ילקוט שמעוני, במדבר פרק ל
המשך סימן תשפג
וידבר משה אל ראשי המטות -
(כתוב ברמז תשפ"ד).
לפי שנאמר נדר לרגלים, יכול כולן נאמרו בענין אחד?
אמרת: זה הפסיק הענין.
יכול אין לי שקדמו נשיאים לישראל לשמוע אלא בענין נדרים?
כשאומר וידבר - ריבה, אבל אומר אני: מה אלו שהן נדרים, אף אומר אני כל סדרי נדר האמורים בתורה שקדמו נשיאים לישראל לשמוע.
אמרת: דבר אל בני ישראל - לרבות מצות לא תעשה.
כי יעשו - לרבות מצות עשה.
לבני ישראל -
כל שנצטוו בה ישראל, (כל) שקדמו נשיאים לשמוע.
ר' יוסי בן יהודה אומר:
מנין אתה אומר שנמסרו גדולים להיתר נדרים?
אמרת: וידבר משה אל ראשי המטות.
לבני ישראל לאמר -
בני ישראל עוברין בלא יחל, ואין הגויים עוברין בלא יחל.
או בני ישראל פרט לגרים?
אמרת: איש לרבות את הגרים.
תניא: נאמר כאן זה הדבר,
ונאמר להלן זה הדבר,
מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל,
אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל,
ומה כאן ראשי המטות,
אף להלן ראשי המטות.
אמר מר:
מה להלן אהרן ובניו וכל ישראל,
[אף כאן אהרן ובניו וכל ישראל] - למאי הילכתא?
לומר: שהפרת נדרים בשלשה הדיוטות.
והא ראשי המטות כתיב?
ביחיד מומחה.
אמר מר:
מה כאן ראשי המטות - למאי הילכתא?
לומר: שיש שאלה בהקדש.
ולבית שמאי דאמרי:
אין שאלה בהקדש.
זה הדבר -
מאי עביד ליה?
זה הדבר - דשחוטי חוץ מיבעי ליה וכו' (כדכתוב ברמז תק"פ).
תניא: זה הדבר - חכם מתיר ואין הבעל מתיר,.
שיכול: ומה חכם שאין מיפר מתיר בעל שמיפר אינו דין שיתיר?!
תלמוד לומר: זה הדבר - חכם מתיר ואין בעל מתיר.
בעל מיפר ואין חכם מיפר, שיכול: ומה בעל שאינו מתיר מיפר חכם שמתיר אינו דין שיפר?! תלמוד לומר: זה הדבר - בעל מיפר ואין חכם מיפר.
סימן תשפד
זה הדבר אשר צוה ה' -
מגיד שכשם שנתנבא משה בכה כך נתנבאו הנביאים בכה, ומוסיף עליהם משה שנאמר בו: זה הדבר. זה שאמר הכתוב: טוב אשר לא תדור משתדור וגו'.
אמר להם הקב"ה לישראל: הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהן, שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה לעולם, שנאמר: כי לא ינקה ה'. וכתוב אחד אומר: ונשבעת חי ה' וגו'.
אמר להם הקב"ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי, אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם כן יהיו בך כל המדות האלה, שנאמר: את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד וגו' ובשמו תשבע - עד שתהא כשלשה שנקראו יראי אלהים: אברהם, איוב, ויוסף.
אברהם דכתיב: כי ירא אלהים אתה,
באיוב כתיב: תם וישר וירא אלהים,
ביוסף כתיב: את האלהים אני ירא,
אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעשות מצות ואין לך עבודה אחרת, לכך נאמר: אותו תעבוד ובו תדבק - וכי יכול אדם לידבק בשכינה, והלא כבר נאמר: ה' אלהיך אש אוכלה הוא?
אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו, זהו שנאמר עליו: ובו תדבק.
אם יש בך כל המדות הללו - אתה יכול להשבע, ואם לאו - אי אתה יכול להשבע.
מעשה בינאי המלך שהיו לו שני אלפים עיירות בהר המלך, וכולם נחרבו על שבועת אמת, כיצד?
אדם אומר לחברו בשבועה, שאני הולך ואוכל ואשתה במקום פלוני והיו הולכין ומקיימין השבועה ונחרבו. ומה הנשבע באמת כך הנשבע לשקר על אחת כמה וכמה!
הוו זהירין אם נדרתם להיות משלמים נדריכם, דעו מיונה, שבשביל שנדר ולא שלם מה הגיע לו?
ירד במצולות ים, כיון שהושלך לים נזכר לו שנדר והתפלל לפני הקב"ה, אמר: רבש"ע, יודע אני שנדרתי ולא שלמתי, אלא אם אנצל מן הצרה הזאת אני משלם מה שנדרתי לפניך, שנאמר: ויאמר קראתי מצרה לי, ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה.
וכן אתה מוצא ביעקב אבינו, כמה צרות אירעו לו בשביל שאחר נדרו, שנאמר: וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלהים עמדי - שלא אכשל בעבודת אלילים.
אמר לו הקב"ה: הנה אנכי עמך.
ושמרני - מגלוי עריות.
אמר לו הקב"ה: ושמרתיך.
בדרך הזה אשר אנכי הולך - זה שפיכות דמים, שנאמר: אל תלך בדרך אתם.
אמר לו הקב"ה: בכל אשר תלך.
ושבתי בשלום – והשיבותיך.
לא עשה, אלא כיון שאחר נדרו נתקלקל בשלשתן:
בעבודת אלילים, שנאמר: הסירו את אלהי הנכר ויטמן אותם יעקב.
בגלוי עריות, שנאמר: ותצא דינה בת לאה.
ומנין בשפיכות דמים?
ממה שהקב"ה אמר לו: קום עלה בית אל וגו'.
אמר משה: כי תדור נדר לה' לא תאחר לשלמו, ואם נדר - ילך אצל חכם ויתיר לו, ממה שקרינן בענין: וידבר משה אל ראשי המטות.
סימן תשפה
איש -
להוציא את הקטן.
משמע מוציא את הקטן ואת בן שלש עשרה שנה ויום אחד?
הרי אתה דן: נאמר כאן נדר,
ונאמר להלן נדר,
מה נדר האמור להלן הפלאה סמוך לאיש,
אף נדר האמור כאן הפלאה סמוך לאיש.
מכאן אמרו:
בן שלש עשרה שנה ויום אחד - נדריו קיימין.
כי ידור נדר לה' -
את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו - הרי זה נדר, ואם לאו - אין זה נדר.
אתה אומר כן, או אינו אלא עד שאמר לשם?
תלמוד לומר: (לאסור אסר) [לנדור נדר] - מכל מקום.
או כשם שבנדרים את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו - הרי זה נדר, ואם לאו - אין זה נדר.
יכול אף בשבועות כן?
תלמוד לומר: לאסור אסר מכל מקום.
מה הפרש בין נדרים לשבועות?
בנדרים - כנודר בחיי המלך.
בשבועות - כנשבע במלך עצמו.
ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: חי ה' וחי נפשך.
כל חולין שאני אוכל, כבשר חזיר, כעבודת אלילים, כעורות לבובין, כנבלות וטרפות, כשקצים ורמשים, (כנחלת) [כחלת] אהרן וכתרומתו - מותר.
מנא הני מילי?
אמר קרא: איש כי ידור נדר - עד שידור בדבר הנדור.
אי הכי אפילו בדבר האסור נמי, דהא כתיב: לאסור אסר?
מיבעי ליה לכדתניא: איזהו אסר האמור בתורה וכו' (להלן ברמז הזה).
איש כי ידור נדר -
יכול שנדר שיש בו הקדש לשם או נדר שאין בו הקדש לשם?
תלמוד לומר: לה' - נדר שיש בו הקדש לשם.
או בנדרים הוא עובר, מנין אף בשבועות?
תלמוד לומר: או השבע שבועה.
והלא דין הוא: מחמיר הוא בנדרים מה שאינו מחמיר בשבועה, שעושה בנדרים נדר שהוא על תנאי דבר כנדר שאינו על תנאי דבר והוא חייב, ולא עשה בשבועה כן. אם עובר בנדרים בלא יחל יהוא עובר בשבועה בלא יחל. או מחמיר הוא בשבועה מה שאינו מחמיר בנדרים, שעושה בשבועות שיש בו הקדש לשם כשבועה שאין בה הקדש לשם והוא חייב, ולא עשה בנדרים כן. אם עובר הוא בנדרים בלא יחל אינו דין שיעבור בשבועה בלא יחל?!
או בנדרים ובשבועות הוא עובר, מנין אף לאחרים?
תלמוד לומר: לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו - ריבה הנשבע להרע לאחרים.
נאמר: כי ידור נדר - ריבה הנשבע להרע לבהמתו, מפני שהוא זכאי להרע לה ולהיטיב לה.
או השבע שבועה -
ריבה הנשבע להרע לעבדו ולשפחתו, מפני שהוא זכאי במכירתן בין גדולים בין קטנים.
לאסור אסר -
ריבה הנשבע להרע לבנו מפני שהוא יורשו ומורישו.
לא יחל דברו -
ריבה הנשבע להרע לאשתו, מפני שאינה יורשתו, אלא הרי היא מורישתו.
ככל היוצא מפיו יעשה -
ריבה הנשבע להיטיב לכל אדם.
חנן היה אומר:
יכול שאין לי עובר בנדרים בלא יחל אלא הוא, מנין אף אחרים יהו עוברין עמו?
תלמוד לומר: ככל היוצא וגו'.
הלל היה אומר:
הרי מי שאמר: קונם לבית זה שאני נכנס, ככר זה שאני טועם, יכול שיתן הנייתו של בית ויכנס?
דמי ככר ויאכלנו?
תלמוד לומר: ככל היוצא.
רבי חנניה אומר:
מנין אף האומר ליתן מתנה לחברו, ליתן מתנה לעני, לעשות רצון אחרים, יעשה מיד?
תלמוד לומר: ככל היוצא וגו'.
לאסור אסר על נפשו -
על נפשו הוא אוסר, ואין אוסר על אחרים.
שהיה בדין: ומה אם במקום שאין מיפר נדרי עצמו משנדר, הרי הוא מיפר נדרי עצמו עד שלא ידור; מקום שמקיים נדרי אשתו משנדרה, אינו דין שיקיים נדרי אשתו עד שלא תדור?!
תלמוד לומר: לאסור אסר על נפשו, על נפשו הוא אוסר ואינו אוסר על אחרים.
דבר אחר:
לאסור אסר על נפשו - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ככל היוצא מפיו יעשה - אין לי אלא שהוציא מפיו, קבל עליו בנדר ובשבועות מנין?
תלמוד לומר: לאסור אסר על נפשו.
יכול אפילו נשבע לאכול נבלות וטרפות ושקצים ורמשים, קורא אני עליו: ככל היוצא מפיו יעשה?
תלמוד לומר: לאסור אסר על נפשו - לאסור את המותר ולא להתיר את האסור.
היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו.
תניא רבי אליעזר אומר:
יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: כי יפליא כי יפליא שני פעמים, אחד הפלאה לאיסור ואחד הפלאה להיתר.
ר' יהושע אומר:
יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: אשר נשבעתי באפי - באפי נשבעתי וחזרתי.
ר' יצחק אומר:
יש להן על מה שיסמוכו, שנאמר: כל נדיב לבו.
חנניה בן אחי רבי יהושע אומר:
יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: נשבעתי ואקימה.
אמר רב יהודה אמר שמואל:
אי הואי התם הוה אמינא מילתא דעדיפא מכולהו, שנאמר: לא יחל דברו - הוא אינו מיחל אבל אחרים מיחלין לו.
אמר רבא:
לכולהו אית להו פירכא.
בר מדשמואל דלית ליה פירכא.
דאי מדרבי אליעזר דילמא כדרבי יהודה דאמר משום רבי טרפון:
לעולם אין אחד מהם נזיר, לפי שלא נתנה נזירות אלא להפלאה.
ואי מדרבי יהושע דילמא הכי קאמר: באפי נשבעתי ולא הדרנא בי.
אי מדרבי יצחק דילמא לאפוקי מדשמואל דאמר: גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו, קא משמע לן אף על גב דלא הוציא.
ואי מדחנניה בן אחי רבי יהושע דילמא כדרב גידל אמר רבי: מנין שנשבעין לקיים דבר מצוה? שנאמר: נשבעתי ואקימה.
אלא דשמואל ודאי לית ליה פירכא.
היינו דאמרי אינשי:
טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלא צנא דקרי.
דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור - אי אתה רשאי להתירן בפניהם כדי לבטלו, משום שנאמר: לא יחל דברו.
קונם פירות עולם עלי, הרי זה יפר.
קונם שאיני עושה לפי אבא לפי אביך, ושלא אתן תבן לפני בהמתך (ומאכל) [ומים] לפני בקרך, אין יכול להפר.
שלא אכחול ושלא אפקוס ושלא אשמש מטתי, יפר משום דברים שבינו לבינה, שלא אציע לך מטתך ושלא אמזוג לך את הכוס ושלא ארחוץ לך פניך ידיך ורגליך, אין צריך להפר.
רבן שמעון בן גמליאל אומר:
יפר, שנאמר: לא יחל דברו.
דבר אחר:
לא יחל דברו -
מכאן לחכם שאין מתיר נדרי עצמו. דברים המותרים ואחרים נהגו וכו' (כדלעיל).
קונם שאיני נהנית לאבא ולאביך אם עושה אני לפיך -
רבי נתן אומר:
לא יפר.
וחכמים אומרים:
יפר.
רב אחא בר הונא סבר:
כי היכי דפליגי בהפרה הכי נמי פליגי בשאלה.
רב פפי אמר:
מחלוקת בהפרה.
דרבי נתן סבר:
אין הבעל מיפר אלא אם כן חל הנדר, דכתיב: וחפרה הלבנה וגו'.
ורבנן סברי:
בעל מיפר אע"פ שלא חל נדר, דכתיב: מפר מחשבות ערומים.
אבל בשאלה דברי הכל אין חכם מתיר אא"כ חל נדר, דכתיב: לא יחל דברו.
רב פפי אמר:
מחלוקת בהפרה, אבל בשאלה ד"ה חכם מתיר אע"פ שלא חל נדר, דכתיב: לא יחל דברו. למימרא דלא הוה ביה מעשה וכו'.
חומר בנדרים מבשבועות.
כיצד?
אמר: קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח, בנדרים – אסור, בשבועות - מותר, שאין נשבעין לבטל את המצות, שנאמר: לא יחל דברו - דברו לא יחל, אבל מחל הוא נדרי שמים.
מאי שנא נדר?
דכתיב: איש כי ידר נדר לה' לא יחל דברו.
שבועה נמי הא כתיב: או השבע שבועה וגו' - לא יחל דברו.
אמר אביי:
הא דאמר: הנאת סוכה עלי, והא דאמר: שבועה שלא אהנה מן הסוכה.
אמר רבא:
וכי מצות ליהנות ניתנו?
אלא אמר רבא:
הא דאמר ישיבת סוכה עלי, והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. ושאין נשבעין לעבור על המצות מהכא נפקא, מהתם נפקא.
דתניא: יכול נשבע לבטל את המצוה ולא בטל - יכול יהא חייב?
תלמוד לומר: להרע או להיטיב - מה הטבה רשות אף הרעה רשות, יצא נשבע לבטל את המצוה ולא בטל שאין הרשות בידו.
חד קרא למיפטריה מן קרבן שבועה, וחד קרא למיפטריה מלאו דשבועה.
אמר רב הונא:
הקדיש ואכל - לוקה, שנאמר: כי יפליא ולא יחל - כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל.
הקדיש ואכלו אחרים -
רב כהנא אמר: אין לוקין.
רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש דאמרי תרווייהו:
לוקין.
ובמופלא סמוך לאיש קמיפלגי,
מר סבר: מופלא הסמוך לאיש דאורייתא.
ומר סבר: דרבנן.
לא יחל דברו -
לא יעשה דבריו חולין.
הרי שהיה חכם [לא] יפר לעצמו.
והדין נותן: אם מיפר לאחר, לא יפר לעצמו?!
תלמוד לומר: לא יחל דברו - שלא יעשה דבריו חולין.
דבר אחר:
לא יחל דברו - מגיד שעובר על (כל דברו) [בל יחל]. על בל תאחר מנין?
תלמוד לומר: כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו - מגיד שעובר על בל יחל ועל בל תאחר.
ככל היוצא מפיו יעשה -
ר' אליעזר אומר:
לעשות הבטאה בשבועה.
רבי עקיבא אומר:
ככל היוצא מפיו יעשה.
ואשה -
מקיש אשה לאיש:
מה האיש עובר על בל יחל ועל בל תאחר,
אף אשה עוברת על בל יחל ועל בל תאחר.
ואשה -
שומע אני משתבגר?
תלמוד לומר: בנעוריה.
שומע אני אפילו קטנה?
תלמוד לומר: ואשה, הא כיצד?
יצאת מכלל קטנה ולכלל בגרות לא באה.
מכאן אמרו:
בת י"ב שנה ויום אחד - נדריה קיימין.
כי תדור נדר לה' -
את שתסמוך נדרה לדבר שאפשר לו להנדר - הרי זה נדר, ואם לאו - אין זה נדר.
אתה אומר כן, או אינו אלא עד שתדור לשם?
תלמוד לומר: ואסרה אסר מכל מקום.
ואסרה אסר -
אין אסר אלא שבועה.
וכן הוא אומר: ואסרה אסר על נפשה בשבועה.
בבית אביה -
ברשות אביה.
או בבית אביה כמשמעו?
תלמוד לומר: בנעוריה בית אביה - נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל, להביא את שנתאלמנה ונתגרשה מן האירוסין.
אתה אומר מן האירוסין, או אלא מן הנשואין?
תלמוד לומר: בנעוריה בית אביה - שכל נעוריה בבית אביה, יצאה את שנתארמלה ונתגרשה מן הנשואין שאין כל נעוריה בבית אביה.
כי תדור נדר לה' -
ביודעה לשם מי היא נודרת, פרט לקטנה.
מכאן אמרו:
תינוקת בת יש אומרים שנה ויום אחד ותינוק בן י"ב שנה ויום אחד, בזמן (שאין) [שהן] אומרים: אין אנו יודעים לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, אין נדרן נדר ואין הקדשן הקדש.
תינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד, אע"פ שאמרו אין יודעין אנו לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש.
מעשה בתינוק אחד שבא לפני ר' עקיבא.
א"ל: רבי, הקדשתי קרדומי.
א"ל: בני, לחמה וללבנה הקדשת.
א"ל: רבי, לא הקדשתי אלא למי שברא את אלה.
א"ל: בני, נדריך נדרים.
תנו רבנן:
מבטא -
שבועה.
אסר -
שבועה.
איסור אסר - אם אתה אומר: אסר שבועה – חייב, ואם לאו – פטור.
מאי קאמר?
אמר אביי:
הכי קאמר: מבטא – שבועה.
אסר - מיתפיס בשבועה.
[איסור אסר - אם אתה אומר: מיתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי - חייב ואם לאו - פטור].
מבטא שבועה – מהכא: ואם היו תהיה לאיש וגו'.
ואילו שבועה לא קאמר, במאי אסרה עצמה?
במבטא.
רבא אמר:
מיתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי, והכי קאמר: מבטא – שבועה.
אסר - נמי שבועה. אסריה דאסר הטילו הכתוב בין נדר לשבועה, הוציאו בלשון נדר – נדר, בלשון שבועה – שבועה.
היכן הטילו?
ואם בית אישה נדרה וכו'.
מיתיבי: איזהו אסר האמור בתורה?
אמר: הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אבא כיום שמת בו פלוני כיום שנהרג גדליה בן אחיקם כיום שראה ירושלים בחורבנה - אסור.
ואמר שמואל:
והוא שנדור ובא מאותו היום.
בשלמא לאביי מדיתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה נמי שבועה.
אלא לרבא קשיא,
ואמר לך רבא:
תריץ ואימא הכי.
איזהו אסר נדר האמור בתורה?
אמר: הרי עלי שלא אוכל בשר וכו'.
ואמר שמואל:
והוא שנדור ובא מאותו היום, מה טעם?
אמר קרא: איש כי ידור נדר - עד שידור בדבר הנדור.
בנעוריה בית אביה -
האב זכאי בבתו (כתוב ברמז ש"כ).
נערה המאורסה, אביה ובעלה מפירין נדריה.
מת האב, לא נתרוקנה לרשות הבעל. מנלן?
אמר רבא:
דאמר קרא: בנעוריה בית אביה - ולא בית בעלה.
מת הבעל, נתרוקנה לרשות האב, מנלן?
אמר רבא:
אמר קרא: ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה - מקיש קודם הויה שניה לקודם הויה ראשונה: מה ראשונה אב מיפר לחודיה אף שניה אב מיפר לחודיה.
ואימא הני מילי בנדרים שלא נראו לארוס, אבל בנדרים שנראו לארוס לא מצי מיפר אב?
אי בנדרים שלא נראו לארוס מבנעוריה בית אביה נפקא.
ושמע אביה -
להוציא את החרש.
ושמע אביה -
אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין?
תלמוד לומר: והחריש לה אביה.
והחריש לה -
עד שיהא נתכוון לה.
שאם נדרה בתו, ואמר: סבור הייתי שהיתה אשתי, הרי זה יחזור ויפר, שנאמר: והחריש לה - עד שיהא מתכוון לה.
וקמו כל נדריה וכל אסר -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והפר את נדרה - שומע אני שאם נדרה וקיים וחזר והפר יהא מופר, ומה אני מקיים: וקמו כל נדריה?
עד שלא יפר.
או אף משיפר ומה אני מקיים: והפר את נדרה?
עד שלא קיים, או אף משקיים?
תלמוד לומר: יקום - מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת אין (יכול) [רשאי] להפר.
נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו, בתו וסבור שנדרה אשתו, הרי זה יחזור ויפר.
למימרא דאותה דוקא, והא גבי קרעין דכתיב: על שאול ועל יהונתן בנו.
ותניא: אמרו לו: מת אביו, וקרע, ואחר כך נמצא בנו, יצא ידי קריעה?
לא קשיא, הא בסתם הא במפורש.
והתניא: לא יצא ידי קריעה?
לא קשיא וכו'.
ואם הניא אביה אותה ביום שמעו -
תניא: הפרת נדרים כל היום.
רבי יוסי ברבי יהודה ורבי אלעזר ברבי שמעון אומרים:
מעת לעת.
מאי טעמא דתנא קמא?
אמר קרא: ביום שמעו.
ורבנן מה טעם?
דכתיב: מיום אל יום.
ולתנא קמא הכתיב: מיום אל יום?
איצטריך, דאי מביום שמעו הוה אמינא ביממא אין בלילא לא, כתיב: מיום אל יום.
ולמאן דאמר: מיום אל יום, הכתיב ביום שמעו?
איצטריך, דאי מיום אל יום הוה אמינא מחד בשבא לחד בשבא ליפר לה, קא משמע לן ביום שמעו.
אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי:
אין הלכה כאותו הזוג.
ואם הניא אביה אותה -
איני יודע הנאה זו מה היא?
כשהוא אומר: ואם ביום שמוע אישה יניא אותה והפר - לימד בבעל שהנאה היא הפרה, ולימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה כיום נדר, להקים באב מנין?
הרי אתה דן: הואיל ורשאי להקים ורשאי להפר, אם למדתי לענין הפרה שעשה הנאה כהפרה ושמיעה וחרישה כיום נדר אף להקים נעשה הנאה כהפרה וחרישה ושמיעה כיום נדר?!
לא, אם אמרת בהפר שחלק מכללו לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר בהקים שלא חלק מכללו לפיכך לא עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר.
לא זכיתי מן הדין, אֲדוּנֶנּוּ מן הבעל, הואיל והבעל מיפר והאב מיפר, מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים.
ועוד קל וחומר הוא: ומה הבעל שאין הרשות מתרוקנת לו עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, אב [שהרשות מתרוקנת לו אינו דין שנעשה שמיעה וחרישה כיום נדר]?!
לא, אם אמרת בבעל שמיפר בְּבֶגֶר לפיכך עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר, תאמר באב שאין מיפר בבגר לפיכך לא נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר.
לא זכיתי מן הדין, תלמוד לומר: אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו' - על כרחך אתה מקיש את האב לבעל, מה הבעל עשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים אף האב נעשה בו חרישה ושמיעה כיום נדר להקים.
כי הניא אביה אותה -
אם הפר האב – מופר, ואם לאו - אינו מופר. אמרה: יודע אני שכל נדרים שהיה אבא שומע היה מיפר, שומע אני יהא מופר?
תלמוד לומר: כי הניא אביה אותה, אם הפר האב – מופר, ואם לאו - אין מופר.
אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא בתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה, שומע אני יהו מופרין?
תלמוד לומר: כי הניא אביה אותה - ואם הפר האב – מופר, ואם לאו - אינו מופר, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר:
מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.
ואם היו תהיה לאיש -
נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה, מנלן?
אמר רבא:
דאמר קרא: ואם היו תהיה לאיש ונדריה עליה - מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה.
ואימא הדין קרא בנשואה כתיב?
בנשואה קרא אחרינא כתיב: ואם בית אישה נדרה.
אימא תרוייהו בנשואה, ותרי קראי למה לי?
לומר: שאין הבעל מיפר בקודמים. ולאו ממילא שמעת מינה.
ואי תימא הויה קידושין משמע.
דבי רבי ישמעאל תנא:
בין איש לאשתו בין אב לבתו, מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה.
ולתנא דבי רבי ישמעאל:
ואם היו תהיה - מה עביד ליה?
מוקים ליה לאידך דרבא.
ורבא האי תנא דבי ר' ישמעאל:
מאי עביד ליה?
מיבעי ליה לומר שהבעל מיפר דברים שבינו לבינה.
ואם היו תהיה לאיש -
זו ארוסה, או אינו אלא נשואה?
כשהוא אומר: ואם בית אישה נדרה - הרי נשואה אמורה, דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר:
אחד זה ואחד זה, לא בא הכתוב לחלק אלא רשותו של אב, שכל זמן שהיא בבית אביה, אביה ובעלה מפירין נדריה, ניסת אין אביה מיפר נדריה.
ונדריה עליה -
נדרים שבאו עמה מבית אביה לבית בעלה.
או אינו אלא נדרים שנדרה ברשותו?
אמרת קל וחומר: אם נדרים שנדרה שלא ברשותו הרי הוא מיפר קל וחומר לנדרים שנדרה ברשותו.
ונדריה עליה - נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, שנדרה ברשותו.
ונדריה עליה - נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, או אינו אלא נדרים שהוקמו ושהופרו?
הרי אתה דן: הואיל והאב מיפר והבעל מיפר, מה האב אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו כך הבעל.
ועוד קל וחומר: ומה האב שהרשות מתרוקנת לו אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, בעל שאין הרשות מתרוקנת לו, אינו דין של יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו?! לא, אם אמרת באב שאין מיפר בבגר לפיכך אין מיפר אלא בנדרים שלא הוקמו ושלא הופרו, תאמר בבעל שמיפר בבגר לפיכך יפר כל נדר.
לא זכיתי מן הדין, תלמוד לומר: אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בין איש וגו' על כורחך אתה מקיש את הבעל לאב, מה האב אין מיפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו אף הבעל לא יפר אלא נדרים שלא הוקמו ושלא הופרו.
או מבטא שפתיה -
אין בטוי אלא שבועה, שנאמר: או נפש כי תשבע לבטא.
ושמע אישה -
להוציא את החרש.
ושמע אישה - אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין?
תלמוד לומר: וקמו כל נדריה.
והחריש לה -
עד שיהא מתכוון לה, שאם נדרה אשתו, ואמר: סבור הייתי שהיא בתי, הרי זה יחזור ויפר, שנאמר: והחריש לה - עד שיהא מתכוון לה.
וקמו כל נדריה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והפר את נדרה - שאם נדרה וקיים וחזר והפר שומע אני יהא מופר?
ומה אני מקיים: וקמו כל נדריה?
עד שלא הפר.
או אף משיפר, ומה אני מקיים: והפר את נדרה?
עד שלא קיים, או אף משקיים?
תלמוד לומר: יקומו - מגיד הכתוב, שכל נדר שקיים שעה אחת - אין יכול להפר.
ואם ביום שמוע אישה יניא אותה -
לימד בבעל שהנאה היא הפרה, ולימד בבעל שעשה שמיעה וחרישה ביום נדר.
והפר את נדרה אשר עליה -
נדרים שעליה מיפר ולא נדרים שאינן עליה.
שרבי אליעזר אומר:
יפר.
והדין נותן: ומה במקום שאין מיפר נדרי עצמו, משנדר הרי הוא מפיר נדרי עצמו עד שלא ידור, [מקום שמפר נדרי אשתו משנדרה אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור]?!
אמרו לו: לא אמרה תורה אלא והפר את נדרה אשר עליה - נדרים שעליה מיפר ולא נדרי שאינן עליה.
דבר אחר:
אישה יקימנו ואישה יפרנו -
את שבא לכלל הקם - בא לכלל הפר, לא בא לכלל הקם - לא בא לכלל הפר.
וה' יסלח לה וגו' -
הרי שנדרה ובטל ולא ידעה, צריכה סליחה.
ואם ביום שמוע אישה -
אמרה: קונם שניסת משאצא עד שלש שנים, אמר: אִין - קיים לה.
הפר יפרנו -
כאלו מופר.
קונם שאיני טועמת מחנותו של פלוני - אינו יכול להפר לה.
רבי יהודה אומר:
אם אין לה פרנסה אלא מאותו חנות - הרי זה יפר.
קונם שאני ואבא אוכלין ואמי אוכלת ואחי אוכלין - אינו יכול להפר.
קונם שאיני טועמת ואוכלת מתאני העיר הזאת, מענבי העיר הזאת - יביא לה מעיר אחרת. מפירות העיר - הרי זה יפר.
להלן הוא אומר: והחריש לה, לה - ולא לשלוחה.
מפני מה לא הפרת?
א"ל: לא הייתי יודע שקינמה - הרי זה יפר.
מפני מה לא חפרת?
אמר ליה: לא הייתי יודע, שאני זכאי להפר - הרי זה יפר.
לא הייתי יודע שזה נדר - הרי זה יפר.
הפר ולא ידעה ועברה עליהן - הרי זה הוא אומר: וה' יסלח לה.
ובשבת יאמר לה: מחול לך אכול ולא יאמר לה: הרי מופר לך.
ונדר אלמנה וגרושה -
תנא דבי רבי ישמעאל:
ונדר אלמנה וגרושה - מה תלמוד לומר, והלא מוצאת מכלל אב ומכלל בעל?
אלא הרי שמסר האב לשלוחי הבעל או שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל ונתארמלה בדרך או נתגרשה, היאך אני קורא בה, בית אביה של זו או בית בעלה של זו?
אלא לומר לך, כיון שיצתה מרשות האב שעה אחת, שוב אינו יכול להפר.
תניא:
אלמנה וגרושה שאמרה: הריני נזירה לכשאנשא וניסת.
ר' ישמעאל אומר:
יפר.
רבי עקיבא אומר:
לא יפר.
אשת איש שאמרה הריני נזירה לכשאתגרש ונתגרשה.
ר' ישמעאל אומר:
לא יפר.
ר' עקיבא אומר:
יפר.
א"ר ישמעאל:
הרי הוא אומר: ונדר אלמנה וגרושה - עד שיהא נדר בשעת אלמנות וגירושין.
ורבי עקיבא סבר:
הרי הוא אומר: כל אשר אסרה על נפשה - עד שיהא איסור נדר בשעת אלמנות וגירושין.
ונדר אלמנה וגרושה -
מן הנשואין.
או אינו אלא מן האירוסין?
הרי אתה דן: הואיל ובעולה אין אביה מיפר נדריה ואלמנה וגרושה אין אביה מיפר נדריה, מה בעולה שיצתה מרשות אביה אף אלמנה וגרושה שיצתה מרשות אביה. או אפילו נתאלמנה [או נתגרשה] מזה וניסת לזה קורא אני עליו: ונדר אלמנה וגרושה, לפי שמצינו באלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר: ואם בית אישה נדרה - מכל מקום.
ונדר אלמנה וגרושה -
יכול כל אלמנה וגרושה?
תלמוד לומר: אם בית אישה נדרה - פרט לשנדרה חוץ לבית אישה.
אחר שריבה נדרי אלמנה להקים, נדרי אלמנה להפר כיצד?
נדרה שנתארמלה או שנתגרשה משיצאה מרשותו, אינו יכול להפר.
יכול אם לא יצאה מרשותו יהא זכאי להפר, אבל אם יצאה מרשותו לא יהא זכאי להפר?
תלמוד לומר: יקום.
יכול אם היה עתיד להחזירה יהא זכאי להפר?
תלמוד לומר: יקום.
ואם בית אישה נדרה -
זו נשואה, או אינו אלא ארוסה?
כשהוא אומר: ואם היו תהיה לאיש - הרי ארוסה אמורה.
ומה תלמוד לומר: ואם בית אישה נדרה?
זו נשואה, דברי רבי ישמעאל.
ר' עקיבא אומר:
זו יתומה בחיי האב.
ושמע אישה -
להוציא את החרש.
ושמע אישה -
אין לי אלא ששמע הוא, השמיעוהו אחרים מנין?
תלמוד לומר: וקמו כל נדריה.
והחריש -
זו חרישה לקיים.
או אינו אלא חרישה לְמֵקַט?
כשהוא אומר: ואם החרש יחריש לה - הרי חרישה למקט אמור.
הא מה תלמוד לומר: והחריש לה?
זו חרישה לקיים.
וקמו כל נדריה -
שאם נדרה וקיים וחזר והפר, שומע אני יהא מופר, ומה אני מקיים: וקמו כל נדריה?
עד שלא יפר, או אף משקיים?
תלמוד לומר: לא יקום - מגיד הכתוב שכל נדר שקיים שעה אחת אין רשאי להפר.
ואם הפר יפר אותם אישה ביום שמעו -
מגיד שנתנה תורה רשות להפר כל היום.
אישה הפרם -
להוציא את האפוטרופוס.
אישה הפרם -
אם הפר הבעל – מופר, ואם לאו - אינו מופר.
אמרה: יודעת אני שכל נדרים שהיה בעלי שומע היה מיפר, שומע אני יהא מופר?
תלמוד לומר: אישה הפרם - אם הפר הבעל - מופר, ואם לאו - אינו מופר.
אמר לאפוטרופוס: כל נדרים שתהא אשתי נודרת מכאן ועד שאבוא ממקום פלוני הפר לה, והיפר לה, שומע אני יהא מופר?
תלמוד לומר: אישה הפרם - אם הפר הבעל - מופר, ואם לאו - אינו מופר, דברי רבי יאשיה.
רבי יונתן אומר:
מצינו בכל מקום ששלוחו של אדם כמותו.
אישה הפרם וה' יסלח לה -
רבי חייא בר אשי, הוה רגיל כל אימת דנפל על אפיה הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חדא שמעתיה דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש מינאי, מאי טעמא אמר הכי?
יומא חד הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה, חלפה ותניה קמיה.
אמר לה: מאן את?
אמרה ליה: אנא חדותא דהדרי מן יומא, תבעה.
אמרה ליה אייתי לי להך רומנא דריש צוציתא, שוור אתיא ניהלה.
כי אתא לביתיה הוה קא שגרה דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגיוה,
אמרה ליה: מאי האי?
אמר לה הכי והכי הוה מעשה,
אמרה ליה: אנא הואי, לא אשגח בה עד דיהבה סימנין.
אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני, דכתיב: אישה הפרם וה' יסלח לה וכו' (כדכתוב ברמז תע"ט).
כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש -
אלו נדרים שהוא מיפר: נדרים שיש בהן ענוי נפש, אם ארחץ אם לא ארחץ, אם אתקשט אם לא אתקשט.
אמר ר' יוסי:
אין אלו נדרי ענוי נפש, ואלו הן נדרי ענוי נפש: אמרה קונם פירות העולם עלי, הרי זה יפר. פירות מדינה זו עלי, יביא לה ממדינה אחרת.
אם ארחץ וכו' - דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ היום.
ורבי יוסי, ניוול דיומי לא שמיה ניוול.
לא ארחץ - דאמרה הנאת רחיצה עלי לעולם אם ארחץ ושבועה שלא ארחץ.
ואמרי רבנן:
רחיצה אית בה ענוי.
ורמינהו: אעפ"י שאסור בכולן אין ענוש כרת אלא על האוכל ועל השותה ועל העושה מלאכה ביום הכפורים, ואי אמרת כי לא רחצה נמי איכא ענוי, ביום הכפורים כי רחץ ליחייב כרת.
אמר רבא:
הכא מענינא דקרא והכא מענינא דקרא, גבי יום הכפורים דכתיב: תענו את נפשותיכם - מילתא דידיע עינויא, השתא רחיצה לא ידיע עינויא, גבי נדרים דכתיב: כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש - מילתא דאתיא בה לידי ענוי, וכי לא רחצא מתיא לידי ענוי, משום הכי מיפר לה.
כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והפר את נדרה אשר עליה שומע אני בין נדרים שיש בהן ענוי נפש בין נדרים שאין בהן ענוי נפש?
תלמוד לומר: כל נדר.
נדרים שהם בינו לבינה מנין?
תלמוד לומר: אלה החוקים וגו'.
שומע אני בין שיש בהן ענוי נפש ובין שאין בהן ענוי נפש?
תלמוד לומר: כל נדר וגו'.
ומה זה נדר שאין מתחלל על ידי אחרים יפר, כך [כל נדר שאינו מתחלל על ידי אחרים הוא מיפר], דברי ר' יאשיה.
ר' יונתן אומר:
מצינו נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו, הוא מיפר, כיצד?
אמרה: קונם פירות העולם עלי, הרי זה יפר.
פירות מדינה זו עלי, יביא לה ממדינה אחרת.
פירות חנוני זה [עלי, אין יכול להפר.
אלא מה זה] נדר שאין מתחלל על ידי אחרים אלא בו הוא יפר?
אין לי אלא בעל שאין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש, האב מנין?
הרי אתה דן: הואיל והבעל מיפר והאב מיפר, מה הבעל אין מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש.
או חלוף: הואיל והאב מיפר והבעל מיפר, מה האב מיפר כל נדר אף הבעל מיפר כל נדר, ומה אני מקיים כל נדר וכל שבועת אסר לענות נפש?
בימי הבגר, אבל בימי נעורים יפר כל נדר?
תלמוד לומר: בנעוריה בית אביה, נעורים בבית אביה אמרתי, ולא נעורים בבית הבעל.
דנתי וחלפתי בטל החלוף וזכיתי לדון כבתחלה: הואיל והבעל מיפר והאב מיפר, מה הבעל אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש אף האב לא יפר אלא נדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש.
ועוד קל וחומר: ומה הבעל שמיפר בבגר אין מיפר אלא בנדרים שבינו לבינה ובנדרים שיש בהן ענוי נפש, האב שאין מיפר בבגר אינו דין שלא יפר אלא בנדרים שבינו לבינה ונדרים שיש בהן ענוי נפש?!
לא, אם אמרת בבעל שאין הרשות מתרוקנת לו לפיכך אין מיפר אלא נדרים וכו' תאמר באב שהרשות מתרוקנת לו לפיכך יפר כל נדרים?
לא זכיתי לדון, תלמוד לומר: אלה החוקים וגו' - על כרחך אתה מקיש את האב לבעל מה הבעל אין וכו' אף האב וכו'.
אישה יקימנו ואישה יפרנו -
אמרה קונם תאנים וענבים אלו שאיני טועמת, קיים לתאנים, כלו קיים. הפר לתאנים, אינו מופר עד שיפר אף לענבים, דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבא אומר:
הרי הוא אומר: אישה יקימנו ואישה יפרנו - מה יקימנו ממנו אף יפרנו ממנו.
ורבי ישמעאל, מי כתיב יפר ממנו?
ור' עקיבא, מקיש הפרה להקמה:
מה הקמה ממנו,
אף הפרה ממנו.
וחכמים אומרים:
מקיש הקמה להפרה:
מה הפרה מה שהפר לא הפר,
אף הקמה מה שקיים לא קיים.
נדרה מן התאנים ומן הענבים, ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים - כלו מותר.
אסר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים - כלו אסור.
הפר לה בעל לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים - כלו מופר.
קיים לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים - כלו קיים.
אימתי?
בזמן שהוא נדר אחד, אבל אם אמרה תאנים שאני טועמת ועוד ענבים שאני טועמת, ונשאל לחכם והתיר לה לתאנים ולא לענבים לענבים ולא לתאנים, הקיום בקיומו וההפר בהפרו. האומר לאשתו: כל נדרים שתדור עד שאבוא ממקום פלוני, הרי הן קיימים, לא אמר כלום.
הרי הן מופרין -
ר' אליעזר אומר:
מופר.
וחכמים אומרים:
אינו מופר.
אמר ר' אליעזר:
אם מיפר נדרים שבאו לכלל איסור, לא יפר נדרים שלא באו לכלל איסור, אלא אישה יקימנו ואישה יפרנו - את שבא לכלל הקם - בא לכלל הפר.
לא בא לכלל הקם - לא בא לכלל הפר.
האומר לאפוטרופוס כל נדרים שתדור אשתי וכו'.
אישה יקימנו ואישה יפרנו -
מה תלמוד לומר בכל הפרשה?
לרבות אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת לגוי ולחָלָל לרבות כולן.
ואם החרש יחריש -
בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר.
או אינו אלא בשותק על מנת לקיים?
כשהוא אומר: כי החריש לה ביום שמעו הרי בשותק על מנת לקיים אמור.
הא מה אני מקיים ואם החרש יחריש?
בשותק על מנת למיקט הכתוב מדבר.
ביום שמעו -
אמר ר' אליעזר בן יעקב:
פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן גמלא, מנין שהוא עושה טובה כרעה?
אמרו לי: א"ר עקיבא: מה אם טובל אני לטומאה שלא באתי לזיקתה, אינו דין שאטבול לטומאה שבאתי לזיקתה.
וכשבאתי אצל רבי יהושע אמר: הרי זה תשובת צד, ממה שזה חמור יהא זה קל וממה שזה קל יהא זה חמור, אלא הרי זה תשובה לדבר:
ומה אם במקום שלא עשה נדרים כשבועת בטוי עשה בו טובה כרעה, שנאמר: להרע או להיטיב. מקום שעשה נדרים כשבועת בטוי, אינו דין שעשה טובה כרעה?!
אלא שאמרו: נדר לכל נדר שבועה לכל שבועה אסר לכל אסר, לעשות טובה כרעה.
אמר ר' אליעזר בן יעקב:
פעם אחת שאלתי את יונתן בן משולם ואת יהושע בן גמלא:
מנין שהוא עושה טובה כרעה?
אמרו לי מקל וחומר: בזמן שפתח להקים כלו קיים, להפר כלו מופר. כיצד?
אמרה: פת שאני טועמת היום ואני שותה ביין למחר, אמר אין קיים לה הפר יפרנו כלו מופר קיים ליך על הפת יפרנו כלו מופר, קיים לך על הפת ולא קיים לך על היין הקם יקימנו כלו קיים, קיים לך על היין ולא קיים לך על הפת כלו מופר לפי שהוא עושה טובה כרעה.
יכול שהוא עושה טובה בפני עצמה ורעה בפני עצמה, מנין שהוא עושה טובה ורעה כאחת? אמרו: קונם פת שאני טועמת היום ואני שותה יין ישן מחר, אמר אִין קיים לה הפר יפרנו כלו מופר.
ואם הפר יפר אותם אחרי שמעו -
אחרי קיום הנדר. או אינו אלא שמעו כמשמעו?
כשהוא אומר: כי החריש לה ביום שמעו - הרי שמעו אמור.
ומה תלמוד לומר: אחרי שמעו?
אחרי קיום הנדר.
ונשא את עונה -
מגיד שהוא מוכנס תחתיה [לעון].
והרי דברים קל וחומר:
אם מדת פורענות מועטת הגורם תקלה לחברו הרי הוא נכנס תחתיו, קל וחומר למדת טובה מרובה:
אלה החקים וגו' -
על כרחך אתה מקיש את האב לבעל ואת הבעל לאב בכל מדות שאמרנו.
בנעוריה בית אביה -
נעוריה בבית האב אמרתי ולא נעוריה בבית הבעל.
ורבי ישמעאל אומר:
בנערה המאורסה הכתוב מדבר, שיהו אביה ובעלה מפירין נדריה.
אלה החקים והמשפטים וגו' -
מה הן החקים שבין איש לאשתו שעשה נדרים קלים כחמורים, שבועות קלות כחמורות, שהוא מקים אחר שמיפר מיפר אחר שהוא מקים, והרי הוא בנשיאות עון.
בין אב לבתו -
החקים שבין איש לאשתו, שעשה נדרים קלים כחמורים, איסורים קלים כחמורים, שבועות קלות כחמורות, לילה ויום כשבת, הן הם בין אב לבתו. החקים שבין איש לאשתו הן בין אב לבתו, ומה הן החקים שבין איש לאשתו?
שהוא אומר לה בשבת אכול ואינו אומר לה הרי הוא מופר לך.
בין אב לבתו -
יכול יהא זכאי בירושתה משל אבי אמה?
תלמוד לומר: אלה - באלה הוא זכאי ואינו זכאי בירושתה, משל אבי אמה.
מה הוא עושה?
מוכר פירות ולוקח קרקעות בהן. שאמר חוקים - יש לך מתנה אחרת, כדרך שהוא זכאי במציאתה ובהפרת נדריה כך הוא זכאי בקנסיה ומעשה ידיה שלו, ומכרה מכר.