ואלה תולדות אהרון ומשה -
אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן:
כל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו, שנאמר: ואלה תולדות אהרן ומשה.
וכתיב: ואלה שמות בני אהרן.
לומר לך: אהרן ילד ומשה לימד, לפיכך נקראו על שמו.

ביום דבר ה' את משה -
(כתוב ברמז תל"א).

וימת נדב ואביהוא -
(כתוב ברמז תקכ"ד).

תניא ר' אליעזר אומר:
כל שאינו עוסק בפריה ורביה כאלו שופך דמים, שנאמר: שופך דם האדם,
וכתיב: ואתם פרו ורבו.

ר' עקיבא אומר:
כאלו ממעט את הדמות, שנאמר: כי בצלם אלהים עשה את האדם.
וכתיב: ואתם פרו ורבו.

בן עזאי אומר:
כאלו שופך דמים וממעט את הדמות.
א"ל לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים [נאה מקיים ואין נאה דורש] ואתה נאה דורש ואינך נאה מקיים!
א"ל: נפשי חשקה בתורה [אפשר] שיתקיים העולם על ידי אחרים.

תנו רבנן:
ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל - מלמד שאין השכינה שורה על פחות משני אלפים ושני רבבות מישראל, הרי שהיו ישראל שני אלפים ושני רבבות חסר אחד, וזה לא עסק בפריה ורביה לא נמצא שזה גורם לשכינה שתסתלק מישראל.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
חייב מיתה, שנאמר: ובנים לא היו להם - הא היו להם בנים לא מתו.

כי לי כל בכור -
(כתוב ברמז שסלקא דעתך).

הקדשתי לי כל בכור -
תנן התם: הלוקח עובר חמורו של נכרי, וכן הלוקח עובר פרתו, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי, והמשתתף לו, והמקבל ממנו, והנותן לו במתנה - פטור מן הבכורה, שנאמר: בישראל ולא באחרים.

רבי יהודה אומר:
שותפות נכרי חייבת בבכורה.

וחכמים אומרים: כל זמן שיד הנכרי באמצע - פטורה מן הבכורה.

א"ר יוחנן:
ושניהם מקרא אחד דרשו: כל בכור.

רבנן סברי:
בכור - מקצת בכור משמע, כתב רחמנא: כל עד דאיכא כוליה,

ורבי יהודה סבר:
בכור משמע כוליה בכור, כתב רחמנא כל דאפילו כל דהו.
ואי תימא דכולי עלמא בכור ריבה משמע.

מר סבר:
כל - למלויי אתא.

ומר סבר:
כל - לגרועי אתא.
וכמה תהא שותפות עם הנכרי, ותהא פטורה מן הבכורה?

רב הונא אמר:
אפילו אזנו.

רב חסדא אמר:
דבר שעושה אותו נבלה.

ורבא אמר: דבר שעושה אותו טרפה.
מאן דאמר דבר שעושה אותו טרפה, סבר טרפה אינה חיה.
ומאן דאמר דבר שעושה אותו נבלה, קסבר טרפה חיה.

מתקיף לה מר בר רב אשי:
מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי, דאמר מר: פטר שגר בהמה - שגר בבהמה, התם כיון דלא עריבו להו חולין, קרינא בהו [בבהמה] כל בכור,
הכא כיון דעריבו בהו חולין, לא קרינא בהו כל בכור.
כהנים ולוים פטורין הן עצמן מקל וחומר: אם הפקיע קדושתן של לוים את קדושתן של ישראל במדבר, שנאמר: לקחתי את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל דין הוא שתפקיע את של עצמן.
אשכחן אדם, בהמה [טמאה] מנלן?
אמר קרא: אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה, כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה, וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה.

אמר ליה רב ספרא לאביי:
בן חדש דאפקע ליפקע, פחות מבן חדש דלא אפקע לא ליפקע. לויה לא תפקע,

אלמה אמר רב אדא בר אהבה: לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים?
הא לא קשיא.
[כדמר בריה דרב יוסף: משמיה דרבא דאמר]:
בפטר רחם תלה רחמנא. ואהרן שלא היה באותו מנין לא ליפקע.
דתניא: למה נקוד על אהרן שבחומש הפקודים?
שלא היה באותו מנין.
אמר קרא: הלוים הוקשו כל הלוים כולן זה לזה, כהנים מנלן?

כדרבי יהושע בן לוי דאמר רבי יהושע בן לוי:
בכ"ד מקומות נקראו כהנים לוים וזה אחד מהן: והכהנים הלוים בני צדוק,
ולדורות מלנן?
אמר קרא: והיו לי הלוים בהוייתן יהו.
וממאי דבשה?
אמר קרא: אך פדה תפדה וגו'.
מה בכור אדם לא חלקת בו בין לדורות בין באותה שעה (בשה) [בכסף].
אף בכור בהמה טמאה לא תחלוק בה בין לדורות בין באותה שעה בשה.

א"ר (יוחנן) [חנינא]:
שה אחד של בן לוי פטר כמה פטרי חמורים של ישראל, דאמר קרא: ואת בהמת הלוים תחת בהמתם - בהמה אחת תחת בהמות הרבה.
ואימא בהמה רבה?
אם כן ליכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתם בהמתם, מאי בהמת בהמתם?
שמע מינה חד פטר טובא.

ורבי חנינא טעמא דמתניתין קמפרש, והכי קאמר מאי טעמא פודה בו פעמים הרבה?
משום דשה אחד של בן לוי פוטר כמה פטרי חמורים של ישראל.

פקוד את בני לוי -
זה שאמר הכתוב: צדיק כתמר יפרח.
מה תמרה זו צלה רחוק,
כך מתן שכרן של צדיקים רחוק.

מה תמרה זו עושה תמרים ועושה נובלות,
[כך ישראל יש בהן בני תורה ויש בהן עמי הארץ.

מה תמרה זו יש בהן נובלות] שאין נכנסין לאוצר [ועושה תמרים והן נכנסין לאוצר],
כך ישראל כשהיו במדבר מהן נכנסו [לא"י] ומהן לא נכנסו.

מה תמרה זו אם נקצצה או נעקרה אין עולה תחתיה אחרת. וכן הארז כשהוא נעקר או נקצץ (א) אינו מחליף.
לכך נמשלו הצדיקים כתמרה זו עושה תמרים ועושה קוצים, וכל מי שמבקש לגנוב התמרים הקוצים שולטין בו, כך הצדיקים והחכמים. וכל מי שאינו משמר את נפשו מהן נופל בגיהנם ולוקה בעוה"ז. למה?
שנשיכתן נשיכת שועל ועקיצתן עקיצת עקרב ולחישתן לחישת שרף, ואף כל דבריהם כגחלי אש.

צדיק כתמר יפרח - מדבר בשבטו של לוי שהפרישן הקב"ה במעשיהם הטובים.
מה כתיב אחריו?
שתולים בבית ה' בחצרות אלהינו יפריחו, ללמדך שלא היו זזין מבית המקדש, שנאמר: עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני, לכך נאמר: שתולים בבית ה', שלא היתה העזרה חסרה מהם, שנאמר: בחצרות אלהינו יפריחו.
[מהו בחצרות אלהינו]?
זה שאמר הכתוב: אשרי תבחר ותקרב לשכון חצריך.
אמר הקב"ה: הואיל והן לגיונותי לך וספור אותם, לכך נאמר: פקוד את בני לוי, זה שאמר הכתוב: אלהים מושיב יחידים ביתה.
שאלה מטרונה אחת את ר' יוסי בן חלפתא וכו', (כתוב בילקוט תהלים תשצ"ד).

דבר אחר:
אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות - זה עמרם ויוכבד אשתו, שבזכותם הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, שהיו משועבדים בטיט ובלבנים.
מה עשה הקב"ה?
זִוֵּג יוכבד לעמרם כדי להעמיד מהן גואל לישראל ולהעמיד מהם כהנים גדולים וכו'.
אמר הקב"ה: הואיל והשבט הזה למוד הוא להעמיד גואלים לך וספור אותם.

ר' יהודה ברבי שלום אמר:
למוד הוא השבט הזה להיות מונה אותו הקב"ה בכל מקום עד שהן קטנים, [מנין]?
שבשעה שאמר הקב"ה ליעקב שירד למצרים, אותה שעה ספר את (ישראל) [יעקב] ובניו, ונמצאו כולם ששים וששה, ויוסף ובניו הרי שבעים חסר אחד, והוא אומר: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים?!

[א"ר לוי] א"ר שמואל בר נחמני:
למוד הוא השבט הזה שהקב"ה מונה אותן עד שהן במעי אמן.

א"ר ברכיה הכהן:
השרף הזה אינו מספיק לצאת עד שמספיגין אותו, כך יוכבד היתה אִמָּהּ מעוברת ממנה [באותה שעה], והיתה במעי אמה ונמנה עליה.

אמר ריש לקיש:
עם שאמה נכנסת בפתח מצרים ילדה אותה, לכך נאמר עליה: בשבעים נפש [ירדו אבותיך מצרימה].
ואף בני בניה, כך אמר הקב"ה למשה: כל זכר מבן חדש ומעלה תפקדם.
אמר משה: רבונו של עולם, מכמה שנים אני מונה אותם?
אמר ליה: מבן חדש ומעלה.
א"ל משה: יכול אני להיות עומד והסבב בחצרותיהם ובתוך בתיהם ולספור כל אחד ואחד מהם?!
אמר ליה הקב"ה: משה, עשה אתה את שלך, ואני אעשה את שלי.

אמר רבי יהודה הלוי ברבי שלום:
היה משה הולך ועומד לו על פתח [אהליהם] והשכינה מקדמת ואומרת לו: כך וכך תינוקות יש באהל הזה. מנין?
שנאמר: ויפקד אותם משה על פי ה' כאשר צוה, כשם שהשכינה אומרת לו השבט הזה הוא חביב להקב"ה ביותר.
ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה בלבד?
שנאמר: ובחור אותו מכל שבטי ישראל, אלא ברא הקב"ה ימים וברר לו אחד מהם, שנאמר: ימים יוצרו ולא אחד בהם, ואי זה?
[הוא] יום השבת.
ברא שָׁנִים ולו אחד [מהם], שנאמר: [ושבתה הארץ שבת לה'.
ברא שָׁבוּעִים ולו אחד מהם, שנאמר:] וקדשתם את שנת החמשים שנה.
ברא ארצות ובחר אחת מהן, זו ארץ ישראל, שנאמר: ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה.
ברא רקיעים ובחר לו אחד מהם, שנאמר: סולו לרוכב בערבות.
ברא [שבעים] אומות ובחר לו ישראל, שנאמר: ובך בחר ה' אלהיך וגו'.
ברא שבטים ובחר לו אחד מהם, זה שבט לוי, שנאמר: ובחור אותי.
לפיכך הוא מחבב אותם ביותר, ואומר למשה בכל פעם: פקוד את בני לוי.
למה אמר כל זכר ולא מזכיר שם נקבה?
[מפני שכבודו של הקב"ה עולה מן הזכרים, שנאמר: כל זכר, לכך] אמר דוד: הנה נחלת ה' בנים - אלו הזכרים (ולא) [ואם] באו הנקבות אף הם שכר פרי הבטן.
ולמה פוקד אותם בכל פעם ופעם?
לפי שהוא טכסיס שלו והמלך שמח בטכסיס שלו הרבה.
ואתה מוצא שכל שבטו של לוי ממועט.
ולמה היו מועטין?
לפי שהיו רואין את השכינה.
ואף כשעלו ישראל מן הגולה [בקשו מהן] ולא מצאו (מהן) שהיו מועטין, שנאמר: ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתי שם.
אמר הקב"ה: בעוה"ז היו מועטין על ידי שהיו רואין את כבודי, שנאמר: כי לא יראני האדם וחי אבל לעוה"ב, כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם, שנאמר: כי עין בעין יראו.
ולא עוד, אלא מראין זה לזה באצבע, שנאמר: כי זה אלהים אלהינו עולם ועד הוא ינהגנו על מות.
ואומר: ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה.

והחונים לפני המשכן וגו' -
תניא:
ולא ימותו גם הם גם אתם - אתם בשלהם והם בשלכם במיתה.
הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה.

אמר אביי:
נקטינן (משוער) [משורר] (ששורר) [ששיער] במיתה, שנאמר: והחונים לפני המשכן וגו'.
ואומר:והזר הקרב יומת, מאי זר?
אילימא זר ממש, הא כתיב חדא זימנא?
אלא זר דאותה עבודה.
מיתיבי: משוער ששורר ומשורר ששיער אינן במיתה אלא באזהרה?
תנאי היא דתניא:
מעשה ברבי יהושע בן חנניא, שהלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא.
אמר ליה: בני, חזור לאחוריך, שאתה מן המשוררין ולא מן השוערין וכו'.
לא, לכולי עלמא באזהרה קאי.
מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן.
ומר סבר לא גזרו ביה רבנן.

תנן התם: בשלשה מקומות הכהנים שומרים [בבית המקדש]:
בית אבטינס,
ובית הניצוץ,
ובית המוקד,
מנא הני מלי?

אמר אביי:
דאמר קרא: והחונים לפני המשכן וגו', אמרי: אין שימור בעלמא אשכחן דבעי, מיהו מתניתין דקתני בשלשה מקומות הכהנים שומרים ואלו כהנים ולוים בהדי הדדי כתיבי?
אמרי: [הכי קאמר]: והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת הקדש - אהרן בחד מקום ובניו בשני מקומות.
ממאי מדכתיב: והחונים,
וכתיב שומרים,
חונים לחוד ושומרים לחוד.
ואימא כולהו בחד מקום לחודיה?
לא סלקא דעתך, כמשה, מה משה בחד מקום לחודיה אף אהרן ובניו כל חד וחד לחודיה.

רב אשי אמר:
מסיפיה דקרא: שומרים משמרת, למשמרת.

כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן -
(כתוב ברמז תכ"ו).

ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר -
ילמדנו רבינו תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים (מחללים) [מהו לחלל] עליו את השבת?
כך שנו רבותינו:

תינוק שנולד (לששה) [לשמונה] חדשים - אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו, ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום, אבל אמו שוחה עליו ומניקתו. והמטלטלו בשבת כאלו מטלטל את האבן.
ספק בן תשעה ספק בן שמונה - אין מחללין עליו את השבת, ואין חותכין טבורו ואין טומנין את שלייתו, ואין מטלטלין אותו ממקום למקום.
וכן ספק בן שבעה ספק בן שמונה, ואם דבר ברור הוא שהוא בן שבעה, מחללין עליו את השבת, וחותכין את טבורו, וטומנים שלייתו, ומטלטלין אותו ממקום למקום.

ולמה מחללין את השבת על ילוד שנולד לשבעה?
[מפני] שהוא של חיים, אבל הנולד לשמונה אינו לחדשיו ואינו של חיים, לפיכך אין מחללין עליו את השבת.

שאלו לרבי אבהו:
מנין לנולד בן שבעה שהוא חי?
אמר להן בלשון יונית: זיטא אפטא (ארנון) [אוכטא].
ואי זהו בן שמונה?
כל שאין שערו וצפרניו נגמרין.

רבן שמעון בן גמליאל אומר:
כל שאינו חי שלשים יום אינו לחדשיו אלא נפל הוא.
ובמה סמכה דעתו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי תורה?
לפי שאין הבכורות נפדין אלא לאחר שלשים יום, [שנאמר]: ופדויו מבן חדש תפדה.

זה שאמר הכתוב: מאשר יקרת בעיני.
אמר הקב"ה (ישראל) [ליעקב]: הרבה אתה יקר בעיני, למה?
כביכול שקבעתי איקונין שלך בכסא כבודי, ובשמך המלאכים מקלסין אותי ואומרים: ברוך ה' אלהי ישראל [הוי מאשר יקרת בעיני].

דבר אחר:
אמר הקב"ה: יקר אתה בעיני שכביכול אני ומלאכי נצבים עליך בשעה שיצאת לילך לפדן ארם ובביאתך.
[ביציאתך מנין]?
שנאמר: ויצא יעקב וגו' ויפגע במקום וגו' והנה ה' נצב עליו וגו'.

א"ר אושעיא:
אשריו לילוד אשה שראה את המלך ופמליא שלו נצבים עליו ומשמשין אותו.
ומנין בביאתו?
שנאמר: ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהים - הרי מלאכים.
השכינה מנין?
שנאמר: וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', לכך נאמר: מאשר יקרת בעיני.
אמר הקב"ה: יקר אתה בעיני, שכל האומות לא נתתי להן מנין, ולך נתתי מנין.

משל למלך בשר ודם שהיו לו גרנות הרבה, והיו כולם טנופות ומלאות זונין, ולא היה מדקדק במנין, והיה לו גורן אחת, ראה אותה נאה, אמר לבן ביתו: אותן הגרנות טנופות היו, לפיכך לא הייתי מדקדק במנין כמה כורין הן, כמה שקין יש בה, כמה מודיות יש בו, [אבל הגורן הזה חו'],
כך המלך - זה מלך מלכי המלכים הקב"ה,
הגורן - אלו ישראל, שנאמר: מדושתי ובן גרני.
ואומר: קדש ישראל לה' וגו'.
בן ביתו - זה משה, שנאמר: בכל ביתי נאמן הוא.
אמר ליה הקב"ה: אומות העולם טנופות הן, שנאמר: והיו עמים משרפות סיד, לפיכך אל תדקדק במניינם, אבל ישראל צדיקים הם, שנאמר: ועמך כלם צדיקים.
ואומר: כלך יפה רעיתי, לכך אני מדקדק במניינם של ישראל, זה שאמר הכתוב: ששים המה מלכות וגו' אחת היא יונתי.

משל לפרגמטוט אחד, שהיו לו אבנים של זכוכית. והיה מוציאם לשוק ולא היה מבחין במניינם ולא היה מוציאן במנין ולא היה מניחן במנין, לפי שהיו של זכוכית ולא היה משגיח עליהן, והיה לו אחת של מרגלית נאה, והיה נוטלה ומוציאה במנין.
כך אמר הקב"ה: לאומות העולם לא נתתי להם מנין, לפי שאין חשובין לפני כלום, שנאמר: כל הגוים כאין נגדו וגו', אבל אתם בני, אתם העמוסים מני בטן הנשואים מני רחם, לכך אני מונה אתכם בכל שעה, לכך נאמר: פקוד כל בכור זכר.

אמר הקב"ה לישראל: בשביל חבתכם לפני שניתי סדרו של עולם, כיצד?
כתבתי בתורתי שיהא חמור נפדה בשה, שנאמר: ופטר חמור תפדה בשה, ואני לא עשיתי כך,אלא פדיתי שה בחמור שהמצרים נמשלו לחמור, שנאמר: אשר בשר חמורים בשרם, וישראל נקראו שה [שנאמר]: שה פזורה ישראל.
והרגתי בכוריהם של מצרים והקדשתי בכוריהם של ישראל, שנאמר: כי לי כל בכור.

ולקחת חמשת חמשת שקלים לגלגלת -
אמר משה: כיצד אעשה [לישראל]?
אם אני אומר לו תן לי פדיונך!
יאמר לי: כבר פדאני בן לוי, מה עשה?
הביא כבא לפין פתקין ןכתב עליהם בן לוי ורע"ג פתקין וכתב עליהן חמשת שקלים, בללן ונתנן בקלפי.
אמר להם: טלו פתקיכם.
מי שעלה בידו בן לוי, א"ל: כבר פדאך בן לוי,
מי שעלה בידו חמשת שקלים א"ל: תן פדיונך וצא, אלו דברי ר' יהודה.

רבי נחמיה אומר:
עדיין מחלוקת בדבר, שהיה יכול לומר: אין כאן פתק, שכתוב בו בן לוי, לפיכך לא עלה בידי. אלא מה עשה משה?
נטל פתקין כמנין כל הבכורות וכתב בהן בן לוי.
ועוד לקח פתקין אחרים כמנינם, וכתב בהן חמשת שקלים,
טרפן ונתנן בקלפי והיה אביו של בכור מושיט ידו בקלפי, עלה פתק שכתוב בו: בן לוי היה יודע שפדאו לוי, והיה פטור מחמשת סלעים, ואם עלה בידו פתק של חמשת סלעים אומר לו: הרי שם פתק כתוב בו לוי, ולא היית ראוי לפדות מן לוי.

פקוד כל בכור זכר -
יש פקידה לבכורות, שנאמר: פקוד כל בכור זכר.
יש פקידה לבנים, שנאמר: כי פקד ה' את חנה ותהר ותלד שלשה בנים.
יש פקידה לשמירה, [שנאמר] ופקודתך שמרה רוחי.
יש פקידה לשלום, שנאמר: ושמתי פקודתך שלום.

חמשת שקלים לגלגלת -
בעא מיניה פלימו מרבי: מי שיש לו שני ראשין, באיזה מהן מניח תפילין?
א"ל: [או] קום גלי או קביל עליך שמתא.
אדהכי והכי אתא ההוא גברא דאתיליד ליה [ינוקא] בתרי ראשי.
א"ל: כמה בעינן מיהב לכהן?
אתא ההוא סבא תנא ליה: חייב ליתן עשר סלעין.
איני והתני רמי בר חמא: מתוך שנאמר: אך פדה תפדה, שומע אני אפילו נטרף בשלשים יום? ת"ל: אך חלק, שאני הכא דבגלגלת תלה רחמנא.

כל הכלים שבמשכן עור תחש מלמעלה, ובארון פרשו בגד כליל מלמעלה, וכל כך למה?
כדי שיבא הארון מסוים, הוי: ויבא מלך הכבוד.
מה בין במת יחיד לבמת צבור?
כלי שרת, דכתיב: ולקחו את כל כלי השרת וכו' (כדכתוב ברמז ת"מ).