המשך סימן תשסד

וישמע הכנעני מלך ערד -
זה עמלק, שנאמר: עמלק יושב בארץ הנגב והיה יושב על הפרצה, כיון ששמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד מיד נתגרה בהם.

דרך האתרים -
(שמת) התייר הגדול שתר להם את הדרך, שנאמר: וארון ברית ה' וגו'.

וילחם בישראל -
אם עמלק היה למה קראו כנעני?
לפי שנאסרו ישראל להלחם עם בני עשו, שנאמר: אל תתגרו בם וגו', כשבא עמלק פעם ושתים ונתגרו בם, אמר לו הקב"ה: אין זה אסור עליכם כבני עשו, אלא הרי הוא לכם ככנעניים, שנאמר בהם: כי החרם תחרימם, לכך נקרא כנעני.
לפי שמעולם היה עמלק מכת מרדות לישראל.
[את מוצא], כיון שאמרו: היש ה' בקרבנו, מיד ויבא עמלק.
וכאן ויראו כל העדה כי גוע אהרן - וישמע הכנעני מלך ערד וגו'.
נתנה ראש ונשובה מצרימה - וירד העמלקי.

אתה מוצא במות אהרן יצא עליהם [עמלק] וחזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר: ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן, וכי שם מת אהרן, והלא בהר ההר מת, דכתיב: וימת אהרן שם בראש ההר?!
אלא ללמדך שחזרו לאחוריהם.

אמר עשו לעמלק: כמה יגעתי להרוג את יעקב ולא ניתן בידי, תן דעתך לגבות נקמתי!
א"ל: היאך אני יכול להזדווג לו?
א"ל: המסורת הזה יהי בידך, כשתראה שנתקלו בדבר הוי קופץ עליהם, לפיכך אתה מוצא אותו בא על ישראל. כיון שרואה אותם עונותיהם קשים בירושלים וביהודה, מיד קפץ ובא, שנאמר: ביום עמדך מנגד, מיל היה רחוק מהם.
אמר בלבו: אם נצחו ישראל אני אומר לסייע אתכם באתי, ואם נצחה מלכות בבל אני הופך על ישראל והורגן.
וכתיב: אל תעמוד על הפרק להכרית את פליטיו.
ברפידים כתיב: היש ה' בקרבנו מיד ויבא עמלק.
וכן בשעה שמת אהרן, שנאמר: וישמע הכנעני.

א"ר יהודה בר שלום:
לבוש כנעני לבש ולמד שיחת כנענים והיה מדבר כלשונם, שלא יכירו אותו ישראל, ובכל שעה הוא בא.
במרגלים כתיב: כי העמלקי והכנעני שם לפניכם.
וכתיב: וירד העמלקי והכנעני היושב בהר ההוא ויכום ויכתום וגו'.

א"ר תנחום בר חנילאי:
כיון ששמעו שמת אהרן, זיינו עצמן מבפנים ולבשו עצמם מבחוץ, והן באו כבני אבלים, אמרו: יודעין אנו שיש להן מאבותיהם פטריקא שאמר להם: הקול קול יעקב שהן מתפללין ונשמעין ואנו באין עליהם סבורים בני כנענים הן, והן מתפללין על הכנענים ואנו הורגין אותן.
כיון שבאו ראו צורת פניהם משל עמלק, ולבושיהן ושיחתן של כנענים,
אמרו: רבש"ע, אין אנו יודעין מי הן, מכל מקום עשה בהם מדת הדין, שנאמר: אם נתן תתן את העם הזה מיד וישמע ה' בקול ישראל. זה שאמר הכתוב: ובצלעי שמחו ונאספו נאספו עלי נכים - כשאני צולע מעט נאספו עלי.
כתיב: וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים - מה עסקה של דבורה זו?
עוקצת לאדם ומתה, כך עשו הם.

כל אויבי שמעו רעתי ששו, שמעו כי נאנחה אני - באבל אהרן, ולא די שלא באו לנחמני אלא ששו ובאו עלי להלחם.

וישמע הכנעני -
מנין לגוי שקונה ישראל למעשה ידיו?
דכתיב: וישב ממנו שבי (כתוב ברמז תרס"ז).

וישב ממנו שביה אין כתיב כאן, אלא שבי - שפחה אחת שבו מהם, זה שאמר הכתוב: כי לא כצורנו צורם.
אמרו ישראל: לא כשם שאתה מתקיף אותנו על אויבינו אתה מתקיף אויבינו עלינו.
במדין כתיב: שא את ראש מלקוח השבי וגו' וששים אלף וגו'.
וכתיב: ושלל הערים בזונו לנו.
אבל כשבא עמלק שבו שפחה אחת.

המחזיק בנכסי הגר כיצד יעשה ויתקיימו בידו?
יקח בהן ספר תורה.

רב ששת אמר:
אפילו בעל בנכסי אשתו.

רבא אמר:
אפילו עבד רווחא בעיסקא.

רב פפא אמר:
אפילו מצא אבדה.

רב נחמן בר יצחק אמר:
אפילו תפילין.

א"ר חנן:
מאי קראה?
וידר ישראל נדר לה' ויאמר אם נתן תתן את העם הזה בידי והחרמתי את עריהם.
ארבע נדרו (כתוב ברמז קכ"ב).

ויסעו מהר ההר דרך יום סוף לסבוב את ארץ אדום ותקצר נפש העם בדרך -
והלא כתיב: ורוחך הטובה נתת להשכילם?
אלא אותם שירים שיצאו ממצרים שנגזרה עליהם מיתה, לא היו רואים במדבר נחת רוח ולא רוח טובה, וכן הוא אומר: ובניכם יהיו רועים במדבר.

וידבר העם באלהים ובמשה -
השוו עבד לקונו.

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל -
שלא היה יכול אותו הדור לטעום מפירות הארץ כלום.

א"ר עקיבא:
כשהיו מגלין להם תגרין [הסל שבא] מן פירות הארץ, היו מתים, שנאמר: אם יראו האנשים וגו' את הארץ - כל טוב הבא מחמת הארץ, לכך כתיב: ותקצר נפש העם בדרך.

א"ר אבהו:
כל המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה, שנאמר: וידבר העם באלהים ובמשה.

רבי אומר:
אמר הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין הן.
אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר, שנאמר: אעשה לו עזר כנגדו.
והוא עומד לפני ומתרעם: האשה אשר נתתה עמדי.

אף יעקב כך עשה לי, עסוק אני עם בנו להמליכו במצרים: ויוסף הוא השליט על הארץ.
והוא מתרעם לפני נסתרה דרכי מה'.

אף בני כך עשו לי במדבר, אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים, שלא יהא אחד מהם גוסי ודלריא אוחזתן.
והן נתרעמין לפני: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל.

אף ציון כך עשה לי, אני עסוק עמה להעביר את המלכיות מן העולם, ולא כבר העברתי בכל מדי ויון עתיד אני להעביר מלכות הרביעית.
והיא מתרעמת לפני ואומר: עזבני ושכחני, שנאמר: ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני.

ונפשנו קצה בלחם הקלוקל -
[היו ישראל מתרעמים ואומרים]: יש ילוד אשה אוכל ואינו מוציא?
ראית מימך אדם נותן חטים לרחים ואינו מוציא קמח?
אמר הקב"ה: בטובה שאני עושה להם והשויתי אתכם למלאכים שלא יהו נפנין, הן מתרעמין, הדא הוא דכתיב: עד אנה ינאצוני וגו'.
מהו בקרבו?
בקרביו, בבני מעים שלהן, שהיו אוכלין ולא מוציאין.

לחם אבירים -
שנמוח באברים, שיעשו אבירים, גבורים.

וישלח ה' בעם את הנחשים -
מה ראה הקב"ה לפרוע מהם בנחשים?
אלא נחש הוא פתח בלשון [הרע] (תקלה) [תחלה] ונתקלקל, ולא למדו ממנו, [וידברו לשון הרע על] הקב"ה, יבא הנחש שהתחיל בלשון הרע, ויפרע ממספרי לשון הרע, הדא הוא דכתיב: ופורץ גדר ישכנו נחש.

דבר אחר:
למה נפרע מהם בנחשים?
הנחש, אפילו אוכל כל מעדני עולם, נהפכין במעיו לעפר, שנאמר: ונחש עפר לחמו, ואלו אוכלין המן, שנהפך למטעמים הרבה, שנאמר: ויתן להם שאלתם.
ואומר: זה ארבעים שנה ה' אלהיך עמך לא חסרת דבר.
יבא נחש שאוכל מינין הרבה ובפיו טעם אחד, ויפרע מאוכלי מין אחד וטועמין מינין הרבה. (יבא הנחש ויפרע מהם).

השרפים -
שהן שורפין את הנפש.

ויבא העם אל משה ויאמרו חטאנו -
ידענו שדברנו במשה, ונשתטחו לפניו ואמרו לו: התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש - להודיעך ענותנותו של משה, שלא נשתהה לבקש עליהם רחמים. ולהודיעך כח התשובה, כיון שאמרו חטאנו, מיד נתרצה להם. מכאן שלא יהיה המוחל אכזרי.
ומנין שאם סרח אדם לחברו [ואומר לו חטאתי] ואינו מוחל לו נקרא חוטא?
שנאמר: גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם.

ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף -
(כתוב ברמז רס"ה וברמז נ"ב):

והיה כל הנשוך -
לא נשוך נחש בלבד, אלא כל הנשוך - אפילו נשך פתן ועקרב וחיה רעה וכלב.

ויעש משה נחש נחשת וגו' -
זרקו לאויר ועמד.
ימחה שמם של אפיקורסין שהן אומרים אין תחית המתים, הרי צורת נחש שהוא ממית עשה בו המקום חיים, תחית המתים (שכולן) [בטל של] חיים על אחת כמה וכמה.
חזקיהו קרא לו נחשתן - נחושתים.

כל שהנחש נושך ממית בעולם הזה ויש לו חיים לעוה"ב, והמקטיר לזה לוקה בעולם הזה ואין לו חיים לעוה"ב, מוטב שיכתת ויהא חיים לעולם הבא.

שנו רבותינו:
מצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח.

ר' יוסי אומר:
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים.
אמרו ליה: אף הוא נעשה זבל, ונאמר: ולא ידבק בידך מאומה מן החרם.

תניא: אמר להם רבי יוסי:
הרי הוא אומר: ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל וגו'?
אמרו ליה: משם ראיה?
הרי הוא אומר: ויזר על פנים המים וגו' - לא נתכוון משה אלא לבודקן כסוטות.
אמרו ליה: הרי הוא אומר: וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה?
אמר להם: משם ראיה?
הרי הוא אומר: ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף, לך – משלך, ואין אדם אומר דבר שאינו שלו, ובדין הוא דכתותי נמי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא חזקיה דקא טעו ישראל אבתריה עמד וכתתו.

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות -
שנעשו אויבים למקום.

ויחנו בעיי העברים -
שהיו מלאים (עבירות) [עברה].

ויחנו בנחל זרד -
שלא היה הנחל אלא כמלא זרת, ולא יכלו לעבור שלשים ושמונה שנה.

עתה קומו ועברו את נחל זרד וגו' והימים אשר הלכנו מקדש ברנע וגו' משם נסעו ויחנו מעבר ארנון -
שנתרצה להם המקום.

על כן יאמר -
תנו רבנן:
הרואה מעברות נחלי ארנון צריך שיתן שבח והודאה למקום. מנא לן?
דכתיב: על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון.

תנא: את והב - שני מצורעין היו והיו מהלכין בסוף מחנה ישראל. אתו אמוראי טשו להו בנחלי ארנון, עבדי להון נקירתא, אתא ויתבי בהון, אמרי: כיון דאתו ישראל למעבר, אנו ניפוק וקטלינן יתהון. ואינון אמוראי לא הוו ידעין דארון דמסגי קמייהו דישראל הוה מכיך קמייהו טורי.
כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינהו, חזו דנפיק דמא מבי טורי ואזיל לנחלי ארנון, כי אתו את והב חזו דמא דקא נפיק מביני טורי, אתו ואמרין לישראל, ואמרין שירה. והיינו דכתיב: ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער וגו'.

כתיב: אשר הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער.
א"ר חייא בר אבא:
אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשו אויבים זה לזה.

ואמר רבא:
אין זזין משם עד שנעשין אוהבים זה לזה, דכתיב: את והב בסופה אל תקרי בְּסוּפָה אלא בְּסוֹפָהּ.

על כן יאמר בספר מלחמות ה' -
אמר הקב"ה אתם עסקתם בספר, ואני נלחם על ידיכם.

אז ישיר ישראל וגו' -
השירה הזו נאמרה בסוף ארבעים שנה, והבאר נתנה להם בתחלת ארבעים שנה, ומה ראה ליכתב כאן?
הענין הזה נדרש למעלה הימנו: על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה - [מהו?
שעשה להם הקב"ה] אותות ונסים בנחלי ארנון כנסים שנעשו להם בים סוף.
מה נסי נחלי ארנון?
אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חברו בהר הזה, והוא רחוק ממנו שבעה מילין, והדרך יורד לתוך הנחל, ודרכן של ישראל לעבור בתוך הנחלים, נתכנסו כל האומות, אוכלוסין שאין להם סוף, ישבו מקצתן בתוך הנחל, והנחל עשוי מלמעלן מערות מערות, וכנגד המערות הר שכנגדו עשו סלעים סלעים, כמין (שינים) [שדים], שנאמר: ואשד הנחלים.
נכנסו האוכלוסין לתוך המערות ואמרו: כשיורדין ישראל לתוך הנחל, אלו עומדין לפניהם בתוך הנחל, ואנו למעלה מן המערות ונהרוג את כולן.
כיון שהגיעו ישראל לאותו מקום לא הצריכן הקב"ה לירד למטה לנחל, אלא רמז להרים ונכנסו (שינים) [שדים] של הר זה לתוך המערות [של הר זה], ומתו כולם. והקיפו ההרים ראשיהם זה לזה ונעשו דרך כבושה. ולא נודע איזה [הר] נסמך לחברו.
ואותו נחל מפסיק בין תחומי ארץ ישראל לארץ מואב, שנאמר: כי ארנון גבול מואב - הר שבארץ מואב [לא] נזדעזע, שבו המערות. וההר מארץ ישראל נזדעזע, מפני שבו הסלעים כמין (שינים) [שדים], ונסמך להר שכנגדו.
[משל למה הדבר דומה?
לשפחה שראה בן אדוניה בא אצלה], קפצה היא וקדמה אותו וקבלתו.
[כך] נכנסו הסלעים לתוך המערות ורצצו כל האותן הגבורים. והבאר ירדה לתוך הנחל ונתגברה שם ואבדה כל האוכלוסין, לכך (הקיפו) [הקיש הכתוב]: את והב בסופה ואת הנחלים ארנון, ועברו ישראל על אותן ההרים ולא ידעו כל הנסים האלו.
אמר הקב"ה: הרי אני מודיע לבני כמה אוכלוסין אבדתי מפניהם. ירדה הבאר לתוך המערות והוציאה גולגליות וזרועות ורגלים שאין להם חקר, וישראל חזרו לבקש את הבאר וראוה מאירה כלבנה בתוך הנחל, שהוא מוציא אברים אברים.
ומנין שהבאר הודיעה להן?
שנאמר: ואשד הנחלים וגו' ומשם בארה.
וכי משם היתה, ולא מתחלת ארבעים שנה היתה?
אלא שירדה לפרסם את הנסים, והיו ישראל עומדין על הנחלים ואומרים לה: עלי באר ענו לה ואומרים שירה עליה.

אז ישיר ישראל -
ומפני מה לא נזכר משה שם?
מפני שנענש על המים, ואין אדם מקלס לספקלטור שלו.
ולמה אין שמו של הקב"ה נזכר בה?
משל לשלטון שעשה סעודה למלך.
אמר המלך: פלוני אוהבי יש שם?
אמרו לו: לאו,
אמר המלך: אם אין אוהבי שם, אין אני שם.
[אף כאן אמר הקב"ה: הואיל ומשה אינו נזכר, אף אני איני נזכר שם].

באר חפרוה שרים -
וכי חפירה היתה שם?
אלא שנתנה בזכות [אבות] שנקראו שרים, שנאמר: פתח צור ויזובו מים וגו' כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו.

כרוה נדיבה העם וגו' -
שהיו הנשיאים עומדין על גבה ומושכין במטותיהן, כל אחד ואחד לשבטו ולמשפחתו.
ואשה שהיתה צריכה לילך אצל חברתה מדגל לדגל, היתה הולכת בספינה, שנאמר: הלכו בציות נהר ואין ציות אלא ספינות, שנאמר: וצי אדיר לא יעברנו.
והמים היו יוצאין ומקיפין אותם, שנאמר: ינחני במעגלי צדק, ומגדלין מיני דשאים ואילנות שאין להם סוף, שנאמר: בנאות דשא ירביצני על מי מנוחות ינהלני.
כל הימים שהיו ישראל במדבר, היו משמשין בה, לכך קלסו עליה: באר חפרוה שרים.

וממדבר מתנה -
שנתנה (למן) [להם מתנה] במדבר (לשמן) [לשמשן].

דבר אחר:
למה נתנה במדבר?
שאלו נתנה להן בארץ, היה השבט שנתנה בתחומו מדיין ואומר: אני קודם בה, לכך נתנה במדבר, שיהו הכל שוין בה.
ועוד למה נתנה במדבר?
כשם שמדבר לא נזרע ולא נעבד, כך המקבל דברי תורה פורקין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ. וכשם שבמדבר לא מעלה ארנונא כך בני תורה בני חורין [בעה"ז].

דבר אחר:
במדבר - מי מקיים את התורה?
מי שמשים עצמו כמדבר (ומפליג) [ומפנה] עצמו מן הכל.

וממתנה נחליאל ומנחליאל במות -
אלו סנהדרין שיושבין (בצד העזרה) [בעזרה] בצד המזבח.

ומבמות הגיא אשר בשדה מואב -
אלו סנהדרין שבלשכת הגזית בתחום אותה שבאת משדה מואב, שנאמר: נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדה מואב.

ונשקפה על פני הישימן -
שמשם תורה יוצאה לעולם.

דבר אחר:
ונשקפה - זה לענין באר שבאת עמהם, עד (שנכנס) [שנגנזה] בתוך ימה של טבריא. והעומד על פני הישימון [רואה בתוך הים] כמלא פי תנור, והיא הבאר הנשקפה על פני הישימון.
אמר הקב"ה [לאברהם]: אתה אמרת: יוקח נא מעט מים, חייך, שאני פורע לבניך במדבר ובארץ ולעתיד לבא.
במדבר מנין?
שנאמר: אז ישיר ישראל.
בארץ מנין?
שנאמר: ארץ נחלי מים וגו'.
לעתיד לבא מנין?
שנאמר: ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים.

א"ר אבין הלוי:
בשעה שעמדו ישראל לומר שירת הים, לא הניחן משה שיאמרו לעצמן, אלא כשם שרבו של אדם אומר עמו פרשתו כשהוא נער, כך אמר משה עמהם, שנאמר: אז ישיר משה ובני ישראל כנער העונה אחר רבו. לאחר ארבעים שנה עמדו על פרקן התחילו אומרים שירת הבאר לעצמן, שנאמר: אז ישיר ישראל.
אמרו: רבש"ע, עליך להיות עושה לנו נסים ועלינו לומר שירה, שנאמר: ה' להושיעני ונגינותי ננגן.

ואשד -
איזה הר נטה אצל זה?
אותן שהיו עשוים (שינים) [שדים] נטו אצל אלו שעשויין מערות.
משל לבן מלך שיצא למדינת היום אחר ימים שב, שמעה מיניקתו ויצאה ובאה לאנפלין שלו. כך אותו הר שהיה סמוך לארץ ישראל, כיון שבאו ישראל לגבול מואב, שנאמר: ונשען לגבול מאוב.

עלי באר -
מה ראו לומר שירה על הבאר ולא אמרו שירה על המן?
אלא מפני שהוציאו על המן דברים קשים של תפלות, שנאמר: בין פארן ובין תופל ולבן - זה המן, שנאמר: (והמן) [והוא] כזרע גד לבן, ואמרו: ונפשנו קצה בלחם הקלוקל ועתה נפשנו יבשה.
אמר הקב"ה: אי אפשי לא בתרעומתכם ולא בקילוסכם. אבל מים, בכל שעה היו מבקשים מים ומחבבין אותן, לפיכך ניתן להם רשות לומר שירה.

באר חפרוה שרים -
ואיזה?
זה אברהם, כשאמר לו אבימלך: ועתה השבעה לי באלהים.
אמר ליה אברהם: תן לי באר שגזלו עבדיך, עשה עצמו כלא יודע,
אמר: לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה,
א"ל: אני מעמיד כבשות ואתה מעמיד כבשות, מי שהמים עולין ומשקין צאנו הבאר שלו. בעבור היתה לי לעדה אין כתיב כאן אלא בעבור תהיה לי לעדה – רמז: עתידה הבאר להיות לעדה.
מה הנה שבע כבשות - רמז לשבעה דורות נצרכים לה.

במחוקק במשענותם -
היו הנשיאים באין ועומדין על גבה, ומושכין במטיהן כל אחד לשבטו.

וממתנה נחליאל -
ממתן תורה נחלו עבודת אלילים.

ומנחליאל במות -
ומעבודת אלילים בא עליהן מלאך המות.
אני אמרתי אלהים אתם - חבלתם מעשיכם - אכן כאדם תמותון.

רבי יהודה אומר:
מן המדבר זכו שתנתן להם תורה על ידי משה, שנאמר: ויתן אל משה.

וממתנה נחליאל -
שנחלו עבודת אלילים ואמרו: איה אלהיך.

ומנחליאל במות -
משנחלו עבודת אלילים נחלו מלאך המות, שנאמר: במדבר הזה יתמו.

ומבמות הגיא -
שגרמו לאותו צדיק שיקבר בגיא.

(ורבינא) [ורבנן] אמרי:
מנחליאל -
שנחלו להקב"ה [לאלוה] והוא נחל אותם לאומה.
ודוד אומר: למנצח אל הנחילות.

דבר אחר:
וממתנה נחליאל -
בשביל הבאר שנתן לנו הקב"ה אמרתי לו שירה, נחלתי אותו.
אמר להם הקב"ה: אני חלקכם: חלקי ה' אמרה נפשי,
ואתם חלקי, שנאמר: כי חלק ה' עמו,

אני נחלתכם - וממתנה נחליאל,
ואתם נחלתי - יעקב חבל נחלתו, הדא הוא דכתיב: למנצח אל הנחילות - על הנחלה שנחלתם אותו ועל הנחלה שנחל אתכם.
ומנין אתה למד שמן המתנה נחלוהו? אתמול עד שלא שתו אמרו: היש ה' בקרבנו.
מששתו אמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

דבר אחר:
וממתנה - ויתן להם ארצות גוים.
נחליאל - בהנחל עליון גוים.
משל למה הדבר דומה?
למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן והיה לו מנה גדולה ונתנה לבנו הקטן, שנאמר: יעקב חבל נחלתו, ואף בית המקדש נקרא נחלה.
זאת מנוחתי עד עד - כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה.
מה טובו אהליך יעקב כנחלים נטיו - מה הנחל הזה אדם יורד לתוכו טמא ועולה טהור, אף בית המקדש יוצא ממנו בלא עונות.
אמרו ישראל: על מה שנתת לנו טובים ונעימים, שנאמר: חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי.

דבר אחר:
מתנה - ויתן אל משה.
נחליאל – להנחיל, שנאמר: להנחיל אוהבי יש.
אמרה תורה: רבש"ע, כתוב: בשמאלה עושר וכבוד ובני עניים!
והקב"ה משיבה ואומר: להנחיל אוהבי יש.
למה הם עניים בעוה"ז?
כדי שלא יעסקו בדברים בטלים וישכחו את התורה.

אמר ר' מתנה:
מאי דכתיב: וממדבר מתנה?
אם משים אדם עצמו כמדבר שהכל דשין בו - תורתו מתקיימת בידו, ואם לאו - אין תורתו מתקיימת בידו, ונתנה לו תורה במתנה, וכיון שנתנה לו במתנה נחלו אֵל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר: ומנחליאל במות, ואם הגיס לבו הקב"ה משפילו, שנאמר: ומבמות הגיא, ואם חזר בו הקב"ה מגביהו, שנאמר: כל גיא ינשא.

וישלח ישראל מלאכים אל סיחון -
זה שאמר הכתוב: סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו - לא פקדה תורה לרדוף אחר המצות, אלא כי יקרא קן צפור, כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך, כי תחבט זיתך, כי תבצר כרמך, כי תבא בכרם רעך, אם באו לידך, אתה מצווה עליהן, ולא לרדוף אחריהם. והשלום: בקש שלום במקומך ורדפהו במקום אחר.
וכן עשו ישראל, אע"פ שאמר המקום: החל רש והתגר בו מלחמה, רדפו אחר השלום, שנאמר: וישלח ישראל מלאכים.
כל דברי תורה צריכין זה לזה, שמה שזה נועל וזה פותח.
כאן נאמר: וישלח ישראל מלאכים.
ובמקום אחר תלה השליחות במשה, שנאמר: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות.
ללמדך, שראש הדור הרי הוא ככל הדור.

לא נשתה מי באר -
בחנם, אני נותן את דמיהן.

בדרך המלך נלך -
ובמקום אחר כתיב: עד אשר אעבור את הירדן.
משל לשומר גפן או תאנה בא אחד ואמר: עבור מכאן שאבצור את הכרם.
אמר ליה: אני יושב לשמור אלא בשבילך ואת באת לבצרה?
כך היה סיחון נוטל מכל מלכי כנען, והן מעלין לו מסים, שהוא היה ממליך אותם, ושקול כנגד כולן הוא ועוג, שנאמר: לסיחון מלך האמורי ולעוג מלך הבשן וגו'.
אמרו לו ישראל: נעבור בארצך לכבוש את המלכים.
אמר להם: איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם.

ולא נתן סיחן את ישראל -
במחשבה עשה הקב"ה למסרו בידם שלא בצער, דכתיב: סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון - אלו היתה חשבון מלאה יתושין אין כל בריה יכולה לכבשה, ואלו היה סיחון בבקעה אין בריה יכולה לשלוט בו, ואין צריך לומר, שהיה גבור ושרוי בעיר מבצר. אלו היה יושב בעירות שלו הוא ואוכלוסין לא היו ישראל מתיגעין לכבוש כל עיר ועיר?!
אלא הקב"ה כנסן למסרם בידם שלא ביגיעה, לכך כתיב: (ויאסף סיחון את כל עמו) ראה החלותי תת לפניך את סיחון וגו'.

ויקח ישראל את כל הערים האלה -
זה שאמר הכתוב: תן לחכם ויחכם עוד - זה משה.
א"ל הקב"ה: ראה נתתי בידך את סיחון - עד עכשיו לא עשו מלחמה ואמר ליה: נתתי בידך, אלא נטל הקב"ה לשרי סיחון ועוג וכפתן והשליכן לפני משה.
אמר ליה: כל זמן שהיו אלו קיימין והיו עמהם היו נוצחין, עכשיו הרי הן מסורין בידך עמוד ועבור, שנאמר: קומו (סעו) ועברו [לכם] את נחל זרד.
אמר ליה משה: נשלח שלוחים.
אמר ליה: (לא תתגר בו מלחמה) [אני אמרתי: החל רש והתגר בו] ואתה משלח שלוחי שלום?! אמר משה: ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכי יש מדבר קדמות?
ממך למדתי שקדמת לעולמך, שנאמר: מעונה אלהי קדם.
כשבקשת להוציא את ישראל ממצרים, אמרת: לכה ואשלחך אל פרעה.

דבר אחר:
מדבר קדמות - מן התורה שקדמה לכל למדתי, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו שגליתה לאומות העולם, שנאמר: וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן.
אמר ליה הקב"ה: יפה עשית, מכאן ואילך כל עיר שהיו ישראל מבקשין ליכנס לתוכה אינן נכנסין עד שיהו פותחין להן דברי שלום, שנאמר: כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום.

סימן תשס"ח

כי חשבון עיר סיחון -
אמר ריש לקיש:
הרבה מקראות שראויין לישרף והן הן גופי תורה: והעוים היושבים בחצרים עד עזה וגו'.
מאי נפקא לן מינה?
ממה מדאשבעיה אבימלך לאברהם, דכתיב: ועתה השבעה לי באלהים הנה אם תשקור לי ולניני ולנכדי.
אמר הקב"ה: [ליתו] כפתורים ליפקו מעוים דאינהו פלשתים, וליתו ישראל וליפקו מכפתורים. כיוצא בו אתה אומר: כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון מאי נפקא מינה?
דאמר להו הקב"ה [לישראל]: אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה.
אמר הקב"ה: ליתי סיחון וליפוק ממואב וליתי ישראל וליפקו מסיחון.

והיינו דאמר רב פפא:
עמון ומואב טהרו בסיחון.

כיוצא בו: צידונים יקראו לחרמון שריון.
תנא: שניר (וחרמון) [ושריון] הרי ארץ ישראל הן, מלמד, שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך לעצמו והעלה לו שם על שם הרי ישראל, ללמדך, שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על אומות העולם.

כיוצא בו: ואת העם העביר אותו לערים - מאי נפקא לן מינה?
כי היכי דלא ליקרו לאחוה: גלוותא בני גלוותא.

א"ר שמואל בר נחמן א"ר יוחנן:
מאי דכתיב: על כן יאמרו המושלים?
אלו המושלים ביצרם.

בואו חשבון -
בואו ונחשוב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.

תבנה ותכונן -
אם אתה עושה כן - תבנה בעולם הזה, ותכונן לעולם הבא.

עיר סיחון -
אם משים אדם עצמו כעיר הזה שמהלך אחר סיחה נאה.
מה כתיב אחריו?
כי אש יצאה מחשבון -
תצא אש מן מחשבון [ותאכל את שאינן מחשבין].

להבה מקרית סיחון -
מקרית צדיקים שנקראו שיחין שנקראו שיחין.

אכלה ער מואב -
זה המהלך אחר יצרו כְּעַיְר זה המהלך אחר סיחה נאה.

בעלי במות ארנון -
אלו גסי הרוח.

ונירם אבד חשבון -
אמר רשע: אין רם.

אבד חשבון -
אבד חשבונו של עולם.

עד דיבון -
אמר הקב"ה: המתֵּן עד שיבא דין.

ונשים עד נפח -
עד שתבא אש שאינה צריכה נפוח.

עד מידבא -
עד שתדאיב נשמתן, ואמרי לה: עד דעביד מאי דבעי.

ונשים עד נפח -
(כתוב ברמז תשכ"ב).

על כן יאמרו המושלים -
זה בלעם ואביו, ששכרו סיחון לקלל את מואב. והם אמרו: תבנה ותכונן עיר סיחון.

כי אש יצאה מחשבון אכלה ער מואב -
שקללו את מואב שימסרו בידו.

אוי לך מואב וגו' ונירם אבד חשבון וגו' וישב ישראל בכל ערי האמורי וגו' -
נשתיירה יעזר.

וישלח משה לרגל את יעזר -
אותם מלאכים זריזין היו, אמרו: בטוחין אנו בתפלתו של משה. [וכבר שלח מרגלים לשבעבר והביאו תקלה, אבל אנו לא נעשה כן אלא] האמינו בהקב"ה והרגו את האמורי אשר בה.

ויפנו ויעלו -
מה ויפנו ויעלו?

(יש אומרים) [רבי יוחנן אמר]:
מלחמת סיחון עשו באלול, ועשו את הרגל בתשרי, ואחר הרגל - מלחמת עוג, כמה דאת אמר: ופנית בבקר וגו'.

ויצא עוג -
שכנסו הקב"ה לפניהם למסרם [בידם].

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו -
זהו שאמר הכתוב: אשרי אדם מפחד תמיד וגו' - כך מדת הצדיקים: אע"פ שהקב"ה מבטיחן אין פורקין יראה מהם.
וכן ביעקב כתיב: וירא יעקב, למה נתירא?
אמר: שמא נתלכלכתי אצל לבן בכלום.
וכתיב: ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך והניחני הקב"ה.
ואף משה תפס את היראה, ולמה נתירא?
אמר: שמא מעלו ישראל במלחמת סיחון או נתלכלכו בעבירה?
אמר ליה הקב"ה: אל תירא [כולן השלימו בצדק. אל תירא] - שלא עמד בעולם גבור קשה ממנו, שנאמר: כי רק עוג מלך הבשן וגו' והוא נשאר מהגבורים שהרגו אמרפל וחבריו, שנאמר: ויכו את רפאים וגו', וזה פסולת שלהם כפריצי זיתים (שיוצאין) הפליטין מתחת הגפת, שנאמר: ויבא הפליט - זה עוג. וכונתו היתה שיצא אברהם ויהרג.
נתן לו הקב"ה שכר רגליו וחיה (הרבה) [כל אותן] שנים, עד שנפל ביד בניו. כשבא משה לעשות עמו מלחמה, נתירא ממנו.
אמר: אני בן ק"כ שנים והוא בן ת"ק שנה, אילולי שיש לו זכות, לא חיה כל אלו השנים.
אמר הקב"ה למשה: אל תירא אותו.

ונחרם אותם - והלא כתיב שם: וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו?
אלא גופן החרימו, שלא ליהנות מהן כלום.

ויכו אותו ואת בניו -
בנו כתיב, שהיה לו בן קשה ממנו.
אמר הקב"ה לישראל: בעולם הזה אתם מכלים את האומות קימעא קימעא, לעתיד לבא אני מבערן מן העולם בבת אחת, שנאמר: והיו עמים משרפות (סיד) [שיד] קוצים כסוחים באש יצתו. (כתוב בסוף פ' אלה הדברים):

ויאמר ה' אל משה אל תירא אותו -
מכדי סיחון ועוג אחי הוו.

דאמר מר:
סיחון ועוג בני אחייה ושמחזאי היו, מאי שנא מסיחון דלא מסתפי ומעוג קא מסתפי?

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי:
מתשובתו של אותו צדיק אתה יודע מה היה בלבו.
אמר: שמא תעמוד לו זכות של אברהם אבינו, דכתיב: ויבא הפליט ויגד לאברם העברי.

ואמר רבי יוחנן:
זה עוג שפלט מדור המבול, זה שאמר הכתוב: שני רשעים שברת אל תאמר שִׁבַּרְתָּ אלא שִׁרְבַּבְתָּ.

שנו רבותינו:

הרואה אבן שזרק עוג מלך הבשן חייב לברך.

אמר: מחנה ישראל כמה הוי?
תלתא פרסי, איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינון. אזל ועקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה. בהדי דדרי ליה ואתא אייתי הקב"ה קמצי ונקביה ונחית (ברישיה) בצואריה ובעי למישלפה, משכו שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה. משה כמה הוי?
עשר אמות, שקל נרגא בת עשר אמות, שְׁוַר עשר אמות ומחייה בקרסוליה וקטליה, והיינו דכתיב: אל תירא אותו.

תניא: אבא שאול אומר:
קובר מתים הייתי. פעם אחת רצתי אחר צבי ונכנס (לי) בקולית של מת, ורצתי אחריו שלש פרסאות וצבי לא הגעתי וקולית לא כלתה. כשחזרתי לאחורי אמרו לי: של עוג מלך הבשן היה. ושמא תאמר אבא שאול ננס היה?
אבא שאול ארוך בדורו היה, ורבי טרפון מגיע לכתפו,
ורבי טרפון ארוך בדורו היה ורבי עקיבא מגיע לכתפו,
רבי עקיבא ארוך בדורו היה ורבי מאיר מגיע לכתפו,
רבי מאיר ארוך בדורו היה ורבי מגיע לכתפו,
רבי ארוך בדורו היה ורבי חייא מגיע לכתפו,
רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו,
רבי חייא ארוך בדורו היה ורב מגיע לכתפו,
רב ארוך בדורו היה ורב יהודה מגיע לכתפו,
רב יהודה ארוך בדורו היה ואדא דיילא מגיע לכתפו,
אדא דיילא ארוך בדורו היה פושתבינא דפומבדיתא קאי לאדא דיילא עד חרציה.
וכולי עלמא קאי לפושתבינא עד פלגיה.

עוג - הוא אליעזר, ופרסות רגליו ארבעים מיל ואברהם היה טומנו בכף ידו.
פעם אחת גער בו ומיראתו נפל שינו ממנו ונטלו אברהם ועשאו מטת שן והיה ישן שם.

ויש אומרים:
כסא עשאו וישן בו כל ימי חייו, ומי נתנו לאברהם?
נמרוד, והלך עוג ובנה ששים עירות, הקטן שבהן היה גבהו ששים מיל, שנאמר: ששים עיר כל חבל ארגוב וגו'.
ומה היתה אכילתו?
אלף שוורים, וכן מכל חיה.
ושתיתו - אלף וטיפת זרעו ל"ו ליטרא.

אמרו חכמים:
קשין היו סיחון ועוג יותר מפרעה וחיילותיו, וכשם שאמרו שירה על מפלת פרעה כך היו ראויין לומר שירה על מפלתו, אלא שבא דוד ואמר עליהן שירה, שנאמר: למכה מצרים בבכוריהם וגו' למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו.