וידבר ה' וגו' דבר אל בני ישראל וגו' -
המקנא לאשתו מכדי תנא מגזיר קא סליק מאי שנא דקתני סוטה?

לכדרבי, דתניא: רבי אומר:
למה נסמכה פרשת נזיר לסוטה?
לומר לך, שכל הרואה טוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין.
וליתני סוטה והדר ליתני נזיר?
איידי דתנא כתובות ותנא המדיר תנא נדרים, ואיידי דתנא נדרים תנא נזיר דדמי לנדרים, וקתני סוטה לכדרבי.

תנו רבנן:
דבר אל בני ישראל -
ולא לגוים.

ואמרת אליהם -
לרבות את העבדים.
למה לי קרא, הא אמרת: כל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה?

אמר רבא:
שאני הכא דאמר קרא: לאסור אסר על נפשו - במי שנפשו קנויה לו, יצא עבד שאין נפשו קנויה לו, [הואיל ואין נפשו קנויה לו] אימא גבי נזיר נמי לא קא משמע לן.

(ואמרת) דבר אל בני ישראל -
ולא לגוים.
וכל היכא דכתיב בני ישראל גוים לא, והא גבי ערכין דכתיב: דבר אל בני ישראל.
ותניא: בני ישראל מעריכין ואין הגוים מעריכין.
יכול לא יהו נערכין?
תלמוד לומר: איש.
שאני הכא דאמר קרא: לאביו ולאמו לא יטמא - במי שיש לו אב, יצא גוי שאין לו אב.
למאי אילימא לעינן ירושה, האמר ר' יוחנן:
גוי יורש את אביו דבר תורה, שנאמר: כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר, אלא אמר קרא: לאביו ולאמו לא יטמא - במי שיש לו טומאה, יצא גוי שאין לו טומאה.
ומנלן דלית ליה טומאה?
דאמר קרא: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל - במי שיש לו קהל, יצא גוי שאין לו קהל.
ודילמא כרת הוא דלא מיחייב אבל אטמויי מטמא?
אמר קרא: והזה הטהור על הטמא - כל שיש לו טהרה - יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה - אין לו טומאה.
ודלמא טהרה הוא דלא הויא ליה, הא טומאה הויא ליה?
אמר קרא: ואיש אשר יטמא איתקש טומאה לטהרה, כל שיש לו טהרה - יש לו טומאה, וכל שאין לו טהרה - אין לו טומאה.

כי יפליא -
דכתב רחחמנא גבי נזיר למה לי, מכדי הא איתקש נזיר לנדרים, כי יפליא למה לי?
לאתויי ידים שאין מוכיחות, דאיתמר ידים שאין מוכיחות - אביי אמר:
הויין ידים.

רבא אמר:
לא הויין ידים.
הניחא (לרבא) [לאביי] אלא (לאביי) [לרבא] דאמר הויין ידים, מאי איכא למימר?
מיבעי ליה לכדרבי טרפון.

דתניא: רבי טרפון אומר:
אין אחד מהן נזיר לפי שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.
הניחא לרבי טרפון אלא לרבנן מאי איכא למימר?
אלא מיבעי ליה לכדתניא: היתר נדרים פורחין באויר, ואין להם על מה שיסמוכו.

רבי אליעזר אומר:
יש להם על מה שיסמוכו, שנאמר: כי יפליא [כי יפליא] אחד הפלאה לאיסור, ואחד הפלאה להיתר.

איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר -
תניא: נזיר להזיר - לעשות כנוי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות.
אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין?
תלמוד לומר: לנדור נדר נזיר להזיר מקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים:
מה נזירות עשה בו ידות נזירות כנזירות,
אף נזירות עשה בהם ידות נדרים כנדרים.

ומה נדרים עובר בבל תאחר ובל יחל,
אף נזירות עובר בבל תאחר ובל יחל.

ומה נדרים מיפר האב נדרי בתו ובעל מיפר נדרי אשתו,
אף נזירות האב מיפר נזירות בתו ובעל מיפר נזירות אשתו.

מאי שנא גבי נזירות?
דכתיב: נזיר להזיר.
נדרים נמי הכתיב לנדור נדר והקישא למה לי?
אי כתב נדר לנדור, כדכתב נזיר להזיר, כדקאמרת לא צריך היקשא, השתא דכתיב: לנדור נדר דברה תורה כלשון בני אדם.
ולמאן דאמר לא דברה תורה כלשון בני אדם, לנדור נדר מאי עביד ליה?
דריש ליה: לעשות ידות נדרים כנדרים, ומקיש נזירות לנדרים, ונזיר להזיר דריש לה, מלמד שהנזירות חלה על נזירות.

אמר מר:
ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר בשלמא לא יחל דנדרים משכחת לה כגון דאמר: ככר זה (עלי ואכלה) [אוכל ולא אוכלה] עובר משום בל יחל דברו אלא בל יחל דנזיר היכי משכחת לה, כיון דאמר הריני נזיר [הוה ליה נזיר], אכל - קם ליה בבל יאכל, שתה - קם ליה בבל ישתה.

אמר רבא:
לעבור עליה בשנים.
בל תאחר בנזיר היכי משכחת לה?

[אמר רבא:
כגון דאמר]: לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר, דמן ההיא שעתא הוה ליה נזיר, ומידי דהוה (על) האומר לאשתו הרי זה גִּטֵּיְך שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד.

אמר מר:
ומה נדרים האב מיפר וכו' למה הקישא, תיתי נזירות במה מצינו מנדרים. דילמא גבי נדרים הוא דמיפר משום דלית ליה קיצותא, אבל גבי נזירות דשלשים יום אימא לא, קא משמע לן.

איתמר ידים שאינן מוכיחות –
אביי אמר:
הויין ידים.

ורבא אמר:
לא הויין ידים.

אמר רבא:
רבי אידי אסברה לי, אמר קרא: נזיר להזיר מקיש ידות נזירות לנזירות:
מה נזירות בהפלאה,
אף ידות בהפלאה.

תניא אמר (רבי) שמעון הצדיק:
מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד.
פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, והלכתי למלאות מים מן המעין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחו עלי יצרי ובקש לטרדני מן העולם,
אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים. מיד עמדתי (חמדתיו) ונשקתיו על ראשו.
אמרתי לו: בני, כמותך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.

מתקיף לה רבי (מרי) [מני]:
מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל משום דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול דעל חטא הן באין?

אמר ליה רבי יונה:
היינו טעמא כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין עליהן ימי (טומאה) [נזירות] מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה.
אי הכי אפילו נזיר טהור נמי?
נזיר טהור אי לאו דאמודי אמיד לנפשיה דיכול לא נזר.

בני ישראל נזירים ואין הנכרים נזירים,
והא מהכא נפקא, מהתם נפקא: איש איש אשר יקריבו לעולה - לרבות הנכרים שנודרין [נדרים ונדבות] כישראל.
לעולה - פרט לנזירות. אי מההיא הוה אמינא קרבן הוא דלא לייתי אבל נזירות חלה עלייהו, קא משמע לן.

איש כי יפליא -
היו ב' מהלכין בדרך ואחד בא כנגדן, אמר אחד מהן: הריני נזיר שזה איש פלוני נזיר.
ואחד אמר: הריני נזיר שאינו נזיר, הריני שאחד מכם נזיר, שאין אחד מכם נזיר, ששניכם נזירים, [שכלכם נזירים] –
בית שמאי אומרים:
כולם נזירים.

ובית הלל אומרים:
אין נזיר אלא מי [שלא] נתקיימו דבריו.

ורבי טרפון אומר:
אין אחד מהן נזיר, שלא ניתנה נזירות אלא להפלאה.

אמר רב הונא:
הקדיש ואכל – לוקה, שנאמר: איש כי יפליא. ולא יחל כל שיש בהפלאה ישנו בבל יחל, וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל.

הקדיש ואכלו אחרים –
רב כהנא אמר:
אין לוקין.

רבי יוחנן וריש לקיש דאמרי תרוייהו:
לוקין.
מר סבר, מופלא הסמוך לאיש דאורייתא
ומר סבר, דרבנן.

נזיר להזיר -
מכאן שהנזירות חלה על הנזירות, שיכול והלא דין הוא:
ומה שבועה חמורה אין שבועה חלה על שבועה נזירות קלה לא כל שכן?
תלמוד לומר: נזיר להזיר מכאן שהנזירות חלה על הנזירות.

לשמואל דאמר: הריני נזיר היום.
לרב הונא דאמר: הריני נזיר היום הריני למחר, דמגו דאיתוסף יומא יתירא חיילא נזירות על נזירות.
מאי חומרא דשבועה מנדר?
דכתיב בה: לא ינקה.

איש כי יפליא -
(מט) למה נאמר פרשה זו?
לפי שהוא אומר: איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו, שאם נדר יום אחד - אסור יום אחד, שנים - אסור שנים, מאותו המין שנדר [מאותו המין] אסור, שומע אני אף בנזירות כן?
תלמוד לומר: כי יפליא וגו', שאם נזר יום אחש או שעה אחת אסור שלשים יום לשתות יין וליטמא למתים ואסור בתגלחת לכך נאמרה פרשה זו איש או אשה לעשות נשים כאנשים. שהיה בדין: ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים לא עשה נשים כאנשים, כאן שלא עשה קטנים כגדולים אינו דין שלא נעשה נשים כאנשים?!
תלמוד לומר: איש או אשה [לעשות נשים כאנשים].
איש - להוציא קטנים, א"כ למה נאמר: כי יפליא?
להביא את מי שיודע להפלות.

מכאן אמרו:
בן שלש עשרה שנה ויום אחד נדריו קיימין.
כי יפליא - לרצונו ולא אנוס, או אפילו אנוס?
הרי אתה דן: נאמר כאן הפלאה,
ונאמר להלן הפלאה,
מה הפלאה האמורה להלן בנדר ובנדבה,
אף הפלאה האמורה כאן בנדר ובנדבה,.

מכאן אמרו:
מרצונו ולא אנוס.

כי יפליא לנדור נדר -
(או) [יכול] אפילו נדר בקרבן יהא נזיר?
תלמוד לומר: נדר נזיר להזיר - עד שידיר בנדרו של נזיר.
(תלמוד לומר:) [יכול] להזיר (או עד) [אף] שיזיר את אחרים?
תלמוד לומר: נזיר - את עצמו הוא מזיר ואין מזיר את אחרים.
אם כן למה נאמר: (נדר) נזיר [להזיר]?
לעשות כנוי נזירות כנזירות, (אף בנזירות כיוצא בהן, מה בנדרים עובר בבל יחל) [וידות נזירות כנזירות.
אין לי אלא בנזירות, בנדרים מנין?
תלמוד לומר: נדר נזיר, להקיש נדרים לנזירות ונזירות לנדרים:
מה נזירות עשה בו כנויי נזירות כנזירות וידות נזירות כנזירות,
אף בנדרין עשה בו ידות נדרים כנדרים וכנויי נדרים כנדרים.

ומה נדרים עובר בבל יחל ובבל תאחר,
אף נזירות עובר בבל יחל ובבל תאחר].

ומה בנדרים האב מיפר נדרי בתו והאיש נדרי אשתו,
אף בנזירות [כיוצא בהם].

ר' יהושע בן קרחה אומר:
להזיר אף את אחרים.

להזיר לה' -
המצוה לנזור לשם.

אמר שמעון הצדיק:
לא אכלתי אשם נזירות מימי וכו' (לעיל), לפי שנאמר קדוש יהיה - יגדל בקדושה אל יעבור בתער ובמספרים, אל יתלוש ואל ימרוט ואל יחוף באדמה ואל יתן סמנין.
בעשה, ומנין בלא בתעשה?
אמרת: תער לא יעבור על ראשו, אין במשמע בלא תעשה אלא התער.
אמרת: וידבר ה' אל משה (נ) לאמר – ריבה.
אבל אומר אני, מה התער שהוא בעבירת שער בכלי [אף מספרים].
מה בין תער למספרים?
שהתער מכלה ומספרם משיירות.

דבר אל בני ישראל -
ריבה התולש והמורט.

ואמרת אליהם -
ריבה המשפשף באדמה. שיירתו מצות עשה החופף באדמה והנותן סמנין.

בני ישראל נודרין נזירות ואין העבדים נודרין נזירות מפני שרבו אומר לו לשתות יין - והוא שותה, לגלח - והוא מגלח, ליטמא למתים - והוא מיטמא.
או בני ישראל פרט לגרים?
אמרת: איש איש לרבות את הגרים.

איש או אשה -
ר' יוסי הגלילי אומר:
יכולה כשירצה [ולא כשידירנה] בעלה. מפני שהיה (לי) בדין: ומה אם במקום שאינו מיפר נדרי עצמו הרי הוא אוסר עליו נדרים, מקום שהוא מיפר נדרי אשתו אינו דין שיאסור עליה נדרים?!
אמרת: ואשה כי תדור נדר - ולא כשידירנה בעלה,

רבי עקיבא אומר:
יכול (אף) הנזירה (לא) תהא מיטמאה למתים?
והלא דין הוא: ומה אם במקום שעשה קטנים כגדולים בכהנים לא עשה בהן נשים כאנשים, מקום שלא עשה קטנים כגדולים בנזירים אינו דין שלא נעשה בהן נשים כאנשים?!
אמרת: או אשה וגו' על נפש מת לא יבא. איש כי יפליא (נא) כשיפרש. לנדור - פרט למהרהר בלב, אתה מרבה הגומר בלב?
תלמוד לומר: נדר.
נאמר כאן נדר
ונאמר להלן נדר,
מה נדר האמור כאן כי יפליא,
אף נדר האמור להלן כי יפליא.

ומה נדר האמור להלן אל תאחר לשלמו,
אף נדר האמור כאן אל תאחר לשלמו.

נזיר להזיר -
נודר הוא נזירות בתוך נזירות,
והיה בדין שלא ידור: הואיל והנגעים גורמים להבאת קרבן והנזירות גורמת להבאת קרבן, מה מצינו בנגעים שאם נולך לו נגע בתוך נגעו אינו גורם לו להביא קרבן שני עד שיצא ידי ראשון, כן בנזירות שאם נולדה לו נזירות בתוך נזירותו אינה גורמת לו שיביא קרבן שני עד שיצא ראשון, ובצד השני אתה אומר: נדר וכו' להזיר - מזיר הוא בנו הקטן כשירצו קרובים.

מיין ושכר יזיר -
לעשות (נב) יין מצוה כיין רשות.
שהיה בדין: הואיל ואונן אסור בשתית יין ונזיר אסור בשתית יין, אם למדתי לאונן שלא עשה בו יין מצוה כיין רשות, אף נזיר לא נעשה בן יין מצוה כיין רשות.

וקל וחומר: ומה אונן שעשה בו אכילת מצוה כיין מצוה, לא עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שלא עשה בו (נג) אכילת מצוה כיין מצוה, אינו דין שלא נעשה בו יין מצוה כיין רשות?!
הרי העובד יוכיח שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה ועשה בו יין מצוה כיין רשות, והוא יוכיח לנזיר שאף על פי שלא עשה בו אכילת מצוה כיין מצוה נעשה בו כיין רשות.

ועוד קל וחומר: מה אם עובד שלא עשה בו פסולת האוכל כאוכל [אכילה כשתיה] אכילת ענבים כשתית יין, עשה בו יין מצוה כיין רשות, נזיר שעשה בו פסולת האוכל כאוכל אכילה כשתיה ואכילת ענבים כשתית יין, אינו שנעשה בו יין מצוה כיין רשות?!
לא, אם אמרת בעובד שענש בו מיתה לפיכך עשה בו יין מצוה כיין רשות, תאמר בנזיר שלא ענש בו מיתה הואיל ולא ענש בו מיתה לא עשה בו יין מצוה כיין רשות?
תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר - לעשות יין מצוה כיין רשות.

רבי יוסי הגלילי אומר:
מיין ושכר יזיר - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' תרושך אף נזיר במשמע.
ומה אני מקיים מיין ושכר יזיר?
בשאר כל היינות חוץ מיין מצוה.
או אף ביין מצוה, ומה אני מקיים: ואכלת לפני ה' אלהיך?
בשאר כל אדם חוץ מן הנזיר (או אף בנזיר)?
תלמוד לומר: מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות.

אבא חנן אומר משום רבי אליעזר:
למה נאמר: מיין ושכר יזיר?
שהיה בדין: הואיל ואסור בטומאה ואסור ביין, אם למדתי לטומאה שלא עשה בה מת מצוה כמה רשות, אף היין לא נעשה בו יין מצוה כיין רשות?
תלמוד לומר מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין רשות.

מיין ושכר יזיר -
והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין?
אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות.
כיוצא בו אתה אומר: שחיטה היא זביחה זביחה היא שחיטה,
קמיצה היא הרמה הרמה היא קמיצה,
עמוקה היא שפלה שפלה היא עמוקה,
אות הוא מופת מופת הוא אות,
אלא שריבה [שדברה] תורה שתי לשונות.
אף כאן אתה אומר: מיין ושכר יזיר והלא יין הוא שכר ושכר הוא יין, אלא (שריבה) [שדברה] תורה שתי לשונות.

ר' אלעזר [הקפר] אומר:
יין זה מזוג שכר זה חי,
אתה אומר יין זה מזוג שכר זה חי או יין זה מזוג?
תלמוד לומר: ונסכו (יין) רביעית ההין לכבש וגו' - חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון הראשון, יין זה מזוג שכר זה חי.
יזיר - אין נזירות בכל מקום אלא פרישה.
וכן הוא אומר: וינזרו מקדשי בני ישראל.
ואומר: ואת ענבי נזיריך לא תבצור.
ואומר: וינזרו לבשת.
ואומר: האבכה בחדש החמישי הנזר - הא אין נזירות בכל מקום אלא פרישה.

יזיר -
שומע אני (נד) מסחורותיו ומרפואותיו?
תלמוד לומר: (מיין ושכר יזיר) [לא ישתה] מותר הוא בסחורותו וברפואתו.

חומץ יין וחומץ שכר -
מגיד שעשה חומץ כיין.
שהיה בדין: הואיל ועובד אסור בשתית יין, [ונזיר אסור בשתית יין], אם למדתי לעובד שלא עשה בו חומץ כיין אף נזיר לא נעשה בו חומץ כיין.
ועוד קל וחומר: ומה אם עובד ענש בו מיתה לא עשה בו חומץ כיין, נזיר שלא ענש בו מיתה אינו דין שלא נעשה בו חומץ כיין?
תלמוד לומר: וחומץ יין חומץ שכר וגו' - מגיד שעשה בו חומץ כיין, וכשם שעשה בו יין מצוה כיין רשות, כך עשה בו חומץ מצוה כחומץ רשות.

וכל משרת ענבים לא ישתה -
וכי מה הניח הכתוב שלא אמרו, והלא כבר נאמר: מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה ומה תלמוד לומר: וכל משרת ענבים?
מגיד שאם שרה ענבים במים [שהן] בנותן טעם.
מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה שהן בנותן טעם.
ומה אם יוצא מן הגפן, שאין איסורו איסור עולם, ואין איסורו איסור הנאה, ויש לו היתר לאחר איסור, עשה בו טעם כעיקר, שאר איסורין שבתורה, שאיסורן איסור עולם, ואיסורן איסור הנאה, ואין להם היתר לאחר איסור, אינו דין שנעשה בן טעם כעיקר?!
ענבים - למה נאמר?
יש לי בדין: עד שלא יאמר אם חייב על היוצא מן הפרי לא נתחייב על הפרי עצמו?!
אלא אם אמרת כן ענשת מן הדין, תלמוד לומר: ענבים, ללמדך שאין עונשין מן הדין.
לחים - להביא את הבוסר, או לחים להוציא את היבשים?
כשהוא אומר: ויבשים הרי יבשים אמורים, הא מה תלמוד לומר: לחים?
להביא את הבוסר.
שהיה בדין: הואיל וחייב ביין וחייב בענבים מה יין פרי גמור אף ענבים פרי גמור?
תלמוד לומר: לחים - להביא את הבוסר.

איסי בן (עקיבא) [עקביא] אומר:
אלו נאמר יבשים הרי כל יבש במשמע, כשהוא אומר לחים ויבשים במה הענין מדבר?
ביוצא מן הגפן.
אי חומץ יכול אף חומץ של תמד? תלמוד לומר: חומץ יין - התיר במעורב שאינו בנותן טעם. אין לי אלא חומץ יין, מנין אף המטיל מים לתוך ענבים והבאישו?
תלמוד לומר: משרת.
ומנין אף משרת בוסר?
תלמוד לומר: משרת.
יכול לא יתן על מוחו ועל מגפתו ולא ירד בתוך הגת?
תלמוד לומר: לא ישתה - משום שתיה הוא עובר ואינו עובר משום כל אלה.
יכול שאינו עובר אלא בשתיה, מנין אף באכילה?
תלמוד לומר: וענבים לא יאכל.
לפי שיין בעונש אין דרוקטי בעונש, ומנין אתה אומר דרוקטי באזהרה?
תלמוד לומר: וענבים לא יאכל.

הריני נזיר מן החרצנים - הרי זה נזיר.
מתניתין דלא כרבי שמעון, דתניא רבי שמעון אומר:
אינו חייב עד שיזיר מכולן.

ורבנן אמרי:
אפילו לא נדר אלא בחד מנהון הוי נזיר.
מאי טעמא דרבי שמעון?
דאמר קרא: כל אשר יעשה מגפן היין וגו'.

ורבנן, אמר קרא: מיין ושכר יזיר.
ורבי שמעון נמי הכתיב: מיין ושכר יזיר?
ההוא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות.
יין מצוה מאי היא?
קידושא ואבדלתא, הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני?

אלא כי הא דאמר רבא:
שבועה שאשתה וחזר ואמר הריני נזיר, [אתיא] נזירות חלה על שבועה.

ורבנן, נמי הא מיבעי ליה [לאסור יין מצוה כיין רשות]?
אם כן לימא קרא מיין, מאי ושכר?
שמע מינה תרתי.

ורבי שמעון היינו טעמא דכתיב שכר לאלופי שכר שכר למקדש.
דכתיב: יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך בבאכם אל אהל מועד,
מה נזיר יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא אף גבי מקדש יין הוא דליתסר אבל שאר משכרין לא. ולאפוקי מדר' יהודה דאמר: אכל דבלה קעילית ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב.
ואי בעית אימא: רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור.

דתניא רבי שמעון אומר:
האוכל נבלה ביום הכפורים פטור,
ולרבנן נמי הכתיב: מכל אשר יעשה מגפן היין?
אמרי לך: התם למד על איסורי נזיר שמצטרפין זה עם זה.
ורבי שמעון לית ליה צירוף.
דתניא: [רבי שמעון אומר]:
כל שהוא למכות, לא אמרו כזית אלא לענין קרבן.
יין הותר מכללו קל וחומר מטומאה: ומה טומאה שהיא סותרת הותרה מכללה יין שאינו סותר אינו דין שיותר?!
אמר קרא: מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין רשות.

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן:
כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור, חוץ מאיסורי נזיר שהרי אמרה תורה: משרת (וכל משרת).

זעירי אמר:
אף שאור [בבל תקטירו], כמאן כרבי אליעזר דדריש כל.
אי הכי לענין חמץ בפסח נמי?
אין הכי נמי, אלא לאפוקי מדאביי דאמר:
יש הקטרה בפחות מכזית, קא משמע לן אין הקטרה פחות מכזית.

אמר אביי:
ממאי דהאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא, דילמא ליתן טעם כעיקר [הוא דאתא] ואפילו שָׁרָה פתו ביין ויש בה טעם יין – חייב.
ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: ומה נזיר שאין איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו, עשה בו טעם כעיקר, כלאי הכרם שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין היתר לאיסורן, על אחת כמה וכמה.

אמר ליה ההוא מדרבנן לרבי אבהו כי קאמר לרבי עקיבא דאמר:
אפילו שרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מִפַּת ומיין כזית חיית.

ורבי עקיבא, ליתן טעם כעיקר מנא ליה?
נפקא ליה מגעולי נכרים, דאמר רחמנא: כל דבר אשר יבא באש למימרא דאסירי, [געולי נכרים לאו טעמא בעלמא הוא ואסור, הכי נמי לא שנא].

ורבנן, התם חדוש הוא, דהא בכל התורה כולה נותן טעם לפגם מותר וגבי געולי נכרים אסור. ורבי עקיבא, לא נצרכה אלא לקדרה בת יומא.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל רביעיות שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר, שהרי אמרה תורה: משרת (וכל משרת).
מאי איכא בין רבי יוחנן לרבי אלעזר?

רבי יוחנן אומר:
אפילו אוכלין.

ורבי אלעזר אומר:
משקין אין מידי אחרינא לא.

אמר רבי אלעזר:
עשר רביעיות הן (כתוב ברמז תקר"ט).
אלא הא דתניא: מכל אשר יעשה מגפן היין וגו', לימד על איסורי נזיר שמצטרף זה עם זה. לרבי עקיבא, השתא איסור והיתר מצטרף איסור מבעיא?
איסור והיתר מצטרף בבת אחת, איסור ואיסור בזה אחר זה.

אמר ליה רב אחא בריה (דרבא) [דרב אויא] לרב אשי:
מדרבנן נשמע לרבי עקיבא מי לא אמרי רבנן משרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.
לר' עקיבא נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור, [לימא] מכאן אתה דן לכל התורה כולה?
אמר ליה: משום דהוי נזיר וחטאת שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.
נזיר - הא דאמרינן, חטאת – דכתיב: כל אשר יגע בבשרה יקדש - יכול אף על פי שלא בלע? תלמוד לומר: בבשרה - עד שיבלע בבשרה.
יקדש - להיות כמוה, שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמוּר שבה.
ורבנן, נמי ניהוי שני כתובין הבאין כאחד? מיצרך צריכי.
ורבי עקיבא, למאי צריכא?
א"ל: בשלמא אי כתב רחמנא חטאת לא גמר נזיר מינה דחולין מקדשים לא גמרינן, אלא ליכתוב רחמנא בנזיר ותיתי חטאת (תגמור מיניה דהא כל איסורין שבתורה קא גמיר מנזיר. ורבנן אמרי לך מיצרך צריכי, חטאת - היתר מצטרף לאיסור, וחולין מקדשים לא גמרינן, ומשרת ליתן טעם כעיקר, ומכאן אתה דן לכל התורה כולה.

ורבי עקיבא תרוייהו להיתר מצטרף לאיסור והוו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין.

אינו חייב עד שיאכל מן הענבים כזית.
מִשְׁנָה ראשונה, עד שישתה רביעית יין.

ר' עקיבא אומר:
אפילו שרה פתו ביין ויש בה כדי לצרף כזית - חייב.

תנא קמא [לא] מדמי להו לכל איסורי נזיר לשתיה.
ורבי עקיבא, כיון דכתיב: לא יאכל מה אכילה כזית אף כל איסורין כזית.

תנו רבנן:
וענבים לחים ויבשים לא יאכל -
לחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה.
מה כאן שהוא מין אחד והן שני שמות וחייב על זה בפני עצמו [ועל זה בפני עצמו], לאתויי חמרא חדתא ועינבי.

כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין -
בא הכתוב ללמדך, שאם אכל כזית מכולן שהוא לוקה את הארבעים, מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה: ומה אם היוצא מן הגפן, שאין איסורו איסור עולם ואין איסורו איסור הנאה, ויש לו היתר לאחר איסורו, הרי הן מצטרפין זה אם זה בכזית, שאר איסורין שבתורה שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה ואין להם היתר לאחר איסורן, דין הוא שיצטרפו זה עם זה בכזית.

מכל אשר יעשה מגפן היין -
שומע אני אף העלין והלולבין במשמע?
תלמוד לומר: מחרצנים ועד זג.

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר:
כל מקום שנאמר: לא יאכל לא תאכל לא תאכלו - אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע, עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה לגר בנתינה ולנכרי במכירה.
והרי נזיר דרחמנא אמר: מחרצנים ועד זג לא יאכל.
ותנן: מערבין לנזיר ביין?
שאני התם דכתיב: נזרו - נזר שלו.

אמר אביי:
אכל חרצן - לוקה שתים,
אכל זג - לוקה שתים.
אכל חרצן וזג - לוקה שלש.

רבא אמר:
אין לוקין [אלא אחת דאין לוקין] על לאו שבכללות.
אלו הן החרצנים ואלו הן הזגין?
חרצנים - אלו החיצונים.
וזגין - אלו הפנימיים, דברי רבי יהודה.

רבי יוסי אומר:
כדי שלא תטעה, כזוג של בהמה: החיצון זוג והפנימי ענבל.

אמר רב יוסף:
כמאן מתרגמינן מפורצנין ועד עיצורין? כרבי יוסי.
מיעוט חרצנים שנים, וזג אחד דברי (רבי) [ר' אלעזר בן עזריה].

מחרצנים ועד זג לא יאכל -
מגיד שלא פטר בה אכילת צער.
שהיה בדין: ומה אם (נה) יום הכפורים חמור פטר בו אכילת צער, נזיר הקל לא כל שכן שיפטור בו אכילת צער?
תלמוד לומר: מחרצנים ועד זג לא יאכל מגיד שלא פטר בו אכילת צער.

מחרצנים ועד זג - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: מכל אשר יעשה מגפן היין - כלל,
מיין ושכר יזיר חומץ יין וחומץ שכר - פרט,
כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט,
מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי,
אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי, להביא את החרצנים ואת הזגין שהם פרי ופסולת פרי.

אי מה הפרט מפורש פרי גמור,
אף כלל אין לי אלא פרי גמור?
אמרת: וכי איזה פרי גמור שלא אמרו?
הא אין עליך לדון כלשון אחרון אלא כלשון הראשון,
מה הפרט מפורש פרי ופסולת פרי,
אף כלל אין לי אלא פרי ופסולת פרי, להביא את החרצנים ואת הזגין שהם [פרי] ופסולת פרי. אם זכיתי מן הדין מה תלמוד לומר: מחרצנים ועד זג לא יאכל?
ללמדך, כלל שמוסף על הפרט אי אתה יכול לדון כעין הפרט להוציאו מן הכלל עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנזיר.

כל ימי נזרו -
לעשות ימים נזרו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן.
או לא יהא חייב עד שישלים נזירותו,?
תלמוד לומר: ואחר ישתה הנזיר יין - אחר כל המעשים דברי רבי אלעזר.

כל ימי נדר נזרו -
הרי הכתוב מוציאו מכלל [היין] ובא ללמד (נו) על התגלחת.
כל ימי נדר נזרו - נדרו תלוי בנזירותו ולא נזירותו תלויה בנדרו.

תער לא יעבור על ראשו -
לעשות המגלח כמתגלח.

אמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל:
בשלשה מקומות הלכה עוקבת את המקרא:
התורה אמרה בעפר
והלכה אמרה בכל דבר.

התורה אמרה בתער,
והלכה בכל דבר.

התורה אמרה ספר,
והלכה בכל דבר.

תנו רבנן:
תער - אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף [כל שהוא] מנין?
תלמוד לומר: קדוש יהיה גדל פרע וגו' דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
תער - אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא פטור, והכתיב: קדוש יהיה?
למימרא דכי גלח בתער קאי עלה בעשה ולא תעשה.

תניא אידך: [תער] - אין לי אלא תער, תלש מירט ספסף כל שהוא מנין?
תלמוד לומר: לא יעבור על ראשו.
ומאחר שסופנו לרבות כל דבר, מה תלמוד לומר: תער?
לפי שלא למדנו לתגלחת האחרונה שהיא בתער; ללמדו ממצורע אי אפשר, שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו.

רבי אומר:
אינו צריך.
הרי הוא אומר: תער לא יעבור על ראשו עד מלאת - התורה אמרה אחר מלאת לא תהא תגלחת אלא בתער, והא כתיב: תער לא יעבור?
[לעבור עליו] בשני לאוין.

א"ר חסדא:
ללקות באחת, לעכב בשתים, לסתור אינו סותר אלא ברוב ראשו ובתער. בתער אין במידי אחרינא לא, והא קתני: מנין לרבות כל המעבירין?
אלא אימא כעין תער.
תנן התם:
שלשה מגלחין ותגלחתן מצוה:
נזיר,
ומצורע,
ולוים,
וכולם שגלחו שלא בתער או ששירו שתי שערות לא עשה ולא כלום.

אמר מר:
[ג' מגלחין] ותגלחתן מצוה, פשיטא?
מהו דתימא משום עבורי שער הוא ואפילו סך נשא קא משמע לן דלא.
קתני: וכולן שגלחו שלא בתער.
בשלמא גבי נזיר כתיב: תער לא יעבור על ראשו,
וגבי לוים כתיב: והעבירו תער על כל בשרם,
אלא מצורע בתער מנלן?
וכי תימא [תיתי] מלוים?
איכא למיפרך: מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, תאמר במצורע דלא, אלא תיתי מנזיר, מה לנזיר שכן קרבנו טעון לחם, תאמר במצורע דלא, אלא מחדא לא אתיא תיתי מתרוייהו, דכי פרכת מה ללוים שכן טעונין תנופה בגופן, נזיר יוכיח, מה לנזיר שכן [קרבנו] טעון לחם, לוים יוכיחו, וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן טעונין תגלחת ותגלחתן בתער, אף אני אביא את המצורע שהוא טעון תגלחת ותגלחתו בתער.

א"ל (רב אחא) [רבא] מברניש לרב אשי:
ולפרוך מה להצד השוה שבהן שחן אין קרבנו בדלות,

א"ל רבא בר (שרביא) [משרשיא] לרבא:
האי תנא מעיקרא אמר ללמדו ממצורע אי אפשר שאין דנין קל מחמור להחמיר עליו, והדר אמר ניליף מדינא ומדינא נמי לא יליף.
אמר : ההוא אליבא דרבנן הא אליבא דרבי אליעזר.
ותגלהת לא נעשה בה מגלח כמתגלח קל וחומר מטומאה: ומה טומאה שהיא סותרת הכל לא עשו בו מטמא כמיטמא, תגלחת שאינה סותרת אלא שלשים יום לא כל שכן שלא נעשה מגלח כמתגלח. אמר קרא: תער לא יעבור על ראשו - קרא ביה לא יעבור הוא ולא יעבור לאחר. ותגלחת לא תותר מכללו קל וחומר מיין: מה יין שאינו סותר ולא הותר מכללו, תגלחת שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה?!
אמר רחמנא ראשון (ראשו) ואמר רחמנא זקנו.
ותגלחת לא תסתור כלל קל וחומר מיין: ומה יין שלא הותר מכללו אינו סותר, תגלחת שהותרה מכללה אינו דין שלא תסתור?!
בעינן גידול שער וליכא.
ויין יסתור שלשים יום קל וחומר מתגלחת: מה מתגלחת שהותרה מכללה סותרת, יין שלא הותר מכללו אינו דין שיסתור?!
מידי הוא טעמא, אלא משום גידול שער, גבי יין הא קאים שערו.

עד מלאת הימים אשר יזיר לה' -
מנין אתה אומר: שאם אמר: הריני נזיר סתם, מגלח יום שלשים ואחד.
ואם גלח יום שלשים יצא?
תלמוד לומר: עד מלאת הימים וכבר מלאו ימי נזירותו.
(או אפילו אמר: הריני נזיר שלשים ואחד ואם גלח ביום שלשים, יצא?
תלמוד לומר: עד מלאת הימים עדיין לא מלאו ימי נזירות).
או אפילו אמר: הריני נזיר מאה יום אם גלח יום שלשים ואחד יצא?
תלמוד לומר: עד מלאת הימים ועדיין לא מלאו.
אין לי אלא מי שיש הפסק לנזירותו, נזיר עולם מנין?
תלמוד לומר: כל ימי נזרו קדוש הוא - להביא את נזיר עולם.

קדוש יהיה -
זו קדושת שער.
או אינו אלא קדושת הגוף?
כשהוא אומר: קדוש הוא לה' - הרי קדושת הגוף אמור, הא מה תלמוד לומר: קדוש יהיה?
זו קדושת שער.
קדוש יהיה - למה נאמר?
לפי שהוא אומר: וגלח הנזיר פתח אהל מועד, אין לי אלא המגלח כמצותו ששערו (נז) אסור ואוסר, גלחוהו ליסטין מנין?
תלמוד לומר: קדוש יהיה מכל מקום.
קדוש יהיה - למה נאמר?
לפי שהוא אומר גדל פרע שער ראשו אין לי אלא מי שיש לו שער שינהוג בו קדושה, את שאין לו שער מנין?
תלמוד לומר: קדוש יהיה מכל מקום, דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
אינו צריך, שהרי כבר נאמר: כי נזר אלהיו על ראשו בין שיש לו שער בין שאין לו שער, הא מה תלמוד לומר: קדוש יהיה?
לענין שאמרנו.

סתם נזירות שלשים יום.
מנא הני מלי?
אמר רב מתנא:
אמר קרא: קדוש יהיה, יהי"ה בגימטריא תלתין הוי.

בר (קפרא) [פדא] אמר:
כנגד נזיר נזרו האמור בתורה שלשים חסר אחת.

ורב מתנא נמי ניליף מנזיר [נזרו? אמרלך] הנהו נזירות לדרשא.

מיין ושכר יזיר -
לאסור יין מצוה כיין רשות.

נדר נזיר -
מלמד שנזירות חל על נזירות.

ובר (קפרא) [פדא] אמר לך:
ליכא חד מהנון דלאו לדרשא [אלא] מדההוא למנינא כולהו נמי למנינא.

תנן התם:
סתם נזירות שלשים יום.
בשלמא לרב מתנא ניחא, אלא לבר (קפרא) [פדא] קשיא!
אמר לך: איידי דאיכא יום (קמא) תלתין (יומי) דמגלח ומייתי קרבן דהוה ליה כפרה משום הכי תנא שלשים.
המקדש בשער נזיר אינה מקודשת, מנלן?
דאמר קרא: קדוש יהיה גדל פרע - גידולו יהא קדוש.
אי מה קודש תופס דמיו ויוצא לחולין, אף שער נזיר נמי?
מי קרינן קודש קודש קרינן.

אמר שמואל:
כל היושב בתענית נקרא חוטא, שנאמר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.
וכי באיזה נפש חטא?
אלא לפי שציער עצמו מן היין.
והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא (קדוש) [חוטא] המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

[ר' אלעזר אומר:
נקרא (קדוש) שנאמר: קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו.
ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה].
ושמואל נמי, הא איקרי קדוש, ההוא (דמדכי נפשיה) [אגידול פרע קאי].
ולר' אלעזר נמי הא איקרי חוטא, ההוא דמסאב נפשיה.
ומי אמר ר' אלעזר הכי?

והאמר ר' אלעזר:
לעולם יראה אדם עצמו כאלו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר: בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, לא קשיא, הא דמצי לצער נפשיה הא דלא מצי.

ריש לקיש אמר:
נקרא חסיד, שנאמר: גומל נפשו איש חסד וגו'.

[אמר ריש לקיש]:
אין תלמיד חכם רשאי לישב בתענית מפני שממעט במלאכת שמים.

בר בי רב דיתיב בתעניתא כלבא ליכול לשירותיה. הרי עלי לשלח פרע - הרי זה נזיר.
וממאי דהאי שילוח ריבויא הוא?
דכתיב: שלחיך פרדס רמונים אימא מידי דעבורי, כדכתיב: ושולח מים על פני חוצות?
תנא פרע פרע יליף,
כתיב הכא: קדוש יהיה גדל פרע,
וכתיב התם: ופרע לא ישלחו.
ואיבעית אימא: האי ושולח מים נמי ריבויא הוא, כדמשקין ליה מיא לפירא ורבי.

הריני נזיר מאה יום - אם נטמא יום מאה סותר את הכל.
ר' אליעזר אומר:
אינו סותר אלא שלשים יום, דאמר קרא: זאת תורת הנזיר ביום מלאת, התורה אמרה: נטמא ביום מלאת - תן לו תורת נזיר.
לימא כתנאי: עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים?
תלמוד לומר: קדוש יהיה גדל פרע - אין גידול שער פחות משלשים יום, דברי רבי יאשיה.

רבי [יונתן] אומר:
אינו צריך.
[הרי הוא אומר:] עד מלאת הימים - איזו הן ימים שצריכים למלאות?
הוי אומר: שלשים.
מאי לאו רב מתנא דאמר כרבי יאשיה ובר (קפרא) [פדר] דאמר כרבי [יונתן].

אמר לך רב מתנא:
כולי עלמא שלשים בעינ,ן והכא בעד ועד בכלל פליגי.
ר' יאשיה סבר: עד ולא עד בכלל.
ור' [יונתן] סבר: עד ועד בכלל.

אמר מר:
איזו הן ימים שצריכין למלאות?
הוי אומר: שלשים,
ואימא שבת?
שבת מי איכא חסירותא.
ואימא שנה?
שנה מי מנינן ליומי, והכתיב: לחדשי השנה, חדשים אתה מונה לשנה ולא ימים לשנה. (נז)

גדל פרע שער ראשו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו - אף הנזיר במשמע, הא מה אני מקיים גדל פרע שער ראשו?
בשאר כל הנזירים חוץ מן המנוגע.
או אפילו מנוגע, ומה אני מקיים: יגלח את כל שערו?
בשאר כל המנוגעים חוץ מן הנזיר.
או אף הנזיר?
תלמוד לומר: (יגלח - אפילו נזיר.)

גדל פרע שער ראשו -
(למה נאמר?
לפי שהוא אומר: והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים) [מכאן אתה למד למצורע, שנאמר בו:] וראשו יהיה פרוע – פרוע - יגדל שער, או אינו אלא פרוע כמשמעו?
הרי אתה דן: נאמר כאן פרוע,
ונאמר להלן פרוע,
מה פרוע האמור להלן גידול שער,
אף פרוע האמור כאן גידול שער.

כל ימי נזרו -
לעשות (כל) ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו, עד הבאת קרבנותיו.
או לא יהא חייב עד שישלם נזירותו?
הרי אתה דן: הואיל ואסור ביין ואסור בתגלחת, אם למדתי ליין שעשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבנות, אף תגלחת נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן.

ועוד קל וחומר: ומה היין שאינו (מותר) [סותר] עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תגלחת שמותרת אינו דין שנעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן?!
לא, אם אמרת ביין שלא הותר מכללו, לפיכך עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שהותרה מכללה, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן. הרי טומאה תוכיח שהותרה מכללה ועשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, והיא תוכיח לתגלחת שאע"פ שהותרה מכללה נעשה בה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן.
לא, אם אמרת בטומאה שהיא סותרת את הכל לפיכך עשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן, תאמר בתגלחת שאינה סותרת את הכל, לפיכך לא נעשה בה ימים שלאחר מלאת כימים שבתוך מלאת עד הבאת קרבן. לא זכיתי מן הדין?
תלמוד לומר: ואחר ישתה הנזיר יין.
וכי הנזיר שותה יין?!
אלא מופנה לדון, להקיש גזרה שוה:
נאמר כאן נזיר
ונאמר להלן נזיר,
מה נזיר האמור להלן עשה בו ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן, אף נזיר האמור כאן עשה ימים שלאחר נזירותו כימים שבתוך נזירותו עד הבאת קרבן.

גדל פרע שער ראשו -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: עד מלאת הימים שאם אמר: הריני נזיר סתם, קורא אני עליו עד מלאת הימים, שומע אני מיעוט ימים שנים?
תלמוד לומר: גדל פרע שער ראשו.
כמה הוא גידול פרע?
אין פחות משלשים יום, אבל מחדש ולמעלה (או) [אף] חדש ויום אחד או חדש ושני ימים.

כל ימי הזירו לה' על נפש מת לא יבא -
שומע אני אפילו נפש בהמה במשמע, כענין שנאמר: ומכה נפש בהמה?
תלמוד לומר: על נפש מת - בנפש אדם הכתוב מדבר.

רבי ישמעאל אומר:
אינו צריך, הרי הוא אומר: לא יבא בנפש אדם המטמא בביאה הכתוב מדבר.

לאביו ולאמו -
אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.
עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין: ומה כהן גדול שקדושתו קדושת עולם מטמא למת מצוה, נזיר שאין קדושתו קדושת עולם אינו דין שהוא מטמא למת מצוה?
לא, אם אמרת בכהן גדול שכן אינו מביא קרבן על טומאתו, תאמר בנזיר שמביא קרבן על טומאתו?
תלמוד לומר: לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא אבל יטמא למת מצוה.
או לאביו ולאמו לא יטמא אבל מטמא לשאר מתים?
אמרת קל וחומר: ומה כהן הדיוט שמטמא לקרובים אינו מטמא לשאר מתים, נזיר שאינו מטמא לקרובים אינו דין שלא יטמא לשאר מתים?
הא מה תלמוד לומר: לאביו ולאמו?
לאביו [ולאמו הוא] דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה.
הא עד (שיאמר) [שלא יאמר] יש לי בדין:
נאמרו כללות בכהן גדול,
ונאמרו כללות בנזיר,
מה כללות האמורות בכהן גדול לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה,
אף כללות האמורות בנזיר לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.

או כלך לדרך זו: נאמרו כללות בכהן הדיוט,
ונאמרו כללות בנזיר,
מה כללות האמורות בכהן הדיוט מטמא לאביו,
אף כללות האמורות בנזיר מטמא לאביו?
תלמוד לומר: לאביו ולאמו לא יטמא [הא למת מצוה מטמא].
הא מיבעי ליה לומר שאינו מטמא לאביו ממש?
אלא לאביו [לומר] שלא יטמא לאביו, ולאחיו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה.
ולאמו לגזרה שווה לכדרבי, ולאחותו – לכדתניא: הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו [ושמע שמת לו מת] יכול יטמא?
אמרת: לא יטמא.
יכול לא יטמא למת מצוה?
תלמוד לומר: ולאחותו - לאחותו לא מטמא אבל מטמא למת מצוה.

ר' עקיבא אומר:
נפשות [נפש] - אלו הרחוקים,
מת - אלו הקרובים.
לאביו ולאמו - לאביו ולאמו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה.
ולאחיו - שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו - אינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה.
ולאחותו - לכתניא וכו'.
ולרבי עקיבא גזרה שוה דרבי מנא ליה?
[אמר לך:] כיון דאמרינן שאם היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה, מה לי כהן גדול לחודיה מה לי נזיר [וכ"ג].

ולר' ישמעאל כהן גדול והוא נזיר מנא ליה?
כיון דשרי רחמנא חד לאו לגבי מת מצוה, מה לי חד לאו מה לי תרי לאוין.
אחותו - למה לי?
סלקא דעתך אמינא כי שרא למת מצוה נזיר וכהן גדול דלאו הוא, אבל מילה ופסח דכרת לא יטמא למת מצוה, קא משמע לן.

ולר' עקיבא, מכדי לא שנא כהן גדול לחוריה ולא שנא כהן גדול ונזיר נפקא ליה מולאחותו, לאביו ולאמו למה לי?
צריכא דאי (איתמר) [כתב] אביו, הוה אמינא: היינו טעמא דלא מטמא, משום דחזקה בעלמא הוא, אבל אמו דודאי ילידתיה אימא ליטמא לה!
ואי כתב רחמנא אמו, הוה אמינא אמו הוא דלא מטמא לה דלא אזיל זרעה בתרה, אבל אביו כיון דאמר מר:
למשפחותם לבית אבותם - אימא ליטמא לה, קא משמע לן דלא.

איתמר: אמר רבה אמר רב הונא:
מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא, כשהוא אומר: על נפש מת לא יבא, להזהירו על הטומאה ולהזהירו על הביאה, אבל טומאה וטומאה לא.

ורב יוסף אמר:
אפילו טומאה וטומאה.
דאמר רב הונא:
נזיר שהיה עומד בבית דקרבות והושיטו לו מתו ומת אחר ונגע בו - חייב.

איתיביה אביי:
(נזיר) [כהן] שהיה מת מונח על כתפו והושיטו [לו מתו ומת אחר ונגע בו], יכול יהא חייב?
תלמוד לומר: לא יטמא בעל בעמיו להחלו, מי שאינו מחולל, יצא זה שהוא מחולל ועומד.
א"ל: ותיקשי לך מתניתין דתנן: היה מטמא למתים [כל היום אינו חייב אלא אחת].
אמרו ליה: אל תטמא אל תטמא חייב על כל אחת ואחת.
ואמאי, הא מיטמא וקאים?
לא קשיא, כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין.
וטומאה בחיבורין דאורייתא?!
והא אמר רבי ינאי:
לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לענין תרומה וקדשים, אבל לנזיר ועושה פסח לא.
ואי אמרת דאורייתא מאי שנא?
כאן בחיבורי אדם באדם, כאן בחיבורי אדם במת.

תניא ר' עקיבא אומר:
נפש - אלו קרובים וכו'.
ולאחותו מה תלמוד לומר?
הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו'?
תלמוד לומר: ולאחותו, לאחותו הוא דאינו מטמא, הא למת מצוה מטמא.
אמאי, לימא: אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב?
שאני הכא דכתיב: ולאחותו. ונגמור מינה?
שב ואל תעשה שאני.

טומאה לא תותר מכללה קל וחומר מיין, ומה יין שאינו סותר לא הותר מכללו, טומאה שסותרת אינו דין שלא תותר מכללה?!
תלמוד לומר: לאביו ולאמו לא יטמא - אבל יטמא למת מצוה. ל
אביו ולאמו לאחיו ולאחותו אבל לבנו ולבתו לא נאמר, (נט) (שאין) [שאף] הקטנים (נוזרין) [ניזורין].

לא יטמא להם במותם -
במותם לא יטמא אבל מטמא לנגען ולזובן.
במותם אינו מטמא, אבל עומד בהספד ובשורה.

כי נזר אלהיו -
בין שיש לו [שער] ובין שאין לו [שער], דברי רבי יונתן.

כל ימי נזרו קדוש הוא לה' -
למה נאמר?
לפי שהוא אומר: עד מלאת הימים אשר יזיר לה' - אין לי אלא מי שיש לו הפסק לנזירותו, נזיר עולם מנין?
תלמוד לומר: כל ימי נזרו - להביא נזיר עולם.

קדוש הוא לה' (יהיה) -
זו קדשות הגוף.
או אינו אלא קדושת שער, כשהוא אומר: קדוש יהיה הרי קדושת שער אמור, הא מה תלמוד לומר: קדוש הוא לה' - זו קדושת הגוף.
מי שנזר בארץ טמאה ובא לו לארץ טהורה, יכול יגלח וישלח פרע שני?
תלמוד לומר: קדוש יהיה גדל פרע.
יאמר מת ומה תלמוד לומר: נפש?
להביא (ס) את הדם.
יכול יטמא הוא על מת מצוה [בחול ולא יטמא על מת מצוה] ברגל?
תלמוד לומר: לאמו לא יטמא - אבל מטמא הוא למת מצוה ברגל.
יכול יטמא הוא על מת מצוה [בקרובים ולא יטמא על מת מצוה] ברחוקים?
תלמוד לומר: לאחיו לא יטמא - ומטמא על מת מצוה ברחוקים.
יכול יטמא על מת מצוה בקרובים ברגל אבל לא יטמא על מת מצוה ברחוקים ברגל?
תלמוד לומר: ולאחותו לא יטמא ומטמא הוא על מת מצוה ברחוקים ברגל.

לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם -
פרט לנוגע בשפיר.

במותם –
ריבה דבר אחר שיטמא כמת שלם.
ואת מה אני מרבה?
השדרה והגולגולת וחצי לוג דם וחצי קב עצמות ואבר מן החי שיש עליו בשר כראוי.

כי נזר אלהיו על ראשו -
מגיד שהנזירות בראש.

וכי ימות מת עליו בפתע פתאום -
פתע - זה שוגג.
וכן הוא אומר: ואם בפתע בלא איבה הדפו.

פתאום - זה אונס.
וכן הוא אומר: ויאמר ה' פתאום אל משה.

תניא אידך:
פתאום - זה מזיד.
וכן הוא אומר: ערום ראה רעה ונסתר ופתיים עברו ונענשו.
ונכתוב קרא פתאום - דמשמע שוגג ומשמע מזיד ומשמע אונס.
משמע אונס ומזיד – כדאמרינן.
ומשמע נמי שוגג דכתיב: פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו, ולא נכתוב קרא פתע?
אי כתב רחמנא פתאום אע"ג דמשמע שוגג ומשמע מזיד הוה אמינא: כי מייתי קרבן, בשוגג מידי דהוה אתורה כולה, אבל אונס ומזיר אימא: לא!
להכי כתב רחמנא פתע דשוגג הוא, לגלויי עליה דפתאום דאונם ומזיד הוא, דאפיל הכי חייב רחמנא.

וכי ימות מת עליו -
(סא) להוציא את הספק.
שהיה בדין: ומה אם במקום שלא עשה אונס כרצון עשה ספק כודאי, כאן שעשה אונס כרצון אינו דין שנעשה ספק כודאי?
תלמוד לומר: וכי ימות מת עליו - להוציא את הספק.

בפתע (פתאום) -
להביא את האונס.
שהיה בדין: ומה אם במקום שעשה ספק כודאי לא עשה אונס כרצון, כאן שלא עשה ספק כודאי אינו דין שלא נעשה אונס כרצון?!
תלמוד לומר: בפתע - להביא את האונס.
פתאום - להביא את השוגג.
והדין נותן: ומה אם במקום שלא חייב את המזיד חייב את השוגג, כאן שחייב את המזיד אינו דין שנחייב את השוגג. ומנין שחייב את המזיד?
אמרת קל וחומר: ומה שבועת (העדות) [הפקדון] שלא חייב את השוגג חייב את המזיד, כאן שחייב את השוגג אינו דין שנחייב את המזיד?!
לא, אם אמרת בשבועת (העדות) [הפקדון] שאינו לוקה, תאמר כאן שלוקה הואיל ולוקה לא יביא קרבן?
(סב) תלמוד לומר: וכפר עליו מאשר חטא - דברי רבי יאשיה.

רבי יונתן אומר:
בפתע - זה שוגג.
פתאום - זה אונס.

וכי ימות מת -
לרבות שנפל עליו הבית ועל המת.

בפתע פתאום -
לרבות שמת עליו בפונדקי.

וטמא ראש נזרו -
בטהור שנטמא הכתוב מדבר, שהוא טעון העברת שער והבאת צפרין.
והלא דברים קל וחומר: ומה טהור שנטמא טעון העברת שער והבאת צפרין, נזיר בקבר אינו דין שיהא טעון העברת שער והבאת צפרין?!
תלמוד לומר: וטמא ראש נזרו - במי שהיה טהור ונטמא הכתוב מדבר.

וטמא ראש -
יכול שאין הנזיר מגלח אלא כשהוא נוגע במת שלם ובשדרה ובגולגולת ובחצי לוג דם ובחצי קב עצמות ואבר מן החי ואבר מן המת שיש עליהן בשר כראוי, כשהוא אומר: טמא, ריבה אבר מן המת, ואבר מן החי שאין עליהם בשר כראוי טמא.
וטמא - ריבה כזית מן המת וכזית מן הנצל ומלא תרוד רקב.
נזרו - ריבה עצם כשעורה שיטמא במגע ובמשא.

וגלח ראשו -
ראשו הוא מגלח, ואין מגלח כל שערו.
שהיה בדין: הואיל ומצורע מגלח ומביא קרבן ונזיר מגלח ומביא קרבן, אם למדת למצורע שמגלח כל שערו אף נזיר יגלח כל שערו?!
לא, אם אמרת במצורע שמגלח (סג) תגלחת שניה [לפיכך יגלח כל שערו], אבל נזיר שאין מגלח תגלחת שניה לא יגלח כל שערו, הרי לוים יוכיחו שאין מגלחין תגלחת שניה ומגלחין את כל שערן, והם יוכיחו לנזיר שאף על פי שאין מגלח תגלחת שניה יגלח את כל שערו?
תלמוד לומר: וגלח ראשו - ראשו הוא מגלח, ואין מגלח את כל שערו.

ביום טהרתו -
ביום הזייתו, בשביעי.
אתה אומר ביום הזייתו בשביעי, או בשמיני?
תלמוד לומר: בשביעי.
או בשביעי, ואעפ"י שלא הוזה?
תלמוד לומר: ביום טהרתו - ביום הזייתו בשביעי.
אין לי אלא שביעי, שמיני, תשיעי, ועשירי מנין?
תלמוד לומר: יגלחנו.
אין לי אלא ביום, בלילה מנין?
תלמוד לומר: יגלחנו.

מכאן אמרו:
תגלחת טומאה, מגלח ואחר כך מביא, ואם הביא ואחר כך גלח - לא יצא.

אמר רב אחא בריה דרב איקא:
זאת אומרת רובו ככולו דאורייתא.
מדגלי רחמנא גבי נזיר ביום השביעי יגלחנו - הכא הוא [דעד] דאיכא כולו, הא בעלמא רובו ככולו.
תגלחת הטומאה כיצד?
היה מזה בשלשי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני, ואם גלח בשמיני מביא קרבנותיו בו ביום, דברי רבי עקיבא.

אמר ליה רבי טרפון:
מה בין זה למצורע?
אמר ליה: שזה טהרתו תלויה (בדמים) [בימיו] ומצורע טהרתו תלויה בתגלחתו, ואינו מביא קרבנותו אלא אם כן היהי מעריב שמשו.

וביום השמיני -
להוציא את השביעי, או אינו אלא להוציא את התשיעי?
אמרת קל וחומר: הוא אם (סד) הסמוך לאסור מותר, הסמוך למותר לא יהא מותר?
והרי זמן אכילת פסח יוכיח, שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר אסור, אף אתה אל תתמה על זה, שאע"פ שהסמוך לאסור מותר והסמוך למותר יהא אסור. לא זכיתי אדיננו מן הקרבין, קבע זמן לקרבין [וקבע זמן למקריבין], מה זמן שנאמר לקרבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, אף זמן שנאמר במקריבין הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.

ועוד קל וחומר: ומה זמן שנאמר בקרבין שריבה [בהן] הכתוב את הפסולים הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה, זמן שנאמר במקריבים (שמיעט) [שלא רבה] הכתוב את הפסולים אינו דין שנכשיר בו (שמיני) משמיני והלאה?!
לא, אם אמרת בזמן שנאמר בקרבין שנוהג בכל הקרבין, לפיכך הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה,תאמר בזמן שנאמר במקריבין, שאין נוהג בכל המקריבין לפיכך לא נכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה. לא זכיתי מן הדין?
(תלמוד לומר: שמיני) [אלמוד גזרה שווה:]
נאמר כאן שמיני,
ונאמר להלן שמיני,
מה שמיני האמור להלן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה,
אף שמיני האמור כאן הכשיר בו שמיני ומשמיני והלאה.

שתי תורים או שני בני יונה -
מכאן אמרו:
(סד) אין מביאין תורין כנגד בני יונה ולא בני יונה כנגד תורים.

אל הכהן אל פתח אהל מועד -
מלמד שהוא חייב בטיפול הבאתם עד שיביאם אל פתח אהל מועד.

היה רבי שמעון בן נחוניא אומר משום רבי שמעון:
הואיל ונאמר הבאת קרבן ביחיד והבאת קרבן בציבור, מה למד בציבור אם עבר יומו עבר קרבנו, יכול אף ביחיד אם עבר יומו עבר קרבנו?
אמרת ביום השמיני וביום השמיני - ריבה תשיעי ועשירי.

ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה -
אין לי אלא (סה) הפרשה בכהן, הפרשה בבעלים מנין?
אמרת קל וחומר: ומה אם מי שאינו רשאי בהקדשתו רשאי בהפרשתו, מי שרשאי בהקדשתו אינו דין שיהא רשאי בהפרשתו?!
וכן הוא אומר ביולדת: ולקחה שתי תורים או שני בני יונה נמצינו למדין הפרשה בכהן והפרשה בבעלים, נמצינו למדין קן סתומה וקן מפורשת.

אמר רב חסדא:
אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשית כהן, אמר קרא: ולקח ועשה - או בלקיחה או בעשיה.

וכפר עליו מאשר חטא על הנפש -
תניא רבי יהודה אומר:
חסידים הראשונים היו מתאוים להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידם, מה היו עושין?
עומדין ומתנדבין נזירות [למקום], כדי שיתחייבו חטאת למקום.

אמר רבי שמעון:
(ח"ו שהצדיקים מתנדבין נזירות כדי שיתחייבו קרבן למקום!) לא נדרו בנזיר, אלא הרוצה להביא עולה מתנדב ומביא, שלמים מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה [מתנדב ומביא,] אבל בנזירות לא התנדבו כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש.

אמר אביי:
שמעון הצדיק ורבי שמעון ורבי אלעזר הקפר, כולן בשיטה אחת הן, דנזיר חוטא הוי.

שמעון הצדיק ורבי שמעון, הא דאמרן,
רבי אלעזר [הקפר] דתניא רבי אלעזר הקפר אומר:
וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזה נפש חטא וכו' (כדכתוב לעיל).

רבי ישמעאל אומר:
בנזיר טמא הכתוב מדבר, שנאמר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, שנטמא למתים.

וקדש את ראשו ביום ההוא והזיר לה' את ימי נזרו -
נמצינו למדין, שמתחיל למנות מיום שגלח.

וקדש את ראשו ביום ההוא -
ביום הבאת קרבנתיו, דברי רבי.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
ביום תגלחתו.
מאי טעמא דרבי?
דכתיב: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש [והדר: וקדש את ראשו].

רבי יוסי ברבי יהודה אומר:
לימא קרא וקדש את ראשו, ביום ההוא למה לי?
אם אינו ענין לשמיני תנהו ענין לשביעי.

ורבי נמי הכתיב ביום ההוא?
אמר לך: [ההוא] להכי הוא דאתא, לומר לך אעפ"י שלא הביא קרבנותיו ונטמא בשביעי וחזר ונטמא בשמיני, אינו מביא אלא קרבן אחד.
נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני, מביא קרבן על כל אחד ואחד ומתחיל ומונה מיד, דברי רבי אליעזר.

וחכמים אומרים:
קרבן אחד על הכל עד שיביא אשמו, הביא אשמו ונטמא [הביא אשמו ונטמא] - חייב קרבן על כל אחד ואחד עד שיביא חטאתו.
הביא חטאתו ונטמא [הביא חטאתו ונטמא] מביא קרבן על כל אחת ואחת.
הביא חטאתו ולא הביא אשמו, מונֶה, דברי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שאומר: כשם שחטאתו מעכבת כך אשמו מעכב.
בשלמא לרבי אליעזר, אמר קרא: וקדש את ראשו ביום ההוא אע"פ לא הביא קרבנותיו. ולרבנן, ההוא אע"פ שלא הביא אשמו.
אלא לרבי ישמעאל ההוא למה לי?
אמר לך: ההוא אף על פי שלא הביא עולתו.
ורבנן, עולה לא בעיא מיעוטא דורון בעלמא הוא.
מאי טעמא דרבנן?
דתניא: והזיר לה' את ימי נזרו - מה תלמוד לומר?
לפי שמצינו שכל אשמות שבתורה מעכבין, יכול אף זה מעכב?
תלמוד לומר: והזיר [והביא] אעפ"י שלא הביא הזיר.

רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
והזיר והביא - אימתי הזיר?
בזמן שהביא. שנה האמורה בקדשים מעת לעת, דאמר קרא: כבש בן שנתו שנתו שלו ולא שנת מנין עולם (כתוב ברמז תקמ"ח).

להמשך שמעוני פרק ו חלק שני