין את המשכן קודם לכל המנחות עד שלא היו באין, שנאמר: והקימו את המשכן עד בואם, וכיון שהיו באים היו מעמידים [וחונים] כל אחד ואחד במקומו, וענני כבוד עומדין על גביהן. זו היתה גדולת משה, [שלא היה ענן השכינה יורד על המשכן עד שהיה משה], אומר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל, וענני כבוד היו מקיפים אותן, ורוח הקדש אומרת על ידי שלמה: יפה את רעיתי כתרצה.
[מהו כתרצה]?
בשעה שאני מתרצה לכם.

דבר אחר:
כשאתם מתרצים לי בקרבנות, שנאמר: ונרצה לו לכפר עליו.
נאוה כירושלים - כאותן מלאכי השרת שהן יראים ומושלמים לי.
איומה כנדגלות - כדגלים שנתתי לך.
ודוד רואהו ואומר: לא עשה כן לכל גוי.

זה שאמר הכתוב: ימצאהו בארץ מדבר - מציאה גדולה מצא הקב"ה את ישראל, כאדם שהוא מהלך במדבר והוא מוצא שם ענבים, כך מצא הקב"ה את ישראל, שנאמר: כענבים במדבר מצאתי (אבותיכם) [ישראל] לכך נאמר: ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן.
לילה היה העולם, וכיון שקבלו ישראל את התורה האיר העולם, שנאמר: כי נר מצוה ותורה אור.
מהו יסובבנהו?
שהקיפן בענני כבוד,
יבוננהו - שהבינם דברי תורה.
יצרנהו - אשרי האזנים ששמעו עד היכן שמרן, עד היכן נצרן!
כביכול, עד כאישון עינו.
בוא וראה היאך חבבן ושמרן ונצרן, שאמר לו הקב"ה למשה: אמור להם, שיעשו לי משכן ואשכון ביניהם, ולא עוד, אלא שאעשה אותם דגלים לשמור. למה?
שהן בני, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם, והם צבאותי, שנאמר: והוצאתי את צבאותי, לפיכך עשיתים דגלים לשמי, [שנאמר: איש על דגלו].

זה שאמר הכתוב: הביאני אל בית היין - כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני, ירדו עמו עשרים ושנים אלף ובבות מרכבות של מלאכים, שנאמר: רכב אלהים רבותים, והיו כולם עשוים דגלים דגלים, לכך נאמר: דגול מרבבה. כיון שראו אותן ישראל שהן עשוין דגלים, היו מתאוין לדגלים, אמרו: הלואי שאנו נעשין דגלים כמותם, לכך נאמר: הביאני אל בית היין - זה סיני שבו נתנה התורה [שנמשלה ליין], שנאמר: ושתו ביין מסכתי.
ודגלו עלי אהבה - הלואי הוא מדגיל עלינו אהבה.
וכן הוא אומר: נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול.
אמר להם הקב"ה: נתאויתם לדגלים, חייכם, שאני עושה שאלתכם, שנאמר: ימלא ה' כל משאלותיך, מיד הודיע הקב"ה אהבתו של ישראל ואמר למשה: לך עשה אותם דגלים, כמו שנתאוו: איש על דגלו באותות.
מה מנגד?
מרחוק מיל, אמר הקב"ה: יהיו ישראל רחוקים מן הארון אלפים אמה ומשה ואהרן סמוכין לו, שנאמר: והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו.
אמר הקב"ה: אם כעסתי על בני יהו עושין פשרה ביני לבין בני, לכך היו סמוכים לו, אבל השבטים מנגד סביב לאהל מועד יחנו.

דבר אחר:
והחונים לפני המשכן - אתה מוצא בכל מקום יהודה קודם לדגלים, שנאמר: והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה - הרי לחניה.

לנסיעה מנין?
שנאמר: ונסע דגל מחנה יהודה.

לקרבנות מנין?
דכתיב: ויהי המקריב ביום הראשון.

למלחמה מנין?
דכתיב: ויאמר ה' יהודה יעלה.
ואומר: מי יעלה לנו בתחלה.
ואף כשיבא המבשר, יהודה מתבשר תחלה, שנאמר: הנה על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום חגי יהודה חגיך.

ונסע אהל מועד -
(כתוב ברמז תכ"ז):

איבעיא להו: לחם הפנים נפסל במסעות, או אינו נפסל?
רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי:
חד אמר: נפסל,
וחד אמר: אינו נפסל,
מאן דאמר נפסל, דכתיב: כאשר יחנו כן יסעו - מה בחנייתן נפסל ביוצא, אף בנסיעתן נפסל ביוצא.
מאן דאמר אינו נפסל, דכתיב: ולחם התמיד עליו יהיה.
ואידך נמי הכתיב: כאשר יחנו כן יסעו?
[לאידך גיסא] מה בחנייתן במקומו לא מיפסל, אף בנסיעתן במקומו לא מיפסל.
ואידך נמי הכתיב: ולחם התמיד עליו יהיה.
אלא כי אתא רב דימי אמר:
במסודר כולי עלמא לא פליגי, אלא כי פליגי במסולק.
מאן דאמר נפסל, דכתיב: כאשר יחנו כן יסעו - מה בחנייתן נפסל ביוצא, אף בנסיעתן מיפסל ביוצא.
למאן דאמר אינו נפסל, דכתיב: ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא.
ואידך נמי הכתיב: כאשר יחנו כן יסעו?
[לאידך גיסא:] מה בחנייתן כי לא מפיק להו לא מיפסל, אף בנסיעתן כי לא מפיק להו לא מיפסל. ואידך נמי הכתיב: ונסע אהל מועד, ההוא לדגלים הוא דאתא.
ואידך ממחנה הלוים בתוך המחנות נפקא, כי אתא רבין אמר:
מר אמר: במסודר.
ומר אמר: במסולק ולא פליגי.