וידבר ה' אל משה לאמר צו את בני ישראל -
הצווי מיד לדורות.
או אינו אלא לאחר זמן?
תלמוד לומר: צו את בני ישראל מזכר עד נקבה תשלחו ויעשו כן בני ישראל וישלחו אותם אל מחוץ למחנה, הא למדנו שהצווי מיד בשעת מעשה. (א) לדורות מנין כו'?
(כתוב ברמז שע"ז).

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שנאמר: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא, עונש שמענו אזהרה לא שמענו?
תלמוד לומר: וישלחו וגו', הרי אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה.

וישלחו מן המחנה -
ממחנה שכינה.
שומע אני ממחנה לויה, לומר אל מחוץ למחנה תשלחום.
הא עד שלא יאמר יש לי בדין: אם נדחו טמאין (ב) ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה החמור?
אלא אם אמרת כן, ענשת מן הדין, לכך נאמר: וישלחו מן המחנה ללמדך שאין עונשין מן הדין.

רבי אומר:
אינו צריך קל וחומר: אם כן למה נאמר: וישלחו מן המחנה וגו'?
אלא בא הכתוב ליתן להן את המחיצות.

וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש -
שומע אני שלשתן במקום אחד?
תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו, מצורע היה בכלל ויצא מן הכלל ולמד על הכלל כולו, מה מצורע שהוחמרה טומאתו וחמור שלוחו משלוח חברו, אף כל שהוחמרה טומאתו חמור שלוחו משלוח חברו.
מכאן מנו חכמים למחיצות.
כל שהזב מטמא - מצורע מטמא,
חמור מצורע שמטמא בביאה.

כל שהמת מטמא - הזב מטמא,
חמור הזב שמטמא תחת אבן מסמא. (ג)

כל שטבול יום מטמא - טמא מת מטמא,
חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם.

כל שמחוסר כפורים פוסל - טבול יום פוסל,
חמור טבול יום שהוא פוסל את התרומה.

וישלחו מן המחנה וגו' -
למה נאמר?
אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנין?

היה רבי יאשיה אומר:
אמרת קל וחומר: אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה החמור. אלא אם אמרת כן, ענשת מין הדין, לכך נאמר: (ד) וישלחו מן המחנה וגו', ללמדך שאין עונשין מן הדין.

וישלחו מן המחנה -
בכל אדם הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בלוים נושאי הארון?
תלמוד לומר: מזכר עד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.
או אינו אלא כענין שענש?
מה מצינו במטמא מקדש, שלא ענש אלא גדולים, שנאמר: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה, אף כאן לא הזהיר אלא גדולים?
תלמור לומר: מזכר עד נקבה תשלחו, אחד גדולים ואחד קטנים במשמע.
אמר: טמא נפש ואל יאמר זב (כתוב ברמז תקנ"ג).

רבי אליעזר אומר:
יכול דחקו זבים ומצורעים ונכנסו לעזרה בפסח הבא בטומאה, יכול יהו חייבים?
תלמוד לומר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין.

תניא: רבי יוסי אומר:
לא מקומו של אדם מכבדו אלא האדם מכבד את מקומו.
שכן מצינו בסיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה: גם הצאן והבקר אל ירעו וגו' נסתלקה השכינה, אמרה תורה: במשוך המה יעלו בהר.
וכן מצינו באהל מועד, שכל זמן שאהל מועד נטוי, אמרה תורה: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב, הוגלל הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס לשם.
לפי שנאמר: (ה) בכל קדש לא תגע יכול אף במעשר?
תלמוד לומר: ואל המקדש לא תבא.
מה קדש שהוא במקדש אין באין אלא אחר ביאת שמש,
אף קדש שאינו במקדש אין באים לו אלא אחד ביאת שמש.
אף אני ארבה קדשי קדשים?
תלמוד לומר: בכל קדש לא תגע.
שאני אומר: מה מקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש,
אף הקדש אין באין לו אלא לאחר ביאת השמש.
אי מה מקדש אין מחוסרי כפרה באין לו, ואלו קדשי מקדש,
אף אני אביא קדשי הגבולין שאין באין אלא לאחר ביאת השמש.
ולמה מעטת המעשר?
מפני שהוא נאכל בטבול יום, אין במשמע בכל קדש לא תגע אלא היולדת.
אבל אומר אני מה יולדת שהיא מטמאה במגע ובמשא,
אף אני מרבה כל הטמאים במגע ומשא כמוה?
תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל לרבות את הטמאין במגע ולא במשא.
אין במשמע אלא במי שנטמא בחוץ (ו) אל יכנם לפנים, אבל הנטמא בפנים אל יצא לחוץ? אמרת: ולא יטמאו את מחניהם.
ומנין אם יהיו שוגגין יהיו בהבאת חטאת?
אמרת: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו' והביא את אשמו לה' על חטאתו וגו'.
יכול אף המטמאה טומאה קלה בתוך השוק יהא בהבאת חטאת?
וכי היכן היא (ז) עשה ולא תעשה של הבאת חטאת, על מי שנטמא ונכנס למקדש שוגג. ומנין אם היו מזידין בהכרת?
אמרת: ואיש אשר יטמא וגו', אין במשמע אלא מי שלא הוזה כל עיקר.
טמא - לרבות שהוזה ולא שנה.
יהיה - לרבות שהוזה ושנה ולא טבל.
עוד - לרבות שהוזה ושנה וטבל ולא העריב שמשו.
[טומאתו] בו - לרבות שהוזה ושנה וטבל והעריב שמשו ולא הביא כפרתו לכולם בעשה ולא תעשה בהבאת חטאת ובהכרת.

וישלחו טמא -
ישתלח טמא ממקום טבול יום.

וישלחו צרוע -
ישתלח מצורע ממקום הזב.
יכול כולם ישתלחו חוץ למחנה אחת?
אמרת: וישלחו מן המחנה - ריבה כאן מחנה אחת.

אל מחוץ למחנה תשלחום -
ריבה כאן שתי מחנות.

ולא יטמאו את מחניהם -
ריבה כאן שלש מחנות. יכול כולן ישתלחו חוץ לשלש מחנות?
אפשר שהן נחלקין זה למקום זה וזה למקום זה, הא מה הדבר החמור שבכולן חוץ לג' מחנות? זה מצורע.

מכאן נתנו חכמים מחיצות ואמרו:
(ח) עשר קדושות הן:
ארץ ישראל קדושה מכל הארצות, ומה קדושתה?
שמביאין ממנה העומר ושתי הלחם, מה שאין כן מכל הארצות.
ארץ כנען מקודשת מעבר הירדן, שארץ כנען כשרה לבית השכינה ואין עבר הירדן כשרה לבית השכינה.
ערי חומה מקודשת מן הארץ, שמצורעין הולכין בכל הארץ ואינם הולכין בערי חומה.
ירושלים מקודש מערי חומה, שקדשים קלים ומעשר שני נאכלין בירושלים ואין נאכלין בערי חומה.
הר הבית מקודש מירושלים, שזבין וזבות נכנסים בירושלים ואין נכנסים בהר הבית.
החיל מקודש מהר הבית, שנכרים וטמאי מת נכנסין בהר הבית ואין נכנסין לחיל.
עזרת ישראל מקודשת מעזרת הנשים, שמחוסרי כפורים נכנסין לעזרת הנשים ואין נכנסין לעזרת ישראל.
ישראל (ח) מערבי שמש נכנסים לעזרת הכהנים על רוחב אחת עשרה ועל אורך מאה ושלשים וחמש אבל לא היו עומדים על הדוכן.
והלוים היו עומדים על הדוכן אבל לא היו נכנסים לפנים מכאן.
ובעלי מומים כהנים פרועי ראש ושתויי יין היו נכנסים לפנים מכאן, אבל לא היו נכנסים לא לאולם ולא להיכל ולא לסביבות המזבח ארבע אמות.
ושאר הכהנים נכנסו לאולם ולהיכל ולסביבות המזבח ארבע אמות, אבל לא היו נכנסין לבית קדש הקדשים.
וכהן גדול היה נכנס לבית קדש הקדשים ארבעה פעמים ביום הכפורים.

אמר רבי יוסי:
בחמשה דברים בין האולם ולמזבח שוה להיכל, כדרך שהן פורשין מן ההיכל בשעת הקטרה, כך היו פורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה.

אבא שאול אומר:
עליה היתה מקודשת מכולם, שלא היו עולים לשם אלא א"כ היה להם צורך.

רבי יהודה אומר:
גג היה מקודש מן העליה, שלא היו עולים לשם אלא אחת לשלש שנים לתקן:

זב - זה זב גמור.
כל זב - זה שראה ראיה אחת.
צרוע - זה מוסגר.
כל צרוע - זה מוחלט.

כל צרוע וכל זב וכל טמא -
יכול שאין להיות משתלח אלא אדם שהוא (ט) יכול להשתלח?
תלמוד לומר: טמא לרבות כלים הנוגעים במת.

וכל טמא -
לרבות שאר כל המטמאין שיראו קודם לרגל.

דבר אל בני ישראל -
לרבות ערי חומה.
ובצד השני וישלחו - זה שבשעה שהם עושין הפסח בטומאה, זבין וזבות יולדות לא היו אוכלין ממנו, ואם אכלו הרי אלו פטורין.
מזכר - זה טבול יום.
עד נקבה - לרבות מחוסרי כפרה.

מזכר עד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום -
חוץ לשלש מחנות.

רבי אלעזר בן שמוע אומר:
אין במשמע אלא המשלחים לא הצריכו, ומנין אף המשתלח לא הצריכו?
תלמוד לומר: כן עשו בני ישראל.

כן עשו -
מעצמן עשו, לא הצריכו שיעשום משה ואהרן.

מזכר עד נקבה תשלחו -
(כתוב ברמז תק"ע).

אמר רב קטינא אמר שמואל:
המכניס טמא שרץ למקדש חייב חטאת, שרץ עצמו פטור, מאי טעמא?
אמר קרא: מזכר עד נקבה תשלחו - מי שיש לו טהרה במקוה, יצא זה שאין לו טהרה במקוה. לימא מסייע ליה: מזכר עד נקבה תשלחו - פרט לכלי חרס, דברי רבי יוסי הגלילי.
מאי טעמא לאו משום דלית ליה טהרה במקוה?
לא, משום שנעשה אב הטומאה, יצא כלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה.

רבי יונתן אומר:
מזכר עד נקבה תשלחו -
למה נאמר?
לפי שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש, אין לי אלא אלו, שאר טמאים מנלן?
קל וחומר הוא: ומה אם נדחו טמאים ממחנה ארון הקל, קל וחומר ממחנה שכינה חמור, אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, לכך נאמר: מזכר עד נקבה.
אין לי אלא זכר ונקבה, טומטום ואנדרוגינום מנין?
תלמוד לומר: תשלחו.
אין לי אלא שיכול להשתלח, (י) שאין יכול להשתלח מנין?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחו.
אין לא אלא אדם, כלים מנין?
תלמוד לומר: תשלחום.

רבי עקיבא אומר:
מזכר עד נקבה תשלחו -
אחד אדם ואחד כלים במשמע.

רבי ישמעאל אומר:
הרי אתה דן: הואיל ואדם מטמא בנגעים וכלים מטמאים בנגעים, מה אדם טעון שלוח אף כלים יטענו שלוח?!
לא, אם אמרת באדם שמטמא על גבי משכב ומושב [לפיכך טעון שלוח], תאמר בכלים שאין מטמאים על גבי משכב ומושב לפיכך לא יטענו שלוח. הרי אבן המנוגעת תוכיח שאינה מטמאה על גבי משכב ומושב וטעונה שילוח, היא תוכיח בכלים שאף על פי שאין מטמאין על גבי משכב ומושב (לפיכך) יטענו שלוח.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מזכר עד נקבה תשלחו -
מה זכר ונקבה מיוחדין שהן ראוין ליעשות אב הטומאה וטעונין שלוח, אף כל שראוי ליעשות אב הטומאה טעון שלוח, יצא פחות משלש על שלש שאין ראוי ליעשות אב הטומאה בכל התורה.

רבי יצחק אומר:
הרי הוא אומר: ואם לא יכבם ובשרו לא ירחץ - על רחיצת גופו ענש הכתוב כרת, או לא ענש הכתוב אלא על כבוס בגדים?
אמרת: מה מת החמור לא ענש בו על כבוס בגדים, נבלה קלה דין הוא שלא יענש בו על כבוס בגדים.

אל מחוץ למחנה תשלחום -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וישלחו מן המחנה, שומע אני לא יגעו לא בארון ולא בנושאין אבל יתנו להם מקום בפני עצמן?
תלמוד לומר: אל מחוץ למחנה תשלחום.

ולא יטמאו את מחניהם -
מכאן אמרו:
שלש מחנות הן:
מחנה ישראל,
ומחנה לויה,
ומחנה שכינה.

מפתח ירושלים עד הר הבית - מחנה ישראל.
מפתח הר הבית עד העזרה - מחנה לויה.
מפתח העזרה ולפנים - מחנה שכינה.
הדא הוא דכתיב: אשר אני שוכן בתוכם.

חביבין הן ישראל שאע"פ שהן טמאין, שכינה שרויה ביניהן.
וכן הוא אומר: השוכן אתם בתוך טומאותם.
ואומר: ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם.
ואומר: ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה, אשר אני שוכן בתוכה.

רבי יוסי הגלילי אומר:
בוא וראה כמה כח עבירה קשה! שעד שלא פשטו ידיהם בעבירה, לא היו בהן זבין ומצורעין, משפשטו ידיהם בעבירה, היו בהם זבים ומצורעים.
לפי דרכנו למדנו ששלשה דברים אלו אירעו (יא) בו ביום וכו' (כתוב למעלה ברמז שס"ג).

ויעשו כן בני ישראל וישלחו -
להודיע שבחן של ישראל, שכשם שאמר להם משה כן עשו.
מה תלמוד לומר: כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל?
מלמד שאף הטמאים לא עיכבו.

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא ומעלה מעל וגו', [אבל בגוזל הגר לא שמענו (בכל התורה), תלמוד לומר: דבר אל בני ישראל].

איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם -
בא הכתוב ולמד על גוזל הגר ונשבע לו ומת, שישלם קרן וחומש לכהנים ואשם למזבח.
זו מדה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד וחסר בה דבר אחד וחזר ושנאה במקום אחר, לא שנאה אלא על שחסר בה דבר אחד.

[לאמר] -
ר' עקיבא אומר:
כל מקום שנאמר לאמר, צריך לדרוש.

ר' יאשיה אומר:
איש או אשה -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור, אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: איש או אשה - להשוות את האשה לאיש בכל חטאות ונזקים שבתורה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שכבר נאמר: בעל הבור ישלם,
ואומר: שלם ישלם המבעיר את הבערה.
מה תלמוד לומר איש או אשה?
לתלמודו הוא בא.
תנן התם:
בא סימן התחתון ולא העליון או חולצת או מתיבמת,
מנא הני מילי?

אמר רב יהודה אמר רב וכן תנא דבי רבי ישמעאל:
אמר קרא: איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה:
מה איש בסימן אחד,
אף אשה בסימן אחד,

מה איש תחתון ולא עליון,
אף אשה תחתון ולא עליון.

כי יעשו מכל חטאת האדם -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: נפש כי תחטא ומעלה מעל או מצא אבדה וגו', אין לי אלא (יב) משקר באלו משקר במקום, בשאר כל דבר מנין?
תלמוד לומר: כי יעשו מכל חטאת האדם.

למעול מעל -
אין מעילה בכל מקום אלא שקור.
וכן הוא אומר: וימעלו בני ישראל מעל בה'.
ואומר: וימת שאול במעלו אשר מעל בה'.
ואומר בעוזיהו: צא מן המקדש כי מעלת.
ואומר: ומעלה בו מעל.
הא אין מעילה בכל מקום אלא שקור.

ואשמה הנפש ההיא -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: איש או אשה, אין לי אלא איש או אשה, טומטום ואנדרוגינוס מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא, (ואשמה הנפש ההיא, ההיא) - הכל במשמע, האנשים והנשים והגרים (במשמע).

ואשמה -
[משמע] מביא את אלו ומביא את הקטן?
אמרת: ומה אם ע"ז חמורה פטר בה את הקטן, קל וחומר לכל מצות האמורות בתורה.

ואשמה הנפש ההיא -
למה נאמר, מנין אתה אומר לגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת שהיורשין פטורין?
תלמוד לומר: [ואשמה הנפש ההיא].
אי כשם שפטורין מן האשם כך יהו פטורים מן מקרן?
תלמוד לומר]: ונתן לאשר אשם לו.

ואשמה הנפש -
למה נאמר?
מנין אתה אומר המדליק גדישו של חברו ביום הכפורים, (יג) שאע"פ שאין בית דין נפרעין ממנו שהוא נידון בנפשו?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.

והתודו - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והתודה אשר חטא עליה אין לי אלא חטאת שטעונה וידוי, אשם מנין?
תלמוד לומר: ואשמה הנפש ההיא.

ר' נתן אומר:
זה בנה אב לכל המומתין שטעונין וידוי.
לפי שנאמר: והתודה אשר חטא - יתודה על חטא אשר חטא.
עליה - על המחטאת כשהיא קיימת לא משנשחטה.
אין במשמע שיתודה היחיד אלא על ביאת המקדש.
ומנין אף מיתות וכריתות?
אמרת: חטאת חטאתם כל חטאתם - לרבות מצות לא תעשה.

כי יעשו -
לרבות מצות עשה.
אין במשמע וידוי אלא יחיד, מנין אף לצבור?
אמרת: והתודו, אין במשמע וידוי (יג) אלא בארץ, מנין אף בגלות?
אמרת: והתודו את עונם ואת עון אבותם.
וכן דניאל אומר: לך ה' הצדקה וגו'.
מפני מה?
כי [אשר] חטאנו לך.

דבר אל בני ישראל -
ישראל מתודים ואין מתודים לא ע"י נכרים ולא ע"י תושבים.
או בני ישראל פרט לגרים?
אמרת: (יד) איש או אשה כי יעשו - שחשבו לעשות ולא עשו.

מכל חטאת האדם -
ממה שבינו לבין חברו הגנבות ועל הגזלות ועל לשון הרע.

למעול מעל -
על אשמות מתודים, יכול בזמן שהן מביאין, מנין בזמן שאין מביאין?
תלמוד לומר: למעול מעל - לרבות הנשבע בשם לשקר והמקלל.

ואשם ואשמה -
לרבות כל חייבי מיתות שיתודו.
יכול אף הנהרגין על פי זוממין?
לא אמרתי אלא ואשמה הנפש ההיא.

והתודו את חטאתם אשר עשו -
ולא על מה שעשה אביו, שאם אמר לו: תן לי פקדוני שהפקדתי אצל אביך.
והוא אומר: לא הפקדת!
משביעך אני!
ואמר: אמן! (ואחר זמן נזכר), שומע אני שהוא חייב?
תלמוד לומר: והתודו את חטאתם ולא על מה שעשה אביו.

והשיב את אשמו בראשו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ושלם אותו בראשו - אין לי אלא עיקר דמים, חומש מנין?
תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו - שיהא [הוא] וחומשו חמשה.

ר' יאשיה אומר:
חומשו של סלע.

ונתן לאשר אשם לו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: לאשר הוא לו יתננו אין לי אלא הוא או שלוחו, מנין לרבות שליח בית דין והיורש?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו. הרי שהיה חייב לחברו מנה ובא לב"ד ולא הספיק ליתנו עד שנמצא בעל חוב של נגזל, מנין שמוציאין מיד הגזלן ונותנין לבעל חוב של נגזל?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו - מכל מקום.

והשיב את אשמו בראשו -
כשהוא בראשו מביא עליו חומש ואשם ואין מביאין על תשלומי ד' וה' חומש ואשם.
ממעט אני בגנב שאינו משלם לאחר שבועה, (טו) ולא אמעט בגזלן אחר שבועה?
תלמוד לומר: והשיב את אשמו בראשו - כשהוא בראשו מביאין עליו חומש ואשם ואין מביאין על תשלומי כפל ועל תשלומי ד' וה' חומש ואשם.

וחמישתו יוסף עליו -
על החומש לבד ממנו.

רבי נתן אומר:
מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מנין שגובין מזה ונותנין לזה?
תלמוד לומר: ונתן לאשר אשם לו.

ואם אין לאיש גואל וגו' -
וכי יש אדם בישראל שאין לו גואלין?
(טז) אלא בגזל הגר הכתוב מדבר, הרי שגזל הגר ונשבע לו ושמע שמת הגר, והיה מעלה כספו ואשמו לירושלים ופגע באותו הגר וזקפן עליו במלוה ומת זכה הלה במה שבידו, דברי רבי יוסי הגלילי.

ר' עקיבא אומר:
אין לו תקנה עד שיוציא גזלו מתחת ידו.

בעי רבינא:
גזל גיורת מהו?
איש אמר רחמנא ולא אשה.
או דילמא אורחא דקרא הוא,

א"ל רב אהרן לרבינא:
תא שמע, דתניא: איש - אין לי אלא איש, אשה מנין?
כשהוא אומר: המושב הרי כאן שנים, אם כן מה תלמוד לומר איש?
אתה צריך לְחַזֵּר עליו אם יש לו גואלים אם לאו.
קטן אי אתה צריך לחזור עליו בידוע שאין לו גואלים (כתוב ברמז שכ"ה).

תנו רבנן:
אשם - זה קרן,
המושב - זה חומש.
או אינו אלא אשם - זה איל, ולמאי נפקא מינה?
לאפוקי מדרבא.
דאמר רבא:
גזל הגר שהחזירו בלילה - לא יצא.
החזירו חצאין - לא יצא.
החזירו חצאין - לא יצא. מאי טעמא?
אשם קרייה רחמנא, כשהוא אומר: מלבד איל הכפורים הוי אומר: אשם - זה קרן.

תניא אידך:
אשם - זה קרן,
המושב - זה חומש.
או אינו אלא אשם זה חומש, ומאי נפקא מינה?
לאפוקי ממתניתין, דתנן: נתן לו את הקרן ולא נתן לו את החומש אין החומש מעכב, [אדרבה חומש מעכב], כשהוא אומר: והשיב את אשמו בראשו וחמשיתו - הוי אומר: אשם - זה קרן.

תניא אידך:
אשם - זה קרן,
המושב - זה חומש,
ובגזל הגר הכתוב מדבר.
או אינו אלא המושב - זה כפל, ובגונב הגר הכתוב מדבר?
כשהוא אומר: והשיב את אשמו בראשו, הוי: בממון המשתלם בראש הכתוב מדבר.

אמר רבא:
גזל הגר שאין בו שרה פרוטה לכל כהן [וכהן] לא יצא, [מאי טעמא]?
נתינה כתיבא ביה.

אמר רבא:
כהנים אין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר. מאי טעמא?
אשם קרייה רחמנא, ואין חחלקין אשם כנגד אשם דמקבלי מתנות ההו.
ואם נפלו לו עשר בהמות בגזל הגר פטורין ממעשר בהמה.
דתנן:
הלוקח והנותן במתנה פטור ממעשר בהמה.
דאי יורשין הוו הא אמר מר:
קנו בתפיסת הבית חייבין. ונפקא מינה שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, מקבלי מתנה הוו ומתנה קאמר רחמנא דניתיב להו, והא לא יהיב להו ולא מידי דעפרא בעלמא הוא, דאי יורשין הוו הא קא מורית להן אבוהון.

תנו רבנן:
לה' לכהן -
קנאו השם ונתנו לכהנים שבאותו משמר.
או אינו אלא לכל כהן שירצה?
כשהוא אומר: מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו, הוי: בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר.

תנו רבנן:
הרי שהיה גוזל כהן, מנין שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים והרי הוא תחת ידי תהא שלי.
ודין הוא: אם בשל אחרים אני זוכה, בשל עצמי לא כל שכן.

רבי נתן אומר:
בלשון אחרת ומה דבר שאין לו חלק בו עד שלא נכנס לרשותן, משנכנס לרשותן אין אחר יכול להוציאו מידן, דבר שיש לו חלק בו עד שלא נכנס לרשותן, משנכנס לרשותן אינו דין שאין אחר יכול להוציאו מידן?!
לא, אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו, שכשם שאין לו חלק בו כך אין לאחרים חלק בו, תאמר (בדבר) [בגזל, שכשם] שיש לו חלק בו כך יש לאחרים חלק בו, אלא גזלו יוצא מתחת ידו ומתחלק לכל אחיו הכהנים דאתיא לכהן לכהן משדה אחוזה.

דתניא: אחוזתו מה תלמוד לומר?
מנין לשדה היוצאה לכהנים ביובל וגאלה אחד מן הכהנים, מנין שלא יאמר הואיל ויוצאה לכהנים ביובל והרי היא תחת ידי תהא שלי.
ודין הוא: בשל אחרים אני זוכה ,בשל עצמי לא כל שכן?
תלמוד לומר: כשדה החרס לכהן תהיה אחוזתו.
אחוזתו – שלו, הא כיצד?
יוצאה מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים.

המביא גזלו עד שלא הביא אשמו - יצא.
הביא אשמו עד שלא הביא גזלו - לא יצא.
דאמר קרא: מלבד איל הכפורים אשר יכפר ועדין לא כפר (כתוב ברמז תרע"ח).

רבי נתן אומר:
ואם אין לאיש גואל -
אין לי אלא איש, אשה מנין?
תלמוד לומר: להשיב האשם אליו.

אבא חנן משום רבי אליעזר אומר:
בנגזל הכתוב מדבר.
או אינו מדבר אלא בגוזל?
תלמוד לומר: להשיב האשם אליו - הא בנגזל הכתוב מדבר.
מנין אתה אומר בגוזל את הגר ונשבע לו והלך להביא את הכסף ואת האשם ולא הספיק להביא עד שמת, שהיורשין פטורין?
תלמוד לומר: מלבד איל הכפורים וגו'.

כך היה רבי עקיבא שונה:
עד שלא בא (לכופרי) [לזפרונה] אבל משבא (מכופרי) [מזפרונה] אמר: (אפילו) נתן את הכסף לאנשי משמר ומת, היורשין (פטורין, וְ) אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.
והכהן אומר לו: הבא אשם והקרב (כשהוא) [והוא] אומר: האשם המושב לה' לכהן וגו' - את שצריך כפרה יצא מת שכפרה לו נפשו.

מלבד איל הכפורים -
מכאן אתה אומר: נתן הכסף ליהויריב ואשם לידעיה - יצא וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה, או אפילו נתן האשם ליהויריב וכסף לידעיה - יצא וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה?
תלמוד לומר: מלבד איל הכפורים, יחזור ויביא אשם אחד ויתנהו לידעיה, ויזכה יהויריב בשלו.

ואם אין לאיש גואל -
(יז) לאיש מחזרין ואין מחזרין לקטן,

מלבד איל הכפורים -
מכאן אמרו:
משמרה שזכתה בכסף זכתה באיל.

אשר יכפר -
פרט שיקדים אין לכסף.
בו - פרט לאיל שמתו [בעליו].
עליו - לרבות האיל שמת.
ובצד השני אתה אומר: עליו מכפר הוא אשמו עליו.

סימן תשב

וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל -
אמר ר' ישמעאל:
בא הכתוב ללמדך על מקדיש ערמתו עד שלא מירח שהוא פטור [מן התרומה] ומן המעשרות. או אף משמרחה?
תלמוד לומר: ראשית (יז) דגנך תירושך ויצהרך.

רבי עקיבא אומר:
בא הכתוב ללמדך, שאם רצה לעשות כל גרנו תרומה רשאי ובלבד שישייר מקצת.

וכל תרומה לכל קדשי -
בא הכתוב ולמד על התרומה שתהא נוהגת בכל.

איסי בן עקיבא אומר:
אם מעשר הקל הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה אינו דין שתהא נוהגת בכל.

דבר אחר:
אם מעשר [הקל] שאינו נוהג בראשית הגז הרי הוא נוהג בכל, תרומה דין הוא שתהא נוהגת בכל.

איסי בן מנחם אומר: אם מעשר שאינו בא אלא למען תלמד ליראה הרי הוא נוהג בכל, תרומה חמורה דין הוא שתהא נוהגת בכל.

אשר יקריבו לכהן לו יהיה -
אמר רבי ישמעאל:
וכי תרומה מקריבין לכהן?!
ומה תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן?
לפי שהוא אומר: ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך, אבל לא שמענו מה יעשה להם, תלמוד לומר: אשר יקריבו לכהן לו יהיה - בא הכתוב ולמד על הבכורים שיהו נתונים [כולם] לכהנים.

וכל תרומה לכל קדשי וגו' -
ריבה דברים סתומים שאין מפורשין בענין הזה, את מה אני מרבה?
החלה והחרמים (והעלות) [והעורות] והבכורות ופדיון פטר חמור ופדיון הבן.

ואיש את קדשיו לו יהיו -
[כל הקדשים היו] בכלל (שנאמר) ואיש קדשיו לו יהיו, משך הכתוב בכל הקדשים ונתן לכהנים, ולא שייר מהם אלא תודה ושלמים ופסח ומעשר בהמה ומעשר שני ונטע רבעי שיהיו לבעלים.

ואיש את קדשיו לו יהיו -
מכאן אתה אומר:
כהן שהקריב את הזבח שלו אפילו במשמר שאינו שלו - הרי [עורו] שלו ועבודתו שלו.

סימן תשג

ואיש את קדשיו לו יהיו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש וגו' - לבעלים או קדש לכהנים?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו בנטע רביעי הכתוב מדבר שיהו של בעלים, דברי ר' מאיר.

ר' (שמעון) [ישמעאל] אומר:
קדש לבעלים או קדש לכהן?
הרי אתה דן: (יח)
מעשר שני קרוי קדש,
ונטע רבעי קרוי קדש,
אם במעשר שני למדת שאינו אלא של בעלים,
אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים.
תרומה תוכיח שקרויה קדש ואינה אלא של כהנים והיא תוכיח לנטע רבעי שאע"פ שקרוי קדש לא יהא אלא של כהנים?
(יט) אמרת הפרש:
מעשר שני טעון הבאת מקום,
ונטע רבעי טעון הבאת מקום,
אם למדת מעשר שני שאינו אלא של בעלים, אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים, הרי בכורים יוכיחו שטעונים הבאת מקום ואינם אלא של כהנים, והם יוכיחו לנטע רבעי שאע"פ שטעון הבאת מקום לא יהא אלא של כהנים.
אמרת הפרש:מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון, ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון, ואל תוכיח תרומה שאע"פ שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום, ולא בכורים שאע"פ שטעונין הבאת מקום אבל אין להם פדיון, ולא יהו אלא של כהנים?
(אדון שלשה לשונות כאחד:
מעשר שני קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון,
ונטע רבעי קרוי קדש וטעון הבאת מקום ופדיון,
ואל יוכיח תרומה שאע"פ שקרויה קדש אינה טעונה הבאת מקום ופדיון,
ולא בכורים שאע"פ שטעונה הבאת מקום אבל אין להם פדיון).
אלמוד דבר מדבר ואדון דבר מדבר, אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר ששוה בשלשה דרכים, ואל אלמוד דבר השוה בשלשה דרכים מדבר שלא שוה בשלשה דרכים, (מה) [אם למדתי] מעשר שני שאינו אלא של בעלים אף נטע רבעי לא יהא אלא של בעלים.

רבי יהושע אומר:
קדש לבעלים או קדש לכהנים?
תלמוד לומר: ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו - למי שכבר נתנו לו.

סימן תשד

ואיש קדשיו לו יהיו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: כל תרומות הקדשים אשר (יקדישו) [ירימו] בני ישראל - שומע אני יטלום בזרוע?
תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, [מגיד, שטובת הנאת קדשים לבעליהם].
הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהם, יכול קורא אני עליו: (ואיש את קדשיו לו יהיו? תלמוד לומר:) איש אשר יתן לכהן לו יהיה [תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו].
או אפילו מדד לו בקופה ונתוספו אחרים עליהם, קורא אני עליו: (איש אשר יתן לכהן לו יהיה? תלמוד לומר:) ואיש את קדשיו לו יהיו?
[תלמוד לומר: איש אשר יתן לכהן לו יהיה].

ר' יוסי אומר:
הרי שפדה את בנו בתוך שלשים יום ומת, קורא אני עליו: ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה? תלמוד לומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, לאחר שלשים יום אין מוציאין מיד כהן, וקורא אני עליו: איש אשר יתן לכהן לו יהיה:

ואיש את קדשיו לו יהיו -
קדשי ישראל לישראל:
מעשר בהמתו (כ)
ומעשר כספים
ושלמים.

קדשי כהן לכהן:
חטאת,
ואשמות,
מעשרות,
ובכורות.

איש אשר יתן -
מתנת איש מתנה ואין מתנת קטן מתנה.
אין לי אלא מתנת איש, מנין אתה מרבה אשה ויורשי קטן?
אמרת: איש אשר יתן לכהן לו יהיה.

איש איש כי תשטה אשתו -
ילמדנו רבינו:
מי שמקנא לאשתו כיצד מקנא לה?
כך שנו רבותינו:
המקנא לאשתו היה מוליכה לב"ד [הגדול] שבירושלים ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואח"כ מעלין אותה לשער המזרח לשער נקנור, ששם מטהרין את הילדות ואת המצורעין ומשקין את הסוטות.
כהן היה מביא פיילי של חרס ונתן לתוכה חצי לוג מים מן הכיור, נכנס להיכל ופנה לימינו, מקום היה שם אַמָּה על אמה והטבלא של שיש שם וטבעת קבועה בה. ומגביהה, ונוטל עפר מתחתיה ונותן על המים, שנאמר: ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן, והיה כותב את המגלה: ואם לא שכב איש אותך וגו'.

מכאן שנו רז"ל:
שפותחין בדיני נפשות בתחלה לזכות.
ועוד כתיב: ואת כי שטית וגו' יתן ה' אותך לאלה וגו'.
וכן שלמה אמר: את אשר יחטא איש לרעהו וגו' ואתה תשמע השמים וגו'.

ואם לא נטמאה וגו' -
ואם היתה טמאה לא היתה מספקת לשתות עד שפניה מוריקות ועיניה בולטות והיא מתמלאה גידין, והכהן אומר: הוציאוה שלא תטמא את העזרה, וכשם שהמים בודקים את האשה כך המים בודקים את האיש, שנאמר: ובאו ובאו.
וכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר: ונטמאה ונטמאה.
אבל אם שתתה ונמצאת טהורה -
אם היתה עקרה - נפקדת,
היתה למודה להיות יולדת [בצער - יולדת ברווח].
כעורים - יולדת יפים.
שחורים - יולדת לבנים,
קצרים - יולדת ארוכים,
נקבות - יולדת זכרים, שנאמר: ואם לא נטמאה האשה.

אמר הקב"ה למשה: כתוב פרשת סוטה כדי שתהא יודעת איזה שם הכהן מוחק בשבילה והאיך היא מתפרסמת, הדא הוא דכתיב: איש איש כי תשטה אשתו.
אם יש לו זכות תולין לה שנה או שנתים [או שלש].

רבי (ישמעאל) [שמעון] אומר:
אין זכות תולה במים המרים, שאם אתה אומר כן, נמצאת מדהה [אתה את המים בפני] כל הנשים השותות ומוציא לעז על הטהורות ששתו, לומר טמאות היו אלא שהזכות תולה להם,

ר' מאיר אומר:
לעולם הזכות תולה במים המרים, אבל אם היתה טמאה שוב אינה יולדת ואינה משבחת ומתנונת והולכת, ואינה מתה אלא באותה מיתה. דכתיב: שש הנה שנא ה' ושבע תובעת נפשו.

רבי יוסי הגלילי אומר:
שבעה דברים הללו בסוטה הם אמורים:
עינים רמות - שהאשה הסוטה תולה עיניה לאיש אחר.
וכן הוא אומר: יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים.

לשון שקר, שהיא נואפת עם איש אחר ומתעברת ממנו [ומשקרת לבעלה] ואומרת לבעלה: ממך אני מעוברת.

וידים שופכות דם נקי, שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און - אימתי הם חוטאים ואומרים זה לזה [באיזה יום] באיזה מקום באיזו שעה.

רגלים ממהרות לרוץ לרעה - בודאי שממהרים לעשות החטא.
יפיח כזבים עד שקר - שאם יתפשו הם מכזבים ומשקרים, ונשבעים ואומרים: מסיחים היינו בדברים אחרים,

ומשלח בדנים בין אחים - [שכל ישראל אחים ורֵעִים הם, שנאמר: למען אחי ורעי, והנואף אשת חברו, הבעל שומע ושונאו ואף הנואף אינו יכול לראותו, הוי: משלח מדנים בין אחים] הרי שבעה דברים קשים שהסוטה עושה.

אמרו רבותינו בשם רבי (חנינא) [הונא] אביו של רבי אחא:
הנואף והנואפת עוברים על עשרת הדברות.
א"ל: על תשעה אנו מודים (אלא על שבת) כיצד?
על אנכי - שכל הנואף אשת חברו כופר בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: כחשו בה' ויאמרו לא הוא.
לא יהיה – שנאמר: כי ה' אלהיך אל קנא.
ושתי פעמים אמור בסוטה ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ולמה שני פעמים?
לפי שהוא מקנא להקדוש ב"ה ולבעלה, שנאמר: כי מנחת קנאות היא - שהם שתי קנאות.
לא תשא - שהוא נואף ונשבע על שוא שלא עשה.
כבד את אביך - שהנואף עם הסוטה מתעברת ממנו ואומרת לבעלה ממך אני מעוברת והעובר גדול ועומד ומכבד לבעלה סבור שהוא אביו ואינו אביו, ועובר בשוק ומבזה את הנואף סבור שאינו אביו והוא אביו.
לא תרצח - שהנואף נכנס על מנת שאם נתפס או יהרוג או יהרג.
לא תנאף - ודאי שהוא נואף,
לא תגנוב - גונב מקור חברו.
וכן הוא אומר: מים גנובים ימתקו וגו'.
לא תענה - שמעידה עדות שקר [לבעלה] ואומרת: ממך אני מעוברת.
לא תחמוד וגו' - הפסוק כולו מגיד שהנואף חומד אשת חברו, חומד כל אשר לו, כיצד? שכשבעלה נפטר מן העולם סבור שאותו הבן שלו, וכותב לו דייתקי מכל נכסיו ומורישו כל מה שיש לו, ואינו יודע שאינו בנו, נמצא הנואף חומד כל מה שיש לחברו.

אמרו לו לרבי חנינא:
הרי אמרו תשעה, שבת כיצד עובר?
אמר להם: אף אני אומר לכם פעמים כהן ויש לו אשה כהנת (כא) וישראל נואף ובא עליה והיא ילדת ממנו, סבורים בו שהוא בנו של כהן ועומד ומשמש בבית המקדש, ונמצא מחלל את השבת.

הרי עשרת הדברות שהסוטה עוברת עם הנואף, ועליה אמר שלמה: ומוצא אני מר ממות את האשה אשר היא מצודים וחרמים - צדה בעולם הזה ולעולם הבא. וחרמים - החרס הזה צד בים ואינו צד ביבשה, אבל האשה צדה בים וביבשה.

סימן תשה

והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים -
לפי שנהג עמה מנהג בהמה, לפיכך הביא קרבנה מאכל בהמה.

לא יצוק עליה שמן -
שהשמן אור וקרוי יצהר, וזו הביאה את האפלה, לפיכך לא תהא אור במנחתה.

לא יתן עליה לבונה -
שהלבונה זכר לאמהות, שנאמר: אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה - וזו פרשה מדרכיהן לפיכך תהא מנחתה מזכרת עון ולא מזכרת זכות.

ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש וגו' ואם לא שטית טומאה תחת אישך וגו' ומן העפר וגו' - הוא נברא מן העפר והיא נוצרת מן המים.

דבר אחר:
למה לוקח מים ועפר ובודקה?
מפני שתחלתה מן המים.

דבר אחר:
לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר, לפי שהן עדים, שנאמר: העדותי בכם היום את השמים ואת הארץ וגו'.

דבר אחר:
למה נבדקת במים [ובעפר]?
לפי שאדם זורע כמה זרעים בעפר ואינו יודע מה הן עד שהמים יורדין עליהן ומודיעין אם הן של בעל השדה או מה שזרעו אחרים.

ועין נואף שמרה נשף לאמר לא תשורני עין -
הנואף אומר: אין בריה יודעת בי, והקב"ה עיניו משוטטות בכל הארץ.
ואומר: אם יסתר איש במסתרים.
כך דרך של עוברי עבירות, משמרין שעת אפלה שלא יראה אותם בריה, וכן הגנב משמר שעת החשך, שנאמר: חתר בחשך בתים.
וכן הוא אומר: הוי המעמיקים מה' לסתיר עצה והיה במחשך מעשיהם.
קשה הגנב והנואף שמסלקין את השכינה כביכול, שהקב"ה מלא העליונים והתחתונים, שנאמר: הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ה' ובאיזה מקום בא הנואף לנאוף?
הלא הקב"ה בכבודו שם, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו והנואף אומר סלק עצמך ותן לי מקום לשעה, הדבר קשה עד מאד, כביכול הוא מלא רחמים וארך אפים ונותן לו מקום [לשעה], שנאמר: כי הוא ידע מתי וירא און יתבונן.
ואומר: וסתר פנים ישים, הדא הוא דכתיב: ועין נואף.
ומה הקב"ה עושה?
וסתר פנים ישים - יושב בסתר ישים פנים של נואף אף באותו העובר, שהנואף והנואפת מבקשין שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד, והקב"ה מפרסמן בעולם, הוי: וסתר פנים ישים כדי שידעו הבריות ויאמרו: בודאי שפנים של זה דומין לפני נואף, שצר צורת העובר כדמות הנואף, לפיכך נקרא זמה - שהן כופרים שניהן ואומרים: אין אנו יודעין, והבריות אומרים: א"כ זה מה הוא.

א"ר יצחק:
קשה כח הנואף שהוא מכשיל כח השכינה, כיצד?
העובר שהוא מתעבר מן האיש, הקב"ה צר צורתו לארבעים יום, (כב) ואח"כ הנואף בא עליה, והקב"ה עומד ותוהה ואומר: של מי אצור צורת האיש או צורת הנואף?
כביכול צור ילדך תשי יו"ד זעירא, תש ידי הצייר.

א"ר אבהו:
משל למה הדבר דומה?
לצייר שהוא צר איקונין של מלך, בא לגמור את הפרצוף.
אמרו לו: מת המלך ועמד מלך אחר.
כיון ששמע הצייר כך, נתרשלו ידיו, התחיל לומר: מה אעשה באלו הסימנין שבידי, אצייר צורת מלך הראשון או צורת המלך השני?
התחיל תמה.
וכן האיש משמש אם אשתו, הקב"ה צר את העובר כדמות אביו. חזר הנואף ובא עליה, הרי נתערבו הסימנין, הוי אומר: וסתר פנים ישים.

איש איש כי תשטה אשתו -
שנו רבותינו:
אין הנואפין מנאפין ער שתכנס בהן רוח שטות, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו.
למדנו לאשה, לנואף מנין?
דכתיב: נואף אשה חסר לב. זה שאמר הכתוב: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו?!
מהו לא אראנו?
לא אראנו, ואפרסם מעשיו לבריות?
משל לארכיטקסן של מדינה [וכו'], התחילו בני המדינה מטמינין כספם וזהבם לתוך אותן המטמונים.
א"ל הארכי טקסן: אני בניתי את המדינה ואני עשיתי את המטמונים, ממני אתם מטמינים?! כך אמר הקב"ה למנאפים: ממני אתם מסתירים עצמכם?!
אם יסתר איש במסתרים - אני בראתי אתכם מחילין מחילין, שנאמר: ותשכח אל מחוללך.
מהו אל מחוללך?
לאל שעושה אותך מחילין מחילין. [למה]?
אני ה' חוקר לב בוחן כליות - ואני הוא שמקרב אתכם למשפט, שנאמר: וקרבתי אליכם למשפט, לפיכך אל תהיו טועים אחר יצר הרע (כג) שלא תשטה אשתו של אחד מכם, שנאמר: איש איש כי תשטה אשתו.

דבר אחר:
איש איש -
ללמדך שמועלת וכופרת בשנים:
באישה של מעלה,
ובאשה של מטה,
אמר לה הקב"ה: באישך את (משחקת) [משקרת] שמא בי [אתה יכולה לשקר]?!

משל למה הדבר דומה?
למי שהיה חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה, והיו שם שני שומרים אחד מבפנים ואחד מבחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו השומר, בא לצאת מן החיצון, הרגיש בו תפסו. א"ל: באותו שבפנים שחקת, אבל בי אין אתה יכול לשחק!
כך אמר הקב"ה למנאפת: באישך שחקת, אבל אני יושב ומשחק על בריותי, שנאמר: יושב בשמים ישחק.

מעשה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו, והיתה [אחת] נשואה [בעיר] אחת [ואחת נשואה] בעיר אחרת. בקש בעלה של אחת מהן לקנאות לה ולהשקותה מים המרים בירושלים, והלכה לאותה [העיר שהיתה אחותה] נשואה שם.
אמרה לה אחותה: מה ראית לבא לכאן?
אמרה לה: בעלי מבקש להשקות אותי מים המרים.
אמרה לה: אני הולכת תחתיך ושותה.
אמרה לה: לכי.
לבשה בגדי אחותה והלכה תחתיה ושתתה מים המרים ונמצאת טהורה, וחזרה לבית אחותה, יצתה לקראתה בשמחה וחבקה ונשקה, כיון שנשקו זו לזו הריחה המים המרים ומיד מתה, לקיים מה שנאמר: אין אדם שליט ברוח.

סימן תשו

ועד אין בה -
אע"פ שאין לה עכשיו יש לה לאחר זמן.
כיוצא בו: לא הגידה אסתר - אע"פ שלא הגידה עכשיו הגידה לאחר זמן, שנאמר: כי הגידה אסתר מה הוא לה, ואף יש לה לאחר זמן, שנאמר: והייתי עד ממהר.

אמרו רבותינו:
בזמן שהאשה משמשת עם בעלה ולבה על אחר, אין לך נאוף גדול מזה, שנאמר: האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים.
וכי יש אשה שמנאפת תחת בעלה?!
אלא משמשת עם בעלה ונותנת עיניה באחר.

שאל מלך הערבי את ר' עקיבא:
א"ל: אני כושי ואשתי כושית וילדה בן לבן, אני הורגה שזנתה תחתי.
א"ל: צורות ביתך לבנות או שחורות?
א"ל: לבנות.
א"ל: כשעסקת עמה בתשמיש נתנה עיניה בצורות וילדה כיוצא בהן, ואם תמה אתה על הדבר, מצינו בצאן לבן שמן המקלות היו מתיחמות, שנאמר: ויחמו הצאן אל המקלות, והודה מלך הערבי ושבח לר' עקיבא.
הוי כל אשה שמתיחדת עם בעלה בקדושה סוף [הקב"ה] מעמיד ממנה בנים צדיקים, שכן אמרה חנה: (כד) אל הנער הזה התפללתי ויתן ה' וגו'. למה?
שנזרע בקדושה.
אמר הקב"ה: בעוהרי זה בחרתי בכם שאתם זרע אמת, שנאמר: ואנכי נטעתיך שורק כלו זרע אמת. וכתיב: ובך בחר ה' אלהיך וגו'.
ואף לעתיד לבא איני בוחר אלא בכם שאתם זרע קדש, שנאמר: לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה, וכתיב: כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.

דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אשתו -
למה נאמרה פרשה זו?
לפי שהוא אומר: כי יקח איש אשה ובעלה וגו' לא שמענו אלא בזמן שיש לו עדים (והתרו בה) שיוצאה ממנו בגט, אבל ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה ?
תלמוד לומר: איש איש כי תשטה אשתו, הרי הכתוב זוקקה שתהא שותה המים, לכך נאמרה פרשה זו.
איש איש - לעשות (כה) אשה כאיש, דברי רבי עקיבא.

דבר אל בני ישראל -
על ידי ישראל מקנין ואין מקנין ע"י תושבים.
או בני ישראל פרט לגרים?
אמרת: איש איש - לרבות את הגרים.

דבר אל ישראל ואמרת -
לרבות ארוסה ושומרת יבם לקנוי, אשת גר ועבד משוחרר שותות. פשיטא?
מהו דתימא: דבר אל בני ישראל ולא גרים, קא משמע לן.
ואמרת - ריבויא הוא.

תנו רבנן:
איש - מה תלמוד לומר איש איש?
לרבות אשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים או שהיה חבוש בבית האסורין, שב"ד מקנין להן לפוסלן מכתובתן.
יכול אף להשקותן?
תלמוד לומר: והביא האיש את אשתו.

רבי יוסי אומר:
אף להשקותה. ולכשיצא בעלה מבית האסורים, ישקנה.

רבנן סברי בעינן וקנא והביא.
ור' יוסי סבר לא בעינן וקנא והביא.

בני ישראל -
[העיר עקביא בן מהללאל]:
אין משקין לא את הגיורת ולא את המשוחררת.
ואמרו לו: מעשה בכרכמית כו' שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון.
וא"ל: דוגמא השקוה.

כי תשטה -
אמר ריש לקיש:
אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, שנאמר: איש איש כי תשטה, תשטה כתיב.

א"ר שמעון בן לקיש:
ואיש את קדשיו לו יהיו - מה כתיב בתריה?
איש איש כי תשטה אשתו, וכי מה ענין זה לזה?
אני אמרתי: תן מתנתך לכהן, ואתה לא עשית כן, חייך, שאני מצריכך שתביא אשתך אל הכהן.

כי תשטה אשתו -
בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.
וכדברי עקביא בן מהללאל אף המשוחררת ואשת גר.
אמרו לו: והרי כרכמית וכו' ונדהו ומת בנידויו, וסקלו בי"ד את ארונו.
ואשת אחיו שסטת מאחיו לאחר מיתת אחיו שיקנא לה בעשה, ומנין בלא תעשה?
אמרת: וידבר ה' אל משה לאמר, ועדין אין במשמע אלא אשתו הנשואה, ומנין אתה מרבה ארוסתו ריבמתו וכל שהוא לו משום אישות?
אמרת: לאמר ואמרת אליהם. איש איש כי תשטה אשתו - אשתו אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה.
והלא דין הוא: הואיל והוא אוסר עליה והיא אוסרת עליו, מה לימד עליו מה לימד באיסור שהוא אוסר עליה אם בא עליה אחר נאסרת עליו מיד, יכול אף באיסור שהיא אוסרת עליו אם בא על אחת מכל האסורות לו תאסר אשתו ולא תהא מותרת לו?
תלמוד לומר: אשתו - אשתו (כז) אסורה ואין קרובותיה אוסרין אותה.

ומעלה בו -
שנינו אין לי אלא בו, מנין אתה מרבה שאר בני אדם?
תלמוד לומר: ומעלה בו מעל.

ומעלה בו מעל -
מעילה על דבר ערוה או על דבר ממון?
כשהוא אומר: ושכב איש אותה וגו' - הרי מעילה על דבר ערוה ולא על דבר ממון.

ומעלה בו מעל -
אין מעילה בכל מקום אלא שיקור וכו' (כדכתוב כי יעשו מכל חטאת האדם):

ושכב איש -
על ידי איש הוא מקנא אותה ואינו מקנא ע"י בהמה,

ושכב איש - להוציא את הקטן שאינו איש.
אותה - ולא את אחותה.
שהיה בדין: אם כשבא (כח) איסור הקל על איסור הקלה אסר את אוסרו, כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסרו?!
תלמוד לומר: אותה - ולא אחותה.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
אותה - ולא את חמותו.
אותה - ולא את הערוה.
שהיה בדין: [ומה] אם במקום שאין האוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור הקל על הקלה אסר את אוסריו, מקום שהאוסר אוסר כל ימיו כשבא איסור חמור על איסור חמורה אינו דין שיהא אוסר את אוסריו?!
תלמוד לומר: אותה - ולא את חמותו,
אותה - (כט) ולא את הערוה.

שכבת זרע -
פרט לדבר אחר: מאי דבר אחר?
[פרט שקינא לה דרך אברים. דרך אברים פריצותא בעלמא הוא?
מהו דתימא בקפידיא דבעל תלה רחמנא ובעל הא קפיד, קמשמע לן.
למה לי דכתב רחמנא שכבת זרע בשפחה חרופה? (כתוב ברמז תרט"ו).

ונעלם מעיני אישה -
להוציא את הסומא.

ונעלם מעיני אישה -
ולא שיהא רואה (ומערים) [ומעמעם], הא אם ידע בה בעלה אין רשאי להערים עליה להשקותה.

תנו רבנן:
אשר תשטה אשה תחת אישה -
להקיש אשה לאיש ואיש לאישה.
למאי הלכתא?

[אמר רב ששת]:
כשם שאם [הוא] היה סומא לא היה משקה, דכתיב: ונעלם מעיני אישה, כך אם [היא] היתה סומא לא היתה שותה, כשם שאם היתה חגרת או גדמת לא היתה שותה, דכתיב: והעמיד הכהן את האשה לפני ה' ונתן על כפיה כך אם היה הוא חגר או גדם לא היה משקה.

[מר בר רב אש' אמר]:
כשם שאם היתה אלמית לא היתה שותה, דכתיב: ואמרה וגו' כך הוא אם היה אלם לא היה משקה.

ונסתרה והיא נטמאה -
אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה.
או אין עדים לא לטומאה ולא לסתירה?
אם אמרת כן אף היא מותרת לבעלה, הא אין עליך לומר כלשון האחרון אלא כלשון הראשון. ונסתרה - אין עדים לטומאה אבל יש עדים לסתירה.
ונסתרה - לא שמענו שעור סתירה?
תלמוד לומר: ונסתרה והיא נטמאה - סתירה כדי טומאה, כדי להקיף דקל, דברי רבי ישמעאל.

רבי אליעזר אומר:
כדי מזיגת הכוס.

רבי יהושע אומר:
כדי לשתותו.

בן עזאי אומר:
כדי לצלות ביצה.

רבי עקיבא אומר:
כדי לגמעה.

רבי יהודה בן בתירא אומר:
כדי לגמוע שלש ביצים זו אחר זו.

ואמר רב יהודה אמר רב:
סוטה אסורה, מאי טעמא?
טומאה כתיבא בה כעריות.

תנו רבנן:
שלשה [פעמים] נטמאה האמורים בפרשה:
אחד לבעל,
ואחד לבועל,
ואחד לתרומה, דברי רבי עקיבא.

אמר רבי ישמעאל:
קל וחומר: ומה גרושה שמותרת לתרומה אסורה לכהונה, זו שאסורה בתרומה אינו דין שאסורה לכהונה?!
אם כן מה תלמוד לומר: והיא נטמאה והיא לא נטמאה?
אם נטמאה למה שותה?
ואם לא נטמאה למה משקה?
מגיד לך הכתוב שהספק אסורה.
ומכאן אתה דן לשרץ: ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כודאי, שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואנס כרצון אינו דין שעשה בו ספק כודאי?!
וממקום שבאת מה סוטה רשות היחיד,
אף שרץ רשות היחיד.

ומה סוטה דבר שיש בו דעת לישאל
אף שרץ דבר שיש בו דעת לישאל.

מכאן אמרו:
דבר שיש בו דעת לישאל - ברשות היחיד ספקו טמא, ברשות הרבים ספקו טהור.
ושאין בו דעת לישאל - בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד ספקו טהור.

ורבי ישמעאל, א"ל רבי עקיבא:
תרומה ומהדר ליה איהו כהונה?
ותו, לרבי עקיבא כהונה מנא ליה? וכו'
אלא לרבי עקיבא ד' קראי כתיבי:
חד לבעל
וחד לבועל
חד לתרומה
וחד לכהונה.

ור' ישמעאל, כהונה אתיא מקל וחומר.
ורבי ישמעאל, ממאי דכי איצטריך קרא לתרומה וכהונה אתיא בקל וחומר, דילמא כי איצטריך קרא לכהונה ותרומה שריא?
אמר לך: מסתברא דומיא דבעל ובועל:
מה בעל ובועל מחיים,
אף תרומה נמי מחיים, לאפוקי כהונה דלאחר מיתה.

ורבי עקיבא, דומיא דבעל ובועל לית ליה, ואי נמי אית ליה, מלתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.

להמשך שמעוני במדבר פרק ה