המשך סימן תשסג

ויבאו בני ישראל -
מה כתיב למעלה מן הענין?
פרשת פרה אדומה (כתוב ברמז תקכ"ה):

ותמת שם מרים -
שנו רבותינו:
אין מניחים את המטה ברחוב, מפני שמרגיל את ההספד. ולא של נשים לעולם, מפני הכבוד.

אמרי בנהרדעי:
לא שנו, אלא חיה, אבל שאר נשים מניחין.

רבי אלעזר אומר:
אפילו שאר כל הנשים, שנאמר: ותמת שם מרים ותקבר שם סמוך למיתה קבורה.

אמר רבי אלעזר:
אף מרים בנשיקה מתה, אתיא שם שם.
מפני מה לא נאמר בה על פי ה'?
מפני שגנאי הדבר לומר.

אמר רבי ינאי:
למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה?
מה פרה אדומה מכפרת אף מיתתן של צדיקים מכפרת.

ולא היה מים לעדה -
שלשה פרנסים טובים היו להם לישראל: משה ואהרן ומרים וכו'.

וירב העם עם משה -
מדת הדין כשאדם כועס על שנים נותן פניו בקטן, ואלו נתנו פניהם בגדול.
ועוד, שהיה אהרן חביב עליהן שהיה אוהב שלום ורודף שלום. זה שאמר הכתוב: שפתי כסיל יבאו בריב.
היו תובעין מיתה: מי יתן מותנו ביד ה' ולו גוענו בגוע אחינו.
מהו לפני ה'?
משל לבן מלכים שיצא לתרבות רעה, והיה עולה לכתלים ולאילנות כנגד אביו הולך למקום החיות כדי שיהא אביו מצטער.
כך היו אלו אומרים: אנו מתים ויהא מצטער עלינו ולא עוד שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ.

קח את המטה -
זה שאמר הכתוב: מטה עוזך ישלח ה' מציון.
זה המטה שהיה ביד יעקב אבינו, שנאמר: כי במקלי עברתי.
והוא המטה שהיה ביד יהודה, שנאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידך.
והוא היה ביד משה, שנאמר: ואת המטה הזה תקח בידך.
הוא היה ביד אהרן, שנאמר: וישלך אהרן את מטהו.
והוא היה ביד דוד, שנאמר: ויקח מקלו בידו.
והוא היה ביד כל מלך ומלך, עד שחרב בית המקדש.
וכן עתיד אותו המטה לימסר למלך המשיח, וכן עתיד לרדות בו את אומות העולם, לכך נאמר: מטה עוזך ישלח ה' מציון.

דבר אחר:
קח את המטה -
זה שאמר הכתוב: אולת קשורה בלב נער - אלו ישראל, שנאמר: כי נער ישראל ואוהבהו שהיו מכעסין בכל שעה לפני הקב"ה, ומי מרחיק אותה מהם?
שבט מוסר ירחיקנה ממנו.
לפיכך אמר הקב"ה למשה: מרדות הן צריכין, כשם שהנער הזה סורח והסופר הזה מכה אותו ומביאו לידי חיים, לכך נאמר: קח את המטה.
הבאר היה עולה בזכות מרים, שנאמר: ותמת שם מרים ומיד ולא היה מים לעדה, וכיון שנסתלק הבאר, התחילו מתכנסין על משה ועל אהרן, שנאמר: ויקהלו על משה ועל אהרן, והיו משה ואהרן יושבין ומתאבלין על מרים.
אמר להם הקב"ה: בשביל שאתם אבלים ימותו בצמא?
עמוד וקח מטך והשקית את העדה ואת בעירם.

דבר אחר:
למה נסתלק הבאר במיתת מרים?
כדי שידעו הכל כמה היתה צדקת ויצטערו עליה רבים ויגמלו אתה חסד.
כך כיון שמתה מרים ומשה ואהרן עסוקין בה וישראל מבקשים מים ואין מוצאין, מיד נתכנסו עליהם, כיון שראו אותם באין, אמר משה לאהרן: תאמר מהו כינוס זה?
א"ל אהרן: לא בני אברהם יצחק ויעקב הן, גומלי חסדים בני גומלי חסדים?
א"ל משה: אי אתה יודע להפריש בין כינוס לכינוס, אין זה כינוס של תקנה אלא של קלקלה, שאלו היה כינוס של תקנה היו צריכים להיות בראשם שרי אלפים ושרי מאות וגו', ואתה אומר לגמול חסד הן באין?!
מיד הטיחו דברים כנגדו, שנאמר: וירב העם עם משה, כיון שראה משה ואהרן פניהם זעומות, ברחו להם לאהל מועד.
משל למה הדבר דומה?
לגדול המדינה שנזדעזעו בני במדינה וברח לפלטין של מלך.

וירא כבוד ה' -
אמר להן הקב"ה למשרתי צבור: צאו מכאן במהרה בני מתים בצמא ואתם יושבין ומתאבלין על הזקנה.

דבר אחר:
ויבואו בני ישראל כל העדה -
את מוצא בשעה שהצדיקים מתים הן עושין רושם.
כשמת רבי אליעזר - נתעקרו כל האילנות שהיו באותו מקום.
כשמת רבי יהושע - נפלה איסטווא של טבריא.
וכן את מוצא כשמתה מרים - נסתלק הבאר.

ויבואו -
באו מקדקדו של מדבר.

כל העדה -
צדיקים וכשרים.

מדבר צין -
מדבר צינים, שהוציאו מפיהם: ונפשנו קצה בלחם הקלקל.

וישב העם -
כל מקום שנאמר וישב, משם שב מקטרג.
וישב אברהם בבאר שבע - ותמת שרה.
וישב יעקב - נגנב יוסף.
וישב ישראל בשטים - ויחל העם לזנות.

וירב העם -
אמרו להם: בתחלה אמרת לנו מפני פושעים וחטאים שיש בכם אין המקום מצוי לכם, עכשיו שנעשינו כולנו קהל ה', מפני מה מתים בצמא, ולמה הבאתם את קהל ה' וגו', אנחנו ובעירנו - אשריהן הצדיקים שחביבה עליהן בהמתן כגופן.
וכן מצינו ביעקב שאמר: לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן - לקיים מה שנאמר: יודע צדיק נפש בהמתו.

קח את המטה והקהל את העדה -
מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל.

ויקהילו משה ואהרן -
מלמד שכל אחד ואחד רואה את עצמו יושב על פני הסלע.
וכן הוא אומר: ואת כל העדה הקהל.
וכן כשעברו ישראל את הירדן נכנסו כל ישראל בין בדי הארון, שנאמר: ויאמר יהושע אל בני ישראל גושו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם.
(וכן) [אף כאן] כל ישראל עומדין ורואים נסים שבסלע. התחילו לומר יודע משה חק הסלע, אם הוא מבקש, יוציא לנו מים מזו!
ונמצא משה עומד בספק, אם שומע להם, מבטל דברי המקום!
והקב"ה לוכד חכמים בערמה.
לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן ארבעים שנה שלא להקפיד כנגדן, שהיה מתירא מן השבועה שנשבע הקב"ה אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה.
אמרו לו: והרי סלע! כשם שאתה רוצה להוציא מסלע אחר תוציא מזו,
צווח עליהם: שמעו נא המורים, [המורים] – סרבנים.

ויש אומרים:
שוטים, שכן בכרכי הים קורין לשוטה מורה.

[ויש אומרים:
המורים] - מלמדים את מלמדיהם, המורים חצים, שנאמר: וימצאוהו המורים אנשים בקשת.

וירם משה את ידו ויך את הסלע -
הכה פעם אחת התחיל הסלע נוטף מים מועטים, שנאמר: הן הכה צור ויזובו מים – כזב, שהוא נוטף טיפין.
א"ל: בן עמרם, המים הללו ליונקי שדים או לגמולי חלב?
מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים, שנאמר: ויך את הסלע במטהו פעמים, ושטפו כל מה שהיה (מרננין) [נתון] כנגדן, שנאמר: ונחלים ישטופו.
ואף על פי כן לא עשה משה אלא מסלע שא"ל הקב"ה.
ומנין (שאמר) [שאף] אותו סלע שאמרו ישראל עליו, וכל סלע וצרור שהיה באותו מקום, היו מוצאים מים?
שנאמר: יבקע צורים במדבר.
וכבר היה בידם שלש ששתקו ולא אמרו שירה.
למה נתפש אהרן, שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי?
משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה, ונטל שלו ושל שכנו.
אמר ליה הלוה: אני חייב, שכני עני מה חטא?!
אף כאן אמר משה: רבש"ע, אני הקפדתי, אהרן מה חטא?!
לפיכך הכתוב מקלסו, שנאמר: וללוי אמר תמיך ואוריך וגו'.

יען לא האמנתם בי -
וכי לא אמר משה דבר קשה מזה?
שאמר: הצאן ובקר ישחט וגו' והיא גדולה מזו, מפני מה לא גזר עליו שם מיתה?
משל למלך שהיה לו אוהב, והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים, ולא הקפיד עליו. לימים עמד האוהב והגיס לפני הלגיונות, גזר עליו מיתה.
אף כאן אמר הקב"ה למשה: מה שעשית ביני לבינך - מחול לך, עכשיו כנגד הרבים, אי אפשר! שנאמר: להקדישני לעיני בני ישראל.
אמרו לו למשה: לא אמרת שיש לנו אלוה בכל מקום, שנאמר: הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים.
אמרו: יודעין אנו שהיית רועה במדבר ארבעים שנה ואתה מכיר מקום המים ונדחקת להכות את הסלע.
א"ל הקב"ה: הקפדת כנגדן, ואמרת: שמעו נא המורים ויצאו מים בזעף, שנאמר: ויצאו מים רבים מיד נשטפו קהל רב שהיו מרננים לפני הקב"ה, שנאמר: יבקע צורים במדבר.
וכתיב: ביום הזה נבקעו וגו' מה זכר האמור בדור המבול נשטפו אף כאן.
אי אתה וכו' מה עשה הסלע לבני?
שנאמר: ויניקהו דבש מסלע, ואחר טובתו הכית אותו, אין את כשר לעמוד על בני, כבר מניתי אחר תחתיך: קח לך את יהושע בן נון.

אמר רבי סימון:
ונתן מימיו -
מפני שדרכו של סלע להוציא אש, שנאמר: ותעל האש מן הצור.
ודרכו להוציא דבש, שנאמר: ויניקהו דבש מסלע.
ודרכו להוציא שמן, שנאמר: ושמן מחלמיש צור, ואין דרכו להוציא מים, אלא תן דעתך עכשיו שלא תוציא אלא מים, שנאמר: ונתן מימיו אם יהיה ביד אדם אינו יכול לערב משקים אלו באלו למה שהן מבאישין, ואפילו יכול לערב שמא מערב מים באש בכלי אחד?
לא המים מכבין האש?
ראה נסים שעשה הקב"ה: כנס לתוך הסלע שמן ודבש ומים ואש, ואם תמה אתה על הדבר, הרי הוא אומר: ויהי ברד ואש מתלקחת ומדה טובה מרובה ממדת פורענות.

ודברתם אל הסלע -
והכיתם לא נאמר, א"ל: כשהנער קטן רבו מכהו ומלמדו, כיון שהגדיל בדבור הוא מיסרו.
כך אמר הקב"ה למשה: כשהיה סלע זה קטן הכית אותו, שנאמר: והכית בצור אבל עכשיו ודברתם אל הסלע - שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים מן הסלע.

והוצאת להם מים מן הסלע -
יש כח וזכות לאותן שישנים במערת המכפלה שהוציא להם מים, ואין סלע אלא זכות אבות, שנאמר: ירונו יושבי סלע.

ויקהילו משה ואהרן את הקהל -
למעלה כתיב: ויקהלו על משה ועל אהרן ולמה כנסום?
אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן והיו רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה, ואין דור שאין בו ליצנין והיו הנקרבין אומרים: אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים, ומבקשים למשכנו להיכן שיש בו מים, ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים, ולטעות אותנו, אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו לזו, והקב"ה כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו, והיו אותם עשויין כתות על האבנים, אמר להם: בואו עמי שאוציא לכם מים.
אמרו ליה: מזה אנו מבקשין, אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים, ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש.

אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי:
משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים שנאמר: יבקע צורים במדבר, לאגרדמים שיצא לשער את המדות מצא את החיצונים נועלים, נטל את הראשון והכהו ושמעו כולן ופתחו מאליהן.

אל פני הסלע -
מכאן שמועט מחזיק את המרובה.

יען לא האמנתם בי -
ר' שמעון בן אלעזר אומר:
אף משה ואהרן (בהכרת) [בחטאם] מתו, שנאמר: יען לא האמנתם בי, שאלולא כן לא הגיע זמנכם ליפטר.
משה אמר: והן לא יאמינו לי (כתוב ברמז קע"ב).
אשריהם משה ואהרן שלא נשאו להם פנים בעולם הזה, שנאמר: יען לא האמנתם בי - אלו האמנתם בי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר.
אשריהם לצדיקים לא דיין שזוכין לעצמן אלא שמזכין לבניהם ולבני בניהם עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לאהרן שראויין לישרף בנדב ואביהוא שנאמר: הנותרים, אלא שזכות אביהן גרמת להם.
אוי להם לרשעים [לא דיין] שמחייבים לעצמן [אלא שמחייבין לבניהם] ולבני בניהן עד סוף כל הדורות, הרבה בנים היו לו לכנען שראויין ליסמך כטבי עבדו של רבן גמליאל, אלא שחובת אביהן גרמה להם.

סימן תשסד

יען לא האמנתם בי -
אמר לו הקב"ה: היה לך ללמד מהגר, דכתיב: ותרא באר מים - ומה אם יחידי שהיה לו זכות אברהם אביו העליתי לו הבאר, ישראל שיש להן זכות אבות וזכות התורה שקבלו וזכות מצות, על אחת כמה וכמה.

דבר אחר:
לא היה לך ללמד ממה שאירע לך ברפידים, שאמרת: עוד מעט וסקלוני.
אמרתי לך: למה אתה מקטרג את בני?
עבור לפני העם יעבור מטה זה שבידך.

דבר אחר:
עבור לפניהם וראה שאין עושין לך כלום.

דבר אחר:
כאדם שעובר לפני התיבה ומתפלל על הרבים.

דרש רבי נהוראי:
כשעברו ישראל בים היו תינוקות צמאים, והיתה אשה פושטת ידה וממלאה חמתה מן המים מלוחין ונעשין מתוקים.
ועוד נס אחר, היתה פושטת ידה בין גלי היום ומלקטת לבנה תאנים ורמונים ואפרסקין ונותנת אותן לבנה.

שלח לו רבן גמליאל:
אף אתה מן המתמיהים,
א"ל: מקרא אני דורש: זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר - אי אתה מודה שאותו היום שעברו ישראל בים מן ארבעים שנה היה, דכתיב: ויוליכם בתהומות כמדבר - מה במדבר לא חסרו דבר אף ביום לא חסרו דבר.
אמר הקב"ה למשה: ומה אם באותה שעה עד שלא קבלו תורתי ועד שלא האמינו בי כך עשיתי להם, עכשיו לא כל שכן.

יען לא האמנתם בי -
ארבע חטאות כתובין כאן:
לא האמנתם,
לא קדשתם,
מעלתם,
מריתם,

לא האמנתם - שלא אמרתי לכם להכות והכית אותו.
ולא קדשתם - לעיני כל ישראל להוציא להם מים מכל סלע שרוצים.
מעלתם - אמרת: המן הסלע הזה.
מריתם - ודברתם אל הסלע שנה עליו פרק אחד, ועברת על דברי.

יען לא האמנתם -
היה לו לומר: ואמר: לא האמנתם בי, אהרן מה חטא?
מכאן שהמטפל לעובר עבירה כעובר עבירה.
והיה אהרן יכול לומר אני לא חטאתי, אלא שתק וכבש כחו ולא למד על עצמו סניגוריא.
ומשה מקלסו, שנאמר: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו - לא עמד לומר עשה בשביל אבא בשביל אמא שלא תכנס שכולה בג' בניה.

ואת אחיו לא הכיר - שלא היה לו עסק עם אחיו בשמעו נא המורים.
ואת בניו לא ידע - כשנשרפו בניו ושתק.
כי שמרו אמרתך – שנאמר: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ברך ה' חילו וגו'.

א"ר חמא בר חנינא:
לכן לא תביאו את הקהל הזה -
הקהל הזה אין אתם מכניסין, אבל לכל ישראל אתם מכניסין לעתיד לבא, שנאמר: וענתה שמה כימי נעוריה - זה משה ואהרן.
אמר משה: אהרן מה חטא?!
משל לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה ונטל שלו ושל שכנו.
א"ל הלוה: אם אני חייב, שכני מה חטא לך?!
[אף כך אמר משה לפני הקב"ה: אני הקפדתי, אהרן מה חטא]?!
לפיכך הכתוב מקלסו: וללוי אמר וגו'.
אמר משה לפני הקב"ה: הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה, שנאמר: כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון. עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם, יכתב עלי על מה נענשתי.לפיכך כתיב: יען לא האמנתם בי.
אמר ליה הקב"ה למשה: באיזה פנים אתה מבקש ליכנס לארץ?
משל לרועה שיצא לרעות צאנו של מלך, ונשבית הצאן. בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך. א"ל המלך: למה ?א
ם אתה נכנס יאמרו הבריות [שאתה השבית הצאן].
אף כך אמר הקב"ה למשה: שבחך הוא, שהוצאת ששים רבוא ממצרים וקברתם במדבר, ואתה מכניס דור אחר?
עכשיו יאמרו: אין לדור המדבר חלק לעולם הבא!
אלא שכב בצדן ותבא עמהן, שנאמר: ויתא ראשי עם, לכך כתיב: לא תביאו את הקהל הזה - שיצאו עמך.

המה מי מריבה -
המה שראו איצטגניני פרעה (כתוב בפסוק מילדי העברים זה).

אמר רבי חמא בר חנינא:
כל העושה מריבה עם רבו, כעושה מריבה עם השכינה, שנאמר: המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'.
זה שאמר הכתוב: אל גנת אגוז ירדתי.
למה היה משה דומה?
למלך שמסר את בנו לפדגוג.
א"ל: אל תהי קורא לבני מורה.
מהו דין לישנא מורה?

אמר רבי ראובן:
כהדין לישנא יוני, צווחין לשטיא מורה.
פעם אחת הקניטו וקרא אותו מורה.
א"ל המלך: כל עצמי הייתי מצוה אותך ואמרתי לך אל תהא קורא אותו מורה, ואתה קורא לו מורה?!
כך כתיב: ויאמר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל - מה צום?
אמר לו: אל תהיו קורין לבני מורים, וכיון שהקניטו על מי מריבה אמר להם משה: שמעו נא המורים.
אמר לו הקב"ה: [כל עצמי וכו' (כדלעיל)], לכן לא תביאו - לא תביא אין כתיב כאן, אלא לא תביאו - לא את ולא אחיך ולא אחותך עלין לארעא דישראל.
נמשלו ישראל לאגוז, שנאמר: אל גנת אגוז ירדתי.
האגוז הזה חלק, מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל, שצריך לשמור שלא יפול ממנו.
כך כל מי שמשרת ישראל צריך לשמור עצמו שלא יטול את שלו מתחת ידיהם.
משה אמר: שמעו נא המורים.
ונאמר: לכן לא תביאו את הקהל הזה.

ישעיה אמר: ובתוך עם טמא שפתים מיד, ובידו רצפה.
מהו רצפה?

אמר רבי שמואל בר נחמן:
רץ פה שאמרה דילטוריא על בני.
אליהו אמר: כי עזבו בריתך בית ישראל.
ונאמר לו: ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך.

רבי יוחנן שמע לה מהדין קריא:
משא דמשק וגו' עזובות ערי ערוער - עומד בדמשק ומכריז ערי ערוער, והלא אין ערוער אלא בתחום מואב?
אלא שס"ה בתי אלילים היו בדמשק והיו עובדין כל אחד ואחד יומו, והיה להן יום אחד והיו עובדין כולן באותו היום.
א"ל הקב"ה: אליהו, עד שאתה מקטרג על בני לך לדרכך דמשק וקטרג עליהם.

רבי אבהו ורבי שמעון בן לקיש הוו עלין להדא קיסרין.
א"ל רבי אבהו לרבי שמעון בן לקיש:
מה אנן עלין למדינתהון דמחרפיא ומגדפיא?
נחת ריש לקיש מן חמריה וספא ליה חלא ויהבי בפומיה.
א"ל: מהו כן?
א"ל: אין הקב"ה רוצה במי שהוא אומר דילטוריא על כל ישראל, דכתיב: אל תראוני שאני שחרחרת. לפי שאומות העולם אומרים: וימירו את כבודם וגו', אין ישועתה לו באלהים, וישראל אומרין להן: למה אנו דומין?
לבן מלך שיצא לו למדבר נפחם בשמש, נכנס למדינה נהג שמנים ומרחצאות עד שנתלבן כל גופו, אבל אתם עד שאתם במעי אמכם אתם עובדים אלילים.
וכן הוא אומר: אל תלשן עבד אל אדוניו.

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל -
זה שאמר הכתוב: וחרפה לא נשא על קרובו.

בנוהג שבעולם, אדם עוסק בפרקמטיא עם חברו והפסיד, פורש ממנו ואינו רוצה לראותו, ומשה אף על פי שנענש על ידי ישראל, שנאמר: וירע למשה בעבורם לא פרק משאו מעליו, שנאמר: וישלח משה מלאכים וגו'.

אתה ידעת את כל התלאה אשר מצאתנו -
אמר לו: אתה ידעת כשאמר הקב"ה לאברהם: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, אנו נשתעבדנו, ואתה בן חורין.

וירדו אבותינו מצרימה -
וכל אותו הענין.
משל לשני אחים שיצא שטר חוב על זקנם, עמד אחד מהם ופרע אותו.
לימים התחיל לשאל חפץ מאחיו.
א"ל: אתה יודע שאותו חוב על שנינו היה, ואני פרעתיו, אל תחזירני מן חפצי שאני שואל.

נעברה נא בארצ ך ולא נשתה מי באר -
מי בורות היה צריך לומר?
למדתך תורה דרך ארץ, שההולך לארץ שאינה שלו, לא יאכל ממה שבידו, אלא שלו יהא מונח ויקנה מן החנוני בשביל להנאתו.
וכך אמר לו משה: הבאר עמנו ומן שלנו אנו אוכלים לא תאמר, שאנו מטריחין עליך, שכר אתה עושה לעצמך: אוכל בכסף תשבירני.

דרך המלך נלך -
שאנו חוסמין את בהמתנו.

לא נטה ימין ושמאל -
[זה קשה מכולן], שאמרו לו: בכל סביביך יש לנו רשות להרוג ולבוז, ובגבולך לא נטה ימין ושמאל.

ויאמר אליו אדום לא תעבור בי -
זה שאמר הכתוב: אני שלום וכי אדבר המה למלחמה.

וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים - זה משה.
וכן מצינו שהנביאים נקראו מלאכים, שנאמר: ברכו ה' מלאכיו.
וכן הוא אומר: ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים.
ודכוותה: ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים (כתוב בתחלת ויקרא).

לא תעבור בי -
(כתוב ברמז תרל"א).

ויסעו מקדש ויבואו בני ישראל -
זה שאמר הכתוב: בהתחברך (לרשע) [עם אחזיהו] פרץ ה' את מעשיך - על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו, חסרו לאותו צדיק, לכך נסמכה אסיפת אהרן אחר פרשת מלך אדום.

ויט ישראל מעליו ויסעו מקדש וגו' -
מהו כל העדה?
עדה שלמה, עדה הנכנסת לארץ, לפי שמתו יוצאי מצרים ואלו הן אותן שכתוב בהן: חיים כלכם היום.
מהו הר ההר?
הר על גבי הר, כתפוח קטן על גבי תפוח גדול.
ואף על פי שהענן מהלך לפניהם משפיל את הגבוה ומגביה את השפל, הניח הקב"ה את ההר הזה דוגמא שידעו נסים שעשה להם הקב"ה שלא הניח הר במדבר שלא יהו מתיגעין ועולין עליהן ויורדין.
ועוד, אף על פי שהיה הענן עושה כל המדבר מישור, היה מניח מקום גבוה למשכן שיהא חונה שם, והניח שלשה הרים:
הר סיני - לשכינה,
והר נבו - לקבורת משה,
והר ההר לקבורת אהרן.

ויאמר ה' אל משה יאסף אהרן -
מלמד שמודעין לצדיקים יום מיתתן, כדי שיורישו כתרם לבניהן.
ומפני מה לא מת אהרן כמו שמתה מרים שלא ידע בה בריה, אלא נאמר למשה: יאסף אהרן? משל למלך שהיו לו שתי (סנקליטין) [קטיליקין] ולא היו עושין דבר בלא דעת המלך, והיה לאחד מהן חלק יפה אצל המלך, והיה המלך צריך לו.
אמר המלך: אע"פ שהוא ברשותי, איני מסלקו עד שאני מודיעו.
אף כך אמר הקב"ה: שני צדיקים הללו לא עשו דבר חוץ מדעתי, ועכשיו כשאני מסלקן איני מסלקן עד שאודיעם, לכך נאמר: יאסף אהרן.

על אשר (מעלתם בי) [מריתם את פי] -
זה שאמר הכתוב: לא ירעיב ה' נפש צדיק - זה אדם הראשון, שכל הצדיקים שעמדו ממנו נגזרה עליהן מיתה, ואינן נפטרין עד שרואין פני שכינה. ומוכיחין אדם הראשון ואומרין לו: אתה גרמת לנו מיתה!
והוא משיבן: אני בידי חטא אחד, ואתם אין כל אחד ואחד מכם שאין בידו הרבה עונות.
ומנין שרואין פני שכינה [ומוכיחים אדם הראשון]?
שנאמר: אמרתי לא אראה יה יה בארץ החיים וגו'.
והצדיקים נענשין מיתה על ידי עבירות קלות, שלא יהא אדם הראשון נתפס על ידיהן, לכך נאמר: על אשר מריתם (בי) [את פי].

קח את אהרן וגו' והפשט את אהרן וגו' -
א"ל הקב"ה: הרי אתה מנחמו (שאתה) [שהוא] מוריש (כתרך לבנך) כתרו לבנו], מה שאין אתה מוריש לבניך.

וילבש אותם את אלעזר בנו -
והלא אם יצא כהן גדול בבגדי כהונה חוץ להר הבית, סופג את הארבעים, שהם צמר ופשתים?! אלא להודיעך שבלשון שקרבו לכהונה וא"ל: קח את אהרן בו בלשון א"ל לעלות להר.

ויעשה משה כאשר צוה ה' -
ללמדך, שאף על פי שאמר לו גזרה קשה לא עכב.

והפשט את אהרן את בגדיו -
הפשיטו בגדי כהונה והלבישו לאלעזר וכן שני וכן שלישי.
א"ל: הכנס למערה! ונכנס למערה.
עלה ופשוט ידיך! ופשט.
קמוץ פיך! וקמץ.
עצום עיניך! ועצם.
באותה שעה אמר משה: אשרי מי שמת במיתה זו, לכך נאמר: כאשר מת אהרן אחיך - מיתה שחמדת בה. זה שאמר הכתוב: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו.
אמר ליה הקב"ה למשה: עשה טובה ואמור לו לאהרן על המיתה, שאני בוש לומר לו.

אמר ר' הונא בשם רבי תנחום בר חייא:
מה עשה משה?
השכים בשחרית והלך לו אצל אהרן התחיל קורא אהרן אחי! ירד אצלו.
א"ל: מה ראית להשכים ולבא כאן היום?
א"ל משה: דבר מן התורה הייתי מהרהר בלילה ומתקשה לי הרבה, לכך השכמתי ובאתי אצלך,
א"ל: ומהו הדבר?
א"ל: איני יודע מה היה הדבר, אלא אני יודע שבספר בראשית הוא, הבא אותו ונקרא בו.
נטלו ספר בראשית וקראו בו כל פרשה ופרשה ועל כל אחת ואחת אמר: יפה עשה ויפה ברא הקב"ה, וכיון שהגיעו לבריאת אדם, אמר משה: מה אומר לאדם שהביא מות לעולם?
א"ל אהרן: משה אחי, לא תאמר בדבר הזה אין אנו מקבלין גזרת אלהים וכו' היאך נבראו אדם וחוה והיאך זכו לי"ג חופות, שנאמר: בעדן גן אלהים היית, והיאך אכל מן העץ ונאמר לו: כי עפר אתה.
א"ל: לאחר כל השבח הזה כך וכך הגיעו?
אמר ליה: ואני ששלטתי במלאכי השרת ואתה שעצרת את המות לא סופנו לכך?
עוד כמה שנים יש לנו לחיות, עוד כ'?
א"ל: קטנות הן.
היה יורד ויורד עד שהזכיר לו יום המות, מיד הרגישו עצמותיו של אהרן גועו.
א"ל: שמא בשבילי הוא הדבר?
א"ל: הן,
מיד ראו אותו ישראל שגרעה קומתו, שנאמר: ויראו כל העדה,
א"ל אהרן: לבי חלל בקרבי ואימות מות נפלו עלי.
א"ל: מקובל עליך למות?
א"ל: הן.
א"ל: נעלה להר ההר.
מיד עלו שלשתן לעיני כל ישראל משה ואהרן ואלעזר, אלו היו יודעין שהיה עולה למות לא היו ישראל מניחין אותו, אלא היו מבקשין עליו רחמים, אלא שהיו סבורין שמא הדבור קראו, כיון שעלו נפתחה להם מערה, ומצאו שם מטה מעשה שמים, והיה אהרן פושט כלי אחד ואלעזר לובשו וערפל חתולתו.
א"ל משה: אהרן אחי, מה אתה רואה מרים מתה ואני ואתה נטפלנו בה, ואתה מת ואתה רואה לי ואלעזר מטפלין בך, ואני אם מת אני מי מטפל בי?
א"ל הקב"ה: חייך, אני מטפל בך, שנאמר: ויקבר אותו בגי.
מיד ירדה שכינה ונשקתו.
א"ל הקב"ה: צא מכאן.
כיון שיצאו נסתמה המערה ויורדין משה ואלעזר, וכל ישראל מביטין בהן שעלו שלשה ולא ירדו כי אם שנים, נחלקו לשלש כתות:
אחת אומרת: הרגו משה שהיה מתקנא בו.
ואחת אומרת: אלעזר הרגו שהיה מבקש לירש את הכהונה גדולה.
ואחת אומרת: דרך שמים מת.
מה עשה הקב"ה?
רמז למלאכים ופתחו את המערה והוציאו ארונו של אהרן, והיתה פורחת בשמים והמלאכים מקלסין לפניו וכל ישראל רואין אותו, שנאמר: ויראו כל העדה כי גוע אהרן.
ומה היו מקלסין?
יבא שלום ינוחו על משכבותם.

ויראו כל העדה כי גוע אהרן -
כיון שירדו משה ואלעזר מן ההר, נתקבצו כל הקהל עליהם, אמרו: היכן אהרן?
א"ל: מת.
אמר ליה: היאך יכול מלאך המות לפגוע בו אדם שעמד במלאך המות ועצרו, שנאמר: ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה?
א"ל: אם אתם מביאין אותו – מוטב, ואם לאו - אנו נסקל אתכם.
באותה שעה עמד משה בתפלה, ואמר: רבש"ע, הוציאנו מן החשד.
מיד פתח הקב"ה את המערה והראהו להם, שנאמר?: ויראו כל העדה כי גוע אהרן.

יציאת מצרים גופיה ממאי דמניסן מנינן, ודילמא מתשרי מנינן?
לא סלקא דעתך, דכתיב: ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחדש החמישי באחד לחדש.
וכתיב: ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש וגו'.
וכתיב: בעבר הירדן הואיל משה.

(תנא) מדקאי באב וקרי ליה שנת הארבעים, וקאי בשבט וקרי לה שנת הארבעים, מכלל דר"ה לאו תשרי הוא. בשלמא היאך מפרש ליציאת מצרים, אלא הא מנלן דליציאת מצרים, דילמא להקמת המשכן?

[כדאמר רב פפא]:
שנת (מ') [כ'] שנת הארבעים לגזרה שוה, מה התם ליציאת מצרים הכא נמי ליציאת מצרים, וממאי דמעשה דאב קדים דילמא מעשה דשבט קדים?
לא סלקא דעתך, דכתיב: אחרי הכותו את סיחון, וכי נח נפשיה דאהרן אכתי הוה סיחון קיים, דכתיב: וישמע הכנעני מלך ערד, מה שמועה שמע?
שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור ניתנה רשות להלחם בישראל.
והיינו דכתיב: ויראו כל העדה כי גוע אהרן - אל תקרי וַיִּרְאוּ אלא וַיִּירָאוּ.

וכריש לקיש דאמר:
כי משמש בארבע לשונות:
אי,
דילמא,
אלא,
דהא.

מי דמי, התם כנעני הכא סיחון?
תנא: הוא סיחון הוא כנען הוא ערד.
סיחון - שדומה לסייח שבמדבר.
כנען - על שם מלכותו,
ומה שמו?
ערד שמו.

איכא דאמרי:
ערד - שדומה לערוד שבמדבר,
כנען - על שם מלכותו,
ומה שמו?
סיחון שמו.

ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל -
למשה לא בכו אלא אנשים, מפני שהוציא הדן לאמיתו, ומשה היה מוכיחן בדברים. ואהרן לא אמר מימיו לאיש סרחת ולאשה סרחת, ולא עוד, אלא שהיה רודף שלום, שנאמר: בשלום ובמישור הלך אתי.
ומה תלמוד לומר: ורבים השיב מעון?
מלמד, כשהיה אהרן מהלך בדרך, אם פגע באדם רע או רשע נותן לו שלום. למחר בקש אותו האיש לילך ולעבור עבירה, אמר: אוי לי, איך אשר פני ואראה את אהרן, בושתי הימנו שנתן לי שלום, ונמצא [אותו אדם מונע עצמו] מלילך לעבירה.
וכן שני בני אדם שעושין מריבה זה עם זה, הלך אהרן וישב לו אצל אחד מהן, ואומר לו: ראה חברך מה הוא אמר: אהיה מטרף את לבי [מחליש] את דעתי, מתלש בשערי, איך אשא עיני ואראה בחברי, בושתי הימנו שאני הוא שסרחתי עליו. היה יושב אצלו, עד שמוציא כל קנאה שבלבו. שוב הולך אצל חברו ואומר לו כענין זה, וכשפגעו זה בזה חבקו ונשקו זה לזה, לכך: ויבכו אותו כל בית ישראל.

כי בא ישראל דרך האתרים -
(כתוב ברמז תשכ"ח).