המשך סימן תשפה

וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת -
אין וידבר אלא לשון עַז, שנאמר: וידבר העם באלהים - עז, ולמה דבר עמו בלשון עז?
לפי שלא מיחה בשבטו של שמעון.
א"ל הקב"ה: ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא היה עמך אלא שבט לוי בלבד, עמדת ומחית בכל ישראל, עכשיו שכל ישראל עמך ולא עמד בצד אחד אלא שבטו של שמעון לא היה לך למחות.
עליך אמר הכתוב: התרפית ביום צרה צר כחך.
מדה שניה למה דבר עמו בלשון עז?
שהיה הקב"ה מבקש עלבונן של ישראל מיד מדין, לפיכך אמר למשה: נקם נקמת אחר תאסף אל עמיך. התחיל מפייס להקב"ה על מיתתו ואינו מתפייס.
אמר לפניו: רבש"ע, לי ראוי מיתה, שראיתי דרכיך ומעשיך ואורחותיך?!
שנאמר: לא אמות כי אחיה ואספר מעשי יה.
משיבו הקב"ה ואומר לו: משה, אלו חיים ארוכים יפים לבני אדם, כבר לאבותיך הראשונים לא הטעמתי אותן טעם מות, אלא גניזה יפה לך מן הכל, שנאמר: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. ועדיין לא נתפייס, עד שפייסו הקב"ה בשני דברים.
אמר לו: משה, אם אתה רוצה שתחיה שנים הרבה או אלף שנים, לא יראו ישראל בשונאיהם ולא תכבש מדין לפניהם.
מיד נתפש משה, אמר: בין היום בין מחר סוף הכל בא לידי מיתה, שנאמר: מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה, מוטב שיראו ישראל בשונאיהם ותכבש מדין לפניהם. וכיון שנתפש משה, היה קשה לפני הקב"ה שקנס לו מיתה.

משל למה הדבר דומה?
למלך בשר ודם שהיה לו בן ומכעיסו בכל שעה ונוטל החרב, ואמו של בן ההוא אוהבתו ביותר, וכשהמלך כועס על בנו עומדת ופורסת כנפיה על בנה וממלאת רחמים את המלך שלא יהא הורג את בנה. לשנים מתה אשתו של מלך, והיה יושב ובוכה עליה לילה ויום.
אמרו לו שריו ועבדיו: וכי אשתך יפה מכל הנשים שאין אתה מקבל עליה תנחומין?
אמר להם המלך: וכי על אשתי אני בוכה?
איני בוכה אלא על בני, שכל זמן שאמו קיימת בשעה שאני מבקש להרגו עומדת ופורשת כנפיה על בנה וממלאת אותי רחמים ואיני הורגו, עכשיו שמתה אמו עשוי לפני כמו שהוא חפור וקבור.
אף כך הקב"ה, קשה לפניו שקנס מיתה על משה.
אמר: כל זמן שמשה קיים אע"פ שמכעיסין אותי ישראל ואני מבקש לאבדן, עומד משה ומשתטח לפני ומבקש עליהם רחמים, שנאמר: סלח נא לעון העם הזה וגו'.
ואומר ויאמר ה' סלחתי כדברך.
וכן: ויאמר להשמידם לולי משה בחירו.
עכשיו שמת, מי יעמוד ויבקש עליהם רחמים?!

דבר אחר:
נקום נקמת -
משה הצדיק מתנקם על המדינים שתי נקמות, ואף הקב"ה מתנקם שתי נקמות, שנאמר: אל נקמות ה' אל נקמות הופיע.
כתיב: ואיש איש וגו' אשר יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר.
בוא וראה כמה צדיקים וחסידים שפך עשו דמן ואף קבורה לא נתן להם, שנאמר: שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר, מה עשה הקב"ה?
היה נוטל מדם כל נפש ונפש וטבל על פורפירון שלו עד שצבעה דם, וכשיגיע ליום הדין לובש אותה פורפירא ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עליה, שנאמר: ידין בגוים מלא גויות.
אמר לו הקב"ה: אם לא דם שנאת ודם ירדפך.
כתיב בו: והוא עיף - שהרג את נפש.
וכתיב: על חרבך תחיה.
וכן: פן בחרב אצא לקראתך.
א"ל הקב"ה: אין לי חרב כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט.

דבר אחר:
נקם נקמת -
אחד כנגד מדין ואחד כנגד מואב.
והלא מואב היה תחלה לעצה רעה על ישראל, שנאמר: ויאמר מואב אל זקני מדין .
ומה נשתנו מדין ממואב?
שנאמר: נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים.
ובמואב כתיב: אל תצר את מואב?
אלא שהיה דוד עתיד לצאת מהן.
אמר להם הקב"ה: המתינו להם, מציאה יש לי ביניהם, אקחנה מהם ואחר כך עשו נקמה בהם.
וכן מצינו, שכיון שבא דוד מסרו הקב"ה בידו, שנאמר: ויך את מואב וימדדם בחבל השכב אותם ארצה. אבל מדין נמסרו ביד ישראל, שנאמר: ויצבאו על מדין.
ועצת מואב לא היתה על ישראל אלא להריגה, שנאמר: אולי אוכל נכה בו, אבל עצת מדין לא היתה אלא להחטיא את ישראל, ועל ידן נפלו כ"ד אלף מישראל, ועל ידן נתחייבו כליה שהמחטיאו לאדם קשה מן ההורגו.
ולא עוד, אלא שהכתיב הקב"ה עליהם: לא יבא עמוני ומואבי.
מפני מה זכרים אסורים ונקבות מותרות?
מפני שעתידה רות לצאת מהם.
ועוד, שא"ל הקב"ה לאברהם: אחרים אתה מכניס תחת כנפי ולוט בן אחיך פירש ממני, אף אני אכתוב עליו לדורות: לא יבא עמוני ומואבי.

נקם נקמת -
זה שאמר הכתוב: ישמח צדיק כי חזה נקם - זה משה.
פעמיו ירחץ בדם הרשע - בדמו של בלעם הרשע.
אתה מוצא שהשליט הקב"ה למשה בעליונים, שנאמר: עלית למרום שבית שבי, והיו מלאכים נותנין לו מקום והוא נכנס לתוך מחיצות של אש והיו רואין אותו והיו עומדים מפניו.
שלט בים, כשבקש קרעו וכשבקש החזירו למה שהיה: נטה ידך על הים וישובו המים.
וכן בעשר מכות שלט באוצרות שלג. ואחר כל השבח הזה היה יושב ובוכה: והמה בוכים פתח אהל מועד, היתה נפשו של משה עגומה עליו, ידע הקב"ה מה בלבו של משה.
א"ל: חייך, אין אתה מסתלק מן העולם עד שתתנקם מהם, שנאמר: נקם נקמת בני ישראל אחר תאסף אל עמיך.

דבר אחר:
נקם נקמת בני ישראל -
אמר ליה: עד שבלעם שם, לך עליהן.
למה בא בלעם שם?
אלא שעשה תנאים עם בלק.
א"ל: אף על פי שאני הולך לי אלא הריני נותן לך עצה היאך תשלוט בהן, אם נעשית עצתי אתה נותן לי שכרי.
אמר לו הקב"ה: שונא זמה הוא וכו', כיון ששמע הרשע שנפלו, בא ליטול שכרו.
אמר הקב"ה: הרי השעה, הרי נכנס הזאב לגדי: נקם נקמת בני ישראל.

דבר אחר:
נקם נקמת -
א"ל משה: אתמול אמרת לי: אל תצר את מואב ועכשיו נקום?
אמר ליה הקב"ה: כשאמרתי לך: אל תצר את מואב - לשם האב נקראו: ותקרא שמו מואב. אבל עכשיו שנשתנה דינם ביני ובין ישראל, לכך קראן מדינים.

נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף -
אמר משה: אם איני יוצא עכשיו אני נותן פתחון פה לבני אדם להשיח: אילולי בקש משה שלא למות לא מת, שאמר לו הקב"ה: אם אין אתה מתנקם בשונאיהם של ישראל אין אתה מת, והיה יושב לו עשרים שנה או שלשים שנה, אלא אמר משה: אין רשות בידינו לעכב את המצוה, מיד: וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם.

מכאן אמרו חכמים:
כל המקיים מצות רבו, הכתוב מונה שבחו.
וכן מצינו ביהושע, שנאמר: ויעש יהושע כאשר אמר לו משה.
וכן מצינו בבני לוי: ויעשו בני לוי כדבר משה.

לתת נקמת ה' -
מכאן אמרו:
כל העושה מצוה עם ישראל כאלו עשאה לאביהן שבשמים, שנאמר: בכל צרתם לו צר.

אלף למטה -
יכול אתה אומר: עד שיבואו כל ישראל כולם ויעשו בהם נקמה.
והרי למדנו שבדבר אחד שהוציא משה מתוך פיו יכול לשרוף את העולם, שנאמר: משרתיו אש לוהט, אלא שיהיו כולם שותפין בנקמתו של מדין?
תלמוד לומר: וימסרו, הא למדת: שלא באו, אלא פורין שהטילו עליהן.

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן:
כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה, מפני שהוא משתמש בשם המפורש. אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה, אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו, עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד.
מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו, שנאמר: ואת בלעם הרגו.
וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין, כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה באומות העולם, שנאמר: כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה:

נקם נקמת וגו' -
להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרין מן העולם עד שהם נוקמין נקמתן של ישראל, שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם.

מאת המדינים -
והרי מואבים (הם?!
אלא לפי שהם) היו תחלה לדבר, שנאמר: וילכו זקני מואב וזקני מדין, מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, וכשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל.

משל למה הדבר דומה?
לשני כלבים שהיו בעדר והיו צהובים זה בזה, בא זאב ליטול טלה מן העדר והיה אחד מהם מתגרה כנגדו, אמר חברו: אם איני הולך ומסייעו עכשיו הורגו ואח"כ עוקף עלי והורגני, עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם הזאב.
כך מדין ומואב מימיהם לא עשו שלום זה עם זה, שנאמר: המכה את מדין בשדה מואב, כשבאו להלחם עם ישראל עשו שלום זה עם זה ונלחמו עם ישראל.
[א"כ למה נאמר] מאת המדינים?
שהיו מדיינין על ישראל.

מאת המדינים -
שהיו מיעצין על ישראל.
מאת המדינים - שהיו נוטרין על ישראל.

אחר תאסף אל עמיך -
מגיד שמיתתו של משה מתעכבת למלחמת מדין. ואף על פי כן הלך משה ועשה בשמחה, שנאמר: וידבר משה אל העם החלצו ואין החלצו אלא הזדרזו, שנאמר: חלוצים תעברו.

החלצו מאתכם אנשים -
צדיקים.
ולהלן הוא אומר: בחר לנו אנשים.

לתת נקמת ה' במדין -
הקב"ה אמר: נקמת בני ישראל.
ומשה אמר: נקמת ה'.
אמר ליה הקב"ה: דין שלכם מתבקש, שגרמו לי להזיק אתכם.
אמר משה: רבון העולמים, אם היינו עובדי אלילים או כופרים במצות, לא היו רודפין אחרינו ולא שונאין אותנו, ועכשיו אינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הנקמה שלך, הוי: לתת נקמת ה'.

אלף למטה -
יש אומרים:
שני אלפים מכל שבט ושבט שלח.

ויש אומרים:
שלשת אלפים.

שנים עשר אלף חלוצי צבא, ושנים עשר אלף שהיו משמרים כליהם, ושנים עשר לתפלה, שנאמר: אלף למטה אלף למטה.

וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה -
ומהו וימסרו?
שהיו נמסרין זוגות זוגות.

[דבר אחר:
וימסרו] -
בעל כרחם, [לפי] שתלה הכתוב מיתת משה אחר נקמת מדין, אמרו: נלך למדין וימות משה?! נמנעו מלילך.
אמר הקב"ה למשה: הטל עליהם גורלות על השבטים, והם נמסרין מאליהם.

אלף למטה אלף למטה לכל מטות ישראל תשלחו לצבא -
כ"ד אלף, דברי רבי ישמעאל.

ר' עקיבא אומר:
אלף למטה -
שנים עשר אלף.
ומה תלמוד לומר: לכל מטות ישראל תשלחו לצבא?
(להביא) [להוציא] את שבטו של לוי.

וימסרו -
מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרין וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר.

ר' נתן אומר:
אחרים מסרום.
איש פלוני כשר יצא למלחמה,
איש פלוני צדיק יצא למלחמה.

רבי אלעזר המודעי אומר:
בוא וראה כמה חיבתן של רועי ישראל על ישראל, עד שלא שמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין מה נאמר בהם?
מה אעשה לעם הזה עוד מעט וסקלוני, אבל כששמעו שמיתתו של משה מעכבת מלחמת מדין, התחילו מתחבאין. אעפ"כ נמסרו על כרחן, שנאמר: וימסרו.

וישלח אותם משה -
הקב"ה אמר למשה: נקום בעצמך, והוא שולח לאחרים?
אלא ע"י שנתגדל במדין, אמר: אינו בדין שאני מצר למי שעשו לי טובה.
המשל אומר: באר ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן.
ולמה שלח לפינחס?
אמר: מי שהתחיל במצוה חייב לגמרה, הוא השיב את חמתי - הוא יגמור מצותי.

וכלי הקדש -
זה הארון, שנאמר: כי עבודת הקדש עליהם.

רבי יוחנן אמר:
אלו אורים ותומים, שנאמר: ובגדי הקדש אשר לאהרן.

וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס -
אותם - זו סנהדרין,
פינחס - זה משוח מלחמה,
וכלי הקדש - זה ארון ולוחות שבו,
וחצוצרות התרועה - אלו השופרות.

תנא: לא לחנם הלך פינחס למלחמה, אלא ליפרע דין אבי אמו, שנאמר: והמדנים מכרו אותו אל מצרים.
למימרא דפינחס מיוסף אתי, והכתיב: ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל וגו' מאי לאו דאתי מיתרו שפיטם עגלים לאלילים?
לא, דאתי מיוסף שפטפט ביצרו.
והלא השבטים מבזין אותו: ראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לאלילים, יהרוג נשיא שבט מישראל?!
אלא אי אבוה דאימיה מיוסף, אימה דאמיה מיתרו.
ואם אימה דאימיה מיוסף, אבוה דאימיה מיתרו. דיקא נמי, מדכתיב: מבנות פוטיאל תרי משמע שמע מינה.

אותם ואת פינחס -
מגיד שהיו שקולין כפינחס, ופינחס היה שקול כנגד כולן.

וחצוצרות התרועה בידו -
אין ידו אלא רשותו, שנאמר: ויקח את כל ארצו מידו.
ואומר: ויקח העבד עשרה גמלים וגו' בידו.

ויצבאו על מדין -
הקיפוה (משלש) [מארבע] רוחותיה.

רבי נתן אומר:
נתנו להם רוח רביעית כדי שיברחו.

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם את אוי ואת רקם ואת צור ואת חור ואת רבע -
ומה תלמוד לומר: חמשת מלכי מדין?
מגיד הכתוב, שכשם ששוו כולן בעצה אחת, כך שוו כולם בפורענות.

ואת בלעם בן בעור וגו' -
נתנו לו ישראל שכרו משלם ולא קפחוהו. לפי שבא ליתן להם עצה, אמר להם: אם לכשהייתם ששים רבוא לא יכלתם להם, ועכשיו אתם יכולים להם?!
לכך נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו.

רבי נתן אומר:
בבית דין הרגוהו, שנאמר: ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל.
מאי בעי בלעם התם?

אמר רבי יוחנן:
שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל.

היינו דאמרי אינשי:
גמלא אזל לאיבעי קרני אודני דהוו בהדיה גוזינהו מיניה.

ואת בלעם בן בעור הקוסם -
והלא נביא היה?

אמר רבי יוחנן:
בתחלה נביא ולבסוף קוסם.

היינו דאמרי אינשי:
מסגני ושליטי הות איזון לגברי נגרי.

הרגו בני ישראל בחרב -
שקיימו בו ארבע מיתות בית דין: סקילה שרפה הרג וחנק.

א"ל ההוא אפיקורוס לרבי חנינא:
מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה?
א"ל: מיכתב לא כתיב, אלא מדכתיב: אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם - או בר תלתין ותלת או בר תלתין וארבע.
אמר ליה: שפיר קאמרת, לדידי חזי לי פינקס דבלעם והוה כתיב בה בר תלתין ותלת הוה בלעם חגירא כדקטל יתיה פינחס ליסטאה.

א"ל מר בריה דרבינא לבריה:
בכולהו לא תפיס ותדרוש, בר מבלעם הרשע דכל מה דמשכחת דרוש ביה.

וישבו בני ישראל וגו' ואת כל עריהם במושבותם -
זה בית אלילים שלהן.

ואת כל טירותם -
שהיו נוטרין בית אלילים שלהן.

דבר אחר:
ואת כל טירותם -
מקום שהיו בטיריון.

ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן וגו' - [מגיד הכתוב, שהיו בני אדם כשרים וצדיקים, ולא נחשדו על הגזל. לא כענין שנאמר: וימעלו בני ישראל מעל בחרם, אבל כאן ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה.

ויצאו משה ואלעזר הכהן] -
אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
לפי שיצאו נערי ישראל לחטוף מן הבזה.

ויקצוף משה על פקודי החיל -
מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים.

ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה -
אמר ליה פינחס: רבינו, כשם שפקדתנו כך עשינו.

הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם -
מה היה דבר בלעם?
אמר להם: אפילו אתם מכנסין כל המונות שבעולם אין אתם יכולים להם, שמא מרובין אתם מן המצריים, שנאמר: ויקח שש מאות רכב בחור וגו'?!
אלא בואו ואני נותן לכם עצה מה תעשו, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא, העמידו להם נשיכם ובנותיכם לזמה, והן שטופים בזמה, ואלהיהן שולט בהן. שכל זמן שישראל עושין רצונו הוא נלחם להם, שנאמר: ה' ילחם לכם, ובזמן שאין עושין רצונו כביכול הוא נלחם בם, שנאמר: ויהפך להם לאויב והוא נלחם בם.
ולא עוד, אלא שעושין את הרחמן אכזרי, שנאמר: היה ה' כאויב בלע ישראל.

ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש -
זו בעולה והראויה ליבעל אע"פ שלא נבעלה.
או שאינה ראויה ליבעל?
כשהוא אומר: וכל הטף - הרי שאינה ראויה אמורה.
ומה תלמוד לומר: וכל אשה יודעת איש - בבעולה והראויה ליבעל ואע"פ שלא נבעלה.

הרוגו -
למה נאמר?
להפסיק את הענין, דברי רבי ישמעאל.
שאם קורא אני ועתה הרגו כל זכר וכל טף בנשים, איני יודע באיזה ענין הכתוב מדבר?!
לכך נאמר: הרוגו, להפסיק הענין.

דבר אחר:
הרוגו - למה נאמר?
שיכול הראויה ליבעל אמרת ליהרג בעולה על אחת כמה וכמה, אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: הרוגו, ללמדך שאין עונשין מן הדין.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר:
גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה, שנאמר: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם - והרי פינחס היה עמהם.
ורבנן, החיו לכם - לעבדים ולשפחות, אי הכי אפילו בת שלש שנים ויום אחד נמי?

כדרב הונא, [דרב הונא] רמי:
כתיב: וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, הא אינה יודעת - קיימו, מכלל דטף בין דידעי בין דלא ידעי קיימו.
וכתיב: וכל הטף בנשים אשר לא ידעו, הא ידעו - הרוגו.
הוי אומר: בראויה ליבעל הכתוב מדבר.

תניא נמי הכי:
וכל אשה יודעת איש וכו' -
(כדלעיל), מנא ידעי?
העבירום לפני הציץ, כל שפניה מוריקות בידוע שאויה ליבעל וכו'.

אמר רב נחמן בר יצחק:
סימן לעבירה הדרוקן.
כיוצא בדבר אתה אומר: וימצאו (מאנשי) [מיושבי] יבש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש למשכב זכר, מנא ידעי?
הושיבום על פי חביות של יין, בעולה ריחה נודף בתולה אין ריחה נודף.
וניעברינהו לפני ציץ?
אמר קרא: לרצון להם ולא לפורענות.
אי הכי במדין נמי?

אמר רב אשי:
להם כתיב, להם לרצון ולא לפורענות, ולאומות העולם אפילו לפורענות.

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר:
וכו' עד לעבדים ולשפחות.

אמר רבי יוחנן:
וכולן מקרא אחד דרשו: אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל.

רבי יהודה סבר:
עד דאיכא כל זרע מישראל.

ורבי אליעזר בן יעקב סבר:
מזרע - ואפילו מקצת זרע.

רבי יוסי סבר:
מי שנזרעו בישראל.

רבי שמעון בן יוחאי סבר:
מי שנזרעו בתוליה בישראל.

הן הנה היו לבני ישראל -
אין זו תחלה להם או שניה להם.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר:
מלמד שהיו מכירין את כולן, ואומר זה לזה: זו היא שחטא עמה פלוני.

ואתם חנו -
אין לי אלא אתם, מנין לרבות גרים נשים ועבדים?
תלמוד לומר: אתם אתם.

כל הורג נפש -
לרבות השדרה והגולגולת.

נוגע בחלל -
לרבות אבר מן המת ואבר מן החי, שאין עליו בשר כראוי.

וכל נוגע -
ריבה עצם כשעורה שהוא מטמא במגע ובמשא.

אתם ושביכם -
מה אתם בני ברית מקבלין הזאה, אף שבויה כשתבוא לברית ותטמא מקבלת הזאה.

ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכל אשר באהל יטמא שבעת ימים - שומע אני אף הקש והחריות וכו' (כתוב בפסוק זאת התורה אדם כי ימות). עכשיו כל שלא בא לכלל חטוי לא בא לכלל טומאה.

אתם ושביכם -
מה אתם בני ברית אף שביכם בני ברית.

תנו רבנן:
שק - אין לי אלא שק, מנין לרבות את הקילקלי ואת החבק?
תלמוד לומר: או שק.
יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות?
תלמוד לומר: שק - מה שק מיוחד טווי ואריג אף כל טווי ואריג.

וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו -
לרבות את הקילקלי ואת החבק.
יכול שאני מרבה את החבלים ואת המשיחות?
תלמוד לומר: בגד ועור לגזירה שוה:
מה בגד ועור האמור בשרץ לא טמא אלא טווי ואריג,
אף כשטמא במת נמי טווי ואריג.

ומה בגד ועור האמור במת טמא כל מעשה עזים,
אף בשרץ טמא כל מעשה עזים.
מנין לרבות דבר הבא מזנב הסוס ומזנב וכו'? (כתוב ברמז תקל"ט).

אמר רב נחמן:
כלי עצם ככלי מתכות דמי.
מכלל דכלי עצם מקבלי טומאה, אִין דתניא:

ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר:
מה תלמוד לומר: וכל מעשה עזים תתחטאו?
להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים.
שאר בהמה וחיה מנין?
תלמוד לומר: וכל מעשה עזים.
אם כן מה תלמוד לומר: עזים?
פרט לעופות.

ויאמר אלעזר הכהן וגו' -
א"ר אליעזר:
כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: ויאמר אלעזר הכהן ואף על גב דאמר (לאחר) [לאחי] אבא צוה ואותי לא צוה, אשכחן דאיענש, דכתיב: ולפני אלעזר הכהן יעמד ולא אשכחן דאיצטריך ליה יהושע.

אמר ר' שמעון בן לקיש:
כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו.
אם חכם הוא חכמתו מסתלקת, מנלן?
ממשה, דכתיב: ויקצוף משה על פקודי החיל.
ולבסוף כתיב: ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא - מכלל דמשה איעלם מיניה.
אם נביא הוא נבואתו מסתלקת – מאלישע, דכתיב: כי לולא פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך.
וכתיב: ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו (רוח אלהים) [יד ה'] - מלמד שאין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות וכו'.
לפי שנאמר: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, ואהרן מדבר?
הא ידעת שלא היתה זו אלא מדת כבוד, אמרו: אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברין לפניו, אינו בדין שיהא משה יושב ואנו משיבין אותו, שאין שבחו של אדם שתלמידו משיבו.
יכול שלא היה כח באלעזר להשיב?
אמרת: ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא - הא כשרצה דבר לפני משה ולפני הנשיאים וקבלו לו.

אך את הזהב -
אמר אך - להבעיר חלודה שלהן.

תעבירו במים -
כלים שאינן לקבלה אלו סכינין והסייפים והרמחים. תלוין בשמותיהן ומשמשין בשמות אחרים, כן שלפני המטה וקנה ומנורה.

דבר וכל דבר -
ריבה כלים תלוין בשמות אחרים ומשמשין בשמותיהן, פיה של מנורה ופוט של מנורה פיה של קוץ, יכול שאני מרבה קנה של מנורה וקנה של קרן?
תלמוד לומר: אך.
יכול יבואו במי שטיפה?
תלמוד לומר: במי נדה יתחטא.
יכול יצאו במי הזאה?
תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם - מלמד שהן טעונין הזאה אחר טבילה.

וכבסתם בגדיכם וגו' ואחר תבואו אל המחנה -
אחר טבילה וכבוס בגדים.

סימן תשפו

ויאמר אלעזר הכהן וגו' -
משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

ר' אלעזר בן עזריה אומר:
בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות.
כיוצא בדבר אתה אומר: ויקצוף על אלעזר ועל איתמר, מה הוא אומר?
מדוע לא אכלתם.

כיוצא בדבר אתה אומר: ויאמר (משה) [להם] שמעו נא המורים, מהו אומר?
ויך את הסלע.

אף כאן אתה אומר: ויקצוף משה על פקודי החיל מהו אומר?
ויאמר אלעזר לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות,

ויש אומרים
משה נתן לו רשות לאלעזר לדבר, שכשיפטר משה מן העולם לא יהו אומרים לו: בחיי רבך לא היית מדבר עכשיו אתה מדבר.

דבר אחר:
שיהו אומרים דבר בשם אומרו, כענין שנאמר: ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

כל דבר אשר יבא באש וגו' -
תניא: אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור, דברי ר' מאיר.

ר' שמעון אומר:
לשבח אסור לפגם מותר.
מה טעם דר' מאיר?
יליף מגיעולי נכרים דנותן טעם לפגם הוא ואפילו הכי אסריה רחמנא, הכי נמי לא שנא.
ואידך, קדרה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא.

ור' שמעון מה טעם?
דתניא: לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך - כל הראויה לגר - קרויה נבלה, ושאינה ראויה לגר - אינה קרויה נבלה.

ור' מאיר, ההוא למעוטי סרוחה מעיקרא.
ור' שמעון, סרוחה מעיקרא לא צריך קרא, עפרא בעלמא הוא.

הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים, את שדרכו להטביל - יטביל, להגעיל - יגעיל, ללבן באוּר - ילבן.

השפוד והאסכלא מלבנן באור,
הסכין שפה והיא טהורה.

תנא: כולן (חייבין) [צריכין] טבילה בארבעים סאה. מנהני מילי?

אמר רבא:
דאמר קרא: וטהר - הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת.

תנא בר קפרא:
מתוך שנאמר: אך במי נדה יתחטא - שומע אני צריך הזאת שלישי ושביעי?
תלמוד לומר: אך – חַלֵּק.
א"כ מה תלמוד לומר: במי נדה?
במים שהנדה טובלת בהן, הוי אומר: ארבעים סאה.
ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה.
דאי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא וטהר כל דהו, כתב רחמנא במי נדה.
ואי כתב רחמנא במי נדה הוה אמינא תבעי הערב שמש כנדה?
תלמוד לומר: וטהר לאלתר.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
אפילו כלים חדשים במשמע, דהא ישנים וליבנן כחדשים דמי ואפילו הכי בעי טבילה.

מתקיף לה רב ששת:
אי הכי אפילו זוזא דסרבלא נמי?

א"ל רבא:
כלי סעודה אמורין בפרשה.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה:
לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה, אבל בשאולין לא.

ר' יצחק בר יוסף זבן מנא דמרדא מנכרי, סבר לאטבוליה,
א"ל ההוא מרבנן ור' יעקב שמיה:
לדידי מיפרשא ליה מיניה דר' יוחנן:
כלי מתכות אמורין בפרשה.

אמר רב אשי:
הני כלי זכוכית, הואיל ונשברו יש להן תקנה, ככלי מתכות דמיא.
קוניא - פליגי בה (רבא) [רב אחא] ורבינא.

חד אמר:
כתחלתו.

וחד אמר:
כסופו, והילכתא כסופו.
איבעיא להו משכנתא מאי?

אמר מר בר רב אשי:
אבא משכן ליה ההוא נכרי כסא דכספא ואטבלה ושתי ביה. ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני, ואי משום דקא חזיה לנכרי דדעתיה לשקועיה.

תנו רבנן:
הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים:
דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר - מטבילן והן טהורין, דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתוניות וצלוחיות - מדיחן ומטבילן והן טהורין.
דברים שנשתמש בהן ע"י חמין, כגון: היורות והקומקמין ומחמי חמין מגעילן ומטבילן והן טהורין.
דברים שנשתמש בהן ע"י האור, כגון: השפודין והאסכלאות מלבנן ומטבילן והן טהורין.
וכולן שנשתמש בהן עד שלא הטביל ועד שלא יגעיל ועד שלא ילבן - [תנא חדא: אסור, ותנא חדא] מותר, [לא קשיא], הא כמאן דאמר: נותן טעם לפגם [אסור, והא כמאן דאמר: נותן טעם לפגם] מותר.
עד כמה מלבנן?
עד כשתסיר קליפתן.
וכיצד מגעילן?
מניח יורה קטנה בתוך יורה גדולה. יורה גדולה מאי?
תא שמע: דההוא דודא דהוה בי מר עוקבא אהדר ליה גדנפא דלישא אפומא ומלייה מיא וארתחא.

אמר רבא:
מאן חכים למעבד הכי אי לאו מר עוקבא דגברא רבה הוא, קסבר: כבולעו כך פולטו - מה בולעו בניצוצות אף פולטו בניצוצות.
הסכין – שפה.

אמר רב הונא:
נועצה עשרה פעמים בקרקע.

אמר רבא:
ובמקום קשה,

[אמר רב כהנא]:
ובסכין יפה שאין בו גומות.

אמר רב נחמן אמר רבי יונתן:
מנין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא?
שנאמר: כל דבר אשר יבא באש - אפילו דבור יבא באש.

וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים -
אין במשמע שיטמא אלא משום שלש על שלש.
מנין משום שלשה על שלשה למדרס, ומשום ארבעה על ארבעה לטמא מת, ומשום חמשה על חמשה ומשום ששה על ששה?
[תלמוד לומר: וכל], וכל כלי עץ (כלי עור) - [לרבות] כלי עצם כלי זכוכית.

הורג נפש -
לרבות השדרה והגלגלת.

הורג ונוגע -
לרבות אבן מן המת ואבר מן החי, שאין עליהן בשר כראוי.

וכל נוגע -
ריבה עצם כשעורה במגע ובמשא.

אך את הזהב ואת הכסף -
[כלים].
אתה אומר כלים, או אינו אלא גולמין?
הרי אתה דן: הואיל ומתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין, מה מתי ישראל כלים ולא גולמין אף הרוגי מדין כלים ולא גולמין.

ר' יוסי הגלילי אומר:
כלים, או אינו אלא גולמים?
תלמוד לומר: אך - חַלֵּק.

וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים -
והרי דברים קל וחומר: ומה מי שאין טעון הזאה טעון טבילה, מי שטעון הזאה אינו דין שטעון טבילה?!

וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: בחלל חרב בא הכתוב ולמד על החרב שיהא טמא שבעה, והנוגע בה טמא טומאת שבעה, הא למדנו לכלים ואדם.
כלים ואדם וכלים מנין?
תלמוד לומר: וכבסתם בגדיכם הא למדנו לכלים ואדם וכלים.

ואחר תבאו אל המחנה -
מה כאן אסור לבוא אל המחנה אף להלן אסור לבוא אל המחנה.
ומה להלן עד הערב אף כאן עד הערב.

וממחצית בני ישראל -
כתיב: ששית האיפה מחומר החטים וששיתם האיפה מחומר השעורים - יכול יתרום בחטים אחד מששים ומשעורים אחד משלשים?
תלמוד לומר: וכל תרומות - שיהו כל התרומות שוות.

שמואל אמר:
תן ששית ששיתם ונמצא תורם אחד מארבעים. בינונית מנין?

א"ר לוי:
כתיב: וממחצית בני ישראל תקח אחד אחוז מן החמשים - כל מה שאתה אוחז ממקום אחד מחמשים.
והרעה - אחד מששים, דכתיב: וששיתם האיפה מחומר השעורים.

ר' שמעון בן יוחאי אומר:
קברי גוים אינן מטמאין [באהל], שנאמר: ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם וכו'.
מיתיבי: ונפש אדם ששה עשר אלף?
משום בהמה. תא שמע: אשר יש בה הרבה משתים עשרה רבו אדם, התם נמי משום בהמה. תא שמע: כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו?
דילמא איקטיל חד מישראל.

ורבנן, לא נפקד ממנו איש.

ור' שמעון, לא נפקד ממנו איש - לעבירה.

רבינא אמר:
נהי דמעטינהו קרא מלטמויי באהל, דכתיב: אדם כי ימות באהל ממגע ומשא מי מעטינהו קרא?!

ונקרב את קרבן ה' וגו' -
א"ר אלעזר:
עגיל - זה דפוס של דדים.
כומז - זה דפוס של בית הרחם.
היינו דמתרגמינן: מחוך - דבר המביא לידי (מחוך) [גיחוך].

אמר רבה:
מגופיה דקרא שמעת מינה:
כומז - כאן מקום זמה.

ויקצוף משה על פקודי החיל -
אמר להם משה לישראל: שמא חזרתם לקלקולכם הראשון?
אמרו ליה: לא נפקד ממנו איש.
א"ל: א"כ כפרה זו למה?
אמרו לו: אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ונקרב את קרבן ה'.

תנא דבי ר' ישמעאל:
מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה?
מפני שזנו עיניהם מן הערוה.

אמר רב ששת:
מפני מה מנה הכתוב תכשיטים שבחוץ עם תכשיטים שבפנים?
לומר לך: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאלו מסתכל במקום התורפה.

ונקרב את קרבן ה' וגו' אצעדה וגו' -
אצעדה - זו בירית וכו' עד כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאלו נוגע באותו מקום.

אמר רבי יוחאי בר יאשיה:
כל (המצפה) [המפנה דעתו] בנשים סוף בא לידי עבירה, וכל המפנה עצמו מן העבירה אפילו הוא ישראל ראוי הוא לעלות עולה ככהן גדול על גבי המזבח, שנאמר: וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות. וכל מי שעצל מעבירה ולא עשאה ניזון מזיו שכינה כמלאכי השרת, שנאמר: ויחזו את האלהים.
וכתיב: ועוצם עיניו מראות ברע וגו' מלך ביפיו תחזינה עיניך.