המשך תשע"א

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל -
כהן בן כהן קנאי בן קנאי משיב חמה בן משיב חמה, השיב את חמתי מעל בני ישראל.

לכן אמור הנני נותן לו וגו' -
מלמד שעמדו ממנו בבנין ראשון שמונה עשר כהנים נביאים, ובבנין שני שמונים כהנים, ובשביל שהיו (משכירין) [מוכרין] אותה בדמים התחילו שנותיהן מתקצרות.

והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם -
אלו עשרים וארבע מתנות.

תחת אשר קנא לאלהיו -
תחת אשר הערה למות נפשו.

וכפר על בני ישראל לא נאמר אלא ויכפר - שעד עכשיו לא זז אלא עומד ומכפר עד שיחיו המתים.

אמר רבי שמעון בן לקיש:
פינחס הוא אליהו.
א"ל הקב"ה: אתה נתת שלום בין ישראל וביני בעולם הזה, אף לעתיד לבא אתה הוא שעתיד ליתן שלום ביני לבין בני, שנאמר: הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' וגו' והשיב לב אבות על בנים.

רבי אליעזר אומר:
הסב הקב"ה שמו של פינחס בשמו של אליהו ז"ל מתושבי גלעד, מלמד שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד, שנאמר: הנני נותן לו את בריתי, בריתי היתה אתו החיים והשלום, ונתן לו חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, ונתן לו שכר טוב, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם.

אמר רבי שמואל בר נחמן:
ארבעה הן שבאו ממשפחה בזויה, ואלו הן:
פינחס,
ואוריה,
יחזקאל,
וירמיה.

פינחס - אתה מוצא בשעה שבא פינחס ליחס את ישראל, אמרו לו: אתה בא ליחסנו? אלעזר אביך לא היה נשוי לבתו של פוטיאל, שנאמר: ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה ואתה בא ליחסנו?!
ולמה נקרא שמו פוטיאל?
שהיה מפטם עגלים לע"ז, וכיון שראה הקב"ה שהיו מזלזלין בו, התחיל מיחסו פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כהן בן כהן קנאי בן קנאי.

אוריה, היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים: לא גבעוני הוא וגם אוריה היה מתנבא בשם ה' וגו' מקרית היערים.
וכתיב: ועריהם גבעון והכפירה ובארות וקרית יערים, וצריך הכתוב ליחסו: ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן.

יחזקאל, ישראל היו מזלזלין אחריו ואומרים: לא מבני בניה של רחב הזונה הוא?
וצריך הכתוב ליחסו: היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן.

ירמיה, היו ישראל מזלזלין אחריו ואומרים: לא מבני בניה של רחב הזונה הוא?
וצריך הכתוב ליחסו: דברי ירמיהו.

סימן תשעב

לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום. [שעדיין הוא קיים].
וכן הוא אומר: בריתי היתה אתו החיים והשלום.
ואומר: והיתה לו ולזרעו אחריו וגו'.
וכי קרבן הקריב שנאמר בו כפרה?
אלא ללמדך שכל השופך דמן של רשעים, כאלו הקריב קרבן.

בעל מום דעבודתו פסולה, מנלן?
אמר רב יהודה אמר שמואל:
דאמר קרא: לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום - כשהוא שלם ולא כשהוא חסר.
והא שלום כתיב?

אמר רב נחמן בר יצחק:
וי"ו דשלום קטיעא היא.

היה עומד ומקריב על גבי המזבח ונודע שהוא בן גרושה או בן חלוצה שעבודתו כשרה, מנלן?
אמר רב יהודה אמר שמואל:
דאמר קרא: והיתה לו ולזרעו אחריו - בין זרע כשר בין זרע פסול.

אבוה דשמואל אמר מהכא:
ברך ה' חילו - אפילו חולין שבו ופעל ידיו תרצה.

רבי (אמי) [ינאי] אמר מהכא:
ובאת אל הכהנים הלוים וגו' אשר יהיה בימים ההם - וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו?!
אלא זה שהיה פסול ונתחלל.

אמר שמואל:
עשרה כהני עומדין ופרש אחד מהן ובעל, הולד שתוקי, שמשתקין אותו מדין כהונה, דכתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו - בעינן זרעו מיוחס אחריו וליכא.
אלא מעתה גבי אברהם דכתיב: להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך - מאי קא מזהר ליה רחמנא?
הכי קאמר ליה: לא תנסב כותית ושפחה דלא ליזיל זרעך בתרה.

אמר ר' אילעא:
לא נתכהן פנחס עד שהרג לזמרי, דכתיב: והיתה לו ולזרעו וגו'.

רב אשי אמר:
עד ששם שלום בין השבטים, שנאמר: וישמע פינחס הכהן וגו'.
ואידך נמי הכתיב: והיתה לו ולזרעו?
כי כתיב ההוא בברכה כתיב.
ואידך נמי הכתיב: וישמע פנחס הכהן?
ההוא ליחס זרעו אחריו.

שבעה אבות כורתי ברית. אלו הן:
אברהם,
יצחק,
ויעקב,
משה,
ואהרן,
פינחס,
ודוד.

באברהם, כתיב: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית.
ביצחק, כתיב: ואת בריתי אקים את יצחק.
ביעקב, כתיב: וזכרתי את בריתי יעקוב.
במשה, כתיב: כרתי אתך ברית.
באהרן, כתיב: בריתי היתה אתו.
בפינחס, כתיב: והיתה לו ולזרעו אחריו ברית.
בדוד, כתיב: כרתי ברית לבחירי.

ושם איש ישראל המוכה -
כשם שהקב"ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם כך מתעסק בגנותן של רשעים לפרסמן בעולם.
פינחס פרסמו לשבח, עליו נאמר: זכר צדיק לברכה,
זמרי לגנאי ושם רשעים ירקב.

זמרי בן סלוא -
שכל מי שפוגם את עצמו פוגם את משפחתו עמו.
הכתוב מתמה עליו פורץ גדר.
אביו קנא על הזנות תחלה, שנאמר: ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי, וזה פורץ גדר שגדר אביו.

ושם האשה המוכה המדינית -
להודיעך עד כמה נתנו המדינים עצמן, שבת המלך הפקירו בקלון, שנאמר: ואת מלכי מדין הרגו וגו' ואת צור - צור גדול מכולן היה, ולפי שהפקיר את בתו מנאו שלישי.

אמר עולא:
זמרי זנה - ונפלו כמה רבבות מישראל,
תמר זנתה - יצאו ממנה מלכים ונביאים.

ושם האשה המוכה -
אמר רב ששת:
לא כזבי שמה אלא שוילנאי שמה, ולמה נקרא שמה כזבי?
שכזבה באביה.

דבר אחר:
שאמרה לאביה כוס בי עם זה.

היינו דאמרי אינשי:
בין קני לאורבני שוילנאי מאי בעי?!
בהדי קילפי דקני שוילנאי גפתא לאמה.

א"ר יוחנן:
חמשה שמות יש לו:
זמרי,
בן סלוא,
ושאול,
בן הכנענית,
ושלומיאל בן צורישדי.

זמרי - על שם שנעשה כביצה המוזרת.
בן סלוא - על שהסליא עונות משפחתו.
שאול - על שהשאיל עצמו לעבירה.
בן כנענית - שעשה מעשה כנען. ומה שמו?
שלומיאל בן צורישדי שמו.

אמר רב נחמן אמר רב:
מאי דכתיב: זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו?
ארבע מאות ועשרים וארבע בעילות בעל אותו רשע באותו היום, והמתין לו פינחס מבחוץ כדי שיתשש כחו, והוא אינו יודע שמלך אלקום עמו.

במתניתא תנא: ששים, עד שנעשה כביצה המוזרת והיא היתה כערוגה מלאה מים.

אמר רב כהנא:
ומושבה בית סאה.

תני רב יוסף:
קבר שלה אמה.

סימן תשעג

צרור את המדינים -
למה?
כי צוררים הם לכם.

מכאן אמרו חכמים:
אם בא להרגך השכם להרגו.

רבי שמעון אומר:
[מנין אתה אומר] שכל המחטיא את האדם יותר [קשה] מן ההורגו?
שההורגו הורגו בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא, והמחטיאו הורגו בעולם הזה ולעולם הבא.

שתי אומות קדמו ישראל בחרב:
מצרים, שנאמר: ארדוף אשיג וגו' אריק חרבי.
אדום, ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.

ושתים בעבירה:
מואב,
ועמון.
על אלו שקדמום בחרב כתיב: לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי.
ועל אלו שקדמום בעבירה, כתיב: לא יבא עמוני ומואבי.

צרור את המדינים -
(לפי) [אע"פ] שכתיב: כי תצור אל עיר וגו' לא תשחית את עצה, לאלו לא תעשו כן, אלא חבלו אילנותיהן.
וכן אתה מוצא, כשהלך יורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה [ומלך אדום] להלחם במואב, מה כתיב?
והכיתם כל עיר מבצר וכל עיר מבחור וכל עץ טוב תפילו וכל מעיני מים תסתמו.
אמר לו: והכתיב: לא תשחית את עצה?
א"ל: על האומות צוה וזו קלה ובזויה היא, שנאמר: ונקל זאת בעיני ה' ונתן את מואב בידכם, ואומר: לא תדרוש שלומם וטובתם - אלו האילנות הטובים, לכך נאמר: צרור את המדינים:

ויהי אחרי המגפה וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל -
זה שאמר הכתוב: אם אמרתי מטה רגלי חסדך ה' יסעדני.
בשעה שקבלו ישראל את התורה נתקנאו אומות העולם, אמרו: מה ראו להתקרב מכל האומות?
סתם פיהן הקב"ה, א"ל: הביאו לי יוחסין שלכם, הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז כשם שבני מביאין, ויתלדו על משפחותם, לכך מנאם בראש הספר אחר המצות: אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני ואחר כך וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' שאו את ראש כל עדת בנ"י, שלא זכו ליטול את התורה אלא בשביל יוחסין שלהם, גן נעול אחותי כלה אחת היא יונתי תמתי וגו'.
שמעו האומות אף הן התחילו מקלסין להן, בנות ויאשרוה וגו'.
לא עשו אלא כשבאו לשטים ויחל העם לזנות, שמחו האומות ואמרו: אותה העטרה שהיה בידן כבר היא בטלה, אותו שבח שהיו משתבחין הרי בטל, שוים הן לנו. כשבאו לידי נפילה זקפן המקום, שנאמר: אם אמרתי מטה רגלי, נגף המקום את כל מי שנתקלקל והעמידן על טהרתן.