המשך סימן תשפו

ומקנה רב היה לבני ראובן -
זה שאמר הכתוב: כי לא ממוצא וממערב ולא ממדבר הרים כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים - לא ממה שאדם יוצא ועמל לסחורה והולך ממזרח למערב, נעשה עשיר. אלא אפילו פורש לספינה והולך ממזרח למערב וחוזר על המדברות ועל ההרים, אינו נעשה עשיר.
מהו ולא ממדבר הרים?

אמר רבי אבא:
כל הרים שבמקרא הרים, חוץ מזה שהוא רוממות, שאין אדם מתרומם מן הדברים הללו.
ומה הקב"ה עושה?
נוטל מזה ונותן לזה.

שאלה (מגידונית) [מטרוניתא] את ר' יוסי בן חלפתא:
לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?
[אמר לה: לששה, שנאמר: כי ששת ימים עשה ה' וגו'.
אמרה לו: ומאותה שעה עד עתה מה הוא עושה?
אמר לה]: יושב ועושה סולמות, מעלה לזה ומוריד לזה.
תדע לך, כשבקש שיתעשרו בני ראובן ובני גד, הפיל את המדינים.
מה כתיב למעלה?
וישבו בני ישראל את נשי מדין ואחר כך ומקנה רב.
אמר שלמה: שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרו. וגו' כי עת ופגע יקרה את כולם. וכן אמר ירמיה: ואל יתהלל חכם בחכמתו וגו'.

שלש מתנות אלו נבראו בעולם:
חכמה,
וגבורה,
ועושר.
וכיון שלא באות מן הקב"ה סופן להפסק ממנו.

שני חכמים עמדו בעולם:
בלעם - מאומות העולם
ואחיתופל - מישראל.
ושניהם אבדו מהעולם הזה ומהעולם הבא.

שני עשירים עמדו בעולם:
קרח - מישראל
והמן - מאומות העולם
ושניהם אבדו מן העולם.

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים הרבה והיה להם מקנה גדול וחבבו את המקנה וישבו להם מעבר הירדן, לפיכך גלו תחלה, שנאמר: ויגלם לראובני ולגדי.

[ומקנה רב] -
את מוצא כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכים פרע הקב"ה לבניו (כתוב בפרשת וירא אליו).

והנה קמתם -
(כתוב ברמז תתכ"א).

כתיב: לב חכם לימינו - זה יצר טוב.
ולב כסיל לשמאלו - זה יצר הרע, שהוא נתן בשמאלו.

דבר אחר:
לב חכם לימינו - אלו הצדיקים, שהן נותנין לבם לתורה, שהיא נתונה בימין, שנאמר: מימינו אש דת למו.
ולב כסיל לשמאלו - אלו הרשעים, שנותנין לבם להתעשר, שנאמר: בשמאלה עושר וכבוד.

דבר אחר:
לב חכם לימינו - זה משה.
ולב כסיל לשמאלו - אלו הרשעים, שנותנין לבם להתעשר, שנאמר: בשמאלה עושר וכבוד.

דבר אחר:
לב חכם לימינו - זה משה.
ולב כסיל לשמאלו - אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שחבבו ממונם יותר מן הנפשות, שהן אומרים למשה: גדרות צאן נבנה למקננו פה ואחר כך ערים לטפנו.
אמר להם משה: אינו כך, אלא בנו לכם ערים לטפכם ואחר כך וגדרות לצאנכם, זה שאמר הכתוב: חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה.
כתיב: וילך ראובן בימי קציר חטים.
וכתיב: יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה.

עטרות ודיבן -
לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור, שנים מקרא ואחד תרגום, ואפילו עטרות ודיבון, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום מאריכין לו ימיו ושנותיו.

אמר רבי יהושע לבריה:
אשלימו פרשתא בהדי ציבורא שנים מקרא ואחד תרגום, כי היכי דתוריכון חיי.

רב ביבי בר אביי סבר:
לאשלמינהו לפרשתא דכולא שתא במעלי יומא דכפורא.

תנא ליה רבי חייא בר רב מדפתי:
ועניתם את נפשותיכם וגו'-
וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין?
אלא לומר לך: כל האוכל ושותה בתשעה בו, מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי. סבר לאקדומינהו, תנא ליה ההוא סבא: ובלבד [שלא] יקדים, ובלבד שלא יאחר.

יותן את הארץ הזאת -
זה שאמר הכתוב: טוב מלא כף נחת.

רבי יצחק פתר קריא בשבט ראובן וגד:
בשעה שנכנסו לארץ וראו כמה זרע יש בה וכמה נטע יש בה.
אמרו: טוב מלא כף נחת בארץ הזאת, ממלא חפנים בעבר הירדן, אלא ורעות רוח רעותהון הות.

יותן את הארץ הזאת -
חזרו ואמרו: לאו, אנן בחרנן לן.

והייתם נקים וגו' -
תנו רבנן:
בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד וכו'.
אמרו להם חכמים: מה ראיתם שלא ללמד?
אמרו להם: יודעים היו של בית אבא, שבית המקדש עתיד ליחרב, שמא ילמד בו אדם שאינו הגון וילך ויעבוד עבודת אלילים בכך, ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח: שמעולם לא נמצא פת נקיה ביד בניהם, שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים הן נזונים, לקיים מה שנאמר: והייתם נקים מה' ומישראל.

בית אבטינס היו בקיאין במעשה הקטרת ולא רצו ללמד וכו' (כדלעיל), ועל דבר זה מזכירים אותן לשבח: שמעולם לא יצאה כלה מבוסמת מבתיהם, שלא יאמרו ממעשה הקטרת הן מתבסמין, לקיים מה שנאמר: והייתם נקים וגו'.

שנו רבותינו:
אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות, ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפלין, ולא בקמיע, שמא יעני, ויאמרו מעון הלשכה העני, ושמא יעשיר, ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר.

תנא: קווץ לא יתרום, מפני החשד, הגזברין מפשפשים היו בקילקין, ומדברים היו עמו בשעה שנכנס ובשעה שיוצא. וימלא פומיה מוי. מה טעם?

אמר רבי תנחומא:
מפני הברכה.

ר' שמואל בר נחמן אמר:
בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו שצריך האדם לצאת ידי הבריות ,כדרך שצריך לצאת ידי המקום.
בתורה מנין?
והייתם נקים מה' ומישראל.
בנביאים: אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא ידע.
בכתובים מנין? ומצא חן ושכל טוב וגו'.

אם יעברו וגו' -
רבי מאיר אומר:
כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן, אינו תנאי, שנאמר: ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד וגו', ואם לא יעברו.

רבי חנינא בן גמליאל אומר:
צריך היה הדבר לאמרו, שאלמלא כן יש במשמע שאף בארץ כנען לא ינחלו.
שפיר קאמר ליה ר' חנינא בן גמליאל לרבי מאיר?

אמר לך רבי מאיר:
אי סלקא דעתך לאו לתנאי כפול הוא דאתא, ניכתוב רחמנא ונאחזו בתוככם, בארץ כנען למה לי?
שמע מינה לתנאי כפול הוא דאתא.

ורבי חנינא בן גמליאל, אמר לך:
אי לא כתיב בארץ כנען הוה אמינא ונאחזו בתוככם - בארץ גלעד, אבל בארץ כנען כלל וכלל לא.
ורבי מאיר, בתוככם - כל היכא דאית לכו משמע.
בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב: הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב וגו'.
אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי?
סלקא דעתך אמינא: אם תיטיב – אגרא, ואם לא תיטיב - לא אגרא ולא (צערא) [דינא], קא משמע לן.

בשלמא לרבי מאיר היינו דכתיב: אז תנקה מאלתי,
אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא.
היכא דניחא לה לדידה ולא ניחא להו לדידהו ניתי בעל כרחייהו, קא משמע לן.
אם לא תאבה האשה - [למה לי? איצטריך] סלקא דעתך אמינא.
היכא דניחא להו לדידהו ולא ניחא לה לדידה ניתי בעל כרחה, קא משמע לן.
בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב: אם בחקותי תלכו וגו' [ואם בחקתי תמאסו, אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי?,
איצטריך סלקא דעתך אמינא. אם בחקתי תלכו וגו'] - ברכה,
ואם בחקתי תמאסו - לא ברכה ולא קללה קא משמע לן.
בשלמא לר' חנינא בן גמליאל היינו דכתיב: אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי, אלא לר' מאיר חנקי מיבעי ליה?

א"ר תנחום:
הנקי כתיב.
בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב הנקי, אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא.

אם לא שכב - הנקי ואם שכב לא הנקי ולא חנקי אלא איסורא בעלמא הוא, קא משמע לן. בשלמא לר' מאיר היינו דכתיב: הוא יתחטא בו ביום השלישי וגו',
אלא לר' חנינא בן גמליאל למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא, מצות [הזאה] בשלישי ובשביעי והיכא דעבד בחד מינייהו עבד, קא משמע לן.

והזה הטהור על הטמא - למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא. שלישי למעוטי שני הוא דאתא, שביעי למעוטי ששי דקא ממעט בימי (טומאה) [טהרה], אבל היכא דעבד (ברביעי) [בשלישי] ובשמיני דקא מפיש ימי (טומאה) [טהרה] שפיר דמי, קא משמע לן.
וחטאו ביום השביעי - למה לי?
איצטריך סלקא דעתך אמינא, הני מילי לקדשים, אבל לתרומה בחד נמי סגי, קא משמע לן.

ר' מאיר:
בעי תנאי כפול, ותנאי קודם למעשה, ותנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחד.
גבאי צדקה אינן רשאין לפרוש זה מזה (אבל) [אפילו] נותן לו חברו מעות שהוא חייב לו, אפילו מצא מעות בדרך, אינו רשאי ליטלן, משום שנאמר: והייתם נקיים וגו.